להשיב את הזמן לאחור

פעילי שימור ״סולסטלגיים״ נלחמים באובדן הבלתי נמנע -- של נופים טבעיים, של מורשת ושפה, אפילו של צגי המחשב שלנו
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

מה קורה כשהסביבה המוכרת והמנחמת שלנו הופכת לתזכורת בלתי פוסקת לאובדן?
זו השאלה שהפילוסוף האוסטרלי גלן אלברכט החל לבחון לפני כעשור, כשראיין את בני ארצו לגבי התהליכים שמשנים את סביבתם המקומית לבלי הכר. באזורים מסוימים, נופים יפהפיים הפכו לבורות צחיחים ומאובקים לכריית פחם. באחרים, הבצורת המתמשכת הפכה קרקעות פוריות לאדמה צחיחה ויצרה תגובת שרשרת שהשפעתה ניכרה אפילו על גינות פרטיות ועל הציפורים, שהפסיקו לעוף ולשיר מעליהן. הקולות המיואשים ששמע אלברכט הזכירו לו את קולם של עמים ילידיים שסולקו בכוח מאדמות מולדתם, אף על פי שבמקרה של מרואייניו, הם מעולם לא עזבו את הבית.

אלברכט טבע מונח לתיאור ה"מחלה" הזו. הוא קורא לה "סולסטלגיה" (solastalgia), ומשמעותה געגועים לכל מה שנעלם מסביבתנו. זו כמיהה חזקה יותר מנוסטלגיה, תחושת אובדן ומצוקה שאין לה נחמה. סולסטלגיה אינה מצב רפואי, אלא קיומי, אבל יש לה השלכות ישירות על בריאות הנפש, ואנו לא חווים אותה רק בנוגע לסביבתנו הטבעית. אובדן של מסורות, שפות ואף אתרי אינטרנט אהובים עלול להשפיע בצורה עמוקה על נפש האדם. איך אנו מגיבים לאובדן, או חיים איתו כשאין ברירה? דרך אחת היא לדחות אותו – או, כפי שאלברכט יאמר, להביט קדימה ולשמר עתיד שיספק נחמה קטנה לא פחות מאשר ההווה שלנו.

צלילו של קרחון נשבר

לפני שנה השיקה קייטי פטרסון, אמנית קונספטואלית סקוטית בת 34, את "ספריית העתיד", פרויקט אמנות בן 100 שנה שאת פירותיו היא ככל הנראה לא תזכה לראות. זוהי תוכנית ארוכת טווח – מעין תקווה, או ציפייה, שבני האדם עדיין יהיו כאן להתפעל מתרבות העבר שהשיקה אותה, ולהתחבר לאותה תרבות. במסגרת הפרויקט נשתלו 1,000 עצים ביער מחוץ לאוסלו. בעוד 100 שנה, הנייר מהעצים האלה ישמש להדפסת 100 ספרים שטרם נכתבו, מתוך המחשבה שבשנת 2114 ספרים פיזיים יהיו מצרך נדיר. "אנחנו נוליד משהו מדי שנה", אומרת פטרסון על הפרויקט, שאולי יש לתארו כקפסולת זמן חיה שתיצור את עצמה מחדש שוב ושוב עד לרגע השלמתה. מדי שנה, סופר אחר יתרום כתב יד מקורי שלא יתפרסם עד שהנייר יהיה מוכן. התורמת הראשונה הייתה הסופרת הקנדית מרגרט אטווד.

חלוף הזמן בטבע וביקום נוכח בכל יצירותיה של פטרסון, וכמוהו גם מה שהולך לאיבוד בדרך, למרות מאמצינו. "אני חסידה של הביטוי היפני 'מונו נו אווארה'. הוא מתאר משהו כמו עצבות נוסטלגית הנובעת מהיעלמות העולם"

