להיות בעולם כאן ועכשיו

אנו תמיד רואים רק חלקי עולם, הרי אנו תופסים את העולם דרך גופנו
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

אני מביט מבעד לחלון אני רואה עץ, אם לדייק אני רואה רק חלק ממנו, רק היקף חלקי שלו, אבל די לי במידע החלקי הזה על מנת לדעת שזה עץ. אני עוצם את עיני ולזמן מאוד קצר, אני ממשיך לראות את התמונה, אבל עם פחות פרטים: הרקע נעלם כמעט, החיוּת שבעץ מתפוגגת, הברק של העלים נעלם לחלוטין, קו המתאר מתפורר.

יש רמות שונות של נסתרות, וככול שנדרש פחות מאמץ על מנת להפוך את הנסתר לגלוי, הוא נוכח יותר בחוויה גם בהעדרו

אני עדיין חש בעוצמה את תחושת נקודת המבט שלי מתוך הגוף שלי על העץ. "זה רק עץ", אני חושב, אולי יש דברים שאוכל להעלות במחשבתי באופן חי יותר. אני עוצם את עיניי וחושב על הבן שלי, הזיכרון רגשי וחי יותר, אבל גם במקרה הזה קשה לי לצייר - או מה שנקרא לדמות ברוחי - תמונה זהה לתמונה שמופיעה מולי כשאני רואה אותו ממש כאן-ועכשיו-בעולם. אני מתבונן שוב בעץ, אני מתחיל להרגיש את מה שיש בצדו הנסתר, אני יכול לחוש ואף לדמיין באופן חלקי את העץ גם מנקודת מבט שאינה הגוף שלי ברגע זה. אולם, כאשר אני מעמיק במחשבה הזו, אני מגלה כי מדובר בעיקר בהנחות על העולם ופחות בעובדות ממשיות על מהעולם, למעשה, איני יודע מה קוטר הגזע וכלל איני משוכנע איך הוא נראה בצד הנסתר ממני כפי שאני מדמיין שהוא נראה. הצד האחר (המזרחי במקרה הזה) מוכר לי בשל הידיעה שאני יכול לעשות משהו בעולם - לקום מהכיסא ולצאת מהבית - כדי לראות אותו.

עדיין בקרירות של הבוקר, השמש זורחת עכשיו וקרני האור נוגעות בעץ באופן מסוים ואני מבין שאיני ממש מבין מה קורה שם, "בצד השני של העץ". במקום שבו אני גר יש רוחות מזרחיות חזקות וצדם המזרחי של העצים אינו נראה כמו צדם המערבי. פתאום אני מבין שאני יודע מעט מאוד על הפאה המזרחית של העץ עליו אני מתבונן. אני חוזר להתבונן בעץ מבעד החלון וקולט, בזה הרגע, שצמרת העץ, חורגת מגבולות הראייה שלי. עד עתה לא הייתי מודע לכך, חשבתי שאני רואה עץ, גם את צמרתו, אך כשאני מנסה לדמיין את הצמרת, אינני בטוח בקשר לסנטימטרים שאיני רואה. אני מתכופף ומביט מזווית נמוכה יותר וכך רואה גם את הצמרת, מלמטה. בדיעבד, מאחר שהיה צורך בפעולה פשוטה כל כך כדי לראות את הצמרת, החוויה הייתה "אני רואה עץ", ולא "אני רואה עץ בלי הצמרת שלו". רוצה לומר, יש רמות שונות של נסתרות, וככול שנדרש פחות מאמץ על מנת להפוך את הנסתר לגלוי, הוא נוכח יותר בחוויה גם בהעדרו.

על כל פנים, כאשר עצמתי את עיניי, לפני שהתכופפתי, וניסיתי לדמיין את צמרת העץ, הבנתי ביני לביני שאין לי אפשרות לראות את העץ ממש, אם זה לא מול העיניים שלי, זה לא קיים ממש. אין לי ייצוג של עץ בראשי. העץ נוכח רק כנסתר בעל פוטנציאל מסוים להפוך לגלוי. זו ידיעה בפוטנציה, וככל שהפוטנציאל גדול יותר כך תחושת המוכרות עולה. ואכן, כשאני מתכופף אני מופתע, הצמרת הפתיעה אותי, העולם תמיד מפתיע אותי ברמה כזו או אחרת. כאמור, אם רק ארצה, אוכל לצאת מהדלת ולהקיף את העץ וכך להכיר את צורתו גם מאחור. אבל לעולם לא אוכל לראות את כולו. אנו תמיד רואים רק חלקי עולם.

