להתראות הוצאות לאור

עולם הכתיבה והקריאה עובר שינויים גדולים. ההוצאות לאור והעיתונות שקועות במשבר מתמשך, ואיתן גם השיח התרבותי. הנה צרור תובנות ועצות לכותבים ולכותבות, לטובת עתיד טוב יותר לכולנו
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

זה לא כבר קיבלתי מכתב מהוצאת הספרים שבה ראו אור ארבעה משבעת ספרי. לקראת מבצע סידור מדפים במחסני ההוצאה ולכבוד שבוע הספר, הם הזמינו אותי לקנות עותקים מהספרים שלי בהנחה גדולה: 5 שקלים לעותק, ובלבד שאקנה לפחות מאה עותקים מכל כותר.

במכתב חוזר שאלתי כמה עותקים נשארו במחסן. התשובה העבירה בי רעד. מאות רבות של עותקים יושבים ומחכים בקומת קרקע של בניין מלבני ותיק ונטול הדר ברחוב המוסכים בבני ברק. עד לאותו רגע לא ידעתי, או לא רציתי לדעת, כמה מעט עותקים נמכרו מהספרים שכתבתי.

לדוגמה: מ"פיקניק", אסופת סיפורים קצרים שראתה אור ב-2006 במהדורה אחת של כ-1,300 עותקים, נשארו במחסן כעבור 12 שנים לא פחות מ-650 עותקים. משאר הספרים שכתבתי נדפסו אבל גם נשארו עותקים רבים עוד יותר.

מה יקרה עכשיו לעותקים האלה ששכבו זמן רב מדי במחסן? עושה רושם שהם מועדים לגריסה. כלומר, בעצם קיבלתי בזאת מההוצאה אפשרות לערוך קניית הצלה. אם לא ארכוש אותם מיד ואנסה להפיץ את הספרים לקוראים בעצמי, כשלושת אלפים עותקים של ספרי ייגרסו, ויחזרו בגלגול הבא כנייר אחר, עם סיפור אחר מאת מישהו אחר.

איך עלי לחשוב על העותקים האלה שמעלים אבק במחסן? האם אוכל להפוך אותם מאבן מעמסה, שאין לה הופכין, לאבן שואבת?

חשוב לי לציין: אין בלבי כל תלונה על אנשי ההוצאה. בָּמָקוֹם שבו גורסים ספרים – מֵפַנים מקום על המדפים לספרים חדשים. זה הגיוני והיגייני: המחסן ברחוב הירקון בבני ברק יכול להכיל רק כמות מוגבלת של נייר כרוך.

וגם זאת חשוב לי לציין, כדי להפיג מעט את המבוכה: אף שמעטים קנו אותם וקראו, הספרים כולם התקבלו בהערכה. "קובץ הסיפורים [...] 'פיקניק' היה בעיני מועמד טוב לספר העברי הטוב ביותר שרבים לא קראו בשנים האחרונות", כתב נסים קלדרון (ynet, 2010). ודרור בורשטיין העיד שהספר "כולל 25 סיפורים, שיש בהם כמה מעולים, ואחד מהם, שאזכיר בהמשך, נפלא ממש" (מוסף ספרים, הארץ, 2006).

וכך, הדיון שמתעורר עכשיו הוא דיון פנימי בעקבות מחשבה על ספרים מודפסים שלא נמכרו: איך עלי לחשוב על העותקים האלה שמעלים אבק במחסן? האם אוכל להפוך אותם מאבן מעמסה, שאין לה הופכין, לאבן שואבת? ובכלל, האם חשוב לי שלא ייצאו מהמחסן גרוסים – פתיתים וקרעים – אלא בדרך אחרת: שלמים, כבדים? אפילו אם יהיו בעלי משקל רק כמעצורים-לדלת? האם העיקר הוא שיתפסו מקום בעולם?

ספרים, כריכות

ספרים. תצלום: Frailejón Editores

איך להמשיך לכתוב יצירות ספרותיות ולפרסם אותן

אני מבקשת לשתף אתכם בהחלטה חגיגית. זהו עניין שחשבתי עליו הרבה באחרונה, וקראתי ולמדתי ודיברתי והתעניינתי, וישנתי על ההחלטה, וקמתי בבוקר משוכנעת, ושוב הפכתי בהחלטה, והפכתי בה, וזהו זה: התקבלה.

אני רוצה להצהיר עליה קבל עם ועדה, אבל אני מתקשה למצוא את הטון הנכון. זו החלטה אישית, נימוקיה אישיים והשלכותיה אישיות. אבל יש להחלטה הזאת גם יומרה של מחשבה על התרבות שלנו בעת הזאת, ואפילו יש בה רובד של המלצה לאחרים, הצעה לחשוב על הדברים אחרת ממה שנהוג – כלומר, בלשונו של ג'ורג' אורוול, יש בה ממד פוליטי. וכאן טמון הקושי למצוא את הטון הנכון: אני לא בטוחה שאני האדם הנכון לשאת הרחק את הבשורה הפוליטית (פוליטית במובן שאורוול הגדיר בחיבור "מדוע אני כותב": "הניסיון לגרום לאנשים לחשוב אחרת על איך החברה שלנו יכולה וצריכה להיראות").