ייתכן שהקמה של חורשה וספרייה של ספרי נייר מקוריים המיועדים לקהל של המאה ה-22 תיראה לכם כמו הרהור אמנותי ארוך טווח, אבל מבחינת פטרסון, מדובר בפרק זמן מזערי. עבודה נוספת שפטרסון יצרה לאחרונה, "מחרוזת מאובנים", טומנת בחובה מיליוני שנים. במבט ראשון, היא נראית כמו תכשיט אלגנטי המורכב מאוסף חרוזים צבעוני להפליא, חלקם בוהקים, חלקם צבעוניים, בעוד שאחרים חלביים ומוזרים, ויש אף כאלה המכילים בתוכם שיש. אבל במבט שני, אפשר לראות כי 180 החרוזים האלה הם למעשה מאובנים שהיא אספה מכל העולם; כל אחד מהם מייצג תקופה גיאולוגית או אבולוציונית מסוימת, ומוצאו מתואר בתרשים נלווה. "כל מאובן נפלא כל כך", היא אומרת, ונראה כמו כוכב לכת או יקום בפני עצמו. בעזרת התרשים אפשר לגלות, למשל, חלקיק מאובן ומלוטש של עצם ביזון מסיביר, המתוארך לתקופת הפליסטוקן, אשר במהלכה הופיעו בני האדם המודרניים הראשונים באותו אזור.

פטרסון ידועה כמי שמייצרת עבודות מעוררות מחשבה המקשרות בין זמן, מרחב ואקולוגיה בדרכים בלתי צפויות. לדוגמה, המיצב שלה משנת 2007 The Sound of Vatnajökull, כלל שלט ניאון לבן ועליו מספר טלפון, שאם תתקשרו אליו מכל מקום בעולם תקושרו לטלפון נייד תת-ימי ולמגבר ששוקעו בלגונת קרחונים באיסלנד. כל מי שחייג היה יכול לשמוע איך נשמע קרחון נוסג – התפצחויות פריכות, פצפוצים והתזות של קרח אשר נמס, מתנתק ומתרסק אל תוך המים שסביבו.

מתוך עבודה של פטרסון ״ The Sound of Vatnajökull״. למעלה משמאל מופיע מספר הטלפון שאליו ניתן לחייג ולשמוע את הקרחון נשבר.

מתוך עבודה של פטרסון ״ The Sound of Vatnajökull״ . למעלה משמאל מופיע מספר הטלפון שאליו ניתן לחייג ולשמוע את הקרחון נשבר.

פטרסון שהתה באיסלנד במשך שבעה חודשים בגיל 23, והיא מציינת את השפעתו המתמשכת של האי על עבודתה. "השממה, האור, הנוף המשובץ בזמן – אפשר לראות את הזמן והרבדים הגיאולוגיים בכל מקום, בשכבות הלבה ובקרחונים ובממדים הנזילים". הדגשים האלה משתקפים בפרויקט נוסף, שבו היא הקליטה שלושה קרחונים שונים, דחסה את ההקלטות לתקליטים עשויים מי שלגים קפואים, ונתנה להם להתמוסס בזמן שהם התנגנו על פטיפונים.

בפרויקט "ארץ-ירח-ארץ" היא הפכה את הצלילים המוכרים מיצירתו הידועה של בטהובן, סונטת "אור ירח", לאותות מורס ואת התוצאה החזירה מפני הירח בעזרת גלי רדיו. הצליל שחזר לכדור הארץ תורגם בחזרה למוזיקה ונוגן על-ידי פסנתר כנף אוטומטי; הוא נשמע דומה למדי ליצירה המקורית, אך היה בו גוון מוזר כיוון שתווים ואקורדים השתנו או אבדו בין מכתשיו הבלתי סדירים של הירח ובמהלך השידור. ביצירה זאת וביצירות אחרות, היא אומרת, היא יוצרת חיבור "בין הנרחב והבלתי מוחשי ליומיומי".

מפה שמתעדת את מיקומם של 27 אלף כוכבים מתים

מפה שמתעדת את מיקומם של 27 אלף כוכבים מתים

"הטבע ממחזר את עצמו ללא הרף", אומרת פטרסון. הרגישות האמנותית שלה מצליחה לשלב בין פלא והתפעלות להכרה המטלטלת בכך שאנו לבד ביקום. "דבר מסוים עשוי להיראות לבני האדם כמוות, אך למעשה הוא המשך של החיים ביקום מנקודת מבט קוסמית יותר". חלוף הזמן בטבע וביקום נוכח בכל יצירותיה של פטרסון, וכמוהו גם מה שהולך לאיבוד בדרך, למרות מאמצינו. "אני חסידה של הביטוי היפני 'מונו נו אווארה'. הוא מתאר משהו כמו עצבות נוסטלגית הנובעת מהיעלמות העולם", היא אומרת. "אני לוכדת את יופיים הטבעי של דברים וגם את האבל על אובדן דבר מה שחלף מן העולם. ישנה תחושה של תקווה שאנו מנסים לבנות עבור העתיד, אבל גם הרבה קדרות המתלווה לשאלה: האם יהיה עתיד?".

