לגרש את העצב מהפנים

לפני חצי שנה ליווה אתגר קרת את אמו בביקורה הראשון בפולין מאז שעזבה אחרי השואה. עיתונאי פולני כתב על המסע
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

אימי עזבה את פולין אחרי מלחמת העולם השניה ובמשך כמעט שבעים שנה לא שבה לארץ הולדתה. כשהייתי ילד, פולין תמיד נשמעה לי מקום רחוק. רחוק לא רק בחלל, גם בזמן. ארץ שנמצאת אי שם בעבר, כשהדרך היחידה להגיע אליה היא בעזרת הזיכרון.

לפני יותר מעשור ביקרתי בפולין בפעם הראשונה. הופתעתי לגלות בה מציאות צבעונית ולא שחור לבן וצעירים בני גילי אשר אהבו מוסיקה וספרות זהה לזו שהכרתי. מאז היה לי קשה מאוד ליישב בין שתי הפּוֹלַנְיות האלו: זאת של אימי וזאת העכשווית אליה חזרתי כל שנה שוב ושוב, עד שלפני כחצי שנה הסכימה אימי לשוב למקום בו נולדה וגדלה עם אחי, עם אשתי ואיתי.

פאבל סמולנסקי, עיתונאי פולני אותו אני מכיר שנים, אשר הצטרף אלינו לחלק מהמסע, החליט לכתוב עליו.                                                                                  

(אתגר קרת)

___________________________________________________________

היהודים מתחלקים לשניים: יהודים פולנים ולא-יהודים. כך אומר עורך הדין מיכאל ספרד. הוא מצטט, תוך שהוא צוחק, את ההלצה של סבו, פרופ' זיגמונט באומן.

הכי נכון לסמוך על הזיכרון והסיפורים של גברת ארנה. אמנם חלפו 69 שנים מאז הייתה כאן, בפולין, לאחרונה, אך בכל זאת כדאי לקבל את דעתה. אנחנו נוסעים דרך וורשה, מן העיר החדשה, עוברים ליד הגן על שם קרשינסקי, ממשיכים דרך רחוב אניילביץ' לכיוון שכונת וולה, ואחר כך דרך גרוייצקה ושדרות קרקובסקה (שדרות קרקוב) והלאה בכביש לכיוון קטוביץ', דרומה.

גברת ארנה (אישה זעירה ועדינה, המרכיבה משקפיים כהים גדולים) מספרת:

זיהיתי את המקום בו עמד הבית שלי, בפינת ירוזולימסקי (שדרות ירושלים) ונובי שביאט (העולם החדש). זיהיתי גם את כיכר שלושת הצלבים ואת המכון לחרשים-אילמים. עברנו דרך סטרובקה, התבוננתי בארמון המלכות; הרי זאת הייתה ערימת הריסות, ועכשיו הוא כל כך יפה, כמו אז, כשהייתי ילדה, בת אחת עשרה. אני זוכרת שבכיכר זמקובי (כיכר הארמון) העמוד הגבוה היה מוטל על הארץ ולידו פסלו של המלך--

גברת ארנה משהה את קולה, שולחת מבט חודר מבעד למשקפיים – סטאניסלאו?

זיגמונט, גברת ארנה. המלך סטאש פוניאטובסקי נודע בארוחת הצהריים שלו בימי חמישי.

"אז זהו. עכשיו אתה מבין עם מי אני צריכה להתעסק בארץ", אומרת גברת ארנה בנימת נזיפה, "אני אומרת שזאת האנדרטה של המלך זיגמונט השלישי משושלת ואזה, ואילו הם – מה פתאום זיגמונט, הרי זה סטאניסלאו. ככה זה כמעט בכל דבר. והרי הם היו יכולים פעם אחת לא להתווכח". 

