לזרוק את הידע לים

אנחנו מוטים לטובת ידע ומעדיפים אותו על פני אמונה או סטטיסטיקה. לא פעם הדבר נוגד את האינטרסים שלנו ומקשה עלינו להתמודד עם המציאות
X זמן קריאה משוער: 18 דקות

אני מתנגד לידע. אל תבינו אותי לא נכון: אני שוחר עובדות לא פחות מכול אחד אחר. אני לא מחבב פייק-ניוז. אני רוצה אמת ולא שקרים. אני מתנגד במיוחד לידע, לא לאמונה אמיתית. ידע מבקש מאיתנו יותר מאמונה אמיתית, ואינו שווה את זה. במציאות, מושג הידע הוא שריד מן המחשבה של תקופת האבן שלא נעלם על אף שכבר אינו שימושי. יהיה לנו טוב פי כמה בלעדיו.

פילוסופים אוהבים להציג את הידע כחורג מגבולותיה של אמונה אמיתית. כדי להבין את ההבדל, דמיינו כי השתכנעתם, ללא סיבה טובה, שסוס בשם מדולארק ינצח מחר במרוץ באסקוט בשעה 15:40. ואז בואו נניח שזה אכן קורה. לא היינו אומרים שהיה לכם ידע שהצביע על כך שהסוס ינצח, רק בגלל שהאמונה שלכם התבררה כאמיתית.

מלבד אמונה אמיתית, מה עוד נדרש לידע? טבעי לחשוב כי האמונה שלכם צריכה להיות מגובה בסיבות טובות. היא לא יכולה להיות ניחוש שבמקרה מתברר כנכון. אבל גם זה כנראה לא מספיק

מלבד אמונה אמיתית, מה עוד נדרש לידע? טבעי לחשוב כי האמונה שלכם צריכה להיות מגובה בסיבות טובות. היא לא יכולה להיות ניחוש שבמקרה מתברר כנכון. אבל גם זה כנראה לא מספיק. דמיינו חבר שקונה לכם במתנה כרטיס לוטו. אתם לא מייחסים למתנה חשיבות רבה, כי אתם משוכנעים שהכרטיס לא יזכה, מן הסיבה הטובה מאוד, שהוא אחד ממיליון. בבוא העת, אכן מתברר כי הכרטיס לא זכה. למרות זאת, עדיין לא נאמר שהיה לכם ידע כי הכרטיס היה חסר ערך. האמונה שלכם אולי הייתה הגיונית מאוד, וגם אמיתית, אבל עדיין מקרית מכדי להיחשב לידע.

מירוץ סוסים

עניין של אמונה: מירוץ סוסים. תצלום: The Vintage Traveller

בעיני אותם פילוסופים שתחום המחקר שלהם הוא אפיסטמולוגיה ("תיאוריית הידע") הגביע הקדוש הוא הגדרת טבעו של הידע והסברת חשיבותו. אולם למרות אלפים רבים של מאמרים המוקדשים לנושא, הפילוסופים לא הצליחו להמציא סיפור מספיק טוב. לדעתי זה משום שהם מחפשים במקום הלא נכון. מושג הידע בעצם אינו מציין שום דבר חשוב. זהו מושג גולמי שירשנו מאבותינו הפרה-היסטוריים, והוא ממש מפריע לנו בהתמודדות עם העולם המודרני.

לפני הופעתם של בני האדם המודרניים, אבותינו הפרה-היסטוריים לא הצליחו לתפוס מושגים ייצוגיים מתוחכמים כמו אמונה. במקומם, הם השתמשו בהבחנה גסה בין ההוגים שהסתמכו על עובדות ואלה שלא. צורת החשיבה הבסיסית הזו ממשיכה להתקיים במושג הידע. אבל אנחנו לא זקוקים יותר למושג הזה. המושג המודרני של אמונה נכונה הוא מעודן וגמיש. עם זאת, מושג הידע הארכאי ממשיך לאחוז בנו, משום מה, כמו מאהב לשעבר שאנחנו מתקשים לשכוח. הוא מבלבל אותנו בהרבה מאוד צורות. אנחנו ממש צריכים לשכוח ממנו.

אחזור בעוד רגע לתולדות מושג הידע. אבל קודם, תרשו לי להראות לכם חלק מן הנזקים שהוא גורם. דוגמה ברורה במיוחד קשורה לטיפול בראיות סטטיסטיות בתחום המשפט. בתי המשפט מוצאים את עצמם בתסבוכות איומות בנוגע לכך, רק בגלל מושג הידע.

