להיות בלי ולהרגיש עם

בשנים האחרונות הכשירה ארה"ב יותר מפעילי מל"טים מטייסים אמיתיים. האם המטוס המופעל בשלט רחוק אחראי לטשטוש הגבולות המוסריים והגיאוגרפיים, או שמא זו התגובה ההגיונית ללוחמה מודרנית?
X זמן קריאה משוער: 21 דקות

המטוס-ללא-טייס – המל"ט, סמל טכנולוגיית הנשק המתקדמת של ארצות הברית – התחיל כצעצוע, היתוך של טיסן ומנוע של מכסחת דשא. מטרתו המקורית היתה לפגוע בטנקים סובייטים בקרבות הראשונים של מלחמת העולם השלישית, אבל הוא התפתח והפך לטכנולוגיה המועדפת לחיסולים ממוקדים במלחמה העולמית בטרור. השימוש בו הצית דיון סוער – תחילה באגפים הסודיים ביותר של הממשלה, אבל בחודשים האחרונים גם בציבור הרחב – לגבי הטקטיקות, האסטרטגיה והמוסריוּת של לוחמת מל"טים בפרט ולוחמה מודרנית בכלל. אבל לפני שהדיון יוכל להתקדם – לפני שהממשלה תוכל לקבוע תקנים משמעותיים או לשאול את השאלות המתאימות – יש לעשות כמה הבחנות, לנפץ כמה מיתוסים ולזהות בעיות אמתיות בתוך המידע המוטעה והמטעה.

קצת היסטוריה תעזור לנו בזה. המל"ט כפי שאנחנו מכירים אותו כיום, הוא פרי רוחו של ג'ון סטיוארט פוסטר ג'וניור, פיזיקאי גרעין שהיה מנהל המעבדה הלאומית לורנס ליברמור (שאז נקראה מעבדת הקרינה לורנס), ובשנת 1971 – כשהרעיון עלה בדעתו – היה מנהל המחקר וההנדסה בתחום ההגנה, משרה מדעית בכירה בפנטגון. פוסטר היה חובב טיסנאות נלהב, ויום אחד הוא הבין שהתחביב שלו יכול להיות ההשראה לנשק מסוג חדש. הרעיון שלו: לקחת מטוס בלתי מאויש, שנשלט מרחוק, לקשור מצלמה לגחונו ולהטיס אותו מעל מטרות אויב כדי לצלם תמונות או סרטים; ואם אפשר, להטעין עליו פצצה ולהשמיד את המטרות.

מימין: ג'ון סטיוארט פוסטר ג'וניור ושר הביטחון של ארה"ב מלווין ליירד ב-1972. צילום: משרד הביטחון האמריקאי.

מימין: ג'ון סטיוארט פוסטר ג'וניור ושר הביטחון של ארה"ב מלווין ליירד ב-1972. צילום: משרד הביטחון האמריקאי.

שנתיים אחר כך, הסוכנות למחקר מתקדם בתחום ההגנה (DARPA) בנתה שני אבי-טיפוס המבוססים על הרעיון של פוסטר, וכונו Praeire ו-Calere. הם שקלו כ-34 קילוגרם כל אחד, ופעלו בעזרת מנוע משודרג של מכסחת דשא. המטוסים יכלו להישאר באוויר במשך שעתיים עם מטען ייעודי של קרוב ל-13 קילוגרם.
סוכנויות הפנטגון מתכננות הרבה אבי-טיפוס; רובם לא עוברים את שלב השרטוט. הרעיון של פוסטר הפך לנשק אמתי כי הוא התאים לדוקטרינה הביטחונית החדשה. בתחילת ואמצע שנות ה-70, ברית המועצות תגברה את כוחותיה הקונבנציונאליים לאורך הגבול בין מזרח למערב גרמניה. עשור אחד קודם, המדיניות של ארצות הברית שמה דגש על הרתעת ברית המועצות מפני פלישה למערב אירופה על-ידי האיום להשיב מלחמה עם נשק גרעיני. אבל בינתיים, הסובייטים צברו ארסנל גרעיני מרשים משלהם. לו היינו משתמשים נגדם בנשק גרעיני, הם היו יכולים להחזיר. אז DARPA ערכה מחקר לזיהוי טכנולוגיות חדשות שעשויות לספק לנשיא "מגוון מענים אפשריים" במקרה של פלישה סובייטית, כולל "חלופות להרס גרעיני נרחב."