כדאי גם לשמוע את סיפורו של אתגר, צעיר בניה של גברת ארנה:

ברמת גן, היכן שגדלתי, היו לא מעט ביריונים. אחד מהם, חתיכת גבר – הוא נהרג אחר כך באיזה חיסול חשבונות בבית הסוהר – התעלל בחבר שלי. סיפרתי לאמא, היא תפסה אותו ברחוב. הוא התחיל לקלל: ״יא זונה, מה תעשי לי אם לא אפסיק?"
אמא הסתכלה לו בעיניים: "פשוט אהרוג אותך."
הוא התקפל והצטמק. מאז, כשאמא היתה נתקלת בו במקרה בדרכה חזרה מהחנות עם שקיות, הוא היה שואל בנימוס: "גברת קרת, אני יכול אולי לעזור לך?"

כי גברת קרת היא אמנם זעירה ועדינה, אבל היא בטוחה בעצמה כי היא עשויה מברזל.

המייל

ביום הלפני אחרון של חודש מרץ פתחתי מייל מאתגר קרת:

קיבלנו הזמנה מהמכון הפולני, ואמא שלי החליטה, בפעם הראשונה מאז המלחמה, שהיא מספיק בטוחה בעצמה כדי לחזור לפולין. זה יהיה גם המסע הראשון של לב לארצה של אמי. כולנו נוסעים: אמא, שירה, לב ואני. המכון הציע שלאמא יתלווה עיתונאי ישראלי כלשהו. אני בינתיים הטלתי וטו כי נדמה לי שאמא לא תרצה לשוחח עם שום עיתונאי, אלא אם זה אתה.
Love. אתגר.

המיילים הבאים טפטפו באופן לא סדיר:

"...אין ספק שניסע למשצ'ונוב, עיר הולדתה של אמי."

ואז:

"מתאילנד יגיע אחי הגדול, נמרוד."

כמה מלים בכל פעם, ללא אף הלצה, כאילו מישהו אחר כותב את זה במקום אתגר. לפני כן מעולם לא קיבלתי כאלה מיילים ממנו. הבנתי ממה שלא נכתב במכתבים שזה יהיה מסע במ' רבתי -- מן הסוג עליו מספרים אחר כך במשך שנים.

משפחת קרת תתייצב בפולין בהרכב כמעט מלא. מי שלא תבוא היא דנה – למעשה דנושיה – אחותו של אתגר המבוגרת ממנו, שהייתה מדריכת תותחנים בבסיס בדרום הארץ ואיבדה רבים מחניכיה במלחמת לבנון הראשונה, מצאה שלווה בחיק הדת והיא גרה בירושלים עם תריסר ילדיה ו-14 נכדיה. גם אדון אפרים, אביו של אתגר, לא יבוא. הוא מת ב-2012 מסרטן.

אתגר סבור שהשיבה לפולין היא עבור אמו המבחן הכי קשה והוא מעריץ את אומץ ליבה על שהחליטה לגשת אליו. במשך שנים היא חששה שכבר בשדה התעופה לבה החולה לא יחזיק מעמד. גם הרופאים לא היו בטוחים שהיא תעמוד בתלאות המסע, אבל הם לא התנגדו.
אחרי 69 שנות התלבטות, החליטה ארנה קרת שהיא מוכנה למסע אל מולדתה. בסופו של דבר זה לא משנה היכן יודיע לה לבה שדי לו כבר.

שוחד

אני אוהב לקרוא ואוהב לשמוע את הסיפורים של שירה ואתגר על לב, בנם, היום בן תשע, ילד שחור שיער ושחום, שאחרי שהוא לוגם שוקו הוא מנגב בתנופה את פיו המלוכלך בשרוול, ושנדמה כי עיניו הבהירות והחודרניות (שירש מאמו וסבתו) רואות גם את הבלתי נראה. כשהיה יותר קטן, כמעט כל הגברות המכרות היו אומרות בהתפעלות: ״איזה עיניים נפלאות יש לך, ילד!"