דמיינו מאה אסירים שמתעמלים בחצר בית הכלא, ופתאום 99 מהם תוקפים את הסוהר, במתקפה מתוכננת מראש שהאסיר המאה אינו שותף לה. כעת אחד מן האסירים יושב על ספסל הנאשמים. אין ראיות נוספות. הסיכוי שהוא אשם הוא 99%, והסיכוי שהוא חף מפשע הוא 1%. האם על בית המשפט להרשיעו? התגובה הראשונית של כולם היא: ברור שלא. לבית המשפט אין כל ראיה שתשלול את האפשרות שהנאשם הוא האסיר החף מפשע. לא ניתן להרשיע אדם רק על סמך ראיות סטטיסטיות.

בימינו, תודה לאל, בתי המשפט יודעים כי עדויות ראייה עלולות להיות מוטעות, ולכן הם בודקים בקפידה ומוודאים שהעדויות אמינות. למרות זאת, בתי המשפט אינם תובעים ודאות של מאה אחוזים, ומסתפקים בכך שאי אפשר יהיה להטיל ספק בעדות

המהומה בחצר בית הכלא היא דוגמה בדיונית. אבל אותו נושא עולה תכופות בבתי משפט אמיתיים ואז החוק תואם את האינטואיציה של האדם הפשוט. עדות סטטיסטית בלבד אינה מספיקה. במשפטים אזרחיים ופליליים כאחד, נאשמים יכולים להימצא אשמים רק אם הראיות מתייחסות ישירות אליהם ואינן מחליפות אותם באיזו קטגוריה כללית שעל פיה סביר להניח כי הם אשמים.

יתכן כי מדובר באינטואיציה, אבל העובדה שהחוק אוסר על שימוש בראיות סטטיסטיות היא מתמיהה. חשבו על אדם שמורשע משום שעד ראיה ראה אותו גונב שרשרת. בימינו, תודה לאל, בתי המשפט יודעים כי עדויות ראייה עלולות להיות מוטעות, ולכן הם בודקים בקפידה ומוודאים שהעדויות אמינות. למרות זאת, בתי המשפט אינם תובעים ודאות של מאה אחוזים, ומסתפקים בכך שאי אפשר יהיה להטיל ספק בעדות –  וממקרים שבהם שופטים שוכנעו לדבר במספרים, ניתן להסיק כי מדובר בוודאות של 95 אחוזים.

גדר תיל, ראיות, פיסות בד

ראיות לכך שמישהו עבר את הגדר? האמנם? לאיזה כיוון? תצלום: מרטין ליין

כלומר, לעתים קרובות אנחנו מוכנים להרשיע על סמך עדות ראייה, אבל לעולם לא על סמך ראיות סטטיסטיות. אתם עשויים לתהות מדוע אנו סבורים כי עדי ראייה שמהימנותם מוערכת ב-95 אחוזים יטעו אותנו פחות מנתונים סטטיסטיים שמהימנותם היא 99 אחוזים.

למה איננו מוכנים להשתמש בראיות סטטיסטיות, אבל אנחנו מוכנים לסבול שיעור שולי סביר של הרשעות מוטעות בהסתמך על סוגי ראיות אחרים?

אולי אתם חושבים כי ההשוואה הזו מצביעה למעשה על כך שעלינו להעלות את רף הקבלה של עדות ראייה. שהרי, מה גרוע יותר מהרשעת אדם שהוא חף מפשע? אבל זה לא לב העניין כאן. ההעדפה של עדי ראייה על פני ראיות סטטיסטיות אינה עניין של מספרים. אפילו אילו היו בחצר הכלא אלף אסירים, או עשרת אלפים, עדיין לא יהיה נכון להרשיע על בסיס סטטיסטיקה בלבד. שום דרגת ודאות אינה מספיקה כשמדובר בראיות סטטיסטיות. עם זאת, איש אינו רוצה לכפות תקנים מוחלטים כאלה על עדי ראיה ועל סוגים אחרים, ישירים יותר, של ראיות. משום שכך אי אפשר יהיה להרשיע לעולם.