דוכני ההוצאות לאור שראינו בכיכר העיר בשבוע הספר הם כנצנוצים של כוכבים מתים, שימשיכו להאיר עוד שנים לא מעטות, אף שמתו זה כבר

ההחלטה שלי היא זו: לא אגיש עוד כתבי יד להוצאות ספרים. או במלים אחרות: לא אוציא עוד ספרים בדפוס באחד מבתי ההוצאה לאור בישראל. מאחורי ההחלטה עומדת בין היתר השערה אחת: תם עידן המו"לות בישראל. דוכני ההוצאות לאור שראינו בכיכר העיר בשבוע הספר הם כנצנוצים של כוכבים מתים, שימשיכו להאיר עוד שנים לא מעטות, אף שמתו זה כבר. הוצאות לאור ספרותיות בצורתן המוכרת לנו כבר אינן הכרחיות – בלשון המעטה – לספרות ולסופריה.

אני קוראת את המשפטים האחרונים ויודעת שמצד אחד הם ברורים מאליהם ומצד שני קולם רפה. כוחו של מסר הפרישה – וכוחה של הודעה על תום עידן; אפוקליפסה – תלוי בנושא שלה: מיהו זה שמודיע? ומדוע? סופרים אחרים, מצליחים וחזקים ממני, היו נושאים בצורה טובה יותר – באופן משפיע יותר – את הבשורה שכרוכה בהחלטה הזאת. תארו לעצמכם את עמוס עוז אומר: "להתראות הוצאות לאור". תדמיינו את דוד גרוסמן מסביר שאין לו עניין עוד בפרסום ספריו בדרך המסורתית. גם סופרים מדרגה אחת נמוכה יותר בסולם המכירות והמוניטין – מי? אתגר קרת? אורלי קסטל-בלום? דורית רביניאן? סופרת אחרת שכולנו מחכים לספר הבא שלה?  – יפיקו קול רם וצלול ומהדהד יותר לו היו מודיעים על פרישה כזאת מעולם המו"לות.

אבל את ההחלטה הזאת קיבלתי רק אני עצמי. אף מו"ל בישראל לא יוטרד ממנה. עורכים ויחצ"נים לא  יזוזו באי-נחת בכיסאותיהם. יהיה זה בבחינת: "נו, אז איך קוראים לה, ארנה קזין, לא תוציא יותר ספרים אצלנו. ניחא. נתמודד (אימוטיקון של חיוך)". ובכל זאת אנסה להפיק מההחלטה הזאת ערך הצהרתי, במגבלות המציאות. זאת מתוך מחשבה שהכרה בשינויים דרמטיים במערך הספרותי, תוך הרחבת אופקי הכתיבה ופרסומה – מעבר לתחומי המו"לות המסורתית – יכולה להועיל לסופרים אחרים, בתחילת דרכם או בעיצומה, ולסייע גם למשתתפים אחרים במשחק הספרותי, שכלליו נכתבים מחדש בימים אלה.

אולי לפני שאתאר את ההחלטה על סוף עידן ההוצאות-לאור בחיי, ולפני שאציע אפשרויות אחדות –  ריאליות או דמיוניות – לעידן החדש שבפתח, כדאי שאומר כמה מלים על מהו הדבר הזה שנגמר בשבילי, ולו רק לטובת מי שקוראים את השורות האלה ונתקלים כאן בשם שלי בפעם הראשונה. מערכת היחסים שלי כסופרת עם הוצאות ספרים הייתה עד היום טובה ושופעת מזל טוב. בעצם – אם אני זוכרת נכון – לא קרה שהגשתי כתב יד והוא לא התקבל. להיפך: זכיתי לנדיבות רבה מצד עורכות ועורכים, מו"ליות ומו"ל, שהוציאו לאור שבעה מספרי, אף שאף אחד מהם לא עשה רושם של הבטחה לרב מכר.

בסך הכול, אף שכתבתי סיפורים קצרים, מסות, יומן, מדריך כתיבה – סוגות לא בהכרח טובות לעסקים – ועסקתי בביקורת תרבות, בלסביוּת, ועוד עניינים שאינם מגדירים את המיינסטרים, בכל זאת העורכים והמו"לים הוציאו לאור את ספרי בשמחה ועשו עבודתם נאמנה. הפרידה שלי מעולם ההוצאה לאור היא פרידה מקהילה של עורכים, עורכי לשון, מעמדים, מעצבים, מגיהים, יחצנים – חרוצים ואכפתיים. ומאנשי שיווק – שאותם אני פחות מכירה ולא לגמרי מבינה.

***

מכונת כתיבה

מכונת כתיבה. תצלום: פלוריאן קלאוור

ההיסטוריה של ההוצאה לאור עשירה במהפכות קטנות וגדולות. המצאת הדפוס ההמוני ופיתוחו על ידי יוהאנס גוטנברג והקולגות שלו בגרמניה של המאה ה-15 היא רק חלק מהסיפור. מוציאים לאור בתחילת הדרך היו נזירים במנזריהם, מלכים בארמונותיהם ופרופסורים בקמפוסיהם. מאז המאה ה-19 תעשיית הספרים המסחרית המוכרת לנו הלכה והתפתחה בזכות פיתוחים טכנולוגיים שאפשרו ייצור המוני במחירים נמוכים, וברחבי העולם קמו הוצאות לאור שמונעות בשילוב של אכפתיות ספרותית ועניין עסקי. מחלקות של ייצור, כספים, הפצה ושיווק מקיפות בבית ההוצאה המודרני את הלב של המפעל: העריכה והעורכים. העורכות והעורכים הם אלה שעובדים עם הסופרות והסופרים, בוחרים אותם, מלווים אותם, מטפחים אותם, מעודדים אותם, תובעים מהם, מתקנים להם. בית ההוצאה המודרני כפי שהכרנו אותו עד היום נראה כך: העורך במרכז וכל השאר, המבנה המערכתי כולו, נתון לערכיו ולשיקוליו.