לב לא אוהב את זה. כשההתפעלויות של הגברות הזרות עצבנו אותו במיוחד הוא הודיע לאביו: אם עוד פעם איזו גברת תזכיר את העיניים שלי אני אנשך אותה הכי חזק שאני יכול. לכן אתגר, מיד אחרי ברכת השלום, היה מודיע לגברות ברצינות גמורה: "לב מתריע שאם תוציאי מלה אחת על העיניים שלו, הוא נושך." וכך נגמרו ההערות.

נחרדתי לשמוע את סיפורו על הסנדוויץ', כששלושתם נסעו במכונית ומעליהם חלפו טילים של החמאס. הם זינקו מהאוטו, שירה נשכבה על הארץ, לב עליה, ואתגר עליהם, בהתאם להוראות פיקוד העורף. לא קרה כלום ורק טיפסו עליהם נמלים. הם השתעשעו שהם סנדוויץ' עם פסטרמה.

לעומת זאת, צחקתי מהסיפור על איך הם שאלו את לב מה יהיה כשיגדל. לב הקטן ענה: "כל עוד יש בעולם די אנשים טפשים עם הרבה כסף, אני כבר אסתדר איכשהו".

לב יודע להפתיע. בשל נסיבות המסע – כך חשב אתגר – צריך יהיה לשכנע אותו שהשיבה המשפחתית לפולין היא קודם כל למען סבתו. חופשה אמיתית, עם בריכה, השתוללות ושטויות עוד תגיע. לב הקשיב, ואז הפנה לאביו מבט חמור: "מה אתה בכלל חושב לעצמך? מה אתה חושב שאני? אתה רוצה לשחד אותי? בענייני סבתא אני לא צריך שוחד. אני אסתדר״.

במשצ'ונוב גברת אחת מהעירייה חיבקה את לב וקראה בשמחה: "כמה אתה יפה, איזה עיניים נפלאות!" אתגר קפא, שירה כבתה, האיום הישן של לב ריחף באוויר כמו גזר דין.
וכלום. לב לא נשך, למרות שבדרך כלל הוא מקיים את ההבטחות שלו. זה המסע של סבתא. מה לעשות, באופן חד פעמי הוא יניח להם לפרוע את שערו.

משפחת קרת בפולין. צילום באדיבות אתגר קרת.

משפחת קרת בפולין. צילום באדיבות אתגר קרת.

תעודה

זאת לא תעודת לידה טיפוסית, אלא הצהרה, שנרשמה במעמד פקיד לשכת מרשם התושבים העירוני, בדיו, על נייר שכיום הצהיב. כל a ו-e נכתבו כיאות, הבטן של האות B נראית בדיוק כמו שהיא צריכה להראות, ומי שהוסיף את הקו הנטוי לאות l, למד במשך שנים כתיבה תמה. במסמך נקבע, שחור על גבי לבן, שבאביב 1934 התייצב בלשכת מרשם התושבים העירונית יצחק יוסף קוז'וך, בן 29, אזרח בן דת משה, סוחר בעיסוקו. במעמד שני עדים, סוחר ויצרן גרביים, גם הם בני דת משה, הודיע יצחק הנ"ל שבנובמבר של השנה החולפת ילדה רחל אייזנווסר, בת 30, רווקה, בת שהיא – כך הוא מצהיר, בכל תוקף רצינותו – בתו. לילדה ניתן השם פייגה.

פקיד לשכת המרשם גם קובע בכתב שהאיחור בדיווח על הולדת הילדה נבע אך ורק מ"רשלנות" ראויה לגנאי של האב. יחד עם זאת, לא ננקטו שום צעדים משפטיים.