פרויקט נוסף, "כל הכוכבים המתים" מעמיק אף יותר אל העבר. בפרויקט זה מיפתה פטרסון את מיקומם בשמיים של קרוב ל-27,000 כוכבים שמותם תועד על-ידי בני האדם. "מרתקת אותי התחושה הנשגבת שמעוררת ההתבוננות בכוכב שהולך ומת", היא אומרת. "השרידים שנותרים ממנו גם בונים כוכבי לכת חדשים וחיים חדשים". היא חושבת שהמפה שלה "היא כמו בית קברות של כוכבים, אבל היא גם מתארת מקום של מִחזוּר בלתי פוסק. ההרס, ההרס העצמי וההתחדשות – האופן שבו דבר מסוים תמיד הופך לדבר אחר".

להאזין למילים שרק מעטים מסוגלים לשמוע

סכנה. הכחדה. שימור. רובנו מייחסים את המילים האלה ליצורים חיים. אבל בשביל הבלשן ק' דייוויד הריסון, הן חלות גם על חייהן – ומותן – של שפות. הריסון, מרצה בסוורת'מור קולג' ומנהל המחקר של המכון (ללא מטרות רווח) Living Tongues Institute for Endangered Languages, ביקר בכמה מהמקומות המרוחקים ביותר בעולם – סיביר, מונגוליה, צ'ילה ופפואה גינאה החדשה, בין היתר – כדי למצוא את דובריהן החיים האחרונים של שפות בסכנת הכחדה. מטרתו: להקליט, לתעד ואם אפשר גם להחיות שפות שעד לפני זמן לא רב היו כלי תקשורת יומיומי באזוריהן, אבל כיום מדוברות על-ידי כמה אלפי אנשים בלבד, אם לא כמה עשרות.

הריסון מאמין כי יותר ממחצית מ-7,000 השפות המדוברות בעולם ייכחדו עד תום המאה הנוכחית. כדי לאתר שפות שמצבן הוא הקשה ביותר, הוא ועמיתו למחקר, גרג אנדרסון, מיפו נקודות מפתח בלשניות בעולם והתמקדו באזורים שבהם המגוון הלשוני נמצא בסכנה חמורה והלשונות הילידיות לא נחקרו בצורה מעמיקה. "אבל מה בעצם הבעיה?" מציג הריסון שאלה רטורית. הוא מודע לכך שאנשים מסוימים חושבים שעולם בעל שפה גלובלית יחידה הוא עולם אידיאלי, או לפחות בלתי נמנע. "לא עדיף שאנשים ידברו אותה שפה? לא. שפות מספקות דרכים שונות להבנה. האינטלקט האנושי הוא נרחב וסתגלני ויצירתי, וכל תרבות משתמשת בתהליכי חשיבה שונים".

המגוון הלשוני שלנו משקף את המגוון של כוכב הלכת עצמו, הוא אומר. כשאנחנו מאבדים שפה, המגוון הזה סופג נזק שאין לתקנו. "הכחדת הרעיונות שבפניה אנו עומדים היא תופעה חסרת תקדים בתולדות האנושות", הוא כותב בספרו, "When Languages Die". "מכיוון שרוב שפות העולם לא תוארו על-ידי מדענים, אנחנו אפילו לא יודעים מה אנו עומדים לאבד... הצטברות של מאות שנות הגות אנושית על אודות זמן, עונות, יצורי הים, איילים, פרחים, מתמטיקה, נופים, מיתוסים, מוזיקה, האינסוף, מחזוריות, הלא נודע והיומיומי".

כדי להיאבק במגמות הפיתוח הכלכלי מעוררות-הסולסטלגיה ובגלובליזציה של השפה, הריסון ועמיתיו מגייסים לעזרתם את כלי התקשורת שמניעים את תהליכי הגלובליזציה האלה. הארכיון המקוון שלהם, "מילונים מדברים", מציע הקלטות של שפות רבות בסכנת הכחדה