אז למה איננו מוכנים להשתמש בראיות סטטיסטיות, אבל אנחנו מוכנים לסבול שיעור שולי סביר של הרשעות מוטעות בהסתמך על סוגי ראיות אחרים? זהו נושא בוער בימים אלה בקרב תיאורטיקנים של המשפט, אבל עד כה איש לא הציג התקדמות רבה. הרעיון הטוב ביותר המוכר לי, הגיע מעמיתי להוראת הפילוסופיה בקינגס קולג' לונדון, קלייטון ליטלג'ון (Littlejohn), והוא מחזיר אותנו לנושא הידע.

הרעיון של ליטלג'ון הוא כי אנחנו לא רוצים להרשיע אלא אם האשמה ידועה. אם נאמין כי הנאשם מחצר בית הכלא אשם, נהיה צודקים ב-99 מתוך 100 מקרים. אבל באף אחד מ-99 המקרים הללו, האמונה הנכונה שלנו לא תהיה ידע –  העובדה שאנו צודקים תהיה מקרית מדי. לעומת זאת, כשעדת ראייה רואה את הפשע במו עיניה, היא יודעת, וכשהיא מדווחת בכנות לבית המשפט, שומעיה גם הם זוכים לדעת על אודותיו. אמנם, בכחמישה אחוזים מן המקרים, שבהם עדויות עדי הראייה משתבשות כך או אחרת, לא יהיה לנו ידע. אבל זה לא אומר שאנו חסרים ידע ב-95 אחוזים מן המקרים שבהם נמסרות עדויות ראייה. לסיכום, בעוד שעדי ראייה מותירים אותנו עם הסיכוי הקטן של חמישה אחוזים שאנו לא יודעים מי אשם, ראיות סטטיסטיות גרועות בהרבה –  הן מבטיחות שלא נדע.

עד כאן הכול בסדר. זהו כנראה תיאור סביר של צורת החשיבה שלנו. אבל ברמה אחרת אנחנו רק מתעלמים מן הבעיה. יכול להיות שאנחנו מרגישים אינטואיטיבית שעדי ראייה טובים מאפשרים לנו לדעת על אודות אשמה, ואילו ראיות סטטיסטיות לעולם אינן מספקות ידע של ממש. אבל גם כך, מדוע זהו רעיון טוב לייחס להבדל הזה משמעות בבית המשפט? אחרי הכול, אמונה אמיתית הנובעת מנתונים סטטיסטיים היא נכונה ממש כמו אמונה אמיתית הנובעת מעדות ראייה –  ובעיקר משום שראיות סטטיסטיות הן אמינות יותר מעדי ראייה. במחשבה שנייה, קשה לראות מדוע זה רעיון טוב להרשיע רק כשהאשמה ידועה. אם בתי המשפט שואפים להרשיע את האשמים ולשחרר את החפים מפשע, ולהימנע מתוצאות הפוכות, מה ההיגיון בהעדפת מקור של עדות, כמו עדי ראייה, המוביל ליותר הרשעות שווא?

אדולף אייכמן, כלא רמלה

הורשע ללא ספק וללא סטטיסטיקה: אדולף אייכמן בכלא רמלה. תצלום: לשכת העיתונות הממשלתית, ויקיפדיה

ההעדפה שלנו את עדי הראייה על פני ראיות סטטיסטיות אינה אלא ביטוי של ההתמקדות הפרה-היסטורית הגסה שלנו במושג הידע

כמעט כל המומחים מניחים כי חייב להיות כאן היגיון כלשהו, אם רק נוכל למצוא אותו. אבל למרות מאמצים אדירים, איש מהם לא הצליח לגלות היגיון כזה. לדעתי הדבר נובע מכך שהיגיון כזה אינו בנמצא. למען האמת, ההעדפה שלנו את עדי הראייה על פני ראיות סטטיסטיות אינה אלא ביטוי של ההתמקדות הפרה-היסטורית הגסה שלנו במושג הידע. הדעה הקדומה הזו מכשילה את ניסיונותינו להרשיע את האשמים ולשחרר את החפים מפשע, ואינה מציעה דבר בתמורה – בעיני מדובר בדוגמה נקודתית של האופן שבו העיסוק שלנו בידע מפריע לנו בחיים בכלל.

