להשכרה, לפי שעה, מזכיין

הפרטה של שרותים ציבוריים רעה לכלכלה והיא הרסנית עוד יותר לקהילה ולקיום המשותף שלנו
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

ברברה ומרי נשואות באושר. ברברה רוצה לקנות למרי טבעת חדשה ליום הולדתה. הבעיה היא, שברברה אינה מבינה כלל בתכשיטים. למרבה המזל, השכן שלהם ג׳ון הוא מומחה. ברברה יכולה לבקש מג׳ון לבחור את הטבעת, או להשקיע בעצמה זמן ומרץ, כדי ללמוד על אבני חן וסגסוגות מתכת, ואז לבחור בעצמה טבעת. מה כדאי לה לעשות?

תשובה אחת עשויה להיות, שבשל המומחיות של ג׳ון, כדאי שברברה תאציל סמכויות ותניח לו לבחור את הטבעת. אחרי הכול, הבחירה שלו תהיה בוודאי טובה יותר. תשובה שנדמית טובה לא פחות היא שמרי עשויה לייחס חשיבות לא רק ליופייה ואיכותה של הטבעת הנבחרת, אלא גם לשאלה מי בחרה אותה. מרי עשויה להעדיף שברברה היא שתבחר אף אם הבחירה שלה תהיה נחותה לעומת זו של ג׳ון.

הדיון המקובל על אודות הפרטה מניח כי משרתי ציבור ומוסדות ציבוריים הם, פחות או יותר, כלים בלבד, המשמשים לקבלת החלטות כאלה

הסיפורון הזה מדגים משהו שאנו מחמיצים לעתים קרובות בוויכוחים על נושא אחר לגמרי: הפרטה. מכירה של נכסים השייכים למדינה או לציבור והעברתם לבעלות או ניהול של עסק פרטי, הייתה תמיד שנויה מחלוקת. אולם מה שמאפיין את המחלוקת הזו, הוא שגם המצדדים וגם המתנגדים נוטים להעלות טיעונים שהם אינסטרומנטליים במהותם. כלומר, זהות הגוף או הישות אינה משנה כשלעצמה. מה שחשוב הוא האם הם יניבו תוצאות טובות או יבצעו את המלאכה טוב יותר. השאלה האם ראוי להפריט מוסד כלשהו תלויה, כנראה, בשאלה מי סביר שיקבל את ההחלטות הטובות ביותר לאור המטרה הסופית. יתרה מזאת, הדיון המקובל על אודות הפרטה מניח כי משרתי ציבור ומוסדות ציבוריים הם, פחות או יותר, כלים בלבד, המשמשים לקבלת החלטות כאלה.

סוכת מציל

אם החופים יופרטו, עבור מי יעבדו המצילים? תצלום: קמי ברודאר

רק סוכן ציבורי רשאי לדבר בשמנו. לכן הפרטה גורפת אינה פשוט העברה של קבלת ההחלטות ממוסדות ציבור לישויות פרטיות שאינן חייבות דין וחשבון לציבור

אבל זוהי תפישה קצרת רואי. לא רק ההחלטות והשאלה האם הן צודקות, יעילות או טובות חשובות לנו. אכפת לנו גם מי מקבל את ההחלטה. כפי שמדגים סיפורם של ברברה, מרי וג׳ון, לעתים קרובות חשוב לנו מאוד לא רק אילו טבעת נבחרת אלא גם מי בוחרים אותה. בדומה לכך, מוסד ציבורי נבדל ממוסד פרטי, לא רק באיכות או בצדקת התוצאות שהוא מניב, אלא גם בכך שההחלטות המתקבלות על ידי גוף ציבורי מיוחסות לאזרחים. למעשה, אלה החלטות של האזרחים. רק סוכן ציבורי רשאי לדבר בשמנו. לכן הפרטה גורפת אינה פשוט העברה של קבלת ההחלטות ממוסדות ציבור לישויות פרטיות שאינן חייבות דין וחשבון לציבור. היא גם מערערת את האחריות האזרחית המשותפת ואת עצם קיומו של רצון פוליטי משותף.