ואולם בעת האחרונה אנחנו עדים לשתי מהפכות עולמיות שכרוכות זו בזו: אחת היא המהפכה הטכנולוגית. זו שמאפשרת מבחינה טכנית לכל אשה ואיש להדפיס ספרים או להפיק ולהפיץ יצירות ספרותיות בלי שום צורך במערכת מו"לית כלשהי. והמהפכה השנייה היא זו שהזיזה ממרכז ההוצאות לאור את העורכים והעמידה במקומם את אנשי הכספים והשיווק. עכשיו, אם תביטו מקרוב על התנהלותן של הוצאות לאור בישראל תראו איך נשאר פחות ופחות כוח בידי העורכים להחליט, להוביל, לעצב תפישת עולם, לבחור ספרים, להשפיע על כתיבתם, לממן אותה. כל הכוח עובר לידי המשווקים ואנשי הממון.

אני כותבת את הדברים האלה ונזכרת באירוע די מטלטל בשבילי. היה זה לפני כ-11 שנים, כשעוד הייתי חברת מערכת בעיתון "הארץ". יום אחד כינסו את העובדים למפגש של שעות אחדות עם יועץ ארגוני. הוגשו רוגלעך ומשקאות קלים. היו צלחות עם פירות ומיחמים ושקיות תה. היו מעין סדנאות – חילקו אותנו לקבוצות כדי לדבר על מה שאנחנו עושים. אבל הדבר החשוב ביותר שלמדנו באותה פגישה היה זה: מאותו רגע, נאמר לנו, היה עלינו לקבל מושג חדש. ל"הארץ", אמרו לנו, אין עוד "קוראים". מעתה נקרא להם: "לקוחות". עורכים וכתבים הם לפיכך מאותו רגע נותני שירות ללקוחות. לא מבקרי הכוח והשלטון, לא מדווחים ומתעדים, לא כלבי שמירה. רק: נותני שירות. חשוב שנבין את זה, הסבירו לנו, אם אנחנו רוצים לשרוד. במערכת השיקולים של העורכים והכותבים צריך להביא אפוא בחשבון את שביעות רצונם של אותם לקוחות מדומיינים – את הרגלי הקריאה שלהם, את מה שמעניין אותם, את אורכה של כתבה שאותה הם יכולים לטרוח לקרוא.

באותו רגע לא היה אפשר אלא להבין: מתה העיתונות. מה שאנחנו רואים היום הוא אותה אדרת בשינוי גברת. עדיין יש עיתונאים בעיתונות המודפסת שעושים עבודתם נאמנה. עדיין יש עורכים שמקבלים החלטות ברוח עיתונאית מהותית, שבהגדרה אינה יכולה להיות מושפעת מגחמה מדומיינת של לקוחות. אבל העיתונאים האלה הולכים ומתחלפים וזזים למחוזות חדשים.

דבר דומה קרה זה כבר להוצאות לאור. באופן אישי אני רואה את זה הן כסופרת והן כמנחה של כותבים. המסירוּת של הוצאות לאור לתהליך הכתיבה נפגמה מאוד. פחות ופחות מקבלים לעבודה כתבי יד שדורשים תהליך של ליווי בכתיבה לפני העריכה הסופית. פחות ופחות עובדים עם סופרים שניכרים כשרונם וחריצותם והם זקוקים לדיאלוג מקצועי מעמיק וממושך כדי להפיק את המיטב מהיכולת ומהעבודה. פחות ופחות משלמים מקדמות שמאפשרות להתמסר לכתיבה. פחות ופחות עורכים מקבלים משכורת קבועה ויכולים בעזרתה להתמסר לתהליכים ממושכים. יותר ויותר עורכים מקבלים תשלום בעבור עבודה על כתב יד – כפרילנסרים –  ולכן משתלם להם יותר לעבוד עם סופרים שכתבי היד שלהם כמעט גמורים, וכאלה שסיכויי הצלחתם גבוהים במיוחד.

באחרונה זכיתי ללוות שני סופרים חדשים, כישרוניים במיוחד, בכתיבת יצירותיהם. העבודה נמשכה יותר משנה. בסופה שלחו את כתבי היד לעורכים ראשיים בכמה הוצאות לאור. התשובות שקיבלו שניהם, למרות אלמוניותם, מכל ההוצאות, היו מחממות לב. העורכים הרעיפו שבחים על כתבי היד: נאמר על מחבריהם שניכר שהם סופרים של ממש. שהספר מרתק, הדמויות מלאות ועשירות, הסיפור מעניין ומקורי ומטריד. ובכל זאת, כל מכתבי התשובה האלה היו מכתבי דחייה. הספרים אינם מסחריים מספיק לדידם של העורכים. הם אינם יכולים לשכנע את אנשי השיווק להוציא אותם. הייאוש של הסופרים האלה הוא אחד הדברים שהולידו את המניפסט שיבוא כאן למטה.