כדי להיאבק במגמות הפיתוח הכלכלי מעוררות-הסולסטלגיה ובגלובליזציה של השפה, הריסון ועמיתיו מגייסים לעזרתם את כלי התקשורת שמניעים את תהליכי הגלובליזציה האלה. הארכיון המקוון שלהם, "מילונים מדברים", מציע הקלטות של שפות רבות בסכנת הכחדה, שבהן דוברים ילידיים מבטאים מילים, מקריאים משפטים ואף שרים שירים. למבקרים מרחבי העולם המקושר יש גישה לארכיון המאפשר להם לחוש שפה מסוימת ואת התרבות שלה, אבל חברי הקהילות המקומיות יכולים גם הם ליהנות מהגישה אליו כדי ללמוד את שפתם המקומית, או להיזכר בה. אתר הסטרימינג Viki עובד יחד עם מכון המחקר כדי לעזור לקהילות להוסיף כתוביות בשפתן לתוכניות מכל העולם; ובהופעות שצולמו בפסטיבל Smithsonian Folk Life, שאותו עזר הריסון לאצור לפני שנתיים (הנושא היה הגברת המודעות לשפות בסכנת הכחדה), דוברים, מוזיקאים ומשוררים הציגו את תרבויותיהם על הבמה לעיני קהל מכל העולם.

הריסון מתנער מתווית ה"שימור": "זה נשמע כאילו שמים משהו בצנצנת". יש לו עניין רב יותר בהחייאה. "אני לא מציל את השפות", הוא אומר, "את זה יכולים לעשות רק הדוברים עצמם". כשהוא עוזר לקבוצה להעריך את מצב השפה שלה, כולל את מספר הדוברים, הוא שואל את חבריה, "מה הקהילה רוצה לעשות? מה החזון שלהם? האם הם רוצים לפרוץ את המחיצות הדיגיטליות ולצבור נוכחות מקוונת? לכתוב ספר בשפה שלהם? לתעד ולהקליט את הסיפורים של זקני הקהילה?".

"הנושא שחוזר שוב ושוב בשיחותיי עם בני הקהילות האלה הוא נושא הזהוּת. השפה והמסורת שלהם מהוות חלק אינטגרלי ממי שהם, והם מרגישים אבודים כשהם מאבדים אותן. זה לא אומר שהם מפגרים או לא מודרניים", אומר הריסון. "במשך מאות שנים אמרו להם להיטמע, להשתלב, ועכשיו הם נלחמים בזה".

"השינוי בלתי נמנע, ושפות חיות משתנות כל הזמן", הוא אומר. "אני מקבל את רעיון הגלובליזציה ואת הרצון ללמוד אנגלית. אבל אני לא מסוגל להשלים עם כך שכופים על עמים לוותר על שפות כי הן לא נחשבות מתאימות. אפשר להיות דו-לשוני – לשמור על שפת המורשת והשפה הגלובלית זו לצד זו – ובזכות זאת גם להיות חכם יותר".

לארכב בפס רחב

לפני כ-2,300 שנה, שימשה ספריית אלכסנדריה כמאגר פיזי של כל כתבי החוכמה של עידן שלם. ואז היא נשרפה. היצירות שהספרייה נועדה לשמר אבדו כולן, ואוצר הידע נעלם לעד. מקרה אלכסנדריה הוא שיעור בשימור, ואחד התלמידים שהפנימו אותו הוא ברוסטר קייל, ספרן דיגיטלי וגורו אינטרנט הידוע בעיקר כמייסד "ארכיון האינטרנט", המקבילה הווירטואלית המודרנית למבנה העתיק באלכסנדריה. הוא חושב שיצירות המופת של העולם העתיק לא אבדו רק מפני שהספרייה נשרפה, אלא גם מכיוון שלא היו עותקים נוספים שלהן. המנטרה שלו: אל תסתפקו בעותק אחד. יש לאחסן יצירות בכמה מקומות, ולשמר אותן היטב".

זהו הלך הרוח שבלב הארכיון הווירטואלי של קייל – ספרייה מקוונת בהיקף נרחב להפליא, שמספקת לכל אחד גישה חופשית לאוספים ומאגרי ידע עצומים. מעבר לארכיון של דפי אינטרנט מסחריים, אפשר למצוא בה גם טקסטים דיגיטליים, הקלטות מוזיקליות, סרטונים ותוכנות.