הסיבה שאנו רואים רק חלקי עולם היא שאנחנו תופסים את העולם דרך גופנו. אנחנו גוף בעולם. נוכחים עם גופנו המוגבל כאן-ועכשיו. המגבלה העיקרית שלנו היא שיש לנו רק נקודת מבט אחת על העולם, נקודת המבט הגופנית. הגוף הוא נקודת האפס שלנו. כפועל יוצא אנו רואים תמיד רק חלקי אובייקטים, פאות וצדדים, חלקים של שלם. אבל, איננו זקוקים לראות את השלם על מנת לזהות אותו. אנחנו חיים בעולם מפורק ואין לנו צורך ביותר מזה. איני משלים במוחי תמונה חלקית של עץ לעץ שלם, אין צורך בקטגוריה של "עצים" שבה נמצאים כל העצים בעולם או תמונה של עץ אידיאלי, די לי לקלוט מספר מאפיינים כדי לקבוע שאני רואה עץ. אין צורך בכול המידע די במידע חיוני – אם לאובייקט מסוים תכונה ייחודית, די לנו בתכונה זו על מנת לזהות את האובייקט. במובן הזה כולנו סובלים מסוג של פרוסופגנוזיה - עיוורון פנים - ברמה כזו או אחרת, כפי שהמדען הידוע אוליבר סאקס מעיד על עצמו בספרו המרתק "עין הנפש". הוא סובל מעיוורון פנים והבעיה מחריפה כאשר הוא נתקל באנשים מוכרים בסיטואציות שלא קשורות להכרות שלו עם אותו אדם. כך למשל מספר סאקס שלא זיהה את הפסיכיאטר שלו במסדרון או את העוזרת האישית שלו מחוץ למשרדו.

אנחנו לא מחזיקים באידיאה או ייצוג או דימוי מושלם של עץ מאחר ואין לנו צורך בכך, העולם הוא המודל שלנו, ואם תרצו, העולם הוא "המחסן שלנו"

 

על כן סאקס, כמו גם אנשים אחרים שסובלים מאותה בעיה, למד לזהות פנים דרך מאפיינים ייחודיים כגון משקפיים, זקן, לבוש מיוחד, צליל קולם, נקודת חן, צבע השער ועוד. יש בכך בכדי להאיר על האופן שבו אנו תופסים את העולם. אנו זקוקים אך ורק למאפיינים מסוימים ולכן אנחנו חוקרים (סוקרים וסורקים) בלי הרף את העולם במטרה לאסוף מאפיינים ותכונות של הסביבה שלנו. כשאני רואה מעבר לווילון בגן צלליות של ילדים, אני מזהה את הבן שלי על פי אלמנטים בתנועה שלו, אני זקוק למעט מאוד מידע כדי לזהותו שכן, מנקודת מבטי, לילד שלי יש מאפיינים ייחודיים. בפעמים שלא ברור לנו מה אנו רואים, אין זה אלא משום שחסרים לנו מאפיינים של אותו אובייקט, אבל כשאנו עוקבים אחרי האובייקט, קרבים אליו, מבצעים פעילויות אחרות, הוא נעשה מובחן יותר.

לא רק מאפייניו של האובייקט עצמו הופכים אותו למזוהה, גם הקשרו משפיע על הזיהוי. כשאנו רואים במדבר נקודה רחוקה איננו חושבים על עץ משום שעץ אינו אופייני למדבר, אבל נקודה זהה, במרחק זהה, על גבעה ליד הבית, תזוהה בלי שום ספק כעץ וזאת משום שאני מכיר את האזור ויודע שהוא מאופיין בצמחיה מסוג מסוים. זו אמנם רק ידיעה בקירוב אבל לי די בה כדי לנהל את חיי– אנחנו תמיד ניגשים לחקור את העולם כשברשותנו ידע מוקדם, גם אם חלקי וראשוני ביותר (שכן אנו מכירים את גופנו). תפיסה יוצאת תמיד מנקודת מוצא של נוכחות קודמת וראשונית בעולם. על כל פנים, הידיעה, וכאן אסור להתבלבל, איננה שלמה ומוחלטת, היא תמיד רק בקירוב. אין לנו צורך ביותר מכך, עצים נמצאים בעולם ונתפסים באופן חלקי בלבד, אין לי דימוי של עץ בראשי. רוצה לומר, אנחנו לא מחזיקים באידיאה או ייצוג או דימוי מושלם של עץ מאחר ואין לנו צורך בכך, העולם הוא המודל שלנו, ואם תרצו, העולם הוא "המחסן שלנו".

