לחדש את החדשנות

למרות השינוייים הטכנולוגיים התכופים, איבדנו את הדינמיות של הכלכלה המודרנית שאפיינה את תחילת המאה ה-20
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

מתחילת המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20, ראשית בבריטניה ואמריקה ולאחר מכן בגרמניה וצרפת, עסקו מיליוני אנשים בחדשנות בקנה מידה גדול כקטן. הם יצרו מגוון של מוצרים חדשים שחלק גדול מהם אומץ על-ידי השוק. לראשונה בתולדות האנושות עסקו רבים בעבודה שהעניקה להם משמעות ואפשרה להם להביע את עצמם. כיצד זה קרה? הפעילות החדשנית הנרחבת של אותה תקופה לא הייתה מתאפשרת ללא מגוון של חירויות ומוסדות כלכליים, בהם הזכות להחזיק בנכסים ועסקים ללא פחד מעיקול ובתי משפט שאוכפים חוזים.

והייתה גם תרבות מסחרית. חברה עסקית תלויה בעמידה כללית בחוזים מפורשים שלרוב אי אפשר לאכוף. חברה זקוקה גם לכוח עבודה הבנוי מלמטה למעלה. בקיצור, יש צורך חיוני באחריות ובמוסר עבודה. ובכל זאת, גם מוסדות מסודרים ותרבות כלכלית מעוררת קנאה אינם מבטיחים את ניצוץ החדשנות. את התכונה שמציתה באומה חדשנות בקנה מידה גדול אני מכנה "דינמיות": החופש, היכולת ומעל לכול התשוקה לחדש. כדי לפתח זרימה נרחבת של חדשנות על חברה להעניק לעסקיה חופש פעולה רב לחדש. ליזמים יש פחות אפשרויות לחדש אם החברה אינה מוכנה לשאת את השיבושים והאי-נוחות המתלווים לעתים קרובות לחדשנות. ויש אף פחות מקום לחדשנות אם התעשיות שחברות הזנק היו עשויות לפרוץ לתוכן מוגנות מפני מתחרים חדשים על-ידי תקנות ממשלתיות. פטנטים ואיומים בתביעות הם סכנה המאיימת על כל מי שמקים חברה במטרה לחדש.

היכולת לחדש תלויה במשאבים אישיים, ובייחוד בידע. כל חדשנות דורשת שילוב של ידע ייחודי וידע כללי, אף על פי שבזמנים עברו, חדשנים רבים – מג'ורג' סטיבנסון ועד תומס אדיסון – היו ידועים לשמצה באנאלפביתיות והעדר שליטה במתמטיקה. חדשנים בתחום המוזיקה חייבים לדעת דבר או שניים על הלחנה; אלה שעוסקים בתרופות חייבים להבין בכימיה. מקובל לחשוב שכמעט כל סוג של חדשנות בימינו דורשת הבנה במדע, טכנולוגיית מידע, הנדסה ומתמטיקה. אבל בבסיס תפיסה זו נמצאה ההנחה השגויה שהתחום היחיד שעוד אפשר לחדש בו הוא ההיי-טק.

הכלכלה המודרנית החליפה את השעמום בגירוי מנטלי ואת הבידוד בחליפין בין חברות וערים. התוצאה הייתה פריחה מסוג חדש, פריחה חווייתית ולא כזו שמוכוונת למטרה כמו צבירת עושר

היכולת לחדש תלויה גם במשאבים שכליים שלרוב לא קיימים באדם אחד בלבד. ביניהם אפשר למנות, כמובן, דמיון, אך גם ספקנות. חדשנים חייבים להיות אנשים שחושבים בזכות עצמם ומטילים ספק בתפיסות מקובלות. משאב נדיר נוסף שחדשנים זקוקים לו הוא היכולת להפיק תובנות. הניסיון לייצר חדשנות הוא מסע לעבר הלא נודע. מי שיוצא למסע זה צריך להרגיש שיש לו מידה מספקת של הבנה, ולשם כך הוא עשוי להידרש לפרק זמן ארוך של חשיבה בינו לבין עצמו. ועליו להרגיש שהוא יהיה מסוגל להתמודד עם הכישלון במידה שניסיונותיו לא יצלחו. מערך היכולות של היזם – הנחישות, האקסטרוברטיות וכושר השיפוט הנובעים מההתנסות והחוויה – הוא ייחודי.