את המחקר הוביל אלברט וולשטטר, אסטרטג לשעבר בתאגיד ראנד, שבשנות ה-50 וה-60 כתב תדריכים ומאמרים רבי-השפעה בנושא מאזן הכוחות הגרעיני. הוא סקר את הפרויקטים השונים של DARPA וחשב שהמטוסים הבלתי מאוישים של פוסטר עומדים בדרישות. בשנים שלפני כן, צבא ארצות הברית פיתח כמה כלי נשק מונחים ומדויקים – צאצאיה של מהפכת המיקרו-מעבדים – שיכולים לפגוע במרחק כמה מטרים מהמטרה. וולשטטר הציע לשים אותם על המל"טים של פוסטר ולהשתמש בהם כדי לפגוע במטרות בעומק שטח האויב – טנקים סובייטים, בסיסי חיל אוויר, נמלים. בעבר, היה אפשר להרוס מטרות כאלה רק בעזרת נשק גרעיני, אבל פצצה קטנה שנוחתת כמה מטרים מהמטרה יכלה לעשות לא פחות נזק מפצצה גדולה מאוד (אפילו פצצת אטום חלשה) שמחטיאה את המטרה בכמה מאות מטרים.
בסוף שנות ה-70, DARPA וצבא ארצות הברית כבר התחילו לערוך ניסויים בנשק חדש שנקרא Assault Breaker, שנבנה בהשראת המחקר של וולשטטר. במהרה התווספה לארסנל של צבא ארצות הברית שורה של נשקים מדויקים ביותר – מונחים על-ידי קרני לייזר, פליטות קרינה, גלים מילימטריים ובשלב מאוחר יותר (ובצורה מדויקת יותר), אותות GPS. ה-Assault Breaker של הצבא הוטס על טיל; הגרסאות הראשונות של חיל האוויר והצי, שנקראו Joint Direct Attack Munitions (JDAM), נישאו תחת כנפיהם של מטוסי קרב מאוישים, ושוגרו מתא הטייס.

באמצע שנות ה-90 התממש סוף סוף דבר שקרוב יותר לחזונו של פוסטר. במהלך המלחמה האווירית של נאט"ו נגד מדינות הבלקן נעשה שימוש במל"ט שנקרא "פרדטור". הוא היה יכול לטוס במשך 24 שעות בגובה של 7.5 קילומטרים, עם מטען ייעודי במשקל 200 קילוגרם. בגלגולו הראשון, הוא נשא רק ציוד וידאו ותקשורת. התמונות הדיגיטליות שהוא צילם שודרו ללוויין וממנו לתחנת קרקע במרחק אלפי קילומטרים, משם שלטו מפעילים בנתיב הטיסה של המל"ט עם בקר, וצפו בזמן אמת בווידאו שהוא שידר.

בפברואר 2001, הפנטגון והסִי-אַי-אֵי ערכו את הניסוי הראשון בפרדטור המשודרג, שנשא לא רק מצלמה, אלא גם טיל "הלפייר" מונחה-לייזר. הצהרת המשימה של חיל האוויר למל"ט המשודרג הזה ציינה שהוא כלי אידאלי לפגיעה במטרות "זמניות ומתכלות". בעידן קודם, משמעות הביטוי הזה היתה השמדה של טנקים בשדה הקרב. בשלבים הראשונים של מלחמתה החדשה של אמריקה בטרור, משמעותו היתה איתור וחיסול ג'יהאדיסטים, ובמיוחד אוסמה בן לאדן וקציניו באל-קאעדה.
וכך תוכנן כלי נשק בשיא המלחמה הקרה, כדי לסכל מתקפה משוריינת סובייטית על מישורי אירופה, והפך לכלי שמטרתו לחסל חבורות של טרוריסטים נטולי מדינה – ואפילו טרוריסטים בודדים – בהרים המסולעים של דרום אסיה. אפשר לומר שמל"טים מרחפים מעל המדיניות הצבאית של ארצות הברית כבר יותר משלושה עשורים, אבל גם כלי הנשק וגם המדיניות השתנו עם הזמן.

מלחמה ללא גבולות

לקראת סוף שנתו הראשונה של אובמה כנשיא, חיל האוויר הכשיר יותר מפעילי מל"טים מאשר טייסים היושבים בתא טייס אמתי

גם ההתפתחות הזאת היא סיפור שהיה יכול להיגמר אחרת. המל"ט נתקל בהתנגדות רצינית מצד חזית רבת-עוצמה: מפקדי חיל האוויר האמריקאי, הארגון שפיתח את כלי הנשק. התרבות השלטת בכל אחת מזרועות הכוחות המזוינים – הערכים, סוג הקצינים שקודם – מעוצבת על-ידי מערכות הנשק המצליחות שלהן. ולכן, בין השנים 1947-1981, כל אחד מראשי חיל האוויר הגיע מתחום המפציצים הגרעיניים בפיקוד האוויר האסטרטגי. במהלך עשרים וחמש השנים הבאות, ככל שעלתה ההשקעה בכוחות הקונבנציונאליים, כל ראשי חיל האוויר היו טייסי קרב בפיקוד האווירי הטקטי.

זה היה המצב בשנת 2003, כשהנשיא ג'ורג' וו. בוש הורה על הפלישה לעיראק. כאשר השחרור הפך לכיבוש, מה שהוביל למרד ואז למלחמת אזרחים, המפקדים האמריקאים בשטח ביקשו תמיכה בדמות הפרדטורים החדשים והנוצצים האלה. האיום החמור ביותר על חייהם של חיילים ונחתים אמריקאים היו פצצות מאולתרות שהוטמנו ליד כבישים. המצלמות של המל"טים יוכלו לזהות מורד שטומן פצצה ולעקוב אחריו חזרה למקום המסתור שלו. אבל המל"טים (מטוסים מרחפים אטיים ובלתי מאוישים) עמדו בניגוד מוחלט לתרבות השלטת בחיל האוויר (שהוקירה מטוסי קרב מאוישים ומהירים). ולכן, מפקדי חיל האוויר דחו את הפצרותיהם של מפקדי הצבא והצי לתגבור של מל"טים, ואף התעלמו מהן.