צילום: Kundan Ramisetti

צילום: Kundan Ramisetti

אין צורך לאכסן בראש תמונות של עצים, אני פוקח את העיניים ויש עצים בחוץ. אם ננסה לעקוב אחרי עולמנו הפנימי לא נמצא שם עצים. לעולם איני מצליח לדמיין באופן עשיר את העולם שבחוץ, אפילו כשמדובר בחפץ פשוט: ברגע שאני עוצם את עיניי האובייקט מתפוגג, נגרעת ממנו החיות ורמת הדיוק. למשל, אני מרגיש שיש לי בראש את תמונת המכונית שלי. אולם, כאשר אני מעמיק במחשבה, אני מבין שבעצם יש לי רק אוסף של תמונות מנקודות מבט מסוימות מאוד: תמונת המכונית כשאני יוצא מהבית, תמונתה כשאני נכנס אליה ותמונתה כשאשתי חוזרת מהעבודה ומחנה אותה, ובעצם, אין לי "תמונה של המכונית שלי". אין לי במוח תמונה של שום דבר אחר, אם אני רוצה לדעת משהו על העולם אני ניגש לעולם וחוקר אותו, דולה ממנו את המידע לו אני זקוק על מנת לבצע פעולה מסוימת.

כשאני מנסה לדמיין משהו, אובייקט מסוים, אני משחזר בדרך כלל את החוויה הגופנית-עולמית של "לראות אותו", כלומר, איני רואה את האובייקט במנותק מהאופן שבו ראיתי אותו בפועל. מה שמוגדר כדימוי הוא אינו אלא חזרה לנקודת הזמן שבה ראיתי את האובייקט. דהיינו, כאשר אנו מדמים אובייקט מסוים אנו לאמתו של דבר משחזרים שוב את המפגש שלנו איתו כך, שלמעשה, אנו בעצם "רואים" אותו כפי שראינו אותו בעת המפגש המקורי (או מפגש אחר או אוסף של מפגשים לצורך העניין) שלנו עם האובייקט. אין מנוס אפוא מלטעון שכאשר אנו מדמים אובייקטים אנו למעשה נזכרים ומשחזרים את החוויה של המפגש הראשוני (או לחילופין מפגש כלשהו-אחר) איתו.

מכאן שכל דימוי שהוא, הוא ביסודו של דבר גופני. אין לנו דימוי כללי אלא רק מפגש ייחודי פרטי או אוסף של מפגשים מהסוג הזה שמהווים את נקודת העגינה של האופק הפנימי בחיינו. אין דימוי של אובייקט רק אוסף של מפגשים גופניים שלנו עם העולם. ככל שמספר המפגשים שלנו עם אובייקט במהלך חיינו גדול יותר, יש לנו אוסף גדול יותר של זיכרונות גופניים לחזור אליהם ונוצרת בנו, כתוצאה מכך, אשליה שיש לנו תמונה של אובייקט שלם, אך אין זה אלא אוסף נקודות מבט – דימוי לכאורה. ככול שהמפגש עם האובייקט שלם יותר וכולל נקודות מבט רבות אוסף זה של נקודות מבט משתכלל, וכפועל יוצא אנו מרגישים שאנחנו יכולים להחיות אנשים קרובים אלינו בדמיוננו: אנחנו נוגעים בהם, מריחים אותם, מנשקים אותם וכך נוצר אוסף גדול מאוד של מפגשים המאפשרים לנו ליצור אובייקט מחשבתי מובחן יותר, חי יותר. אבל, עדיין, אין זה אלא אוסף מפגשים של אדם עם אובייקט היכול, בתנאים מסוימים, ליצור אשליה שקיים דימוי. אך זו אשליה ותו לו.

אני מתחיל להבין שהדבר החשוב ביותר במבנה של הזיכרון הזה הוא החוויה של נקודת מבט מסוימת על העט

 

אדגים: אני עכשיו עושה לעצמי תרגיל, אני מתבונן היטב בעט שלידי, אני עוצם את עיני ומנסה להחזיק דימוי של עט זה. אולם, כאשר אני משחזר את החוויה הזו אני מגלה שכאשר אני מנסה לייצר את אותו דימוי אני ממשיך כאילו להסתכל על העט מאותה נקודה שבה הסתכלתי עליו רגע לפני שעצמתי את העיניים, התחושה היא פשוט שאני ממשיך להסתכל עליו, יש בתוך הזיכרון את התחושה של נקודת המבט. אני מתחיל להבין שהדבר החשוב ביותר במבנה של הזיכרון הזה הוא החוויה של נקודת מבט מסוימת על העט. אני כעת עוצם את עיני ומסיט את ראשי שמאלה ונזכר איך קודם עשיתי את אותו תרגיל עם הנעליים בפינת החדר, בזמן שהסטתי את הראש שמאלה הרגשתי בדיוק מה שאני מרגיש עכשיו, הייתה לי תחושה כאילו הראש שלי מוסט ימינה לעבר הנעליים שעדיין עומדות שם.