ברמת המדינה, המקבילה לאפשרות שג׳ון יבחר את הטבעת של מרי, יכולה, מבחינה תיאורטית, להיות האפשרות שכל הפארקים, המוזיאונים הציבוריים, בתי הכלא, היערות, שירותי הבריאות ומוסדות אחרים, יהיו פרטיים. בעולם כזה, האזרחים לא יוכלו להשפיע באמת על תפקודם של השירותים הללו. זאת ועוד, הם כנראה גם לא יחושו אחריות למוסדות אלה – הם לא יחושו שמדובר במוסדות שלהם. לאזרחים עלולות להיות טענות וכעסים, אבל בסופו של דבר, הכוח לקבל החלטות יהיה מונח בידי הבעלים הפרטיים של השירות או המוסד. בתרחיש כזה, אנשים יאבדו את עצם תחושת השייכות שלהם ליחידה פוליטית, שהם שולטים בעתידה באמצעות פעילות משותפת.

מבחינה היסטורית, בעלות על נכסים נבדלת קיצונית בתקופות שונות ובמקומות שונים. בחלק משיטות המשפט, כמו באיסלנד של ימי הביניים, הרכוש כולו היה פרטי. המערכת ״כאילו הומצאה על ידי כלכלן מטורף״, כפי שכתב בשנת 1979 חוקר המשפט והכלכלה הנודע דייוויד פרידמן. משום כך לא הייתה באיסלנד מערכת אכיפה שאותה אנו מכנים כיום בשם החוק הפלילי. רצח היה עבירה אזרחית, שחייבה פיצוי למשפחת הקורבן, ממש כפי שנהוג היה בשיטות משפט אחרות בימי הביניים.

בעידן המודרני, הלאמה גורפת של מפעלים החלה בדמוקרטיות המערביות במהלך המשבר הכלכלי של 1929, והמשיכה לאחר מלחמת העולם השנייה. התוכנית נשענה על עמדה שלפיה הממשלה צריכה להתערב במקום שבו ישנו ״כשל של השוק״. ברשימת הכשלים הללו נכללו מונופולים המספקים מים וחשמל, למשל, או כל דבר המפריע לתפקוד היעיל, ההוגן והאחראי של המשק. אולם כבר בשנות השישים של המאה ה-20 החלה הפרטה של חלק מהענפים. בבריטניה של שנות השמונים, ראש הממשלה מרגרט תאצ׳ר האיצה את התהליך מאוד ומרבית מדינות אירופה המערבית הלכו בעקבותיה. נפילת הקומוניזם הובילה לתהליך דומה במזרח אירופה. הבנק העולמי תמך ביוזמות הללו, וכתביו של הכלכלן פרידריך האייק סיפרו את המצע האינטלקטואלי לכך. חלק גדול מעבודתם של כלכלנים רבי השפעה כמו מילטון פרידמן, נועד להראות כי ממשלות נכשלות לעתים קרובות בדאגה לאינטרס הציבורי, ומשרתות במקומו את האינטרס של קבוצות לחץ מאורגנות.

עמוד חשמל, מתח גבוה

של כולנו, למען כולנו, בנוף של כולנו. תצלום: ניקולה ג'וני מירקוביץ'

אולם משהו חסר בשיח המתמקד אך ורק ביעילות, חלוקה הוגנת ואחריות. לא ניתן להעריך את מידת הצטיינותו של גורם פועל בביצוע משימה או הגשמת מטרה בנפרד מזהותם או מעמדם. בארצות הברית, למשל, החוק מגדיר קטגוריה של פעילויות המוכרת כ״פונקציות ממשלתיות מטיבן״: פונקציות הקשורות לאינטרס הציבורי באורח כה אינטימי, שרק עובדים של הממשלה הפדרלית יכולים למלא אותן. לא משום שישנה ערובה לכך שהממשל הפדרלי יקבל בהכרח החלטות טובות יותר, אלא פשוט משום שזהו מוסד של העם – מוסד שנבחר על ידי העם מרצונו החופשי, ופועל בשמו.

במערכות חוק אחרות ישנן מגבלות דומות הנוגעות לנושאים בתפקיד ציבורי. בנובמבר 2009, בית המשפט העליון בישראל פסק בשאלה האם הקמת בתי כלא פרטיים היא חוקתית או לא. השופטים החליטו נגד. בהחלטתה, נשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש כתבה:

״סמכות הכליאה, כמו גם יתר הסמכויות הפוגעניות הנגזרות ממנה, נמנות אם כן, עם סמכויותיה המובהקות של המדינה, מכוח התאגדותה השלטונית, ומבטאות את העיקרון המשטרי בדבר המונופול המוקנה למדינה על הפעלת כוח מאורגן לשם קידום האינטרס הציבורי הכללי״.