קייל מתעקש שיש לשמר את כל הנתונים האלה כבר עכשיו, כי אף על פי שאי אפשר לשרוף דפי אינטרנט, הם עלולים להיעלם, ובמהירות מדהימה. "תוחלת החיים הממוצעת של דף אינטרנט היא כ-100 יום לפני שהוא משתנה או נעלם", הוא מסביר. ואם לא די בכך, "יש שירותים כמו Geocities, Google Video ורבים אחרים שנסגרים. הם נעלמים לעד. הפקדתם את ה[חומר] שלכם באתר שנראה רציני ונתמך על-ידי תאגיד רציני ואז הוא פשוט נעלם".
"יצקנו את החיים שלנו לרשת", הוא אומר. קראנו, הגבנו, פרסמנו, שיתפנו, כתבנו, חקרנו, שיחקנו ותקשרנו עם כל מי שאנו מכירים (ומיליוני אחרים שאיננו מכירים), וכעת אפשר לומר שהאינטרנט מכיל את החומרים שמהם עשויים חיינו.

אתר של הקמפיין של ברק אובמה בעת המרוץ לבחירות לסנאט.

אתר של הקמפיין של ברק אובמה בעת המרוץ לבחירות לסנאט.

אבל כשאתר שהיה לנו לבית שני נעלם לפתע, מהלומת הסולסטלגיה כואבת ומטלטלת לא פחות מהמהלומה שאנו סופגים בעקבות היעלמותה של חלקת טבע אהובה. דבר מה שנראה לנו נצחי הופך ארעי כאוויר. אפילו אתרים הנמצאים בשימוש רחב עוברים תמורות, או דורשים לפתע מינוי בתשלום. "אתרים משתנים", אומר קייל. "לעתים קרובות, כשאנחנו רוצים לחזור לטקסט שקראנו, הוא נעלם". וכך נעלמים גם חלקים מהעבר, הזיכרון ותחושת המקום שלנו, דברים שחשבנו שיהיו נגישים לנו תמיד.

קייל ייסד את ארכיון האינטרנט ב-1996 בכוונה לסרוק את הרשת, ללכוד ולארכב כל דף נגיש בכל אתר ואתר, ואז להמשיך לסרוק. נכון למאי 2014, מספר הדפים שקייל ארכב עלה על 400 מיליארד

קייל ייסד את ארכיון האינטרנט ב-1996 בכוונה לסרוק את הרשת, ללכוד ולארכב כל דף נגיש בכל אתר ואתר, ואז להמשיך לסרוק. נכון למאי 2014, מספר הדפים שקייל ארכב עלה על 400 מיליארד. הממשק לחיפוש בארכיון נקרא Wayback Machine, על-שם המחשב שבעזרתו טיילו בזמן מר פיבודי ושרמן בסרטונים המצוירים של "רוקי ובולווינקל", סדרת טלוויזיה קלאסית משנות ה-60. לפי הערכות האתר, בדצמבר 2014 הכיל ה-Wayback Machine תשעה פטה-בייט של נתונים – יותר מכמות הטקסט שמכילות הספריות הגדולות ביותר בעולם, כולל ספריית הקונגרס – והמאגר הולך וגדל בקצב של 2- טרה-בייט לשבוע, פחות או יותר.

אבל זאת רק ההתחלה. קייל רוצה לאסוף לא רק את הידע שבאינטרנט אלא את כל הידע שניתן לאסוף, בכל פורמט שהוא. "אם האינטרנט הוא המקור היחיד לספרייה שלך, זה לא מספיק", הוא אומר. "האינטרנט יעיל, אך גם מוגבל. אנחנו צריכים להציג לילדים שלנו את מיטב המידע שיש לנו, וכיום, אם זה לא ברשת, זה לא קיים. אז כדאי שנעשה כל שביכולתנו כדי להעלות לרשת את המידע הטוב ביותר ולהנגיש אותו לכולם, אחרת נקבל את הדור שמגיע לנו". גם Open Library, מיזם ארכיוני מקוון נוסף, תורם למאמץ: הוא מבצע דיגיטציה של 1,000 ספרים מדי יום ומציג מיליוני ספרים ל"שאילה" וקריאה מקוונות.

המוטיבציה של קייל אינה רק משימת השימור. "אחד הדברים שמניעים אותי הוא שהזיכרון שלי נורא ואיום, גרוע ברמה קלינית", הוא אומר. "מוסדות כמו ארכיונים מנסים להציל למען העולם משהו שהייתי רוצה שיהיה לי. אני רוצה להעצים את הזיכרון שלי בצורה פעילה; ועכשיו מכונות יכולות לעשות את זה בשבילנו".