כדי להבין למה אנחנו בצרה כזו בכל הקשור לראיות סטטיסטיות, אנחנו צריכים לחזור למקור האבולוציוני של מושג הידע. בעלי חיים רבים מסוגלים להבחין בי מי שמודעים או אינם מודעים לעובדה מסוימת. למשל, שימפנזים ממעמד חברתי נמוך מסוגלים לדעת אם זכר אלפא מבחין במזון מפתה. ניתן לראות זאת כשהם חוטפים את המזון כשאותו זכר אינו מבחין בו. במקרים הפשוטים ביותר, הם נסמכים על שדה הראייה: האם מישהו או משהו מסתיר את המזון לזכר האלפא? באופן כללי יותר, בעלי חיים רגישים לשאלה האם משהו מונע או אינו מונע מבעלי חיים אחרים גישה לעובדה כלשהי.

אנחנו יכולים לחשוב על היכולת המבדלת הבסיסית הזו כמספקת בסיס פרימיטיבי למושג הידע. בעלי חיים שיש להם יכולת כזו מחלקים את היצורים פועלים סביבם למי שיודעים עובדה מסוימת ולמי שנעדרים את הידע על אודותיה. אבל זה עדיין אינו כרוך ברעיון המתוחכם יותר בנוגע לישויות פועלות המאמינות בדברים, כלומר מבצעות שיפוטים פנימיים שעשויים להיות אמיתיים או שקריים. אולם כאשר בני אדם צעירים מתפתחים, הם מסוגלים להבנה המעודנת יותר הזו. הם לומדים להבין כי בין הנבערים, ראוי להפריד בין מי שנושאים באמונות שקריות לבין מי שהם חסרי כל מודעות. למשל, הם לומדים להעריך כי בין מי שאינם יודעים מה נמצא מאחורי סלע כלשהו, למשל, יש מי שמאמינים בפועל כי יש שם בננה אף כי אין שם בננה. האוחזים באמונות השקריות לא רק אינם מכירים את הנסיבות, הם גם מייצגים אותן שלא כראוי.

זו התפתחות שימושית מאוד, משום שהמאמינים במה שאינו נכון צפויים להתנהג כמו ידענים ולא כבורים. מי שרעב ומאמין בטעות כי יש בננה מאחורי הסלע, צפוי ללכת לשם, ממש כמו מי שיודע שיש שם בננה. כשאנו קושרים בין מי שמאמינם במה שאינו נכון ובין מי שיודעים, משום ששניהם מאמינים באותו דבר, אנחנו בני האדם המתוחכמים משכללים את יכולתנו לצפות את מעשיהם. (כמובן, מי שמאמינים בעובדה שאינה נכונה לא באמת ימצאו בננה. רק בעלי האמונה הנכונה מוצאים בדרך כלל את מה שהם מחפשים.)

אנתרופולוגים אבולוציוניים מתקשים להחליט מהו השלב האבולוציוני המדויק שבו אבותינו הוסיפו קטגוריות גמישות יותר של אמונה אמיתית ושקרית לרעיון הידע הפשוט. הראיות ההתפתחויות והיחסיות שניתן למצוא אצל ילדי אדם ובעלי חיים אחרים אינן חד משמעיות. בשנים האחרונות, התגלו ראיות לכך שאפילו לחלק מקופי האדם ישנה תפיסה בסיסית של אמונות שגויות. למרות זאת, ובלי קשר לפרטים, אין כנראה ספק כי הסיפור האבולוציוני החל בהבחנה הפשוטה בין ידע והיעדר ידע, וכי הרעיון המתוחכם יותר של אמונה הגיע מאוחר יותר.

קוף, כדור, כדורגל

אני יודע שמישהו רוצה את הכדור, ואני יודע שלא אתן לו אותו. תצלום: דניאל הנסן

ברגע שרעיון האמונה הפך זמין, המושג הישן, הידע, נעשה מיותר. אנחנו ההוגים המודרניים יכולים להבחין בין שלושה סוגים של יצורים פועלים:

  1. מי שאמונותיהם תואמות את העובדות.
  2. מי שאמונותיהם אינן תואמות את העובדות.
  3. מי שאין להם דעה.

ואנו יכולים לצפות את מעשיהם בהתאם. יותר מזה, אנחנו יכולים להעריך את היתרון המעשי של אמונות אמיתיות, ולשאוף לוודא שהאמונות שלנו עצמנו יהיו אמיתיות. המושג הארכאי של הידע אינו נדרש לאף אחת מן המחשבות הללו.

אנחנו כמהים לאיזה נתיב ברור ולכאורה ישיר בין העובדות למחשבה שלנו, בדומה לאופן שבו דבר אינו מסתיר מן הקוף האלפא את הבננה. עדי הראייה והעדויות שלהם מתאימים למודל הזה, אבל הראיות הסטטיסטיות לא: הן עקיפות מדי.