הנשיא בוש מכריז על רוברט גייטס כמחליפו של דונלד רמספלד בתפקיד מזכיר ההגנה של ארה"ב. צילום: הבית הלבן

הנשיא בוש מכריז על רוברט גייטס כמחליפו של דונלד רמספלד בתפקיד מזכיר ההגנה של ארה"ב. צילום: הבית הלבן

כל זה השתנה בשנת 2006, כשבוש מינה את רוברט גייטס כמחליפו של דונלד רמספלד בתפקיד שר ההגנה. גייטס הגיע לפנטגון עם מטרה אחת ויחידה: לסדר את הבלגן בעיראק. הוא היה בהלם כשגילה שלראשי שלוש זרועות הכוחות המזוינים אכפת יותר מנשקים מתקדמים למלחמות העתיד מאשר הצרכים של המלחמה שהם ניהלו באותו זמן. הוא היה מזועזע במיוחד מעוינותם של מפקדי חיל האוויר כלפי מל"טים. גייטס הגביר את הייצור; הגנרלים האטו את השליחה. הוא האיץ את השליחה; הם האטו את הפריסה. הוא פיטר את מפקד חיל האוויר, הגנרל ט. מייקל מוזלי (כביכול בגלל עברה אחרת, אבל בפועל בכלל התנגדותו למל"טים) ומינה במקומו את הגנרל נורטון שוורץ, שצמח כטייס סיוע קרבי ותובלה בכוחות המיוחדים. לפני שְמוּנה, היה שוורץ ראש פיקוד התובלה האמריקאי – כלומר, הוא היה אחרי להעברת אספקה לחיילים ולנחתים. בתור מפקד חיל האוויר החדש, שוורץ נתן עדיפות גבוהה לשליחת מל"טים לכוחות בעיראק – ובמהלך השנים הבאות, הוא הפך את מפעילי המל"טים לכוח עילית בחיל האוויר.

בסתיו 2009, לקראת סוף שנתו הראשונה של אובמה כנשיא, חיל האוויר הכשיר יותר מפעילי מל"טים מאשר טייסים היושבים בתא טייס אמתי. זה היה תחילתו של עידן חדש בתרבות של חיל האוויר בפרט, ובצורת הלחימה האמריקאית בכלל.
באותה שנה, 2009, לא זו בלבד שחלה עלייה במספר תקיפות המל"ט של ארצות הברית – בין השאר כי יותר מל"טים היו זמינים וההתנגדות המוסדית שעמדה בפניהם התפוגגה – אלא חל גם שינוי באופי התקיפות. לא היה שום דבר פרובוקטיבי בתקיפות המל"טים בעיראק או אפגניסטאן. הם היו כלי מלחמה, ששימשו בעיקר למטרות תמיכה אווירית בכוחות קרקע אמריקאים במדינות שבהן התנהלה לחימה. המחלוקת – שקיימת גם כיום – התגלעה כשהמל"טים החלו לשמש לציד וחיסול של אנשים מסוימים במדינות שבהן ארצות הברית לא ניהלה מלחמה רשמית.

התקיפות האלה התרחשו בעיקר בפקיסטאן ותימן. פקיסטאן שימשה כמקלט ללוחמי טליבאן מאפגניסטאן השכנה; תימן היתה מרכז עולה של האגף החדש של אל-קאעדה בחצי האי ערב. בוש הורה על כמה תקיפות במדינות האלה: למעשה, תקיפת המל"ט הראשונה מחוץ לאזור לחימה רשמי התרחשה בתימן, ב-3 בנובמבר, 2002. המטרה היתה בכיר באל-קאעדה שכמה שנים לפני כן עזר לתכנן את המתקפה על המשחתת האמריקאית, ה-Uss Cole. בוש הורה גם על 48 תקיפות מל"ט במחוז וזיריסטאן שבפקיסטאן, ליד הגבול ההררי עם אפגניסטאן – 36 מהן במהלך שנתו האחרונה כנשיא.

אובמה, שנשבע במהלך הקמפיין הנשיאותי שלו בשנת 2008 לצאת מעיראק ולהיכנס עמוק יותר לאפגניסטאן, האיץ את המגמה הזאת והורה על 52 תקיפות מל"ט בשטח פקיסטאן בשנתו הראשונה כנשיא בלבד. בשנת 2010 הוא הורה על 122 תקיפות בפקיסטן, יותר מפי שניים. ואז, בשנה שלאחר מכן, המספר צנח ל-73. בשנת 2012 הוא ירד אף יותר, ל-48 – מספר שבכל זאת שווה לכל תקיפות המל"ט שנערכו בזמן שמונה שנות כהונתו של בוש. שינוי מנוגד התרחש ב-2012, כשמספר תקיפות המל"ט בתימן גדל, מכמה תקיפות ספורות ל-54.