ההוצאות לאור הממוסדות כבר אינן צורה של התארגנות ספרותית שמבטיחה היטב – וממילא לא באופן בלעדי – את עתיד הכתיבה, הספרות, השיחה התרבותית, הקריאה, הביקורת, המחשבה החופשית

עורכת בכירה של תרגום באחת ההוצאות דיברה איתי באחרונה על ספר אמריקאי ששתינו אהבנו מאוד – ממוּאר יוצא דופן שזכה לשבחים בעיתונות האנגלוסכסית. היא רצתה להוציאו לאור אבל אחרי שיחה עם ההנהלה הבינה שאין לה שם תמיכה. ממוארים, אמרו לה, לא מוכרים מספיק טוב. אלה רק דוגמאות יומיומיות פשוטות. אפשר לומר שמאז ומתמיד מו"לים ועורכים צריכים להתחשב גם בצד העסקי של העבודה. אבל נדמה שעורכים יותר מאי פעם מתרגלים לומר: "מצטערת, לו זה רק היה תלוי בי". וכמובן, צריך לומר: לא הכול נגמר. עדיין יש בהוצאות לאור הממוסדות עורכים טובים שיכולים להתמסר לעבודת הליווי והעריכה. עדיין רואים אור ספרים נפלאים בהוצאות לאור ותיקות. אבל ההוצאות לאור הממוסדות כבר אינן צורה של התארגנות ספרותית שמבטיחה היטב – וממילא לא באופן בלעדי – את עתיד הכתיבה, הספרות, השיחה התרבותית, הקריאה, הביקורת, המחשבה החופשית.

קורא, ספר, ים המלח

שקוע בקריאה בים המלח. תצלום: טואה הפטיבה.

 

מניפסט ההוצאה העצמית - טיוטה ראשונית להערותיכם

כותבות וכותבים, סופרות וסופרים, מחברות ומחברים של מסות, ממוארים, סיפורים קצרים, נובלות, רומנים, שירה וביוגרפיה – העבודה שלכם חיונית לחברה שלנו: אתם מאפשרים לנו להפליג בדמיון, להתבונן, להבין, להעמיק, לחשוב מחדש, להצביע על המובן מאליו ולהתנגד לו; אתם מעניקים לנו שפה לחשוב בעזרתה על העולם. אתם מעודדים אותנו להתנער, להתעורר. המשיכו נא לעסוק במלאכת הכתיבה. הקפידו להפיק את המיטב מכישרונכם ומהעבודה שלכם. רק אל תמסרו עוד את גורלה של הכתיבה – של הספרות – בידיה של הכלכלה הישנה.

אבד כלח על ההגמוניה של בתי ההוצאה לאור כמעניקים בלעדיים של חותם איכותי; אבד כלח על ההנחה שסופרים נמשחים לכהונת הספרות רק מהרגע שכתב היד שלהם מתקבל בהוצאה ממוסדת. עבר גם זמנן של הוצאות לאור כבעלות יתרון מובהק בהפצה. מאז שסטימצקי וצומת ספרים, שתי רשתות גדולות של חנויות, השתלטו על תרבות הקנייה והמכירה של ספרים בישראל, הוצאות ותיקות בקושי מצליחות להשיג דריסת רגל בסניפים וממילא אין להן די השפעה על מה שהזבנים מוכרים. ביטול חוק הספרים רק העמיק את שקיעתה של הספרות התעשייתית. תמיד ידענו זאת: שהעיקר במערך הספרותי הוא הדיאלוג עם העורכת או העורך. שאפשר להוציא ספרים בהוצאה עצמית. שאין הכרח למסור את הכתיבה שלנו לידי מערכת השיווק של ההוצאות הגדולות. ידענו זאת ושכחנו.

ראו לדוגמה את וירג'יניה וולף. לפני מאה ואחת שנה, ב-23 בפברואר 1917, התהלכה עם בעלה לנארד במורד רחוב פרינגטון בלונדון. הם עצרו ליד חלון הראווה של חנות לאספקת מכונות דפוס. כבר כשנה קודם לכן שוחחו ביניהם על האפשרות שיערכו וידפיסו לבד את ספריה של וירג'יניה (עד אז פרסמה רק רומן אחד, The Voyage Out, בהוצאה לאור של אחיה למחצה, ג'ראלד דאקוורת') כדי להעסיק אותה כתחביב בעתות של דכדוך, ומשום שהתקשתה לעמוד במתח הכרוך במסירת יצירותיה להוצאות מסחריות מעקמות האף. הם חשבו שמוטב להשיג לה את החופש לכתוב ולפרסם כאוות נפשה. והנה תפסה את תשומת לבם מכונה נאה ומרשימה. הם רכשו אותה ב-19 פאונד והניחו אותה על שולחן האוכל בביתם – בית הוגארת'. את יצירות המופת של וירג'יניה וולף התחילו וירג'יניה ולנארד לערוך בביתם, הדפיסו בפינת האוכל, כרכו והפיצו אותן בעצמם בהוצאה הקרויה על שם ביתם (כל שאר הספרים יצאו בהוצאה העצמאית, אבל בהמשך נמסר חלק ההדפסה לבית דפוס תעשייתי גדול). ונסה בל, אחותה של וירג'יניה, עיצבה את רוב הכריכות. בחמש השנים הראשונות של ההוצאה העצמאית שלהם הוציאו לנארד ווירג'יניה ספרים גם לקתרין מנספילד, אי-אם פורסטר, טי-אס אליוט, קלייב בל, רוג'ר פריי וזיגמונד פרויד. מה שהעניקו וירג'יניה וולף ובעלה לעולם הוענק כך, בעבודת צוות משפחתית, בלי מנהלי שיווק וסמנכ"לי כספים.

כותבות וכותבים, עורכות ועורכים, אלה אילנות גבוהים אבל – גם אתם יכולים!