אולם לרוע המזל, המושג הישן עדיין אינו מרפה מאיתנו. חשבו שוב על הראיות הסטטיסטיות. אנחנו עשויים להאמין כי האסיר שעל ספסל הנאשמים הוא אשם. וזה גם סביר מאוד שאמונה זו היא נכונה, בהתחשב בראיות הסטטיסטיות הברורות. אולם למרות זאת, אנחנו לא מוכנים לפעול על פי אותה אמונה. אנחנו לא רואים באמונה שלנו ידע, ולכן אנו מרגישים חסרי ביטחון. איננו מרגישים שיש לנו קשר טוב מספיק לעובדות.

למעשה, זוהי צורת החשיבה המיושנת שחזרה וצצה ומבזבזת לנו את הזמן. אנחנו כמהים לאיזה נתיב ברור ולכאורה ישיר בין העובדות למחשבה שלנו, בדומה לאופן שבו דבר אינו מסתיר מן הקוף האלפא את הבננה. עדי הראייה והעדויות שלהם מתאימים למודל הזה, אבל הראיות הסטטיסטיות לא. הן עקיפות מדי. יתכן כי היום אנחנו מבינים אינטלקטואלית כי הסקת מסקנות סטטיסטית עשויה להוביל אותנו בבטחה לאמונות נכונות. אבל משום מה, אנחנו לא מרגישים שזהו הדבר האמיתי. איננו מרגישים שיש לנו אחיזה של ממש בעובדות שלהן אנו זקוקים כדי להרשיע בבטחה.

העדפת הידע הזו מושרשת בנו עמוקות. אני עצמי חולק את האינטואיציה הראשונית לפיה זו תהיה טעות להרשיע נאשם רק על סמך היותו אחד ממאה האסירים בחצר הכלא. לא נוכל לדעת אם הנאשם אשם – אין לי ברירה אלא לחשוב.

ארגז, קרטון, בננה, חור

האם פה בננה? העניין דורש חשיבה מופשטת, ואמונה בנוסף לידע. תצלום: דניאל אבגלן

ובכל זאת, האינטואיציה הזו אינה עומד במבחן. איש אינו מטיל ספק בכל שהענשת חפים מפשע היא דבר נורא. למרות זאת, אנו מוכנים לקבל סיכון מינימלי מסוים להרשעות שווא, אחרת לעולם לא נוכל להעניש אף אחד. אנחנו יכולים לתהות מהי רמת הסיכון הראויה. אני לא מעריץ מושבע של חוק וסדר. הייתי מעדיף שרמת הסיכון תהיה קטנה מחמישה האחוזים שהשופטים כנראה מוכנים לסבול. אבל בלי קשר לרמה הנכונה, אין היגיון בהצבת רף נמוך יותר עבור עדי ראייה לעומת ראיות סטטיסטיות, רק משום שאנו מרגישים כי עדי ראייה מעניקים לנו "ידע" על אודות האשמה. זה רק יגרום לנו להרשיע יותר מדי חפים מפשע על סמך עדויות של עד ראייה, או לשחרר יותר מדי אשמים כשהראיות הן סטטיסטיות, או מבוססות על שני הסוגים. האינטואיציות שלנו אמנם מושרשות מאוד, אבל הן מפריעות לנו להשיג את מטרתנו.

העובדה שהחוק נמנע מלהסתמך על ראיות סטטיסטיות מאירה את העיוותים שמושג הידע מסייע לחישולם. אבל הבעיה היא בעיה כללית. בכל התחומים, אנו סומכים על מקורות שאנו סבורים כי הם נסמכים על ידע ישיר יותר מעל הסקת מסקנות עקיפה. וממש כמו שקורה בבתי המשפט, הדבר אינו מסייע לנו אלא מזיק. ההעדפה הלא הגיונית שלנו את הידע מובילה אותנו לפעול בדרכים שנוגדות את האינטרסים שלנו.