הפרטת שירותי הרווחה ובכלל זה שירותי האומנה והאימוץ, מרחיקה את המדינה ואזרחיה מן הצורך להתמודד עם בעיות חברתיות חריפות

ישנם אינספור מקרים אחרים שבהם גופים פרטיים ניסו להשתלט על תפקודים של המדינה הקשורים בשימוש בכוח. החברה האמריקנית ״אקדמי״, שנודעה קודם לכן בשם ״בלקווטר״ שולחת חיילים פרטיים מטעמה להילחם המלחמות ולחקור שבוי מלחמה. משטרות פרטיות אינן חשופות לביקורת ציבורית כמו משטרת המדינה, ועולה החשש כי הן מעדיפות לשמור על ביטחונם של אחדים על חשבון ביטחונם של אחרים. במקרים כאלה, ההפרטה מתנגשת עם המונופול של המדינה על השימוש באלימות. ישנן מדינות בארה״ב שהפריטו חלק גדול ממערכת המשפט האזרחית, והן אינן מותירות לתובעים ברירה אלא להשתמש במנגנונים אחרים של פתרון סכסוכים, כמו גישור ובוררות. תיאורטיקנים של המשפט טוענים כי הפרטה של מערכת המשפט האזרחית מפריעה להתפתחות המשפט המקובל, מונעת דיון ציבורי ושוללת מן הצדדים את הזכות לטעון את טיעוניהם בבית המשפט. הם גם מבקרים את הפרטת שירותי הרווחה ובכלל זה את שירותי האומנה והאימוץ, מהלך המרחיק את המדינה ואזרחיה מן הצורך להתמודד עם בעיות חברתיות חריפות.

יס"מ, שוטר, שוטר מיוחד

שוטר? מאבטח? שכיר חרב? של מי? תצלום: היזיר קאיה

להבדיל מהרתעה וממטרות אחרות של הענישה, גינוי ציבורי של התנהגות עבריינית אפשרי כנראה רק כשהוא מבוצע על ידי הגורם המתאים – הציבור

אילו ערכים עומדים מאחורי ההתנגדות להפרטת מערכת המשפט? אין ספק, גופים פרטיים מסוגלים להשיג רבות מן המטרות הציבוריות הרצויות באמצעות שימוש באלימות. בתי כלא המנוהלים על ידי גוף פרטי עשויים לתרום להרתעה, הם גם מסוגלים לרסן אסירים ואולי להציע נקמה – להבטיח שעבריינים ״יקבלו את מה שמגיע להם״. אולם, ספק אם ענישה פרטית מסוגלת באמת להיות מה שהיא מתיימרת להיות, כלומר ענישה בשל העוול הציבורי שנגרם. אחרי הכול, הטלת עונש על עבריין היא ביטוי של גינוי, דרך ציבורית להביע אי שביעות רצון מפשע שבוצע. להבדיל מהרתעה וממטרות אחרות של הענישה, גינוי ציבורי של התנהגות עבריינית אפשרי כנראה רק כשהוא מבוצע על ידי הגורם המתאים – הציבור.

על פי תפישה זו, ענישה המבוצעת על ידי גורם פרטי אינה יותר מיחיד הגורם כאב וסבל ליחיד אחר. היא אינה מבטאת את האמונות של הקהילה הפוליטית ככלל, שעל פיהן מעשים מסוימים אינם ראויים. המענישים עושים זאת על פי שיקול דעתם האישי, ולא על פי רצון המדינה. אלא שהשיפוט הפרטי הזה אינו ראוי ליותר תשומת לב מדעתו של האדם המוענש. החלטת הציבור היא שראויה לתשומת לב מיוחדת.

אם נסכים לטיעון זה, נובע מכך שכליאה פרטית של עבריינים מורשעים היא פגיעה בכבוד האדם שלהם. לא משום שהמעניש הפרטי עלול לטעות בשיפוט, אלא משום שהוא מדבר בשמו בלבד, ואינו משמיע את קול המדינה. אין לו מעמד מוסרי המתיר לו לפעול ולדבר בשמה של המדינה. כשהמדינה מוסרת לגורם חיצוני את כוחה הייחודי לענישה פלילית, היא מחתימה בפועל את האסירים כנחותים מוסרית – אנשים שאינם כפופים לחוק המדינה, אלא לעריצותם של יחידים אחרים.