התקיפות האלה עוררו מחאה אלימה באותן מדינות וניכרו גם את מי שעד אז לא חש אהבה רבה לג'יהאדיסטים, ובמקרים מסוימים אף סיפק תמיכה מסוימת לארצות הברית. ובתוך ארצות הברית מתרחש דיון סוער לגבי התבונה שבשימוש בתקיפות מל"טים ככלי למלחמה בטרור. מה שמגביר את המחלוקת היא העובדה שכל דבר הקשור לתקיפה מחוץ לאזורי מלחמה – כולל, עד לאחרונה, עצם התרחשותן – הוא סודי. תקיפות מל"ט בעיראק ובאפגניסטאן, כמו כל המבצעים הצבאיים האחרים, נערכות על-ידי מחלקת ההגנה. אבל תקיפות מל"ט במקומות אחרים הן מבצעים חשאיים שמנוהלים על-ידי הסי-אי-אי, סוכנות שפועלת בחשכה (גם הקונגרס לא מודע להן, מלבד החברים בוועדות מודיעין נבחרות) ותחת סמכות משפטית שונה ומתירנית יותר (סעיף 50 של ספר החוקים הפדרלי, ולא סעיף 10 של משרד ההגנה). הנשיא אובמה התחיל להתייחס למחאות ולחששות האלה, במידת מה (ואולי זאת הסיבה, שהחל מסוף חודש מאי, ארצות הברית ערכה רק 14 תקיפות מל"ט בפקיסטן). ובכל זאת, חלק מהמחאות צודקות יותר מאחרות, ואובמה לא תמיד נכון לספק תשובות.

לוחמה יהירה שכזו

הביקורת השכיחה ביותר על תקיפות מל"ט היא שגם כשהן מכוונות למטרות צבאיות (טרוריסטים, מקומות מסתור של מורדים וכו') הן פוגעות בסופו של דבר באזרחים. זה נכון, אבל זו אינה ביקורת שתקפה רק למל"טים. למעשה, מל"טים הורגים הרבה פחות אזרחים מאשר סוגים אחרים של תקיפות אוויריות. כלי הנשק שהם נושאים קטנים ומדויקים מאוד: טיל "הלפייר" מונחה לייזר, ו"פצצות קוטר קטן" שמונחות על-ידי GPS, נוחתים כמטר מהמטרות שלהם ומתפוצצים בעוצמה של 15-45 קילוגרם חומר נפץ. פצצות אוויריות בעבר היו הרבה יותר גדולות והרבה פחות מדויקות.

כל הרעיון להרוג אנשים מרחוק, בחשאי ובלי להסתכן בתגובה, נראה איכשהו לא הוגן. אבל אותו דבר נאמר כשהבריטים והאמריקאים הטילו פצצות ממטוסים במלחמת העולם השנייה

פיטר ברגן מקרן "ניו אמריקה", שערך מחקר מקיף של נתונים הזמינים לציבור, מעריך שמשנת 2004 ועד אמצע חודש מאי, 2013, תקיפות מל"ט הרגו בין 258 ל-307 אזרחים בפקיסטאן. קרי, 7 עד 15 אחוזים מבין כל ההרוגים בתקיפות מל"ט במדינה. קשה יותר להעריך את מספר האזרחים שנהרגו בתימן, אך מקובל לדבר על כ-8 אחוזים ממספר קטן הרבה יותר של הרוגים. אלה אינם מספרים שאפשר לפטור בקלות, אבל כלי הנשק של הדורות הקודמים הרגו הרבה יותר אנשים.

ובכל זאת, כשמסתכלים על הדברים מזווית שונה, ההשוואה הזאת למעשה אינה רלוונטית, ונדמה שהמספרים דווקא גבוהים מאוד. זאת משום שכשמדברים על אזרחים שנהרגו בטעות על-ידי מל"טים בפקיסטאן ובתימן, מדברים על מדינות שבהן ארצות הברית אינה מנהלת מלחמה רשמית. במילים אחרות, אלה מדינות שבהן האנשים שנהרגו – וחבריהם וקרובי משפחתם הממורמרים – לא ידעו שהם חיים באזור מלחמה. דמיינו שמפקדים מקסיקאים יערכו תקיפה אווירית על עיר גבול בקליפורניה כי האויבים שלהם מתחבאים שם, ושכתוצאה מירי שאינו מכוון היטב או מודיעין שגוי או סתם מזל רע, כמה עשרות אזרחים אמריקאים ייהרגו. העם האמריקאי וממשלת ארצות הברית יזעמו, ובצדק.

הפגנה בשיקאגו נגד תקיפות מל"טים בתימן ובאפגניסטאן. צילום: World Can't Wait

הפגנה בשיקאגו נגד תקיפות מל"טים בתימן ובאפגניסטאן. צילום: World Can't Wait

הביקורת טוענת שתקיפות מל"ט הן סגנון לוחמה יהיר. כל הרעיון להרוג אנשים מרחוק, בחשאי ובלי להסתכן בתגובה, נראה איכשהו לא הוגן. אבל אותו דבר נאמר כשהבריטים והאמריקאים הטילו פצצות ממטוסים במלחמת העולם השנייה. זה נאמר גם כשהקשתים הבריטים השתמשו בקשתות נגד אבירים צרפתים. טבעי שצבאות ימצאו דרכים למקסם את מספר הרוגי האויב ולמזער את שלהם. ובכל זאת, ההשוואות האלה אינן במקום. מל"טים הם אכן שונים, בגלל המיקום שבו משתמשים בהם. סטנלי מק'קריסטל, גנרל בדימוס שהסתמך רבות על תקיפות מל"ט כשהיה מפקד המבצעים המיוחדים בעיראק ומפקד כל כוחות נאט"ו באפגניסטן, ניסח זאת ככה בראיון שהעניק לאחרונה לרויטרס: "הטינה שמעורר השימוש האמריקאי בתקיפות בלתי מאוישות....גדולה הרבה יותר ממה שהאמריקאי הממוצע מתאר לעצמו. הן שנואות בצורה עזה, גם על אנשים שמעולם לא ראו תקיפה כזו או את השפעותיה."