החזירו לעצמכם את העבודה ואת ההקפדה עליה. יותר מאי פעם, הטכנולוגיה עומדת כיום לשירותכם. אתם יכולים להפיץ את הכתיבה שלכם באינטרנט, בצורת מכתבים אלקטרוניים, בצורת ספרים דיגיטליים, אתם יכולים להדפיס ולהפיץ בדואר, אתם יכולים להדפיס ולהפיץ בחנויות. אל תרגישו פחיתות ערך אם האנשים בהוצאות הספרים דחו את כתבי היד שלכם. מצאו דרך משלכם להפיק מהכתיבה שלכם את המיטב. השתתפו נא בשדה הספרותי ובעיצובו באופן פעיל, חיובי וזקוף קומה. היו אתם המשפיעים על האופן החדש שבו אנחנו כותבים, עורכים, מפיצים וקוראים. וזכרו נא את העיקר החשוב: שתכתבו בכנות ובהקפדה, שתתאמצו לבחור מלים, משפטים ורעיונות, שתתאמצו ליצור יצירות מעולות בהקשר האסתטי והאתי, שתעבדו בדיאלוג עם בעלי ניסיון וטעם ספרותי מצוינים ועם קוראים, שתמסרו יצירה ספרותית חדשה לחברה. שיקראו אתכם. שתתעורר שיחה.

איך תדעו אם היצירה הספרותית שלכם ראויה לשמה?

זה די פשוט: עִבדו עם עורכת או עורך בעלי מוניטין. יהיו אלה העורכים המסוימים שתבחרו – חדשים שאתם סומכים עליהם או כאלה שליוו וערכו זה כבר יצירות שאתם מעריכים – שיעניקו ליווי מקצועי וגושפנקא של איכות לעבודת הכתיבה שלכם. אל תפרסמו יצירות ספרותיות שלא עברו עריכה ספרותית ועריכת לשון באיכות גבוהה.

איך תגיעו אל הקוראים?

מִצאו במות ספרותיות עצמאיות שאתם מעריכים. הגישו יצירות קצרות לכתבי עת כמו "גרנטה" או "מעבורת" או "המוסך" או "הו". החזירו את הכבוד והמרכזיות הראויה לכתבי העת הספרותיים. מיטב הסופרים הידועים בעולם חיו חיי כתיבה מלאים בשבועונים ובירחונים. אל תמעיטו בערך של כתבי עת באינטרנט. תמכו בכתבי עת מקומיים כקוראים. חברו לעורכים טובים והקימו כתבי עת משלכם. העלו את ספריכם לאינטרנט בפורמטים שונים. היעזרו בעורכים שלכם – בשמם הטוב – כדי להפיץ את הכתיבה שלכם. היעזרו ברשתות החברתיות כדי להפיץ את בשורת יצירתכם החדשה. הדפיסו עותקים והיעזרו בהתארגנויות של כלכלה שיתופית, של פטרונים – עשו שהקוראים יזמינו מכם מראש עותקים מיצירותיכם.

איך יהיה לכם כסף לכתוב?

זהו אינו עניין של מה בכך. זו שאלה רצינית שאין עליה תשובה פשוטה. הרי סופרת שמוציאה לאור את ספרה בהוצאה עצמית – לא רק שאינה מקבלת מקדמה לטובת הכתיבה, היא צריכה גם לשלם בעצמה לעורכים, לכל הפחות, וזו עבודה לא זולה. אבל אל תשכחו שגם היום רק מעטים מאוד משתכרים או מרוויחים מכתיבה בהוצאות הממוסדות. והוצאות רבות כיום מפסיקות לממן בעצמן את העריכה ואת ההפקה. ואל תשכחו שעצם ההפקה של יצירה לקריאה – סידורה לטובת קריאה במסך, או לקראת הדפסה – נעשתה עניין זמין וזול מאי פעם. בעצם, ההוצאות הממוסדות עסוקות כיום יותר בהגבלת הפצה – בניסיון לתפוס עליה בלעדיות ולמנוע תחרות – מאשר בהגדלתה והרחבתה. מִצאו דרכים יצירתיות לממן את הכתיבה, את עריכתה ואת פרסומה. עִבדו בשיטות של גיוס חברתי, או מימון המונים. מצאו פטרונים – כאלה שישלמו לכם דרך אתרים המיועדים להחזיר לחיים את עידן הפטרונות, או ישירות אליכם – קוראים שתומכים בכתיבה שלכם ורוצים עוד ממנה. עבדו בעבודות אחרות שמאפשרות את הכתיבה. הקימו קולקטיבים של תמיכה כספית הדדית. ככל שנלך רבים יותר בדרך הזאת, פתרונות מגוונים יותר יצוצו. החברה זקוקה לסופריה ולעורכיה. אלה החיים הממשיים. השתתפו בהם.

איך תדעו כקוראים מה טוב, מה נחשב?

הפטריארכים של עולם המו"לות אינם בני סמכא בלעדיים. הם בעלי ניסיון וידע נרחב וכבודם מונח במקומו. ואולם הרשו לעצמכם לחפש בני ובנות סמכא נוספים ואחרים. קראו בבלוגים של מבקרים טובים, מבקרות משכנעות. היעזרו בהמלצות מנומקות היטב. הקימו קולקטיבים של קריאה וביקורת. העניקו ערך רב יותר מאי פעם להמלצת זבני הספרים בחנויות הספרים העצמאיות.

מה יהיה על חנויות הספרים העצמאיות?