ניתן אמנם לטעון, כי מאחר שבתי כלא פרטיים מוסדרים ומפוקחים על ידי המדינה, פירושו שהציבור שותף בקביעת התנאים והיחס שמקבלים האסירים. אבל ישנו הבדל מהותי בין הסדרה ופיקוח, מצד אחד, לבין ניהול ציבורי, מצד שני. בסופו של דבר, החלטות מתי לבצע חיפוש גופני, האם לכלוא אסירים בבידוד, האם להעניש אותם או באיזה תנאים הם חיים, מתקבלות על ידי גורמים פרטיים, ולא על ידי נציגי ציבור. החלטות אלה תובעות שיקול מוסרי, והעברת האחריות לידיים פרטיות מאיימת לחתור תחת כבוד האדם של האסירים, על ידי הפקרתם בידיהם של אזרחים פרטיים אחרים.

אדולף אייכמן

גינוי וענישה על ידי נציג הציבור, לא בידי קבלן פרטי: אדולף אייכמן במשפטו בירושלים (1961), תצלום: לע"מ, ויקיפדיה

מאחר שאחת המטרות העיקריות בענישה היא גינוי ציבורי של התנהגות בלתי ראויה, ענישה היא מעצם מהותה נועדה לטובת הציבור. אולם היא יכולה לתפקד ככזו, רק אם היא מבוצעת על ידי הגורם הנכון: נציג ציבור. משום כך הפרטת הענישה, מעצם טבעה, מכשילה את המטרה שלשמה נועדה הענישה.

הפרטה גורפת של סחורות משנה באורח ניכר את המערכת הפוליטית ואת התרבות הציבורית שלנו, ומחליפה את האחריות המשותפת והמעורבות הפוליטית בקבלת החלטות מגזרית ומקוטעת

מעבר למערכת החוק, אילו השלכות יש להפרטה גורפת של סחורות בכלל? היא משנה באורח ניכר את המערכת הפוליטית ואת התרבות הציבורית שלנו, ומחליפה את האחריות המשותפת והמעורבות הפוליטית בקבלת החלטות מגזרית ומקוטעת.

במדינה דמוקרטית, האזרחים שולטים בגורלם. משום כך החלטות המתקבלות על ידי נציגי ציבור אמורות להתקבל ״בשמנו״, בשם חברי הקהילה הפוליטית, לשם קידום האינטרס הציבורי. אחריותם של האזרחים למעשיה של הקהילה הפוליטית נובעת מכוחם – וחובתם – לשלוט. אולם ללא כוח וחובה אלה, לא תיתכן אחריות משותפת.

דמיינו, למשל, ביקור במוזיאון לאומי חשוב הממומן מכספי הציבור, שבמהלכו אתם חושבים שהאמנות המוצגת שם היא יומרנית, קיטשית או אפילו לא ראויה מבחינה פוליטית. כאזרחים (ומשלמי מיסים), סביר שתחושו אחראים חלקית לכך שהמוזיאון בוחר יצירות סרות טעם. אולי תשלחו מייל למוזיאון או תתלוננו ברשת החברתית על האוצרות, משום שאתם, כאזרחים, שותפים – ואפילו מממנים – את פעילות המוזיאון (באמצעות המיסים שאתם משלמים). לעומת זאת, אתם עלולים לחוש מתוסכלים לא פחות מול יצירות המוצגות במוזיאון פרטי, אבל יהיה לכם כנראה קל יותר לחוש ריחוק מהחלטות האספן הפרטי. הרי לא אני, כחלק מהציבור, קיבל את ההחלטות האמנותיות, אלא הוא או היא, כאספנים פרטיים – ובסופו של דבר, זכותם להחליט.

כשמבצעים פרטיים מקבלים לידיים את תפקודי המדינה, הם מורשים לפעול מסיבות שחורגות מן האינטרס הציבורי – כדי להרוויח כסף בעצמם, למשל