זאת לא סתם השערה. בחודש אפריל, בשימועים בפני הוועדה המשפטית של הסנאט (השימועים הציבוריים הראשונים על השלכותיהן של תקיפות מל"ט), העיד פריע אל-מוסלמי, אקטיביסט ועיתונאי תימני, וסיפר על תקיפת מל"ט בכפר הולדתו שבוע לפני כן. לפני התקיפה, אמר אל-מוסלמי, לאנשי הכפר היה רושם חיובי על ארצות הברית, בעיקר בזכות שיחות שהוא עצמו ערך איתם על השנה שבילה שם במהלך התיכון, שאותה הוא כינה "אחת הטובות בחיי." אבל עכשיו, הוא המשיך, "כשהם חושבים על אמריקה, הם חושבים על האימה שלהם מפני המל"טים שמרחפים מעל ראשיהם ומוכנים לירות טילים בכל רגע נתון."

במלחמה קונבנציונאלית, זאת עשויה להיות תופעת לוואי מצערת. אבל בסוגי המלחמות שארצות הברית מנהלת בזמן האחרון, בתימן ובמקומות אחרים, זאת השלכה מרכזית. אלה מלחמות נגד לוחמי גרילה, מורדים, טרוריסטים וקבוצות אחרות, שמטרתן אינה רק להרוג את האויב אלא להשפיע על האוכלוסייה ("לשבות את לבבות האנשים", לפי האמרה הישנה). אם הנשק הבולט ביותר במלחמה הזאת מנכר את האנשים שחיים תחת צלו – ובמקרים מסוימים דוחק אותם לזרועות האויב, לשם הגנה או מתוך העיקרון שהאויב של האויב שלהם הוא החבר שלהם – אז הנשק הזה גרוע. הגנרל בדימוס דייוויד פטראוס, העלה טיעון דומה במדריך השטח שלו לצבא ארצות הברית מ-2006 בנושא לוחמה בהתקוממות: "מבצע שבו מחוסלים חמישה מורדים אינו יעיל אם הנזק ההיקפי מוביל לגיוסם של 50 מורדים נוספים."
ובכל זאת, ציין פטראוס, לפעמים המפקד חייב לירות בלי להתחשב בהשלכות האפשריות; לפעמים המטרה חשובה מדי, האיום מסוכן מכדי לוותר על הירי. אבל כאן טמון מקור נוסף למחלוקת בנושא המל"טים. לאורך השנים משתכללות התקיפות, אך פחות ופחות מהמטרות שלהן מהוות איום אמתי על ארצות הברית. במספר מדהים של מקרים, המטרות הן אנשי מיליציות נמוכי-דרג, ולא מנהיגי טרור. רבים מהם מיועדים לחיסול אף על פי שהזהויות שלהם – השם, הדרגה והיקף המעורבות שלהם בארגוני טרור – אינן ידועות.

נראה שאין רשימה רשמית של קריטריונים שעל טרוריסט לעמוד בה כדי להיחשב למטרה ראויה למל"ט. ואין טכניקה כמותית למדידת רמת הביטחון של הגורם המאשר בחתימה

יותר ויותר תקיפות מל"טים הן "תקיפות על-פי חתימה". הקצין או הגורם הבכיר שמאשר את התקיפה אינו יודע בהכרח מי המטרה, אבל התנהגותה – כפי שתועדה על-ידי מצלמות המל"ט, הלוויינים, שיחות טלפון מיורטות, מרגלים בשטח או "מקורות ושיטות" אחרים של סוכנויות המודיעין – מעידה שככל הנראה מדובר בחבר פעיל בארגון כלשהו שמנהיגיו הם מטרות טבעיות לתקיפת מל"ט. למשל, ייתכן שהוא נכנסים ויוצא מבניין שידוע כמקום מפגש של טרוריסטים, או מתאמן במתקן של ארגון טרור. במילים אחרות, להתנהגות שלו יש "חתימה" של מטרה לגיטימית.
לא ממשל בוש ולא ממשל אובמה אישרו מעולם את התרחשותן של תקיפות על-פי חתימה (כמו כל תקיפות המל"ט של הסי-אי-אי, הן מסווגות ביותר). אבל גורם המתמצא בפעילות הזאת, סיפר לי שבפקיסטאן, "הרוב המכריע" של תקיפות המל"ט היו תקיפות על-פי חתימה – מאז תחילתן ועד היום.