כדי להיזכר בנעליים הייתי חייב לשחזר את נקודת המבט, את הפעולה של הגוף, את החוויה הגופנית בזמן התפיסה הראשונית. הזיכרון חרוך בחוויה הגופנית. אני משחזר אובייקטים שונים אותם ראיתי במשך כל הבוקר בבייתי ומגלה שהחוויה היא כאילו אני הולך בבית מחדר לחדר וסוקר אותו כמו שראיתי אותו הבוקר. החוויה הגופנית נוכחת שם כל הזמן. כאשר אני נזכר באובייקט מסוים אני נזכר בו יחד (ולמעשה דרך) עם הפעילות הגופנית, או נכון יותר לומר, החקירה הגופנית, שעשיתי על מנת להתוודע אליו באותו רגע בו תפסתי אותו לראשונה. אין אפוא דימוי של אובייקט מנותק מהחקירה הגופנית – לזיכרון תמיד ניחוח של המפגש הראשוני, של החוויה הגופנית, של נקודת המבט. אני פוקח את עיני וחוזר לנעליים בפינה הימנית של החדר. אני מגלה שטעיתי בזווית שזכרתי שאחת הנעליים הייתה מונחת. לא מדובר בתיאוריה אלא בעובדות שאני כעת מתאר על האופן שבו תמונות ודימויים מופיעים לכאורה בעיני רוחי. שוב מתברר לי שאין באמת דימוי רק אוסף של זיכרונות שהם בעצם מפגשים גופניים שלי עם העולם.

העולם הפנימי שלי, כך אני מתחיל להבין, מפורק. ממש כמו של השבוי רק שלשבוי, כמו המתרגל, יש את התנאים כדי לגלות זאת

 

העולם הפנימי שלי, כך אני מתחיל להבין, מפורק. ממש כמו של השבוי רק שלשבוי, כמו המתרגל, יש את התנאים כדי לגלות זאת. אני יורד לעומק הנושא ואני נזכר שוב בבן שלי אבל אני מבין, למרות שאני רואה אותו מידי יום ביומו, כעת, כאשר אני עכשיו מנסה להעלות אותו בעיני רוחי, אני מגלה שאני נזכר בו תמיד מנקודה מסוימת: אתמול שראיתי אותו רוקד, או שלשום שראיתי אותו משחק בדשא או לפני שנה עם זר על הראש ביום ההולדת שלו. אני לא זוכר אותו באופן אבסטרקטי אלא באופן מסוים, באירוע ספציפי. אין לי דימוי אובייקטיבי ובלתי תלוי אלא תמיד את התחושה של נקודת מבט בזמן מסוים.

אני עושה משהו בעולם על מנת לתפוס את האובייקט והפעילות הזו היא-היא הזיכרון האמיתי של האובייקט, האובייקט לא מופיע במנותק מהחוויה הגופנית, הזיכרון הוא פעילות, הוא דורש סוג של אקטיביות. אני זוכר מפגשים שלי עם הבן שלי, גם אם הם בלתי נגמרים. וכך גם במקרה של אובייקטים אחרים. אין לי תמונה שלמה שלהם בראשי, אין ייצוג כי אם רק אוסף של זיכרונות שבכולם המאפיין החזק ביותר הוא התחושה של נקודת מבט. אותה נקודת מבט מביאה איתה את העולם כולו. אם כן, להיזכר זה אומר, לפחות במובן מסוים, לשחזר את נקודת המבט שהייתה לך ברגע האירוע. לשחזר את העולם עצמו – אפילו את כולו במובן מאוד מסוים (כך למשל בזמן פלשבקים, יש שיחזור חזק מידי של האירוע הטראומטי).

מסתבר שאנחנו פשוט סומכים, מתוך אמונה, ולא משום שזה נכון, על עולמנו הפנימי – אך למעשה העולם הפנימי ריק ומנופץ

האובייקט בו אנו כביכול נזכרים תמיד מגיע עם חוויה גופנית מסוימת, והחוויה הגופנית מביאה איתה את העולם. לכן, כאשר אנחנו נמצאים בנקודה מסוימת בעולם, אנו נזכרים במה שקרה לנו בפעמים אחרות שהיינו שם, העולם מאחסן את הזיכרונות שלנו, מדויק יותר יהיה לומר שהזיכרונות שלנו תמיד מכילים את הקשר הראשוני ביני לבין העולם. העולם לוקח חלק אקטיבי בתהליך ההיזכרות. אם כן, לזיכרון יש תמיד נקודת מבט ייחודית – גם אם מאוד עדינה וכמעט בלתי מורגשת. אלא שבסופו של דבר הזיכרונות שלנו מתפוגגים והיכולת להחיות אובייקטים במחשבה, מתפוגגת אתם. אין ייצוג של אובייקט מסוים במחשבה, מה שיש זה את הזיכרון שלי (או נכון יותר לומר, זיכרון של חוויה של חקירה גופנית מסוימת) הרואה את האובייקט מנקודת מבט גופנית מסוימת ולכן הדימוי הוא לא יותר מזיכרון גופני דהוי ההולך ומתפוגג עם הזמן (אלא אם כן יש לנו מפגש חוזר וקבוע עם אותו אובייקט).