כשמבצעים פרטיים מקבלים לידיים את תפקודי המדינה, הם מורשים לפעול מסיבות שחורגות מן האינטרס הציבורי – כדי להרוויח כסף בעצמם, למשל, או כדי להעלות את ערך המנייה שלהם עבור בעלי המניות. ישויות פרטיות אינן צריכות להתייעץ עם המדינה – בגבולות החוק. ואכן, הפרטה מניחה מראש שחברות וגופים פרטיים אחרים רשאים לפעול על פי האינטרסים שלהם עצמם, בכפוף לתנאי החוזה, בעת שהם מעניקים שירות לאזרחים. אם כך, הפרטה מעצם טבעה שוללת מהציבור את השליטה. כשהמדינה מפריטה חלוקת טובין או שירותים, היא מרחיקה את עצמה מן הפעילות, או לפחות מקבלת ההחלטות של אותם גופים, הפועלים במגבלות החוק. לעומת זאת, כשהציבור פועל – באמצעות משרתי ציבור המבצעים משימות מסוימות – האזרחים נותרים אחראים, וסביר יותר שיראו בפעולות של הקהילה הפוליטית פעולות שלהם עצמם.

נשיונל גלרי, לונדון

National Gallery זה גלריה לאומית, לכולם, ללא מטרה מסחרית. תצלום: לוסיה הטאלובה

על פי השקפה זו, הפרטה חותרת תחת ממד חשוב בפעילות המוסרית שלנו: הכרה באחריות מצד האזרחים. הפרטה בעיקר מזלזלת בממד הפוליטי של האחריות, משום שהיא פוטרת את האזרחים מחובתם להיות מעורבים בהחלטות חשובות. הדבר אינו נסמך על תפישה מסוימת של הפסיכולוגיה האנושית, אלא נובע מך שמעורבות בהחלטות פוליטיות היא חלק ממה שיותר את האחריות המשותפת. תחומי פעילות מפורטים מוצאים מן האחריות הקולקטיבית, ומוסתרים מאחורי צעיף תאגידי: הם הופכים לעניינים הבלעדיים של גופים פרטיים, האחראים כעת על קבלת ההחלטות.

הסדרה ופיקוח עשויים לפוגג חלק מן החששות. לעתים קרובות, החוזה בין הממשלה והגוף הפרטי כולל מגבלות ותנאים שיש לעמוד בהם. על פי רוב, ישנה מידה של שיתוף פעולה בין הציבור ובין הישות הפרטית. למרות זאת, הסדרה ופיקוח שונות משליטה ציבורית: בלית ברירה, הם מותירים בידי הגופים הפרטיים כוח שאותו הם יכולים להחליט להפעיל, וגם כשהם פועלים תחת המגבלות שהוטלו עליהם, ההחלטות עדיין מתקבלות הרחק מן הציבור. בעתירה שעסקה בהפרטת בתי משפט בישראל, נטען כי המדינה תשמור בידה את כוח הרגולציה. עם זאת, בית המשפט הבין כי כוחות מהותיים מסוימים – בעיקר הכוח לבצע חיפוש גופני באסירים ולכפות עליהם ענישה משמעתית – יינתנו בידי מועסקים פרטיים, ולכן לא יעשו על ידי הציבור או בשמו.

קחו את דוגמת המוזיאון והחילו אותה על פארקים, חופים, שירותי רווחה, כבישים, סוכנויות אימוץ, יערות ועוד. באיזה תחום נוכל לקבל החלטות ביחד, אנחנו – ולא רק אני, את או אתה בנפרד?

קחו את דוגמת המוזיאון והחילו אותה על פארקים, חופים, שירותי רווחה, כבישים, סוכנויות אימוץ, יערות ועוד. באיזה תחום נוכל לקבל החלטות ביחד, אנחנו – ולא רק אני, את או אתה בנפרד? הם יישאר מקום לקבלת החלטות משותפת – ואם לא, האם בכלל יהיה ״אנחנו״?

בדרך כלל, תומכי ההפרדה ומתנגדיה אינם שואלים האם היא רצויה (או לא רצויה) כשלעצמה. הם רק שוקלים האם ישות מן המגזר הפרטי תעשה את מעשיה בצורה טובה או יעילה יותר. אולם אני רוצה לומר כי בחינת ההפרטה דורשת מאיתנו לשאול שאלות רחבות יותר, התוהות האם נטילת הכוחות מן המדינה שוחקת את האחריות האזרחית. התהליך אינו נוגע רק בשינוי של בתי מעצר, רכבות, משרדי חקירות בענייני מיסים, יערנות וכן הלאה, בכל מקרה לגופו. הפרטה עשויה לשנות את התרבות הציבורית, ולהפוך קהילה פוליטית שמעורבת בחיים הציבוריים לחברה המחולקת לקבוצות קטועות, המתחרות זו בזו כדי לקדם את האינטרסים שלהן עצמן.