בלב הדינמיות נמצאת התשוקה לחדש למרות המכשולים, ואולי אף בגללם. לחדשנים מסוימים יש גם צורך עמוק להוכיח לאחרים את הדמיון או חדות המחשבה שלהם על-ידי יצירת דבר חדש שאנשים יאמצו ויעריכו. אחרים מונעים על-ידי הסקרנות לראות אם תובנותיהם יתאמתו, ויש גם אנשים שצריכים להוכיח לעצמם שהם מסוגלים להצליח. השאיפות והמניעים החדשים טופחו על-ידי הערכים המודרניים שהחלו לצוץ עוד ברנסנס. האינדיבידואליזם של פיקו דלה מירנדולה ומרטין לותר: החשיבה העצמאית והנכונות לשבור מוסכמות. החיוניות של סרוונטס ושייקספיר: תאוות האתגרים, ההתגברות על מכשולים והותרת החותם. האקספריאנציאליזם (experientialism, ההנחה שידע נרכש על ידי החוויה) של קירקגור וניטשה: הגילוי העצמי והריגוש הנובע מהמסע לעבר הלא נודע. הערכים האלה דרבנו אנשים לבחור בקריירות התורמות לצמיחה אישית, בניגוד לעקרונות המסורתיים של ימי הביניים והעת העתיקה.

דמיון המוני

לאחר היריון ארוך הולידו הערכים המודרניים את הכלכלה המודרנית: כלכלה שכל רבדיה החברתיים עשירים בדינמיות. אנשים רבים – כולל הפשוטים שבהם – צפו, חקרו, שיחקו, דמיינו, הגו, יצרו, התנסו, בדקו ושיווקו ללא הרף. רבים מהם בחנו, ניסו ואימצו מוצרים שרק יצאו לשוק, תופעה שהובילה לפיצוץ של חדשנות. ראיה לכך היא העלייה חסרת התקדים בפריון מסביבות 1820 עד 1940, ובמידה פחותה עד סביבות 1965. זאת הייתה כלכלה טובה. הרועה הבודד, המשועמם מהשגרה ומבודד מקשרים עם אחרים, מסמל את הקיפאון והלאות שאפיינו את הכלכלות הטרום-מודרניות, כולל הקפיטליזם המסחרי. הכלכלה המודרנית החליפה את השעמום בגירוי מנטלי ואת הבידוד בחליפין בין חברות וערים. התוצאה הייתה פריחה מסוג חדש, פריחה חווייתית ולא כזו שמוכוונת למטרה כמו צבירת עושר. האנשים המודרניים חוו את מה שמכונה פריחה, או שגשוג. היה שגשוג חומרי הנובע משיפור תנאי העבודה והנגישות לחוויה הזו. והיה גם שגשוג לא חומרי הנובע מהתמודדות עם אתגרים ומהניסיון ליצור מוצרים שיתקבלו בקהל הרחב. האנשים המודרניים חוו את מה שהפילוסופים מכנים "החיים הטובים", חיים של פריחה.

אך כבר עשרות שנים שקשה לנו לשגשג ולפרוח. כמה שנים לאחר מלחמת העולם השנייה התברר שהכלכלה הבריטית אינה עוד המעצמה החדשנית שהייתה עד סוף שנות ה-30. צרפת שלאחר המלחמה, ואחריה גם איטליה, אמנם לא עקפו את בריטניה בפריחה או בשגשוג, אך הן ללא ספק עקפו אותה בפריון ובשכר. באמריקה, ההאטה הגדולה בפריון – במה שכלכלנים מכנים "פריון כולל" (total factor productivity) – החלה בסביבות 1967 והלכה והחריפה עד 1972. 40 השנים הבאות, שנותרו אטיות להחריד בהשוואה ל-50 השנים שבאו לפניהן (מלבד 5 השנים האחרונות של צמיחת האינטרנט), מעידות על דעיכה קבועה בחדשנות המצרפית השנתית. בשנים האטיות האלה עלו משמעותית שיעורי האבטלה בארצות הברית.

גם אם העתיד טומן בחובו התרחבות קבועה, אין סיבה לחשוב שיתלוו אליה שגשוג רב וצמיחה מהירה. שיעורי תעסוקה גבוהים אינם מובילים בעצמם לשגשוג אמיתי

גם לבריטניה וגם לארצות הברית יש צורך בהתחדשות כלכלית שתעודד חזרה לשגשוג הרב של ימיהן היפים. ההתחדשות הזאת חיונית במיוחד אם רואי השחורות צודקים באומרם שהגלובליזציה תקשה על הכלכלות המערביות. יש גם אופטימיסטיים האומרים שדבר זה אינו נחוץ ומצביעים על העלייה הממשמשת ובאה בשיעורי התעסוקה בשתי המדינות. אך כל התרחבות שתתרחש בשנים הקרובות עלולה להיות בסך הכול זינוק זמני. גם אם העתיד טומן בחובו התרחבות קבועה, אין סיבה לחשוב שיתלוו אליה שגשוג רב וצמיחה מהירה. שיעורי תעסוקה גבוהים אינם מובילים בעצמם לשגשוג אמיתי; יש לתקן כמה פגמים מהותיים בכלכלות הגדולות במערב, כמו הכלכלה הבריטית והאמריקאית, כדי להשיב את הדינמיות.