"שוב אתה רואה עם מי יש לי עסק״, אומרת גברת ארנה. ״במסמכים הישראליים, בוודאי על סמך התעודות מבית היתומים בפולין, נקבע בפסקנות מוחלטת שנולדתי בשנת 1934. זה תאריך הלידה הרשום בדרכון שלי וכך סבורה סביבתי הקרובה ביותר והם צוחקים שאני האשה היחידה בעולם שמבגרת את עצמה. כשטענתי שנולדתי בנובמבר 1933 כולם אמרו שמשהו התבלבל לי. 69 שנים חיכיתי כדי להוכיח שאני צודקת. עכשיו שירגישו טפשים שלא האמינו לי״.

פטריות

אנחנו נוסעים, אם כן, לכיוון משצ'ונוב. לאורך הכביש לכיוון קטוביצה הכל ירוק, יערות דלילים, האופייניים לאיזור מזובשה, שדות זרועי חיטה, כל מיני מחסנים ומבנים. המכוניות מתוצרת "וולוו", "סקניה", "קיה" הן סימן שאנחנו, בפולין, שייכים כבר לעולם הנורמלי. אבל גברת ארנה לא בטוחה שזה מוצא חן בעיניה. היציאה הזאת מוורשה, הדרכים והמבנים, נראים כמו פרבריה של איזושהי שטוקהולם, מינכן או פריז. רק השדות נראים כשייכים למקום.

אז מה לעשות? אני אומר, אם כן, שעוד מעט תגיע עונת הפטריות, לצד הדרך יופיעו אנשים שמוכרים כל מיני פטריות וכך זה יימשך שבועות. אפשר יהיה – אני אומר – את הפטריות האלה לאדות, נניח בשמנת, ולתבל בפטרוזיליה טרייה. מעדן.
והם מוכרים רידזה? (פטריה ששמה הלטיני Lactarius deliciosum, שאין להשיגה בישראל)
כבר שנים איש לא ראה רידזה בסביבת וורשה.
מה זאת אומרת – אין רידזה? משהו רע קורה בעולם, אנחנו כל הזמן מקלקלים.

לפני שיצאנו למשצ'ונוב, הגשתי לגברת ארנה זר פעמוני שלג. שירה קיבלה אסטרות כחולות כמו עיניה. גברת ארנה קירבה את אפה פעם אחר פעם לזר הפעמוניות הקטנות ואמרה: "אין ברירה, אני חייבת לנשק אותך".

לכן, לאורך כל המסע שלנו אל העבר, יסופר גם על פרחים: פרחי אל-תשכחני, מגנוליות, לילך. על פרחים שכמותם אין בשום מקום אחר.

במשצ'ונוב נכנסנו לחצר בית ילדותה של גברת ארנה.
"או, מגנוליות", הצבעתי.
״אדון פבל, אלה נוריות. למגנוליות עלי כותרת גדולים יותר וגבעולים עבים יותר״.

הלו, מרכזיה

הוריה של גברת ארנה גרו ליד השוק של משצ'ונוב, ברחוב וורשבסקה, בקומה ראשונה של בניין שהושכר ממשפחת קוזלובסקי הפולנית. בקומת הקרקע היו בית קפה ומספרה. ליד: תחנת דלק, בבעלות האבא של ארנה, כלומר משאבה ידנית ושני מיכלי דלק. כשיצאו לשוק  יכלו לראות מימין את צריח הכנסיה, וממול היתה העירייה.

בבית קוז'וך היה טלפון, אחד הבודדים בעיירה. צריך היה לחייג את המספר 20. כשהטלפון צלצל, ארנה הקטנה הייתה מרימה את השפופרת ואומרת: "הלו, מרכזיה?" תמיד עמדה על היותה הראשונה ליד המכשיר. במהרה הוקם בניין חדש ליד בית קוזלובסקי שנבנה על ידי אביה של ארנה. אבל הם לא רצו לעבור ונשארו שם כמה שנים, כמעט עד סופה של משצ'ונוב היהודית-פולנית.