העובדה שההפרטה מצמצמת את אחריות האזרחים אינה בהכרח בעיה כשהדברים נוגעים לסחורות ושירותים שאינם פוליטיים במהותם. אפילו בבית סוהר ציבורי, הניקיון ואספקת המזון מפורטים לרוב. הפרטה כזו אינה מעלה שאלות או שקלולי תמורה מוסריים, למשל בין יעילות האספקה ובין שוויון הנגישות. במקרים כאלה, ניתן להצדיק את השארת השירות בידי המדינה רק אם נציגי הציבור מבצעים אותו טוב יותר. אבל הפרטה גורפת היא מטרידה כשתפקודים אלה מעלים חששות פוליטיים ומוסרים מהותיים. הפרטה עשויה להביא לכך שלא נחוש יותר אחריות לפעילות התקינה של בתי הכלא שלנו, לטיפול הראוי בפארקים שלנו ולכך ששירותי הבריאות שלנו יהיו זמינים למי שזקוקים להם. היא מובילה לפחות החלטות המתקבלות בשם הקהילה הפוליטית, ומערערת על ערכה – ואולי על עצם קיומה – של הקהילה הפוליטית עצמה.

ילוסטון, פארק לאומי

הפארק הלאומי ילוסטון: אנחנו, כולנו, בסך הכול שומרים עליו לדורות הבאים, כולם. תצלום: דויד טוסטדו

התרבות מקרים של חרם צרכנים ועקרונות האחריות הציבורית של תאגידים מעלים את האפשרות כי אקטיביזם צרכני עשוי להחליף או לפצות על אובדן האחריות האזרחית המשותפת

אין זה שעלינו לשלול לחלוטין את ההפרטה. לעתים – ואפילו לעתים תכופות – ההפרטה רצויה מסיבות שונות, ובכלל זה סיבות מעשיות. טענתי היא רק כי שאלת המעורבות הפוליטית של האזרחים, ותחושת האחריות שלהם, צריכות לעמוד מול שיקולים אחרים. הפרטה גורפת מרחיקה את האזרחים מן השליטה הישירה והמידית בדברים המשפיעים על חייהם, והיא גובה מחיר גבוה מאוד משום שהיא מקטינה את תחושת השיתוף של הקהילה הפוליטית בכללותה. את המחירים הללו אמנם לא ניתן לכמת, אולם אסור להתעלם מהם.

יתכן כי ספרה ציבורית ההולכת ונחלשת מוחלפת אט אט ביחידים פרטיים, עמותות, מפגינים ואקטיביסטים. אולי, למשל, אנחנו מאבדים את התחושה כי מוזיאונים אמורים לשרת מטרות ציבוריות. אכן, ככל שההפרטה חותרת תחת הקהילה הפוליטית, כך אנו מצפים מיחידים לשלוט בגופים פרטיים ומופרטים. התרבות מקרים של חרם צרכנים ועקרונות האחריות הציבורית של תאגידים מעלים את האפשרות כי אקטיביזם צרכני עשוי להחליף או לפצות על אובדן האחריות האזרחית המשותפת. אולם ההשלכות המוסריות על האופן שבו אנשים יתייחסו זה לזה כאל ישויות חופשיות ושוות, במרחב הציבורי או הפרטי, עדיין אינן ידועות.

פרופסור אלון הראל מחזיק בקתדרה למשפט פלילי ע"ש פיליפ ואסטל מייזוק באוניברסיטה העברית. הוא מייסדו ועורכו (ביחד עם פרופ׳ דוד אנוך) של כתב העת Jerusalem Review of Legal Studies. ספרו Why Law Matters ראה אור בשנת 2014. 

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: ספסל בגן ציבורי בניו זילנד. תצלום: האל אוזרט, unsplash.com

Photo by Hal Ozart on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אלון הראל, AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על להשכרה, לפי שעה, מזכיין

01
ברנע

תסתכלו על העולם. תסתכלו יפה. הפרטה כמו שעשו בדור האחרון היא צודקת? טובה לציבור או על חשבונו. ב2020 אין ספק מה התשובה: פערים וניצול על חשבון מה ששייך לכולנו