זו אולי אחת הזירות המעניינות והמאתגרות ביותר. שיטת המו"לות המסורתית מן הסתם כבר אינה טובה לחנויות העצמאיות. כל כך בקושי הן שורדות, בגלל המבצעים והתחרות והאינטרנט. בעידן החדש חנויות הספרים העצמאיות יהיו – עוד יותר מתמיד – זירה להשפעה ספרותית וחברתית. ראו למשל את מכונת הדפוס, The Espresso Book Machine, שעומדת בחנות הספרים הנהדרת מקנולי ג'קסון (Mcnally Jackson) בניו יורק. אפשר להזמין להדפסה בה ספרים מתוך קטלוג גדול של ספרות קלאסית, שזכויות היוצרים שלהם כבר בידי הציבור. אפשר להזמין להדפסה בה עותקי ספרים שרואים אור בהפקה עצמאית. דמיינו חנויות ספרים עצמאיות שיש להן מכונת דפוס קטנה בחלל החנות והן שותפות בייצור הספרים שהן מוכרות. חנויות הספרים העצמאיות יהיו יותר מבעבר אתרים לערבים ספרותיים, שיחות על ספרות, מפגשים עם סופרים, מפגש עם ספרים חדשים וטובים שנבחרו בקפידה על ידי העובדות והעובדים בחנויות. הזבניות יהיו מבקרות ספרות אנושיות מהלכות ומדברות. תארו לעצמכם שכתבתם ספר, ועורכת טובה ערכה לכם אותו, וגרפיקאית טובה עימדה לכם אותו, ובחנות הספרים רוצים למכור לכם אותו, ואתם משלמים להם על ההדפסה, ומשתתפים איתם ברווחים מהמכירות, והם מדפיסים ומעמידים עותקים טריים ישר מהמכונה אל המדף, ובכל פעם שיש ביקוש לעותקים נוספים הם מדפיסים עוד ומציעים לקוראים.

הטכנולוגיה כבר כאן. בואו נשתמש בה לטובת הקפדה על איכות, הגדלת המגוון הספרותי, והחזרת המיקוד למה שהוא העיקר בשדה הכתיבה והקריאה: ספרות יפה – דימויים מעוררים ורעיונות מאתגרים – ושיחה על אודותיה.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

 

ארנה קזין, סופרת, מסאית, מנחת כתיבה. לאתר של ארנה קזין.

תמונה ראשית: אותיות עץ לדפוס. תצלום: אמדור לוריירו, unsplash.com

Photo by Amador Loureiro on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ארנה קזין.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

17 תגובות על להתראות הוצאות לאור

03
סמרה

ברגע שלכותבים ולמוציאים לאור קטנים יהיה ערוץ שיווק ישיר, ההוצאות הענקיות יפסיק להתקיים. מי שיציע ערוץ כזה יגזור קופון שמן, והוא עוד יהיה קטן בהרבה מהקופון של ההוצאות הגדולות היום. התרבות גוברת תמיד, גם אם אנחנו בשלב קשה, בשוק חנוק על ידי סוחרים מונופוליסטים.

08
revi

שלום ארנה,
כאחת שעוסקת בכתיבה עוד מגיל 12, קראתי בעיון את כל מה שכתבת. הנושא הספרותי והכתיבה בארץ הוא נושא קשה שהולך ומתפוגג עם השנים.
אחוזי הקוראים בארץ הולך ומתמעט עם השנים, כל יומיים כמעט מגיעים ספרים חדשים לחנויות הספרים ומוצגים במדפים הבולטים. דוחפים אחורה את אילו שיצאו ממש יומיים לפניהם.
כל עסקי הכתיבה נעשו ממש כפי שתיארת, עסק כלכלי שאחוז קטן ממנו מגיע ליוצר עצמו.
באופן אישי אני שייכת לקבוצה קטנה שכותבת שירה ואף הוצאתי לאור ספר שירים לפני מספר שנים. (בהוצאה קטנה ושילמתי על הכל לבד).
תחום השירה בארץ, או יותר נכון, אוהבי השירה ואילו שיחפשו ספר כזה לקחת הביתה, הוא אחוז קטן במיוחד מקהל הקוראים. שכאמור הולך וקוטן עם השנים.
לרוב הכותבים לפרסם את מה שהם כותבים, הוא מעין הגשמת חלום, וזה ממש לא העיסוק העיקרי שלהם.
מה שאת כותבת:
"מִצאו דרכים יצירתיות לממן את הכתיבה, את עריכתה ואת פרסומה, הפצתה", ועצותיך איך להגיע לקוראים, איך יהיה כסף לכתיבה, או איך נדע מה טוב לכתוב וכו', דרוש בעיקר המון המון המון זמן פנוי והרבה כסף על מנת לממן את כל התהליך. מה שלרובם אין בנמצא.
לעומת זאת, באופן אישי, יש לי אתר קטן בו אני יכולה לפרסם את השירים והמאמרים שאני כותבת, אבל בהחלט לא יכולה להיות על זה ב 100%...
לצערי הרב כאשת מילים, המצב בארץ עגום וממשיך בדרך למטה.
בהצלחה רבה לכל העוסקים בדבר.

09
איש חופשי

היום כמות הכותבים לא מותאמת לכמות הקוראים.
כמו כן הקוראים אינם מוגבלים לתחום מדינתי אלא חשופים לספרות הגלובלית.
כתוצאה מכך כל כותב נקרא הרבה פחות פעמים והסכום שמוכנים הקוראים לשלם קטן בצורה משמעותית.
פועל יוצא מכך הוא בהכרח יציאה של כותבים רבים מהתחום.

10
נדב

אני מדמיין חנות קונספט לספרים: קפה, בר משקאות מוסיקה מרעננת ופינות ישיבה אולטרה-נוחות. טאבלטים ועלונים מפוזרים בחלל ומאפשרים למבקרים לטעום אינסוף יצירות. בשולי כל דף תהיה אפשרות לשלוח להדפסה את הספר המלא ואז החלל מתמלא בניחוח הדפוס. ולקורא ניתנת האפשרות להמשיך לקרוא בזמן שהמכונה עובדת. בסיום התהליך, כמו בארומה קפה - קוראים בשמו של הקורא והספר נמסר לו אחר כבוד.

