לחפש את הבית

הקשר שלנו למקום שבו אנחנו מקימים את ביתנו הוא נזיל ומורכב. בעולמנו הנוודי, האם אנו עדיין זקוקים לבית פיזי?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

היו זמנים – כשעוד הייתי צעירה, בשנות ה-20 לחיי – שחשבתי שאהיה נוסעת נצחית, אישה ללא מדינה או כתובת, נוודת. לא שאני תרמילאית דגולה. תמיד הייתי טיפוס של חולצות תחרה ועקבים. בדימוי שיצרתי לעצמי בדמיוני ריחפתי ממקום למקום בשמלות ארוכות ונשפכות. בחיים האמיתיים נסעתי עם מטען כבד - לאן שלא הלכתי סחבתי איתי יותר מדי מזוודות. החלטתי ללמוד אנתרופולוגיה בתקווה שהדיסציפלינה ההרפתקנית הזאת תפתח בפני את העולם. אך כשהשלמתי את הדיסרטציה שלי הבנתי שאיני אמורה לספק את תאוות הנסיעות שלי, אלא למצוא משרת הוראה. אז הלכתי לראיון עבודה בקולג' קטן ויוקרתי. מרגע שדרכה כף רגלי בקמפוס ידעתי שאני לא רוצה את העבודה, אבל הרגשתי שאני אמורה לרצות אותה. זו הייתה משרה לשנתיים, להחליף את אחד מחברי הסגל שיוצא לחופשה ואולי עובר למקום אחר. "כנראה שהוא לא יחזור," הם לחשו. "אז בסופו של דבר את תהיה משרה קבועה." זה היה הפיתוי. בדיעבד הסתבר לי שהמרצה חזר לסגל.

הראיון היה נורא. ראיתי שהמראיינים מחניקים צחקוקים. מעדתי בלשוני בהרצאה הארוכה-מדי וגמגמתי כשניסיתי לענות על השאלות המתוחכמות שהמרצים הציגו לי. חבר הסגל המפורסם ביותר במחלקה היה גם האכזר ביותר. זמן קצר לאחר מכן הוא התאבד; כמובן שזה לא היה קשור אלי, אבל מבחינתי זה היה אות משמיים שהתמזל מזלי לא להתקבל לעבודה ההיא. תמיד אזכור את החדר עם התקרה הנמוכה והמאיימת בפונדק המיושן בניו אינגלנד שבו לנתי, ובו בכיתי עד שנרדמתי.

עוד לא הייתי מוכנה אז להשתקע. ובכל זאת קיוויתי שיום אחד יהיה לי בית משלי. לאחר שמשפחתי היגרה מקובה, גדלתי בדירות צפופות ורועשות בניו יורק. בבית האחרון שגרתי בו עם הוריי ואחי הצעיר הייתה כניסה סוריאליסטית שכאילו נלקחה מציור של מגריט. ברגע שנכנסתם לבית עמד מולכם גרם מדרגות גבוה שנראה כאילו אינו מוביל לשום מקום. אם העזתם לעלות, הגעתם לסלון שבו חלון גדול המשקיף על חורבות התערוכה העולמית. את שנותיי כמתבגרת ביליתי בתחתית גרם המדרגות ההוא בקריאת הספרים האוהבים עליי – רומנים וספרי פילוסופיה. התשוקה הזו לבדידות ושקט הטרידה את מנוחתו של אבי החברותי. הוא האשים אותי שהשריתי בביתו אווירה קודרת. בבית חלומותיי, החלטתי, יהיו חדרים רבים, גן שופע חינניוֹת, ולא יהיה בו אף אחד שינזוף בי כשאהיה שקטה.

מהגרים מגיעים לאליס איילנד בניו יורק ב-1911.

מהגרים מגיעים לאליס איילנד בניו יורק ב-1911.

ללא משרה וללא עוגן טסתי ב-1983 למקסיקו עם דייוויד, בעלי הטרי, שהתחיל במחקר השדה שלו בעיר קטנה למרגלותיה המסולעות של סן לואיס פוטוסי. כמוני, גם הוא תכנן בתחילה ללמוד ספרות, אבל עבר בעקבותיי לאנתרופולוגיה. "ככה נוכל לטייל יחד," הוא אמר. זו הייתה מחשבה נעימה, ואכן טיילנו יחד במשך כמה שנים. אלה היו שנים מאושרות, אבל חששתי שאאבד את האומץ לנסוע לבדי. מסתבר שלא הייתי צריכה לחשוש. עם השנים הוא העדיף יותר ויותר שלא לנסוע בעוד שאני נעשיתי חסרת מנוחה. התחלתי לנסוע לבדי, כפי שחלמתי כנערה.

דייוויד ואני התלבטנו אם להשתקע במקסיקו. גרנו שם כמעט שלוש שנים. אספתי דברים, דברים יפים, בשביל הבית שעדיין לא היה לנו. קניתי מפות שולחן מעומלנות, רקמות, צלחות מצוירות עבודת יד, כדים מקרמיקה, גביעים מעוטרים בכחול, תיבה עשויה עץ עם ציפוי פנימי, ציורי דיו על נייר אמאטה, ושידה עם גילופי ציפורים ופרחים. רוב הדברים האלה קישטו את החדרים השכורים שבהם התגוררנו. נהניתי להיות מוקפת ביופי שיצרו ידיהם של אחרים. אך כמה דברים נראו לי יקרי ערך, לא מתאימים לחיי הזמניים במקסיקו. אותם שמרתי לבית חלומותיי.