02
נוקדן הספרים

אמנם מקובל מאוד להאשים ההפרטה בכל דבר אבל האם אכן כך הדבר? הזכרו נא בתקופה בה קוי הטלפון היו בחסות משרד התקשורת, וחיכינו 3 שנים (!) לקו, האמנם כל כך טוב?
הלאמה מטבעה מונעת תחרות ושיפור באיכות, שכן אם מונעים מהצרכן לבחור מדוע לשפר?
נחמד לדבר גבוהה-גבוהה על ״מי נותן השירות״, אבל האם באמת רוצים לחזור לימי קופת החולים עם הפנקס האדום והבולים הנופלים? הדבר היחיד שהביא לשיפור זו ההפרטה והתחרות שהביאה

    03
    ראובן

    כשהפרטה יוצרת תחרות אמיתית וירידה במחירים עם עלייה באיכות, טוב. אבל כשהיא חלוקת נכסים בסגנון מה שעשה ילצין ברוסיה, זה רע מאוד. אצלנו, הלכו על חלוקה למקורבים, ועל תחרות מאוד מוגבלת בתחומים רבים. הפערים גדלו בצורה לא סבירה, והתוצאות נראות בחברה הישראלית עד היום. לא ליברליזם עלה לשלטון אלא חלוקת נכסים למקורבים.

04
עמי

מה שהתפספס בניתוח הם הפרטים.
בסוף כל דבר ציבורי הוא של אף אחד ולאף אחד לא איכפת ממנו.
כמו פארקים, משרד החינוך, וכד׳.
יושב מהנדס בירושלים ומתכנן פארק ברחובות, לא מעניין אותו או את הבוס שלו איך יצא התכנון. נדגיש: הוא אינו מתוגמל כדי שיהיה לו איכפת, וגם לא הבוס שלו.

וזה לא קורה בגוף פרטי.
אם זה קורה בגוף פרטי זה בגלל שהממשלה מחזיקה אותו בחיים

05
מרים

ההנחה שניהול ע"י מוסד ממשלתי הוא למעשה ניהול ע"י האזרחים, היא אווילית וילדותית.
לא זו בלבד שהפקידים אינם נבחרים באופן דמקרטי, הם אף אינם ניתנים להחלפה בשל הקביעות הנהוגה בארצנו.
הם וודאי שלא נותנים את הדין לעולם על מחדליהם ולא סובלים באופן ישיר מהשירות הגרוע שאותו הם מספקים.
אני מסכימה שזכיין הוא לא מצב טוב יותר. מהרגע שהוא "זכה" במכרז (ולך תדע איך זה התנהל), אנחנו בידיים שלו.

האפשרות הנכונה והעדיפה היא להמעיט ככל הניתן את מעורבות הממשלה בחיינו ובכך לאפשר שוק חופשי - שהוא הבחירה היחידה שבאמת נמצאת בידי האזרחים.

    06
    צפוני

    אז כשנפריט את הכנרת וניתן לזכיין לקבוע כמה נשלם על גישה למים, ולא נוכל להיפטר ממנו או לשלוט במחיר (מרוב תחרות) - הוא יהיה עדיף על משרד ממשלתי שכפוף לשר שנבחר כחלק מממשלה לאחר בחירות לכנסת? לא ברור לי איפה חיים הליברטריאנים, שמדברים על "שוק חופשי" - בחירה שלא קרתה בשום מקום ושלא נמצאת בידי אף אחד חוץ מכמה מחברים של ספרים שלומדים בחוגים לכלכלה במדינות עם פערים בלתי נסבלים בהכנסה וברמת החיים.

07
בועז כתבן

בהפרטה יש פגמים רבים, עם סאת דוגמת המוזיאון שהובאה כאן לא מוצלחת בעיניי:
המאמר מעלה את השאלה האם מבקר במוזיאון לאומי ימהר להתלונן יותר מהמבקר במוזיאון פרטי. בעיניי חשוב יותר לשאול מי יהיה קשוב יותר לתלונות- מנהל מוזיאון שנבחר לתפקידו על ידי נבחר ציבור כדי להעביר אג'נדה תרבותית זו או אחרת. או מנהל שנבחר על ידי דירקטוריון ויצטרך לתת דין וחשבון לדירקטוריון במידה והלקוחות יהיו לא מרוצים וידירו רגליהם מתערוכה.
כמובן שיש גם חשיבות לכך שיהיו מוסדות תרבות שיציגו תכנים שהם לאו דווקא מה שפופולרי כרגע בציבור מבלי להיות תלויים בהצלחת המכירות