נראה שאין רשימה רשמית של קריטריונים שעל טרוריסט לעמוד בה כדי להיחשב למטרה ראויה למל"ט. ואין טכניקה כמותית למדידת רמת הביטחון של הגורם המאשר בחתימה. לאלה שבוחרים את המטרות יש בסיס נתונים של קשרים בין סוגי התנהגות מסוימים לנוכחותם של מנהיגי טרור. אבל מדובר בשיקול דעת, ולרוב אין דרך – או רצון – לבדוק בדיעבד אם הוא היה מוצדק או מוטעה. צורת הפעילות הזאת התפתחה בהדרגה מתוך טקטיקות בעיראק ובאפגניסטאן. היא התאימה לאזורי מלחמה. קצין רואה צלף על גג, או מישהו ששותל פצצה לצד הדרך, או חמושים שנכנסים למפעל פצצות ידוע. כמעט תמיד הם לוחמי אויב. הוא לא צריך לדעת את השמות שלהם; ולא משנה אם מה שהורג אותם הוא כדור, פצצת מרגמה, פצצה חכמה ממסוק, או טיל הלפייר ממל"ט. אבל מחוץ לאזור המלחמה, שאלות כאלה כן משנות. תקיפות באזורים האלה שקולות להתנקשויות – ומעבר להשלכות הפוליטיות שהן מעוררות בבית, החוק האמריקאי והבינלאומי אוסר אותן. הנשיא אובמה מודע לזה; הכשרתו היא במשפט חוקתי. בנאום בנושא ביטחון לאומי ב-23 במאי, הוא הציג שלושה תנאים שצריכים להתממש לפני אישור תקיפת מל"ט. הוא אמר שיש לאשר שהמטרה מהווה "איום מתמשך ומיידי" על ארצות הברית; שאי אפשר ללכוד את האדם בחיים; ושקיימת "ודאות כמעט מוחלטת" שהתקיפה לא תהרוג או תפצע אזרחים.

התנאים האלה אינם חדשים. הם מגיעים ממדריך בן 16 עמודים של משרד המשפטים, שהודלף לעיתונות בפברואר. ההיגיון המשפטי של המדריך מלא בחורים והתחמקויות, וכך היה גם הנאום שנכתב בהשראתו.

אחיזת העיניים העיקרית של המדריך היא הגדרת התנאים בצורה שמנטרלת את העובדה הבסיסית ביותר לגבי התקיפות האלה – שהן מתרחשות מחוץ לאזור מלחמה. כדי לבצע את אחיזת העיניים הזאת, המדריך מצטט את "האישור לשימוש בכוח צבאי", החלטה משותפת שהתקבלה בקונגרס ב-14 בספטמבר, 2001 (שלושה ימים לאחר התקפות הטרור במגדלי התאומים ובפנטגון). לפי ההחלטה הזאת, הנשיא רשאי להשתמש בכל הכוח הנדרש וההולם נגד מדינות, ארגונים ואנשים שידוע לו כי תכננו, אישרו או השתתפו בביצוע התקפות הטרור שהתרחשו ב-11 בספטמבר, 2001, - או שנתנו מחסה לאותם ארגונים או אנשים - כדי למנוע פעולות עתידיות של טרור בינלאומי נגד ארצות הברית מצדם.

הניסוח הזה רחב להפליא. אין שום התייחסות לגיאוגרפיה. ההנחה היא שאל-קאעדה ושותפיה מהווים איום על ביטחונה של ארצות הברית; ולכן מותר לנשיא לתקוף את אנשיה, בלי להתחשב במיקומם. אם נתייחס אליה מילולית, ההחלטה הופכת את העולם לשטח אש.

 אמרה צבאית ידועה טוענת שקל להרוג אנשים אבל קשה מאוד להרוג איש אחד. זה כבר לא המצב

לאחר מכן מפרט המדריך את אותם שלושה תנאים שאובמה ציטט – לכאורה כדי להציב מגבלות על סמכות ביצועית גורפת. למעשה, הם לא מגבילים דבר. גורם מפתח בלהטוטנות המשפטית של המדריך הוא ההגדרה ל"איום מיידי". היא אומרת:
התנאי שמנהיג מבצעי [של אל-קאעדה או ארגון המשויך אליה] מהווה איום "מיידי" להתקפה אלימה על ארצות הברית, אינו דורש מארצות הברית הוכחות חותכות שהתקפה כלשהי....תתרחש בעתיד הקרוב.

במילים אחרות, "מיידי", בהקשר הזה, אין משמעותו מיידי. ההיגיון של המדריך אומר שמנהיגי אל-קאעדה ושותפיהם "מתכננים ללא הרף התקפות" על ארצות הברית. "ולכן, מעצם טבעו," דורש האיום "תפיסה רחבה יותר של מיידיות." כלומר, האיום להתקפה הוא בלתי פוסק; הוא תמיד מיידי באופן כלשהו, גם אם אין סימנים להתקפה ממשית. ולכן התנאי הראשון לחיסול ממוקד – איום מיידי להתקפה – לא מהווה מגבלה של ממש. התנאי השני – שאי אפשר ללכוד את הטרוריסט בחיים – חסר משמעות גם הוא. מפני שהאיום להתקפה תמיד מיידי, לארצות הברית יהיה "רק חלון הזדמנויות קצר" לביצוע פשיטה קרקעית. לפי אמת המידה הזאת, לעולם לא יהיה אפשר ללכוד טרוריסט. ולכן, ברגע שמאתרים אותו, חובה להרוג אותו בתקיפת מל"ט. ושוב, התנאי הזה תמיד יתממש.