צילום: Ilham Rahmansyah

צילום: Ilham Rahmansyah

 

מה שיש לנו אפוא הוא רצף של הבזקי תמונות קטועות וחלקיות ביותר של זיכרונות גופניים וזאת מאחר והמפגש עם העולם צרוב בגוף, כך שגם האובייקט בו אנו "נזכרים" אינו נטול רובד גופני. מסתבר שאנחנו פשוט סומכים, מתוך אמונה, ולא משום שזה נכון, על עולמנו הפנימי – אך למעשה העולם הפנימי ריק ומנופץ. למשל, אם היו מקשים עלי ומבקשים ממני לתאר את האובייקטים, למשל, את העט שקודם הסתכלתי עליו, היו מהר מאוד מגלים שיש לי מעט מאוד מידע לספק. לא פעם אנשים טוענים שהם זוכרים משהו כאילו הוא היה אתמול, אולם כאשר אתה מתעקש ומבקש מהם לרדת לפרטים אתה מגלה שאין שם ממש פרטים רק תמונה אחת דהויה.

אנחנו נוטים לבלבל בין האמירה משהו קרה לבין הידיעה של מה בדיוק קרה. יש לנו זיכרון די גרוע לפרטים עצמם של האירועים אנו פשוט לא מסוגלים להודות בכך. משבר העדות אינו בגדר סיסמה – אנחנו אכן אמינים הרבה פחות ממה שאנו מעיזים לחשוב. האדם משקר לעצמו באשר למה שהוא באמת יודע על עברו שלו – האמירה הזו נוראית אך יש בה מן האמת וכל מי שעוסק בעדויות של נפגעי טראומה יודע זאת. לאמתו של דבר איננו יודעים כמעט שום דבר מלבד הידיעה שיש לנו עכשיו על העולם, הניסיון שלנו בא לידי ביטוי באופן שבו אנו פועלים עם הגוף בעולם הוא לא יושב על איזה מדף ומחכה שנשתמש בו בעת הצורך. הגוף זוכר. הגוף מנוסה. הגוף יודע. אין שום אני או מערכת מרכזית ש"יודעת". מה שיש זה רק להיות כאן-ועכשיו-בעולם וכל השאר אינו אלא הבנייה והשערות.

בהתאם, העולם הפנימי אינו קיים באופן שבו אנו חושבים עליו. אולם, פשוט משום שאנחנו רגילים כל כך להיות במפגש קבוע עם העולם, איננו מבחינים בכך, אנחנו מקרינים משלמות העולם החיצוני (לכאורה) על העולם הפנימי, אבל זהו רק הרגל, שכן אם ננסה לבודד את עצמנו מן העולם לפרק זמן ארוך, נראה שהאופק הפנימי מקוטע ולא רציף. ואין בו דימויים בהירים. נראה כי האינטואיציה הקרטזיאנית שנעשתה, בין היתר, תיאוריה של ייצוגים, מגיעה מתוך חוסר מוכנות של האדם להשלים עם המפורקות של עולמו הפנימי. אנו חיים בעולם מפורק למדי – או לפחות הרבה פחות מוכר ממה שאנו רוצים להאמין. אין אופק פנימי יציב, בנוי ובעיקר רציף, אבל יחד עם זאת, מבחינת החוויה שלי ביומיום, איני יכול להכחיש שיש לי אופק פנימי, שיש זרם תודעה, במובן הזה צדק לחלוטין וויליאם ג'יימס. זו חוויה מהותית בחיינו ומבחנתנו אף כזו שלא ניתן לערער עליה, אכן יש לנו חוויה של זרם תודעה רציף. הסיבה לכך היא שאנו ברוב הזמן נוכחים בעולם ולא עוקבים אחרי עולמנו הפנימי. האופק הפנימי, כשהוא מנותק מהאופק החיצוני, הוא הרבה פחות רציף ומובנה ממה שאנו רוצים להאמין.

מאחורי הרעיון שיש אופק פנימי בנוי ורציף יש תיאוריה של ייצוגים. אולם יש לשאול, מה הקשר בין מחשבה לבין ייצוג, כלומר למה מחשבה או תהליך מנטאלי אחר דורש ייצוג?