בדרך כלל, האנשים שאנו פוגשים ראויים לאמון. על פי רוב נוכל להפקיד בביטחון את הארנק שלנו בידי אדם זר. עם זאת, אנחנו נירתע מלעשות זאת. אין לנו בסיס לדעת, כפי שאנו אומרים, שהזר לא ייעלם עם הארנק בהזדמנות ראשונה

בוא נחזור לכרטיסי הלוטו. רבים מאיתנו קונים אותם במחירים גבוהים מאוד. אנחנו אומרים לעצמנו שאיננו יודעים שלא נזכה, אף שהסטטיסטיקה אומרת מפורשות אחרת. עם זאת אנחנו ממהרים לשנות את דעתנו ברגע שיש לנו הוכחה ישירה יותר, למשל כשאנו מעלעלים בעיתון ומגלים שניחשנו נכונה רק ארבעה מששת המספרים. הו, טוב, אנחנו אומרים לעצמנו, עכשיו אנחנו יודעים שהפסדנו, ואנחנו משליכם את הכרטיס לפח. עם זאת, הסיכוי שהכרטיס שלנו הוא הכרטיס הזוכה גדל משמעותית אם העיתון אינו אמין ועלול לדווח על שני מספרים מוטעים. ההעדפה שלנו את הראיות הישירות מסתירה מאיתנו את זה. מעניין מה שיעור הכרטיסים הזוכים שהושלכו מסיבה כזו.

ברגע שמתחילים לחשוב על זה, הדוגמאות מתרבות. בדרך כלל, האנשים שאנו פוגשים ראויים לאמון. על פי רוב נוכל להפקיד בביטחון את הארנק שלנו בידי אדם זר. עם זאת, אנחנו נירתע מלעשות זאת. אין לנו בסיס לדעת, כפי שאנו אומרים, שהזר לא ייעלם עם הארנק בהזדמנות ראשונה. מצד שני, מגע ישיר עלול לגרום לשנות במהירות את פני הדברים. אנחנו פותחים בשיחה ידידותיות עם מישהו בתחנת אוטובוס ומחליטים שהוא ישר כסרגל. למעשה, ידידותיות כזו היא מדד גרוע לאמינות, אבל לפחות כעת אנו עשויים לדעת משהו על אודותיו. דורות של רמאים מקצוענים הרוויחו מן ההעדפה הלא הגיונית הזו לראיות ישירות.

וכן הלאה. אנחנו ממשיכים להעדיף את הראיה הישירה החלשה יותר על פני נתונים סטטיסטיים טובים. השכנים שלנו ממליצים על מכונת הכביסה שלהם, וזה גורם לנו לבטוח באמינות המותג יותר מאשר קריאה מדוקדקת בנתונים סטטיסטיים ממחקרים במגזין צרכנות. תקלה שארעה לחבר גורמת לנו להרגיש שאנו זקוקים לביטוח, למרות שהנתונים הממששים מראים כי הסיכון הוא זעיר ביותר. שוב ושוב, אנחנו מוכנים יותר לפעול על סמך מידע שמתאים לסטריאוטיפ הארכאי של ידע שמקורו ישיר מאשר על סמך נתונים סטטיסטיים טובים. וזה רע מאוד.

מנוף, בנג'י, תלוי באוויר

אמון תלוי באוויר. תצלום: מייק סוויטלה

בחיפושיהם הנואשים אחר שימוש מוצלח למושג הידע, הפילוסופים לפעמים אומרים כי "ידע מספק קנה מידה להערכה." הם חושבים על כך שאי אפשר פשוט לומר מה שרוצים. קודם כל, אנחנו לא אמורים לשקר. וגם לא לבטא מחשבות אקראיות חסרות בסיס, רק בגלל שהיינו רוצים שיהיו אמיתיות. אנחנו חייבים לגבות את ההנחות שלנו. הצעת הפילוסופים היא שהגיבוי הנדרש לנו הוא ידע. אנו לא אמורים לומר דבר אלא אם אנחנו יודעים.

איננו יכולים לומר בבטחה כי "הוא תקף את הסוהר" אם הראייה היחידה שלנו היא סטטיסטית, אפילו אם הסיכויים שזו האמת גדולים להפליא, רק משום שראייה כזו אינה נושאת בחובה ידע

טוב, אולי ככה אנחנו נוהגים בדרך כלל. אנחנו חושבים שזה לגמרי בסדר לומר "היא גנבה שרשרת" אם עד ראייה אומר לנו את זה, משום שאז יש סיכוי שנדע זאת. אבל איננו יכולים לומר בבטחה כי "הוא תקף את הסוהר" אם הראייה היחידה שלנו היא סטטיסטית, אפילו אם הסיכויים שזו האמת גדולים להפליא, רק משום שראייה כזו אינה נושאת בחובה ידע.