אף על פי שאלה תנאים נוחים, ארצות הברית לא עמדה בהם. מסתבר שרוב האנשים שארצות הברית הרגה עם מל"טים, במקומות כמו תימן ופקיסטאן, אינם מנהיגים באל-קאעדה. לעתים קרובות הם אפילו לא משויכים אליה בשום צורה.
באפריל, ג'ונתן לנדיי מ- McClatchy Newspapers פרסם כתבה המסכמת דוח"ות סי-אי-אי סודיים ביותר על תוצאותיהן של תקיפות מל"ט בפקיסטן בשנים עשר החודשים שמסתיימים בספטמבר 2011. יותר מחצי מהאנשים שהסי-אי-אי הרג במכוון – לפחות 265 מ-482 שהותקפו – "הוערכו" רק כקיצונים ממוצא אפגני, פקיסטני או בלתי ידוע. רבים מהם היו חברים ברשת חקאני. לרשת הזאת יש קשרים עם שירת המודיעין הפקיסטני, ואנשיה נלחמו לצד כמה פלגים מורדים באפגניסטן – אבל היא מעולם לא תכננה תקיפות מחוץ לאזור. במהלך התקופה הזאת, רק 6 מהאנשים שנהרגו בתקיפות מל"ט היו מנהיגים בכירים באל-קאעדה. בקיצור, גם אם נקבל את ההיגיון המעגלי של המדריך, רוב התקיפות מתרחשות מחוץ לגבולות המשפטיים המתירנים האלה. הן לא מיועדות לחיסול מנהיגי טרור שמהווים איום, מיידי או אחר, על ארצות הברית.

התנאי השלישי והאחרון לתקיפות מל"ט מחוץ לאזורי מלחמה – שאומר כי יש למזער את הפגיעה באזרחים או להימנע ממנה – הוא מגבלה רצינית. אנשים המעורבים במבצעים האלה אמרו לי (באנונימיות) שבכמה הזדמנויות בוטלו תקיפות מהסיבה הזאת בדיוק, אף על פי שהמטרה היתה על הכוונת. במקרים מסוימים, ההחלטה לתקוף או לא נעשתה על-ידי הנשיא אובמה. העובדה הזאת הובילה לדו"חות עיתונאיים על "רשימת החיסול של אובמה". הכוונה במונח הזה היתה לזעזע, אבל במובן מסוים, היא מרגיעה. הריגות מהסוג הזה הן אירועים יוצאי דופן. ואם יש לבצען, ובמיוחד כשקיים סיכון לפגיעה באזרחים חפים מפשע, עדיף שההחלטה תהיה בידיו של הנשיא – שלו אחריותיות פוליטית – מאשר בידיו של גנרל בכיר או ראש הסי-אי-אי.

אובמה בבית הלבן יחד עם ג'ו ביידן בעת מבצע החיסול של אוסמה בן לאדן. צילום: הבית הלבן

אובמה בבית הלבן יחד עם ג'ו ביידן בעת מבצע החיסול של אוסמה בן לאדן. צילום: הבית הלבן

קיומה של רשימת חיסול נשיאותית מפריכה גם את התפיסה הנפוצה שמל"טים הם "רובוטים" – מכונות אוטונומיות – או שהפנטגון מתכנת אותם לצוד, למצוא ולחסל מטרות באופן אוטומטי, בלי מעורבות אנושית. ייתכן שזה אפשרי מבחינה טכנית (ומל"טים אכן מתוכננים לעשות הכול על טייס אוטומטי פרט ללחיצה על הדלק), אבל זה לא תואם את תרבות הפיקוד בצבא ארצות הברית. הדבר היחיד שאינו מאויש בכלי טיס בלתי מאויש, הוא המל"ט עצמו. לפי נתונים של חיל האוויר, כל מל"ט בסיור אווירי קרבי נתמך על-ידי 43 אנשים בשלוש משמרות, כולל שבעה מפעילי מל"ט, שבעה מפעילי מערכות וחמישה מתאמי משימה, בגיבוי של יחידת מודיעין בת 66 אנשים, ובה 18 אנליסטים מודיעיניים ו-34 חברי צוות וידאו. שני גורמים המתמצאים בנושא סיפרו לי גם על כלל נוקשה שלפיו המל"ט לא יורה אלא אם שני מקורות שונים מאשרים את הימצאות המטרה – למשל, מרגלים בשטח וגם אותות מודיעיניים או יירוט שיחות טלפון.

זאת נקודה מכריעה. עליית המל"ט אינה סימן לאיבוד השליטה על הטכנולוגיה. היא תוצאה של קבלת החלטות אנושית: של חישובים פוליטיים ולעתים קרובות מדי, של התחמקות אסטרטגית. לפי השימוש הנרחב במל"טים בחמש השנים האחרונות, הסכנה העיקרית בהם היא שהם עושים את המלחמה קלה מדי – כל כך קלה, עד שמפקדים, כולל המפקד העליון, משלים את עצמם שהם כלל לא במלחמה.
המל"טים מרחפים בגבהים אלוהיים. אין צורך לשלוח כוחות; אפילו הטייסים שלהם יושבים בבסיס צבאי במרחק חצי עולם. בעקבות שני עשורים של לחימה בעיראק ובאפגניסטן, שם נהרגו קרוב ל-7,000 אמריקאים ונפצעו קשה יותר מ-16,000, לוחמה בשלט רחוק היא חלופה מפתה מאוד – לא רק בשביל המפקדים הצבאיים והפוליטיקאים, אלא בשביל כל האמריקאים.