כאגדה בעמק הסיליקון, רעיונותיו של קייל עזרו ליצור את העולם הווירטואלי שכולנו מאכלסים בצורה כזו או אחרת. אבל לאחר שצפה באבולוציה המהירה של הטכנולוגיה, הוא מבין טוב יותר מרוב האנשים שאסור לנו לשמר את הידע שלנו בפורמט אחד בלבד. לכן הארכיון שלו שומר כמה עותקים פיזיים – במקומות שונים – של כל ספר, טקסט, סרט וסרטון שהוא מעלה לאינטרנט, כדי שאנשים יוכלו לפנות בעתיד למקור. הוא רוצה לעזור לספרני העתיד לחזור אחורה עד כמה שאפשר, אפילו בזמן שהעולם שועט קדימה. "אני חושב שיהיה יהיר מצדנו לחשוב שאנחנו האחרונים שעושים דיגיטציה לספרים, או להניח שהפורמטים העכשוויים לשימור" לא יתיישנו, הוא אומר. ארכיונאים שלא ילמדו לקח מאלכסנדריה נידונים לחזור על טעויות העבר. נכון לעכשיו, התרבות שלנו נמצאת בידיים וירטואליות טובות.

לנייד שורשים

"למשפחה שלי יש שורשים עמוקים בעצים", מתלוצץ ג'ייק מילארק, 33, דור רביעי למשפחת מגדלי עצים. כשסבא רבא שלו ראה כיצד נכרתים עצים רבים כדי לפנות מקום למפעלים במישיגן של תחילת המאה ה-20, הוא החל לשתול מחדש עצים במסגרת העסק שלו. כיום, מחלונות ביתו שמחוץ לעיר הזעירה קופמיש, ג'ייק מביט במרחב המלא בסוגים רבים כל כך של עצים ילידיים ומיובאים – כולל אדר הסוכר, אורן הזפת, אשור ואחרים –עד שהוא נוהג לדמות אותו לגן חיות בוטני. מבעד למגוון גזעי העץ והענפים הוא רואה את הבית שבו גר פעם סבא רבא שלו, וכעת גר בו דודו מדרגה שנייה, שנמצא כבר בשנות ה-90 לחייו ובעבר התפרנס גם הוא משתילת עצים וגידולם.

עם זאת, אומר ג'ייק, לפעמים הוא תוהה "אם אני אהיה האחרון שיישאר להביט בנוף הזה".
הוא הוגה לרגע במחשבה הכואבת, אבל נימת קולו נעשית שוב עליזה כשהוא מתחיל לספר מה הוא ומשפחתו עושים כדי לוודא שזה לא יקרה. עבודתם נמשכת הודות למאמצי הארגון (ללא מטרות רווח) Archangel Ancient Tree Archive שאותו ייסד אביו של ג'ייק, דייוויד מילארק. ב-1991 נחלץ דייוויד מחוויית סף מוות עם נחישות חדשה לנצל את כישורי היערנות שמשפחתו שכללה לאורך דורות -- אך לא רק כדי לשמר עצים עתיקים מיערות ראשוניים ולהגן עליהם, אלא גם כדי להשיב אותם לנופים הנרחבים שבהם הם שגשגו בעבר, אך התקרחו בעקבות עשרות שנים של כריתה נמרצת. העצים ה"אלופים" האלה כוללים את עצי הסקוויה הנאה והסקוויה הענקית – זנים רבי רושם שמגיעים לגובה של 60-90 מטר ואף יותר מכך, ושתוחלת החיים הטבעית שלהם מגיעה למאות ואף אלפי שנים, אף על פי שיותר מ-95 אחוז מהם נכרתו.

יער עצי רדווד בקליפרוניה.

יער עצי רדווד בקליפרוניה.

משימתו של ארגון Archangel היא לאתר את שרידיהם של עצי היערות הראשוניים ברחבי העולם, לשבט אותם בטכניקות של הורטיקולטורה מסורתיות וחדשניות גם יחד, לשתול את צאצאיהם ולייער את כדור הארץ מחדש -- וכך לעזור לבלום את שינוי האקלים. נכון לעכשיו נשתלו כ-70,000 עצים כאלה בשבע מדינות. "יש אזורים מעטים בלבד שבני האדם לא התערבו בהם", אומר ג'ייק, "וכדי למצוא את העצים האלה צריך ללכת רחוק מאוד". וגם גבוה. הוא טיפס על חופותיהם של עצי סקוויה בגובה 90 מטר בקליפורניה ומקומות אחרים כדי להשיג דגימות יקרות ערך שהוא מבהיל בחזרה למשתלה-מעבדה במישיגן. לדבריו, הוא משמש שם כ"אם פונדקאית": הוא מטפל בדגימות כאילו הן "פגות" ומוודא שהן יסתגלו ללחות, לטמפרטורה, לאור ולגורמים סביבתיים אחרים שיעזרו להם לגדול.