משום כך, עדיף בעיניי לוותר על הידע. אם מטרת ההצהרה היא למסור מידע מועיל, למה להגביל אותה לידע? למה לדווח רק על עובדות שהייתה להן השפעה אגבית עלינו ולא להתייחס לעובדות אחרות, שבהן אנו בטוחים? הראיתי כי ההעדפת הידע שלנו מעוותת את בחירת הפעולות שלנו. ההעדפה למסור ידע בלבד היא מדבקת, והיא תגרום לכך שגם אחרים יובלו לפעול כנגד האינטרסים שלהם.

לכן אני בז לקביעה כי יש תוקף לאמירה רק אם היא מבוססת על ידע. זה אינו אומר בהכרח כי ניתן לומר הכול. אנחנו עדיין לא אמורים לומר "הוא תקף את הסוהר" אלא אם יש לנו סיבה לומר זאת בוודאות. אבל ראיות סטטיסטיות חזקות מספקות אותי. למי אכפת שמבחינה אינטואיטיבית הן אינן מספקות ידע? ברור, לפעמים לא יהיה לנו מזל ונרשיע דווקא את האסיר האחד שהוא חף מפשע מתוך קהל האשמים. אבל הסכנה הזו קיימת גם היום, במידה גדולה יותר, בגלל המידע המוטעה המופץ כשאנחנו מקבלים עדויות של עדי ראייה מהוססים וסוגים אחרים של ידע משוער ולא בטוח.

הפגנת בוז לקביעה כי יש תוקף לאמירה רק אם היא מבוססת על ידע אינה קיצונית כפי שזה נשמע. הייתי אומר כי בהקשר שבו חשוב להיות צודק, אנשים כבר התעלו אל מעבר לקביעה הגולמית הזו. חשבו על חידון ידע תחרותי מאוד בפאב. חברי הקבוצות יציעו תשובות סותרות, ותפקידו של הקפטן הוא לברר לאיזו מהן יש סיכוי גדול יותר להיות התשובה הנכונה. "האם אתה יודע?" הוא כלי הרבה יותר מדי גס. קפטן הגיוני ינסה לגלות את מקורן של ההצעות –  האם אתם מנחשים? האם קראתם על זה לאחרונה? האם אתם מסיקים מעיקרון כללי יותר?

קלפים, טריק, בחירה

ידע או אמונה? כשהתוצאה חשובה במיוחד, השאלה קריטית. תצלום: גרג יוז

בשפות רבות ישנן סיומות פועל המציינות אם מקור המידע הוא בתצפית ויזואלית ישירה, או בקלט חושי אחר, בשמועה או בהנחה

כך נכון גם לגבי מקרים אחרים שבהם יש חשיבות לאמת. כשהבחירה שלנו בטיפול רפואי, או אסטרטגיה כלכלית, או תוכנית טיולים, תלויה בדעתו של מוסר מידע כלשהו, אנחנו לא רוצים להשעין את אמוננו על מה שהאיש "יודע". כדאי לנו יותר אילו עובדות עומדות מאחרי העצה שלהם, ולשפוט אם למלא את העצה על סמך זה.

לרבע משפות העולם, בערך, כולל שפות הילידים האמריקנים והשפות הבלקניות, יש מערכת של מבנים המכונים evidentials. בשפות הללו, אי אפשר פשוט לקבוע קביעה. חייבם לסמן את כל הקביעות ב-evidential שמציין את מקור הטענה או את מעמדנו ביחס אליה. למשל, בשפת מזרח פומו מקליפורניה ישנן סיומות פועל המציינות אם מקור המידע הוא בתצפית ויזואלית ישירה, או בקלט חושי אחר, בשמועה או בהנחה. מערכות כאלה נראות כמו שיפור אדיר לעומת ההנחה הפשוטה כי כל משפטי החיווי אמורים לעמוד באותו תקן של ידע.

אני לא אומר שאנחנו צריכים לשנות את שפתנו באורח מהפכני. אנחנו יכלים להסתדר ללא מערכת פורמלית של evidentials. בהקשר רציני, כפי שהצעתי, אנחנו כבר משיגים את אותן תוצאות באמצעים אחרים. אנחנו בודקים, אלא אם אנחנו כבר יודעים, איזה רקע בדיוק עומד מאחורי הטענות של מי שמוסרים לנו מידע. הרעיון הפשוט כי ידע מספק את אבן הבוחן לכל ההצהרות נעלם כעת מן התמונה. השאלה האם מי שמוסרים לנו מידע מספקים את התביעה האינטואיטיבית לידע אינה באמת חשובה. כל מה שאכפת לנו הוא האם סביר שהאמונות שלהם אמיתיות.