נשק אמריקאי, בינתיים

המל"ט מפתה גם את שאר מנהיגי העולם. לשמונים מדינות יש עכשיו מל"טים מסוג כלשהו; ל-16 מהן יש מל"טים שאפשר לחמש בפצצות או טילים. נכון לעכשיו, הסברה היא שרק שתי מדינות מלבד ארצות הברית הרגו אנשים בתקיפות מל"ט: בריטניה באפגניסטן, וישראל בעזה. לרוב המדינות, המל"טים לא מניבים תועלת רבה. הם קצרי טווח, ולמדינות שמחזיקות בהם אין את הלוויינים הנדרשים לשידור וידאו בזמן אמת או פגיעה מדויקת.

אבל זה לבטח ישתנה. במרוצי חימוש, מונופולים לא מחזיקים מעמד הרבה זמן, והכלל הזה יחול גם על המל"ט. אמרה צבאית ידועה טוענת שקל להרוג אנשים אבל קשה מאוד להרוג איש אחד. זה כבר לא המצב. קל לגורם אמריקאי בכיר להרוג בן אדם מסוים בכל מקום בכדור הארץ, כל עוד אפשר למצוא אותו. ללא ספק, יום אחד יהיה קל לאנשים במקומות אחרים להרוג אמריקאי.

כיום, המל"ט המזוין הוא נשק אמריקאי באופן כמעט בלעדי, והשפעתו, במונחים צבאיים לחלוטין, מעורבת. כדאי להיזכר בדיווחים הרבים על כך שמל"ט חיסל את "מספר שלוש באל-קאעדה." תמיד היה מספר 4 שיתפוס את מקומו. וכך נולד שידור חוזר היי-טקי של תסמונת ספירת ההרוגים ממלחמת וייטנאם – האשליה שיש קשר בין מספר האויבים שחוסלו לקרבה לניצחון. מל"טים הם כלי נשק, ולעתים הם יעילים מאוד בתפקידם. הם מאפשרים להרוג בן אדם בקלות גדולה מתמיד. אבל הריגת בן אדם, גם אם הוא אויב מרכזי, אין משמעותה ניצחון במלחמה, או אפילו התקרבות לניצחון בה. סוגים מסוימים של הריגה עלולים להקשות על השגת המטרה האסטרטגית של המלחמה.

הערת העורך של MIT: המאמר מסתמך על מקורות אנונימיים שלא יכלו לדבר לציטוט בלי להסתכן בתביעה משפטית והשלכות חמורות אחרות. הכותב חשף את זהותם בפניMIT Technology Review.

פרד קפלן הוא בעל טור בנושא ביטחון לאומי במגזין סלייט. הוא כתב ארבעה ספרים, בהם The Insurgents: David Petraeus and the Plot to Change the American Way of War (Simon & Schuster, 2013).
©2013 Technology Review, INC. Distributed by Tribune Media Services, Inc.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי פרד קפלן, MIt Technology Review .


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על להיות בלי ולהרגיש עם

01
גיא

קודם כל מאמר מרתק, שתי נקודות שעלו לי במהלך הקריאה ורציתי להעיר עליהם:
הראשונה, נוגעת לכללים המשפטיים שנקבעו על מנת לאשר חיסול באמצעות מל"ט. זה קצת מזכיר את בג"ץ החיסולים והכללים שם. הבעיה עם הדברים האלה שהמערכת הביטחונית פועלת תחת מעטה של חשאיות והעדר ביקורת או אכיפה של כללים שכאלו, והדוגמא הכי טובה הייתה פרשת ענת קם. עד שסוף סוף מישהו הביא בפני ביקורת את ההתנהלות הבלתי חוקית, הוא מצא את עצמו מאחורי סורג ובריח הרבה לפני שאנשים טרחו להבין שההתנהלות הייתה בלתי חוקית, חוקתית ומוסרית. בהקשר הזה כדאי להזכיר שלא מדובר באיזו דעה "שמאלניות" קיצונית ודווקא מדובר באחד הבג"צים היותר "ימניים" ופחות מוטרד משאלות של זכויות אדם, עד כדי כך שאותו בג"ץ מתיר את החיסול ואף מגדיר חפים מפשע שנהרגים כ"נזק נלווה".
הנקודה השנייה, נוגעת לאוטומזציה של ההדק. הרבה פעמים דנים בנוגע לאפשרות שמי שיחליט מתי ללחוץ על ההדק יהיה מחשב ולא חייל בשר ודם. זה נכון מבחינה טכנולוגית, אבל אני חושב שזה רחוק מאד מאתנו מבחינה פסיכולוגית. אנשים וקציני צבא לא במיוחד, יותר מדי חרדים לכוחם וליכולת השליטה שלהם בשביל להפריט אותה לכדי רובוטים. אני מאמין שהטכנולוגיה מאד קרובה למקום הזה, אבל הגורמים האנושים שמקבלים החלטות במערכת הביטחונית הרבה יותר נחושים להשאיר את הכח הזה בידיהם.