סבא וסבתא של ארנה גרו בקרן רחוב הפונה לשוק. ממול היה בית הכנסת. סבתה היתה עסוקה תמיד בתפילה. היא היתה אישה יבשושית וגרומה, ולכן ארנה לא כל כך חיבבה אותה. לעומת זאת, סבה היה גבר נאה, בעל חוש הומור, חברותי, חם. היו לו עיניים כחולות וארנה אהבה אותו. די היה שיאחוז בידה וכל העצבונות היו חולפים להם.

הסבא היה חסיד, אך למרות זאת, עוד בשנות שלטונו של הצאר, סיים לימודי רפואה. הרב של משצ'ונוב ביקש שיציל את הנערים היהודים מפני השירות הצבאי, העלול להימשך עשרים שנים ויותר. הסבא ידע לפצוע אותם כך שייפסלו לשירות צבאי אך מבלי שייגרם להם נזק ממשי. אחר כך, בגטו וורשה, ביצע ניתוחים על שולחן המטבח. אנשים כיבדו אותו. הוא מעולם לא הכזיב אותם.

"כשאני נזכרת במשצ'ונוב שלי, אני חושבת שזאת היתה אידיליה", תאמר גברת ארנה בהחלטיות. "אנטישמיות? לא במשצ'ונוב. באמת שבחיי פגשתי רק אנשים טובים".

והרי אתגר סיפר לי שבזמן המלחמה איזה בהמה דחף את ארנה הקטנה מהרכבת. היא שברה צלע ונאלצה לצעוד קילומטרים רבים בשלג ובכפור.

מלחמה

אז זהו, שגברת ארנה לא מספרת על המלחמה. כי היא לא רוצה. לפעמים היא פולטת כמה מילים המשולבות בתמונות מקוטעות. כשהגרמנים נכנסו למשצ'ונוב, גברת ארנה עמדה בשוק, ברחוב ורשבסקה. חייל אחד נתן לה טבלת שוקולד. העיירה בערה, 85 אחוזים ממנה נהרסו.

אחר כך הובילו הגרמנים יהודים רבים לבית הכנסת שממול לבית הסבים, שפכו בנזין על הבניין והציתו אותו. אמא אחזה בידה של ארנה, את אחיה הצעיר (שנולד ב-1939) הושיבה על הכתף השנייה, ודרך שדות הכרוב הלכה לכיוון וורשה. מדי פעם הייתה להם שם דירה, עם חדר אוכל, בו ניצבו רהיטים כבדים וכהים. אביהם לא היה איתם. הוא שירת בצבא הפולני. לפולנים וליהודים שניסו להימלט ממשצ'ונוב לא היה מזל: הגרמנים הפציצו אותם מהאוויר.

גטו וורשה: גברת ארנה יוצאת אל מחוץ לחומות, משיגה אוכל. באחת הפעמים היא תישאר בצד הארי. ראשית תעזור לה מי שהייתה האומנת שלה, ואחר כך זונה שכלל לא הכירה; זו התחבבה על סוטים, כי כף רגלה נקטעה בהפצצה ואולי גבתה פחות על שירותיה בשל כך.

אחדים מבני משפחתה של ארנה נהרגו בגטו וורשה. אחדים בגז בטרבלינקה. אמא ואחיה נספו בגטו ווגרובייץ. לאב, שהיה בצד הארי, היו מסמכים שקיבל מוולדיסלב קוזלובסקי ממשצ'ונוב, בעל הבית, שהסתכן מאוד, אבל נתן את המסמכים. היא נהייתה אירנקה פלה קוזלובסקה. לכן בישראל בחרה בשם ארנה, כי הוא מצלצל כמו אירנה.

כשאביה יצא, מספרת גברת ארנה, כדי להתגייס למרד של בור קומורובסקי, היא התחננה שיישאר, כי חשה שכבר לא יחזור. ב-1945, יחד עם חבר אותו פגשה במקרה, היא חיפשה קרובים בחורבות וורשה. הם לא מצאו איש.