 

כאמור, מאחורי הרעיון שיש אופק פנימי בנוי ורציף יש תיאוריה של ייצוגים. אולם יש לשאול, מה הקשר בין מחשבה לבין ייצוג, כלומר למה מחשבה או תהליך מנטאלי אחר דורש ייצוג? זו שאלה מהותית שכן בגישה הקוגניטיבית מחשבה אינה אלא, אם נזכר במילותיו של ג׳ון סרל, תהליך של החלפת סמל בסמל, לאמור, בגישה הקוגניטיבית המחשבה היא מערכת ייצוגים. אולם, אם אנו רואים את העולם באופן ישיר, או-אז אין צורך בתמונה במוח שתייצג את מה שאנו רואה, העולם עצמו הוא המודל שלנו.

 

אני סבור שאם לא היינו רוצים להצדיק את עולמנו הפנימי - להפוך אותו מעולם מפורק לעולם מובנה - לא היה צורך בתיאוריה של ייצוגים. יותר מאשר שתיאוריה של ייצוגים עוזרת לנו להסביר את הקשר בין האורגניזם לעולם, מטרתה היא לאפשר את האשליה של עולם פנימי יציב, רציף ובנוי – אך זו אשליה ותו לא. נראה אפוא שמקור הבעיות הוא בעולם הפנימי שלנו ובאשליה שלנו שהוא מורכב מייצוגים, אולם אם הדבר אינו כך, אזי אפשר להתקדם לעבר עולם נטול ייצוגים, תפיסה ללא ייצוגים. אנחנו פשוט נוכחים עם הגוף בעולם. העולם הוא המקום שבו אנו הווים, חושבים ופועלים ולכן אין טעם לחקור את המוח במנותק מהגוף והעולם, כדי להבין את האדם יש לחקור את האופן שבו הוא נוכח ופועל בעולם.

יוחאי עתריה​ ​הוא דוקטורנט באוניברסיטה העברית בחוג לפילוסופיה של המדע. יוחאי כתב מספר מאמרים ​​בכתבי עת שונים בנושא הטראומה​.​ ​הוא ערך יחד עם פרופ' שמיר וד"ר נגיד את הספר "קפקא פרספקטיבות חדשות"​ (2013) ועורך יחד עם פרופ' יובל נריה, פרופ' חביבה פדיה וד"ר דוד גורביץ' ספר שעוסק בקשר שבין תרבות וטראומה. בימים אלו רואה אור ספרו הראשון "המתמטיקה של הטראומה". המסה "להיות בעולם כאן ועכשיו" היא חלק מספר חדש עליו עובד יוחאי בימים אלו​.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי יוחאי עתריה .


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

9 תגובות על להיות בעולם כאן ועכשיו

01
שם מלא

האם לא תוכל לדמות את המקפיא שלך מבפנים, כשהדלת סגורה? את קנה הנשימה שלך? האם לא תוכל לדמות את העיר ממעוף הציפור? את מראה הקנה של רובה מנקודת מבטו של קליע בתנועה?

03
rachel.rabino@mail.huji.ac.il

גם התחלת היציאה מן הפנימי אל החוץ - העולם, הכלל והזכרון - מתחילה דרך מטאפורות של הגוף. יד, רגל, ראש ועוד. נסה בעברית יד: ליד (מרחב) מיד(זמן), ידיד (חברה, זולת)
והלאה - קוסמולוגיה מלאה.

אני ממש מסכים וגם כתבי על זה משהו (אני לא מוצא את הגרסה המלאה) אבל זה משהו:

הגישה הקוגניטיבית-פונקציונליסטית נעוצה ברעיון הקרטיזאני שמפריד בין העולם הפנימי-נפשי לעולם החיצוני-פיסקאלי. במובן העמוק ביותר הגישה הקוגניטיבית אימצה, לפחות בתחילת דרכה, את הפער המשמעותי שבין סובייקט ואובייקט על כל המשתמע מכך. הגישה הקוגניטיבית מאמצת גם רעיונות קרטזיאניים נוספים: חשיבות השפה והפער המהותי שבין החיה לאדם (בין היתר בגלל היכולת להשתמש בשפה מורכבת). חשוב להדגיש, כל גישה קוגניטיבית-חישובית שהיא, מחויבת במידה כזו או אחרת לעיקרון של ייצוג "בראש". כאשר אין בהכרח קשר ישיר בין העולם שבחוץ לייצוג. כאמור, ייצוג = סמל.
בשנות השמונים ניסיונות לבנות רובטים ולפתח AI – Artificial Intelligence החלו להעלות בעיות מהותיות עם הרעיון הבסיסי של "ייצוג" - בעיקר מנקודת מבט של הסתגלות והתפתחות אבולוציונית. אך גם מנקודת מבט של תכנון, יצירת מערכת ציפיות שתאפשר לסובייקט לשרוד בסביבה שמשתנה תדיר ובאופן יחסית מפתיע. במקביל עברו מתיאור הייצוג כייצוג בודד (תמונה, סנפ-שוט) למערכת דינמית. ייצוג לא יכול להיות תמונה בודדת, שהרי אם הוא כזה אין בינו ובין העולם בו אנו חיים דבר וחצי דבר, ולא ברור איך מערכת כזו מאפשרת לנו לשרוד בסביבה דינאמית. בעיות אלו הציפו מחדש בעיות ידועות בכל הנוגע למהותו של הייצוג. כדי להתמודד עם בעיות אלו החלו לנסות להבין איך תפיסה (כלומר הייצוג) קשורה לגוף, לתנועה, לחושים ולסביבה. וזאת על בסיס ההבנה שיש בעיה מהותית בתפיסת העולם של ייצוג מנותק מהעולם. באופן בלתי נמנע (לא אפרט זאת כאן) הבעיות הנ"ל הובילו ל(א) קריסת הרעיון של קלט-פלט, (ב) הצורך במערכת מרכזית לניהול גוף ומכאן גם בצורך בייצוג כלשהו. בהתאם, ובמקביל, החלו להיבנות רובוטים ללא מערכת מרכזית וללא ייצוגים. מהלך זה נחל הצלחה מרובה. הצלחות אלו הובילו למעבר מגישה TOP-DOWN לגישת ה BOTTOM-UP. מכאן שגם כל הדיבור על מהו ייצוג השתנה מהותית – ניתן דגש גדול יותר לתהליכים פרימיטיביים יותר וראשוניים יותר. מכאן הדרך להיידגר ומרלו-פונטי הייתה קצרה.
אחד המושגים המרכזיים ביותר בהגותו של היידגר - "היות בעולם" (Being-in-the-world), מסמל קשר ראשוני בין האדם לסביבה שלו. מרלו-פונטי טוען טענה רדיקאלית יותר: התיאוריה של הגוף היא כבר מראש תיאוריה של התפיסה. ועוד בהקשר זה, מרלו-פונטי גם טוען שלא ניתן לדבר על תפיסה ללא הקשר מסוים ובודאי שלא ניתן להגדיר מהו ייצוג במנותק מההקשר הכללי בו הוא נוצר, משמע, לא ניתן לנתק את הייצוג מהחוויה הגופנית עצמה. משמע, הייצוג הוא לא תוצר של אותו עולם פנימי נוסח דקארט אלא של מה שאני עושה בעולם ובעיקר איך אני עושה מה שאני עושה בעולם. אם כן, במובן העמוק ביותר: האילוצים של המציאות, הפרקטיקה, הפרגמאטיקה חשובים בהרבה מכל ניתוח לוגי.
לאקוף וג'ונסון לוקחים רעיון זה צעד אחד קדימה. האחרונים טוענים שכל הפעילות הקוגניטיבית - גם הגבוהה ביותר (כולל שפה, מבנה המשפט ועוד) - מגולמת בגוף (בהוויה הגופנית). מה שמחריג את לאקוף וג'ונסון הוא העובדה שהם הולכים עד הסוף עם רעיון זה. למשל שפה היא תהליך קוגניטיבי שמגולם, בסופו של דבר, בתהליכים גופניים בסיסיים וראשוניים. ולכן, כדי להבין שפה, להבין מהן מטפורות יש להבין את החוויה הגופנית הראשונית של היות בעולם. שפה, כמו כל תהליך קוגניטיבי אחר, אינה מנותקת מהגוף אלא להיפך, היא צומחת (BOTTOM-UP) מתוך הגוף – בניגוד לגישה הקוגניטיבית שהחריגה את השפה מפעילויות אחרות כאן השפה היא חלק מהתהליך הקוגניטיבי שצומח מתוך הפעילות הגופנית של הסובייקט בעולם. כך שהאופן שבו אנו תופסים את העולם – דרך מטפורות - הוא תוצאה של סכמות שנוצרו כתוצאה מהפעילות הגופנית שלנו בעולם ולכן השינוי המתמיד באותן סכמות של תפיסה היא למעשה האופן שבו אנו תופסים ומבינים את העולם.
רעיון המטפורות הוא זה שמייחד את לאקוף וג'ונסון, אנחנו מבינים את העולם דרך מטפורות (למשל חלל וזמן) ואותן מטפורות הן לא אלא תוצאה של היותנו בעולם. הדבר בא לידי ביטוי באופן שבו אנו משתמשים בשפה, ולכן מהאופן שבו אנו מתארים באופן מילולי זמן, חלל, מלחמה, אהבה ועוד, ניתן להבין לא רק על מושג האהבה, למשל, אלא גם על האופן שבו מושג זה נטוע בחוויה הגופנית עצמה. המשפט "האהבה היא מסע" מספר לנו משהו עמוק יותר ובסיסי יותר מאשר מה שאנו מתאים לעצמנו. אנו משתמשים בתחום אחד של מושגים (מסעות), כדי להבין תחום אחר (אהבה). העניין הוא שלמעשה מה שקורה זה שניתן להבין את האהבה ע"י מסעות ממשיים שלנו כבני אדם בעולם. כלומר מושג האהבה נטוע בחוויה הגופנית של מסע. זו לא רק "עוד מטפורה" יפה, המטפורה הזו מספרת לנו משהו עמוק על האופן שבו אנו חושבים על החיים האלו, שהם, ביסודם, גופניים. אם כן, כדי להבין איך אנחנו מבינים יש לחזור לחוויה הראשונית של היות בעולם. אם נחזור שוב למושג החלל אז למילה "למעלה" יש משמעות ייחודית, למשל אם אני שוכב ואומרים לי להרים ידיים למעלה אני אשתהה לרגע ואחשוב מה עלי לעשות, האם להרים את הידיים מעל הראש, כלומר במאוזן לרצפה (כמו בד"כ) או למעלה, במאונך לרצפה, שהרי ברגיל למעלה מייצג תנועה אנכית לרצפה. למילים אפוא יש משמעות רק ביחס לגוף ולסביבה בה הגוף נמצא. זאת ועוד, על פי לאקוף וג'ונסון יש להתייחס לגוף כאילוץ מבחינה קוגניטיבית, וזאת בניגוד לגישות אחרות בתחום ה EMBODIMENT שיתייחסו לגוף כאל חלק מהתהליך הקוגניטיבי (התודעה היא לא רק בראש אלא גם בגוף) והגוף כמשהו שמתווך בין הפעילות הקוגניטיבית לעולם, במובן הזה הגוף הוא כמובן חלק מהפעילות הקוגניטיבית.
אם כן, לאקוף וג'ונסון הולכים עד הסוף עם הגישה שבה למבנה הפיסקאלי של הגוף שלנו יש השפעה ישירה על האופן שבו הייצוגים נוצרים וגם למה שהם מסמלים בעבורנו. הם טוענים למשל שכדי להבין את מושג הסיבתיות צריך להבין את האופן שבו מערכת הראייה והמערכת הסנסורית עובדות. משמע, גם המושגים האבסטרקטים ביותר נעוצים ברובד הבסיסי ביותר של החוויה הגופנית. אנו מבינים את העולם בעזרת מטפורות ואותן מטפורות אינן מנותקות מהחוויה הגופנית, להיפך ניתן להבין אותן רק אם נבין את האופן שבו הגוף שלנו נוכח בעולם במובן הראשוני ביותר.
רוב החוקרים שמאמצים את גישה ה EMBODIMENT יעסקו בתפיסה, בתחושת העצמי הראשונית, במבנה התודעה, בתפקיד הרגשות והתיאור המצב הנוירונאלי כמצב דינאמי, אולם, לאקוף וג'ונסון חריגים ברדיקאליות שלהם. אם דקרט שם במרכז את העצם החושב לאקוף וג'ונסון לוקחים לקצה את הגישה של הוסרל, היידגר ומרלו-פונטי ומציבים במרכז לא רק את הגוף אלא את הגוף האקטיבי – ניתן להבין כל דבר ע"י ניתוח החוויה הגופנית הראשונית-פרמטיבית-חושית. למשל, המחשבה שלנו, על פי גישה זו, היא לחלוטין גופנית. רוצה לומר, גם את הרמה הגבוהה ביותר של קוגניציה (למשל ניתוח ופתרון בעיות) ניתן להבין באמצעות ניתוח של החוויה הגופנית.