11
אריאלה

אורנה תודה. נראה לי שגם ספרים מוקראים הם אופציה להפצה. אין הוצאות הדפסה ולכן ניתן לגבות מחיר סמלי בלבד מכל מאזין. יש לזה גם יתרון שלא מרפרפים על הכתוב.

13
אורי

לירון פיין (אינני מכיר אותו אישית) כתב מניפסט באותה רוח, שבתחילה נראה לי כמו חלום בעתה אך ככל שעבר הזמן גברה בי האמביוולנטיות בנושא: כניסת אמזון לשוק הספרים הישראלי (מהלך שאמור להתרחש בזמן הקרוב, לא בטוח אם כמה חודשים או שנים).
מצד אחד אמזון היא מפלצת מכירות כמעט מונופולית שבולעת כל אשר בדרכה, ולא מעט דברים אפלים צצים בחצר האחורית שלה (ניצול עובדים ודברים דומים), מצד שני סופרים שמצליחים למכור דרך אמזון באנגלית מקבלים תמלוגים גבוהים על כל ספר יחסית לסופר הישראלי הממוצע.
הסיבה לאמביוולנטיות היא זו: אם כבר שוק הספרים הישראלי בשנים האחרונות נהפך לשוק, והקוראים הם לקוחות, וסטימצקי וצומת ספרים שולטים בשוק באופן כמעט מוחלט - לפחות אמזון יעשו זאת בצורה הוגנת, שתיטיב עם הסופרים מבחינה כלכלית ותקל עליהם את המלאכה.
מצד שני, זו תהיה כניעה מוחלטת לקביעה שספרות היא רק שוק, ושהקוראים הם רק לקוחות. אני תוהה אם קהילות קוראים וחנויות קטנות יוכלו לשרוד, שלא לדבר על לפרוח, תחת המעטפת של אמזון. אין ספק שאחת הבעיות היא ייחודיותנו: שפה עם מעט דוברים יחסית, שבה, כך נדמה לעתים, יש יותר כותבים מקוראים, בוודאי כשמדובר בכתיבה איכותית שלא מכוונת לעולם רבי המכר. לא מעט פעמים עולה ההשוואה לספרות בשפה הגרמנית, האנגלית או הערבית - אך בכל שפה כזו יש כמה עשרות מיליוני קוראים פוטנציאליים. מסקרן אותי מה קורה בשפות עם תפוצה מצומצמת כשלנו.

מוזמנים לקרוא את המניפסט של לירון פיין כאן:
http://www.lironfine.com/blog/uncategorized/%D7%9E%D7%94-%D7%94%D7%95%D7%9C%D7%9A-%D7%9C%D7%A7%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A2%D7%9D-%D7%90%D7%9E%D7%96%D7%95%D7%9F-%D7%91%D7%A7%D7%A8%D7%95%D7%91-%D7%91%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%95/%20%5B/label%5D

(אם מערכת אלכסון לא מוכנה לפרסם לינקים, חפשו בגוגל: "מה הולך לקרות עם אמזון בקרוב בישראל – ואיך זה צפוי להשפיע על כולנו. #תתכוננו")

14
גדי

במאה ה21 כל אחד מסוגל, טכנולוגית, "להשמיע את קולו". התוצאה, הרבה
יותר אנשים מעוניינים "לדבר אל העולם" מאשר להקשיב. הקהל גם "מופצץ"
באינפורמציה, ואין לו פנאי וחשק להקשיב, לא לי, לא לדוד גרוסמן ולא לארנה
קזין. בפועל, "ישרדו" רק אלה שיעבירו "מסר" מהיר מאד, קצר מאד וממוקד מאד.

אני חולק על בני שכתב כי הגם שהדברים שארנה כתבה הם מדויקים, המניפסט מאד אופטימי, אף לצערו לא ממש ראלי.

אני שמח לבשר לכם שזו היא כבר אפשרות ריאלית, שנפתחת ומאפשרת לכל אחד מכותבי הספרים להצטרף לעידן החדש שבפתח.

אני עשייתי זאת. לפני כמה חודשים הוצאתי את ספרי החדש 'עת התבונה – הגיל החדש בחיי האדם' בנתיב חדש שפילסתי לעצמי בעידן החדש והופתעתי מההצלחה. (פרקי המבוא של הספר פורסמו באלכסון בכותרת 'המפתחות בפנים')

הספר נמכר רק דרך האתר שלי https://www.zvilanir.com/ (למעט בשלוש חנויות פרטיות נבחרות). מכרתי כבר את כל המהדורה הראשונה - 1000ספרים ובימים הקרובים מתכוון להדפיס 1000 נוספים. בשוק הישראלי הנוכחי זו נתפסת כהצלחה לא מבוטלת.

איך עשיתי זאת ?.

את כל זאת עשיתי מבלי שהוצאתי עד כה אגורה אחת על שיווק ממומן. השיווק של הספר בוצע ללא יחצנים וללא אנשי שיווק. מי שמשווק את הספרים שלי הם בעיקר הקוראים עצמם. הם ממליצים לחבריהם עליו ואף חוזרים וקונים מספר עותקים נוספים כמתנה לידידים ובני המשפחה שלהם.
אך הסיבה העמוקה לדרך שבחרתי היא לא מאחר ואני מאמין שהשיווק הטוב ביותר הוא השיווק האנושי דרך אדם לחברו אלא שצורת הפצה זו מאפשרת יצירת סוג של קשר חדש בין המחבר והקוראים שלו.