בעזרת טכניקות אלה הצליחה משפחת מילארק לשבט עצים שנכרתו לפני זמן רב אך גזעיהם עדיין מכילים תאי אם חיים. כך קרה עם עץ הסקוויה הנאה של פילדברוק, בהומבולדט, קליפורניה. לפי האגדה המקומית, עץ זה, שקוטרו כ-10 מטרים, נכרת לפני כמאה שנה כדי ליישב התערבות בבר. כפילים גנטיים מהעץ הזה היו בין 1,000 שתילי הסקוויה שה-Archangel שלח באמצע פברואר לשתילה ליד בנדון שבאורגון. ייעור מחדש של העולם מגֶנים משומרים של עצים אבודים היא משימה שדורשת זמן וכוח אדם רבים, והאחים מילארק לא יהיו מסוגלים להשלים אותה בימי חייהם. אבל ארגון Archangel מצויד במה שחבריו מכנים "ספרייה חיה" ובה 70 שיבוטים של עצים אלופים -- די חומר לספק לארגון עבודה ברחבי העולם למשך דורות רבים. אוסף השיבוטים, אומר ג'ייק, "הוא הנשק האולטימטיבי שיעזור לנו לתרום לדורות הבאים. זאת באמת מתנה – משהו שיכול לחיות במשך 3,000 שנה או יותר".

תוכנית הגיבוי של כדור הארץ

כשביקרתי בחלק הקנדי של האוקיינוס הארקטי בקיץ 2003, אמרתי לאנשים שהבן שלי ואני רוצים להגיע לשם לפני שיהיה מאוחר מדי לראות את דובי הקוטב בסביבתם הטבעית. רבים מחבריי חשבו שאני מגזימה, אבל כבר בתקופה ההיא גרמה התחממות הטמפרטורות באזורים הארקטיים להיעלמות קרחונים, והירידה בכמות הקרח הימי משמעותה שלדובים יש פחות שטח לשוטט ולצוד בו. בקיצור, ביתם הלך ונעלם – או נמס – סביבם.

ב-2007, כשתכננו ביקור שני באוקיינוס הארקטי – הפעם בארכיפלג הנורבגי, סבאלברד – מצב הקרחונים כבר היה חמור יותר. הירידה בכמות הקרח הובילה לירידה בכמות משאבי המזון, וכנראה שזו הסיבה לכך שאחד מדובי הקוטב שאיתרנו נראה בתת-תזונה. כעת נדמה לי שהצמרמורת הארקטית האמיתית לא נובעת מהטמפרטורות הנמוכות, אלא מהתחושה שמעוררת בנו הצטמקותם הבלתי פוסקת של הקרחונים.

אבל כעת האוקיינוס הארקטי, ובייחוד סבאלברד, הוא גם סמל לשימור. "כספת הזרעים הגלובלית של סבאלברד", שנחצבה בבסיס הר ונועדה להחזיק מעמד 1,000 שנים, נפתחה ב-2008 כמתקן האחסון החקלאי הבטוח ביותר על פני כדור הארץ – הגיבוי האולטימטיבי ל-1,700 בנקי מזון אחרים שכבר הוקמו ברחבי העולם. המבנה המרשים, שרק המבואה שלו נראית לעין כיוון ששלושת כספות הזרעים שלו ממוקמות 130 מטר בעומק הסלע, מתוחזק על-ידי ממשלת נורבגיה. הוא מכיל כ-860,000 זני זרעים, אך מסוגל לאחסן עד 4.5 מיליון. ויש אפילו גיבוי לגיבוי: מכל זן שיאוחסן במתקן יישמרו, בממוצע, 500 זרעים, כך שהכספת מסוגלת להכיל עד 2.5 מיליארד זנים של תקווה.

Reprinted from Psychology Today. Copyright 2015 Sussex Publishers LLC.
Distributed by Tribune Content Agency.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דיאן קול, Psychology Today .


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על להשיב את הזמן לאחור