05
רות אלמגור

ראשית תודה. השכלתי.
אני תוהה, האם אין הדבר כך, גם לגבי החשיבה.
כאשר אנו מנסים להבין מה רוצה מאתנו הזולת ולמה הוא מצפה, אנו מבססים השערותינו על חוויה סובייקטיבית, אותה חווינו והיא שמורה עמנו חלקית. הצפייה מהווה אפוא, מסד של מידע חלקי בעטיו אנו טועים בתגובותינו לעתים קרובות כל כך?
ר.א.

06
בור כלשהו

תודה רבה על מאמר מחכים
שאלה קטנה
בקשר לזכרון גופני
אם הדבר הוא כפי שתיארת
האם לפי הדוגמא שלך לקטוע רגליים (שכשהניח את הנעליים היו לו רגליים)
יש פחות זיכרון?

    09
    י.ש

    תודה, אקרא. ממה שקיים ברשת אודות הספר, לא ממש מסתדר לי המונח "הגפנה" מה גם ש embodied cognition היא תופעה שמתרחשת גם ללא מעורבות של כלי טכנולוגי' , מחוות גוף בעת דיבור למשל. אני בנתיים משתמש ב"גילום קוגניטיבי" אך מחפש עוד אופציות.. תודה על המאמרים שלך כאן...