ברטנרד ראסל אמר פעם כי מושג הסיבתיות, "כמו מרבית מה שמתקבל על דעתם של פילוסופים, הוא שריד לתקופה שחלפה, ששרד, כמו המונרכיה, רק משום שנדמה לנו, בטעות, כי אינו מזיק." ראסל טעה כנראה בנוגע לסיבתיות. אבל הביקורת שלו מתאימה לגמרי למושג הידע. זהו אכן שריד מעידן קדום, וכזה שמזיק לא מעט. עלינו להיפטר ממנו.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

דייוויד פפינו (Papineau) מלמד פילוסופיה בקינגס קולנג' לונדון, ובמרכז ללימודים מתקדמים בסיטי יוניברסיטי בניו יורק. הוא היה נשיא האגודה האריסטוטלית וה-Mind Association. הוא מחברם של הספרים  Philosophical Devices(משנת 2012) ו-Knowing the Score (משנת 2017).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: עין מנייר. תצלום ועבודה: Klaus Vedfelt, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דייוויד פפינו, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על לזרוק את הידע לים

02
קרן

אולי לאנושות עדיין קשה לשחרר את האחיזה באשלייה על עליונותה . זה כמו שמכוניות ללא נהג עדיין יהוו איום למרות סיכוי סטטיסטי נמוך יותר לתאונות , אולי הכל טמון בצורך בשליטה ואמונה בחזקה יותר בגישמי מאשר בתיאורטי

03
דן פלד

אני מאמין שהבנתי את הכיוון אליו חותר המאמר ואני גם מסכים איתו ברמה מסויימת. יכול להיות שהסיבה שהכותב מתבטא בצורה כל כך קיצונית נגד הידע קשורה בכך שהוא מתייחס למישור המשפטי, אולם אני מניח שגם הוא יסכים שיש פיסות ידע שהן יותר יציבות מאחרות. המתמטיקה לדוגמה היא ידע שמשפיע על כל ההתפתחות הטכנולוגית כמו גם על החיים היומיומיים שלנו. זה לא אומר שלא ניתן להטיל בה ספק או לנסות לערער על אקסיומות מסוימות בה, אולם על מנת לחיות את חיינו באופן מניח את הדעת איננו יכולים לערער על הידע שלנו במתמטיקה או בפיזיקה ללא הפסקה - כוח המשיכה לא מאפשר לנו להתנתק מן הרצפה וכשאנו נותנים שטר כסף למוכר איננו מסכימים שיתפלסף איתנו לגבי העודף שמגיע לנו. זה חשוב להגביל את גבולות הידע ולאתגר את עצמנו לגבי מה שאנחנו לוקחים כידע. לוודא שאיננו מוכנים לקבל כל אמירה של שרלטן או משוגע כתורה מסיני ולהצליב בין מקורות מידע על מנת שנקבל תמונה נכונה ככל האפשר של המציאות. זה לעולם לא יהיה מושלם ועדיין איננו יכולים להרשות לעצמנו לוותר על הידע כליל.

06
איילת

הנקודה שהמאמר מעלה היא מעניינת כי למרות ההבדלים באחוזי הסטייה לטובת השיכלול הסטטיסטי אנחנו כחברה עדיין מתעדיפים את האופציה האנושית . וגם אני אישית הייתי "מעדיפה" לשם הצורך להיות מורשעת על סמך עדות ראיה ולא על סמך ראייה סטטיסטית. זה בגלל שמול הגורם האנושי יש לי איך להתגונן לפחות.. מילה שלי מול שלו.. או אם נביא ראיה חדשה שמוכיחה שנותן העדות היה במקום האחר בכלל.. יש לי איך לצאת מזה בתור נאשמת וזה מייצר ביטחון מסויים ביכולת שלי להגיב - אני לא סטטית, אני חייה, נחשבת.. מול הראייה הסטטיסטית אני מקודדת פשוט לתוך רצף הסתברות ואני נטולת כוח לחלוטין. זה גם מעלה שאלות בנושא הקשר שלנו בין אדם למכונה ..ויכול להיות שככול שהקשר הזה יתהדק כך גם באמת נראה שינויים במאזניים הפסיכולוגים שלנו כחברה שלקבל ראייה סטטיסטית לשם הצורך תעבור לנו חלק בגרון..