בלמים לשגשוג

הרגולציה עטפה את שתי הכלכלות האלה. ולמרות התועלות הנובעות ממנה, רגולציה מוסיפה לרוב עלויות ומחסומים לכניסה לשוק, וכפועל יוצא מקשה גם על חדשנות. רגולציות של העסקה ופיטורין פוגעות בשביעות הרצון בעבודה. ההאטה בבתי הספר, בבתי החולים ובתעשיית התרופות היא רק קצה הקרחון; אפשר רק לדמיין את גודל ההפסד. בעברנו המפואר, יזם החולם על חדשנות היה יכול להציע לאחרים את הסיכוי לחלוק איתו את המתח והריגוש הטמונים בה; ואולי גם את האושר שבהצלחה. כיום, הַעֲסָקָה היא סיכון, בייחוד בשביל חברות הזנק.

הבעיה הרחבה יותר היא ההגנה החברתית, שהרגולציה היא רק אחד מהיבטיה. תאגידים השיגו מידה אדירה של הגנה כזו. הצמיחה האטית בבריטניה מקושרת זה מכבר לרציונליזציה, הקרטליזציה וגישת ה"מפעל הסגור" שנפוצה בשנות ה-30. התפתחות דומה התרחשה באותה זמן בארצות הברית, אף על פי שבית המשפט העליון קיצץ חלקים מתוכנית זו. אחרי המלחמה התרחבות ההגנות על התאגידים. עד שנות ה-70 כבר החלו תאגידים בריטיים גדולים להיפגש זה עם זה ולנקוט יוזמות להשגת סיוע ממשלתי תחת חסות הקונפדרציה התעשייתית של בריטניה, אף על פי שזו איבדה מחשיבותה בשנות ה-80. בארצות הברית, חוזים ממשלתיים, הארכות פטנטים, ומהלכי "carve-out" (הפיכת יחידה עסקית לחברה נפרדת על-ידי מכירת חלק ממנה) ואף "bail-out" (סיוע כספי למניעת פשיטת רגל של עסק כושל) הפכו למאפיינים בולטים של הכלכלה.

אחת ההשפעות השליליות של כל ההגנות החברתיות האלה, כולל ריבוי הרגולציות, היא בלימת סוכני השינוי. חמורה אף יותר היא ההשפעה על חייהם של אנשים שהיו עשויים להיות סוכני שינוי. חדשנים פוטנציאליים הופכים ללוביסטים המחפשים הגנה. שחקנים חדשים מאבדים את המוטיבציה לצאת למסעות של חדשנות ויצירתיות. יש פגיעה ביוזמה ובאחריות.

השחתת המוסדות הפרטיים מצמצמת גם היא את החדשנות. רוב ניסיונות החידוש הם פרויקטים ארוכי טווח אפופי מסתורין, אבל מנכ"לים מעדיפים רווחים קצרי טווח שיעלו את מחיר המניה לפני שהם עוזבים את תפקידם. מאותה סיבה, מנכ"לים רבים מעדיפים להשתמש בכספים עודפים כדי לרכוש בחזרה מניות לשם השקת פרויקטים חדשניים. ראייה פיננסית קצרת-טווח מעודדת מנכ"לים להתמקד ביעדי ההכנסות הרבעוניים.

במסגרת הדיונים על רפורמות ישנה הנחה שה"כלכלה" זקוקה לתיקון, שרוח הכלכלה המודרנית והערכים שבבסיסה עודם חזקים. אבל ה"רוח" היא חלק מהכלכלה – היא לב לבה. השחתת הממשלה והתאגידים אינה תוצאה בלתי נמנעת של האינטרס האישי. האינטרסים האישיים של אנשים תלויים בערכיהם. השינוי של המדינה והמגזר התאגידי נובע מעליית הערכים המסורתיים המכונים "ערכים קורפורטיסטיים", אשר נוגדים את השפעת הערכים המודרניים. הקורפורטיזם שנא אי-סדר, ובייחוד את האי-סדר המתלווה לכלכלה המודרנית. הוא לא ראה חמדנות בעין יפה ושנא את הכסף החדש שתפס את מקומו של העושר המבוסס. הוא לא אהב תחרות והעדיף את מה שמכונה "סולידריות". העדפה זו הובילה לדוקטרינת ההגנה החברתית. לבסוף, הקורפורטיסטים תיעבו אינדיבידואליזם ורצו מדינה שתייצר הרמוניה ולאומיות. לכן הקורפורטיזם יצא נגד המודרניות שעמדה בלב הכלכלה המודרנית.

מכאן עולות שתי מסקנות. ראשית, אי אפשר להחיות את הדינמיות שאפיינה את הכלכלות המודרניות של ימים עברו בלי "לתקן" את הערכים שעליהם מבוססת רוח הכלכלה המודרנית. שנית, אי אפשר לערוך רפורמות בתאגידים, במגזר הפיננסי ובממשלה בלי לחסל את השפעתם המשחיתה של הערכים הקורפוריסטיים על הכלכלה.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אדמונד פלפס, RSA .


תגובות פייסבוק