אחר כך התחילה עוד מערכת נדודים. גברת ארנה עוד עברה במשצ'ונוב. הייתה בעיירה כחצי שעה; המטפלת אמרה שעליה להירשם במשרד ברשימת הניצולים. מישהו רצה לקנות ממנה את הבניינים השרופים של סבה ואביה. היא סרבה, כי מה כבר ילדה קטנה יודעת על מכירת נדל"ן. היא הגיעה לבית יתומים בזבז'ה: שם ארנה למדה עברית. משם היא תסע לרפת לפלשתינה. מאז ומעולם היא חלמה על ישראל. בני גילה, ילדי הצברים, קוראים לשכמותה "סבונים". חברה אחת התאבדה בגלל כל זה. אחרת גמרה בבית משוגעים.

ולבסוף, גברת ארנה פוגשת את אפרים קרת מברנוביץ'. בבית קולנוע, למרות שאתגר אומר שזה היה בקטטת רחוב. נולדים ילדים. ארנה ואפרים יחיו יחד 52 שנים.

״אני חושבת שלא נסעתי לפולין כי אין לי כאן אפילו קברים״, אומרת פתאם גברת ארנה. ״אם כי לא, כי אני הרי לא הולכת להלוויות. לא הייתי בהלוויות של ידידיי. לא ביקרתי בקבר של אפרים. אני לא יודעת להיכנס אל בין הקברים, אין לי כוח, אני לא יכולה״.

הוריו של אתגר קרת

אפרים וארנה קרת.

סופר גולה

בבית עיריית משצ'ונוב ראש העיר נושק לידה של גברת ארנה, מכל הלב, עם פאסון.
אדון אחר מגיש לה זר פרחי לילך ומתנצל על כך שהפרחים קצת נבולים, אבל הם עדיין מדיפים ריח חזק. גברת מהעיריה שואלת כמה דברים, למרות שברור מהשאלות שהיא מכירה את קורות חייה של גברת ארנה, על פי ראיון שפורסם עימה בעתונות המקומית.
גברת אחרת מגישה תיק עם מזכרות ובו אלבום משצ'ונוב, צילומי בית משפחת קוז'וך, נופי העיירה וגם אותו מסמך בו יצחק יוסף קוז'וך מודיע לעיריית משצ'ונוב על הולדת בתו.
אחר כך שואלים את אתגר איך קרה שהוא נהייה סופר.

רציתי להיות מתמטיקאי, כמו אחי הבכור, אפילו הלכתי ללמוד. כששרתתי בצבא, חברי הקרוב ביותר התאבד. הוא מת לי בידיים. כשבועיים אחר כך כתבתי את הסיפור הראשון, כתגובה.

״תיכף הוא יגיד שאביו רצה שיהיה לו מקצוע אמיתי״, לוחשת לי גברת ארנה.

אבא רצה שיהיה לי מקצוע של ממש, אז הבטחתי להיות מהנדס, אבל לא קיימתי את ההבטחה. אבל ההורים תמכו בכתיבה שלי. כשהייתי ילד, היו מספרים לי כל מיני סיפורים, אמיתיים, מומצאים, עליזים, אימתניים, עם מוסר השכל, עם פואנטה מפתיעה, מגוונים, אבל גם מאוד פולניים. התבוננתי באמא ואבא כשהם קוראים ספרים במשך שעות, שניהם אהבו ספרות. אני כותב כאילו אני ממשיך את הסיפורים שלהם.

״אתגר הוא סופר פולני, שחי בנכר״, לוחשת גברת ארנה.
ובקול רם היא מוסיפה: ״כדי לגרש את העצב מהפנים, סיגריה אחת אנחנו מדליקים. אדון פבל, אני מזמינה״.

אתגר עונה, אנשי העירייה מקשיבים, ואנחנו יוצאים לאיטנו מבניין עיריית משצ'ונוב.