כל מי שרוכש את הספר מוסר את כתובתו בתהליך הרכישה ואני חוזר ומתכתב עם קוראי הספר בפוסטים, השלמות ושיח. רבים מהם כותבים לי ביוזמתם וכל מי שמבקש לפגוש אותי אני נענה.
עבורי הם לא 'לקוחות' ואף לא רק 'קוראים'. מה שקרה הוא שרכשתי ידידים חדשים וגיליתי שזו הוא דרך נפלאה לכך. גילית גם שרבים מהקוראים לי הופכים ל'שותפים' שלי.

זה שונה מהותית מהדרך המסורתית של מכירת ספרים בחנויות שבהם לקונה יש קשר רק עם המוכר או המוכרת אך לא עם המחבר.

הנתיב החדש הזה מתחיל לא רק בשלב השיווק. מלכתחילה סירבתי להפקיד את כתב היד שלי בידי הוצאות הספרים המסורתיות שבחתימה על החוזה עימם אתה מעביר לכם את השליטה על העריכה, העיצוב והמכירה שלו. את הכול עשיתי בעצמי. תחילה בחרתי בעורך שהוא עצמו כתב כבר מספר ספרים וזאת לאחר שקראתי כמה מהספרים שכתב וערך ועמו קיימתי דיאלוג מקצועי מעמיק שנמשך יותר משנה. רק לאחר מכן הוצאתי את הספר בהוצאה עצמית כשאני מלווה כל שלב בהפקתו ואף בבחירת בעלי המקצוע (שמועסקים כפריילנסרים). שלמיתי את כל ההוצאות שבהפקת הספר אך כל הזכויות עליו הן בידי. זה הבייבי שלי, אני אחראי על גידולו ועל כל מה שיהיה אתו בעתיד.

זו הרחבה ניכרת של אחריות המחבר אך היתרונות, הסיפוק, והייתי מעז לאומר גם העונג שניתן להפיק מכך, מצדיקים את ההשקעה.

אכן ארנה גם אני רואה בכתיבת ספר מעשה פוליטי, אך לא רק במובן שג'ורג' אורוול הגדיר אותו בחיבור שלו "מדוע אני כותב": "הניסיון לגרום לאנשים לחשוב אחרת על איך החברה שלנו יכולה וצריכה להיראות" , אלא גם לפלס את הדרך ולהראות להם כיצד לעשות זאת.

אני רוצה להשלים את הדרך שבחרתי בלעשות מעשה שיוכל להועיל לכותבי ספרים אחרים, וכפי שאת כתבת "לסייע גם למשתתפים אחרים במשחק הספרותי, שכלליו נכתבים מחדש בימים אלה". לכן אשמח לעזור , כמובן ללא כל תשלום, לכל סופר שיבחר ללכת בנתיב החדש. אתם מוזמנים לפנות אלי.

    16
    איריס

    צבי יקר,
    תודה מקרב לב על הצעת העזרה. עזרת! היית נדיב ומלא השראה. החלטתי ללכת כמוך בדרך ההוצאה העצמית.
    לארנה, הרשימה המערערת והמעוררת שלך סייעה לי להכיר את צבי ולגלגל את הצעותייך לפסים מעשיים. אנחנו ברגע מכונן!

17
שלומית

הרשו לי לצטט מתוך הרשימה המרתקת, את הקטע המצמרר, לא פחות, על עיתון הארץ, למקרה שמישהו חושב שיש טעם לקרוא בו:

אני כותבת את הדברים האלה ונזכרת באירוע די מטלטל בשבילי. היה זה לפני כ-11 שנים, כשעוד הייתי חברת מערכת בעיתון "הארץ". יום אחד כינסו את העובדים למפגש של שעות אחדות עם יועץ ארגוני. הוגשו רוגלעך ומשקאות קלים. היו צלחות עם פירות ומיחמים ושקיות תה. היו מעין סדנאות – חילקו אותנו לקבוצות כדי לדבר על מה שאנחנו עושים. אבל הדבר החשוב ביותר שלמדנו באותה פגישה היה זה: מאותו רגע, נאמר לנו, היה עלינו לקבל מושג חדש. ל"הארץ", אמרו לנו, אין עוד "קוראים". מעתה נקרא להם: "לקוחות". עורכים וכתבים הם לפיכך מאותו רגע נותני שירות ללקוחות. לא מבקרי הכוח והשלטון, לא מדווחים ומתעדים, לא כלבי שמירה. רק: נותני שירות. חשוב שנבין את זה, הסבירו לנו, אם אנחנו רוצים לשרוד. במערכת השיקולים של העורכים והכותבים צריך להביא אפוא בחשבון את שביעות רצונם של אותם לקוחות מדומיינים – את הרגלי הקריאה שלהם, את מה שמעניין אותם, את אורכה של כתבה שאותה הם יכולים לטרוח לקרוא.

באותו רגע לא היה אפשר אלא להבין: מתה העיתונות. מה שאנחנו רואים היום הוא אותה אדרת בשינוי גברת. עדיין יש עיתונאים בעיתונות המודפסת שעושים עבודתם נאמנה. עדיין יש עורכים שמקבלים החלטות ברוח עיתונאית מהותית, שבהגדרה אינה יכולה להיות מושפעת מגחמה מדומיינת של לקוחות. אבל העיתונאים האלה הולכים ומתחלפים וזזים למחוזות חדשים.