לאס וגאס

בכיכר השוק של משצ'ונוב נמצא סלון האפנה "וורונה" וגם בוטיק עם בגדים איטלקיים, איפה שפעם היה בית קפה. גם היום יש שם בית קפה, אבל ליד. על מרפסת הדירה שבה גרה פעם גברת ארנה תלוי שלט של בית ספר לשפות. מלמדים שם גרמנית, צרפתית, אנגלית. גברת ארנה צוחקת שאלה השפות שלה. לא כמו הפולנית שבה אין אצלה שמץ של מבטא זר, אבל היא מדברת בהן חופשי.

בשוק של משצ'ונוב תלויות שתי פרסומות: על אחת ציור של שודד גידם (כינוי למכונת מזל של קזינו) ועל השניה המילה "לאס וגאס". גברת ארנה צוחקת בקול ואומרת: "אדוני, מי זה יאסור על פולין להתיימר?" אחר כך היא מספרת שבימיה הסטודנטיאליים היא זכתה בכל כך הרבה כסף בקזינו צרפתי שזה הספיק לממן את הטיול שלה ושל חבריה. באנגליה גם זכתה, וקמה מהשולחן בזמן, כי הידידה שלה הפסידה את המכנסיים.

״כיום אני לא מהמרת. אני לא בונה על נסים״, היא אומרת. ״כל חיי עבדתי קשה, כמו בעלי״.

אתגר צוחק למשמע הסיפור על אמו העומדת בצעירותה ליד שולחן הרולטה. ״האם יש בפולנית ביטוי נוקב יותר של אסירות תודה לגורל״, הוא שואל. שנינו יודעים שלא.

אדון אפרים

זה לא נכון שאדון אפרים לא נמצא איתנו. הוא כאן, ואפילו משוחח אתנו. צריך רק להקשיב היטב. ״בעלי עשה בחייו כל כך הרבה דברים, כי הוא השתעמם מהר, כך שצריך היה להחליף עיסוקים״, מספרת גברת ארנה כשאנחנו חולפים בין משצ'ונוב לוורשה בין יערות דלילים הצומחים בחולות מזובשה. ״זמן רב סחר בסיגריות. אבל הכי רצה להיות יערן. הוא הרבה לדבר על זה. אבל בישראל אין יערות, אז הוא לא יכול היה להגשים את חלומו. בפולין זה משהו אחר, היה לו סיכוי״.

לב נזכר שעוד כמה חודשים ייסע עם הוריו לאוסטרליה. הוא כבר שמח. הוא משוכנע שלקבלת הפנים שלו יתייצבו כל הקנגורואים, הקואלות, הוומבאטים והנקרים, כמין תחליף לסנאים של פארק רדזייוביצקי שהיו צריכים להיות, אבל אינם. לפחות זה מה שאביו הבטיח.

אתגר:

״הרופא אמר לאבא שאם לא היה מעשן, בוודאי לא היה חולה בסרטן״. ואבא על כך: עישנתי במשך שבעים שנה שתי חפיסות ליום, אך ורק למען הנאה טהורה ומענגת. לדעתי, דוקטור מכובד, בסופו של דבר עשיתי עסקה טובה והגונה.

היו לנו כבר כרטיסים לאוסטרליה. לב חלם על קנגורואים. לפני הטיסה ביקרתי את אבי. הרופא – שוחחתי איתו – נתן לאבא חצי שנה לחיות, אז אבא אמר לי לנסוע. כשחיבקתי אותו לפרידה, החזקתי בזרועותי גוף רועד וקלוש. הלכתי הביתה ואמרתי לשירה שאפשר לפרוק את המזוודות, אנחנו לא נוסעים. אבא מת יום לפני המועד המתוכנן לשובנו. אני חייב ללב נסיעה לאוסטרליה.

״בעלי נורא פינק את הילדים שלנו. זאת אני הייתי האמא המחמירה, התובענית״, מוסיפה ארנה.

אתגר:

אתה יודע שהנמרים הטסמניים נראו כמו חתולים והיו כמו חתולים? אנשים חשבו שאלה נמרים אמיתיים, כי כך קראו להם. כל אחד רצה לצוד נמר וכך הכחידו אותם, עד האחרון שבהם.

לאנשים מסויימים קראו יהודים ולכן ירו בהם, למרות שהם היו הרי קודם כל אנשים.

השפה תמיד מטרימה את הפשע, מקדימה אותו, מבשרת עליו. אבא היה מסביר לנו את זה.

עלים

נמרוד לא היה במשצ'ונוב, לכן נפגשנו רק לארוחת ערב. על צווארו היה תיק שנראה כמו פנדה מקטיפה. הוא לא נסע אתנו למשצ'ונוב כי בדיוק היה מפגש בבית ההאקרים בוורשה. ״הוא בן 54 והוא גאון מחשבים״, אומרת ארנה. ״פעם עבד בהצלחה רבה בהיי-טק הישראלי. אבל החליט שהמאבק למען זכויות האדם ולגליזציה של מריחואנה ועוד דברים כאלה חשובים יותר מרווחים של אלפי דולרים. יחד עם אשתו הם היגרו לתאילנד. שם הם גרו בסביבה מתורבתת, אבל עברו לצפון, למעמקי הג'ונגל, שם אפשר לגמור את החודש בפחות מעשרים דולר, אבל הרשת משתוללת, אז נמרוד ממשיך לעצב עמודי אינטרנט. אשתו כותבת על המטבח התאילנדי ויחד עם נשים מקומיות מטפחת גינה גדולה. טוב להם, אם כי התאית של נמרוד היא ברמת "קפה, בבקשה", והוא כל הזמן חושש שמא משהו שהוא עושה יגרום אי פעם נזק לאנשים״.

נמרוד:

אתה יודע שלפני כמה שנים הצבא שלנו ירה קליעי צבע בפסלה של האם הקדושה שניצב לפני הכנסיה? ואף אחד, בשום עיתון, לא הרים קול צעקה על כך?

אני לא יודע. אולי זה לא היה כל כך חשוב.

זה כן היה. זה מה שאני חושב ושיגידו עלי שאני אנטישמי יהודי.

אני כבר מבין למה במלחמת לבנון הראשונה, נמרוד התבייש בהיותו חייל אמיץ וקלע מצטיין וקישט אנטנה צבאית כאילו הייתה טוטם אינדיאני ועל כך גם נשפט על התנהגות בלתי הולמת. אני יודע גם למה די שילחש מלה אחת ואפילו הפיל הסרבן ביותר בעדר יצעד קדימה. וגם, אני יודע למה אתגר כל כך אוהב ומעריץ את אחיו הגדול.

לב בדיוק מותקף על ידי עגבנייה מתוך הרוטב שבצלחתו. גברת ארנה מספרת על משצ'ונוב, וכשאני שואל מה הלאה, היא עונה:

אני צריכה לעבור עוד ניתוח עיניים, הרופאים בלבלו משהו, אז אני רואה כפול. בסתיו יהיו פה עלים חומים, צהובים, אדמוניים ואדומים. לנו בישראל אין עונות שנה אמיתיות. העלים הצבעוניים הם כל כך יפים, אני מוכרחה עוד פעם אחת לראות אותם. אתה יודע, אדון פבל, כמה אני אוהבת את הפולין הזאת שלי?

אני יודע, גברת ארנה, אני כבר יודע.

תרגם מפולנית: מיכאל הנדלזלץ.הנסיעה אורגנה על ידי המכון הפולני בתל אביב ועיריית וורשה. 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי פאבל סמולנסקי.

תגובות פייסבוק

3 תגובות על לגרש את העצב מהפנים