בסופו של דבר קיבלתי משרת הוראה באנתרופולוגיה, וגם הבית התגשם: מבנה ויקטוריאני באן ארבור, מישיגן, עם חדרים רבים, חינניוֹת בגן וכל השקט שבו תחשוק נפשי. מילאתי את הבית באותם פריטים ממקסיקו. רק השידה הייתה גדולה מדי, ולא יכולנו להעמיס אותה על הפולקסוואגן ולחצות איתה את הגבול. היא נשארה אצל חברים בעיר, אבל אני עדיין משתעשעת במחשבה שאביא אותה הביתה. ואני מודה שחלק מאותם דברים יקרי ערך ממקסיקו עודם עטופים בנייר, טמונים בביתי.

כשאני בנסיעות ואדם זר שואל אותי אם אני ממישיגן, אני עונה מיד: "אני גרה שם, אבל אני לא משם במקור." אני חשה מחויבת להבהיר לכולם את עברי כמהגרת

ב-30 השנים האחרונות רכשתי עוד דברים רבים במסעות רבים. מקובה, ארץ מולדתי, שאליה חזרתי שוב ושוב מאז שנות ה-90, הבאתי אמנות, פסלים, מראקאס, תופי באטה ואפילו חול מהחוף של ואראדרו, שבו בילו הוריי את ירח הדבש. לכל זה הוסיפו את אוסף הספרים הנרחב שלי באנגלית וספרדית. וכן את אינספור זוגות נעלי העקב שמלטפות לי את האגו. את הטיפשות הזו מאזנת התשוקה לשמור על עברי ההיסטורי האינטימי. במשפחתי, אני זו ששומרת תמונות ישנות ודרכונים שפג תוקפם, את השמלה שסבתי לבשה ביום הנישואים ה-50 שלה, את כותנות הלילה שאמי לבשה בירח הדבש. ביתי הוא מחסן ומוזיאון גם יחד, והוא שוקע, כמו סירה, מרוב משקל.

אני מופתעת שהפכתי ליצור ששורשיו איתנים כל כך. אני עובדת באותה משרה, גרה באותו בית, באותה כתובת, עם אותו בעל (אני, שמעולם לא חשבתי שאתחתן). הענקתי לבני יחידי, שכבר הגיע לגיל שבו הייתי אני כשחשבתי שלעולם לא אשתקע, את מתנת היציבות – קרקע מוצקה לעמוד עליה. אבל כשאני בנסיעות ואדם זר שואל אותי אם אני ממישיגן, אני עונה מיד: "אני גרה שם, אבל אני לא משם במקור." אני חשה מחויבת להבהיר לכולם את עברי כמהגרת: "נולדתי בקובה, אבותיי היו יהודים שדיברו יידיש ולדינו. אני גרה במישיגן כי אני עובדת שם."
כנראה שאני פוחדת שלאנשים יהיה רושם מוטעה לגביי אם הם יחשבו שאני ילידת מישיגן. זה רצון לומר את האמת לגבי מי שאני, להבהיר שאני אשת גָלוּיות, שאני לא מכאן, שלא נשבעתי אמונים לאף מקום אחד. אני חולפת פה בדרכי, אסירת תודה על מקום להניח בו את ראשי.

אולי זה אבסורד שאני מרגישה שאין לי עוגן אף על פי שאני חיה שנים רבות כל כך באן ארבור, אבל חוש הקשר שלי לְמקום הוא נזיל ומורכב. אני מבינה כעת שמשמעות המילה "בית" מלאה סתירות, ושאי אפשר לתארהּ בהגדרה אחת ויחידה.

בית הוא נקודה מוגדרת במפה.
בית הוא אוסף זיכרונות ששום מפה לא מסוגלת להכיל.
בית הוא הרחוב שבו צעדתם את צעדיכם הראשונים.
בית הוא גנאלוגיה, מי הביא לעולם את מי, ואיך אתם באתם אליו.
בית הוא התיעוד ההיסטורי של האנשים שחיו לפניכם.
בית הוא האדמה שלמענה אבותיכם נלחמו, והפסידו.
בית הוא האדמה שאבותיכם כבשו ולקחו לעצמם.
בית הוא קרובי המשפחה וכל יקיריכם.
בית הוא הקן שהקמתם עם האדם הזר שהופך לשותפכם לחיים.
בית הוא שדה התירס, עצי הזית ועדר הכבשים שסיפקו לכם מזון.
בית הוא האח, האש הביתית, המטבח שאוסף אליו בני משפחה וחברים.
בית הוא מקרר עמוס בגלידה האהובה עליכם.
בית הוא האופן שבו סבתא מבטאת את שמכם, כמו ברכה.
ובית אבות הוא המקום שאתם מעבירים אליו את סבתא כשהיא חולה וחסרת תועלת.

נוודים באפגניסטאן. צילום: טרייסי הנטר

נוודים באפגניסטאן. צילום: טרייסי הנטר

בית הוא שיר הערש שאימא שרה לכם לפני השינה.
בית הוא שיר הערש שהלוואי ואימא הייתה שרה לכם לפני השינה.
בית הוא שפה משותפת שדובריה מבינים גם המחוות הקטנות ביותר שלכם.
בית הוא המקום שבו אפשר לשרוץ בפיג'מה כל היום אם מתחשק.
בית הוא מקלט: הבניין, הדירה, החדר, הצריף, האוהל שבו אתם מוצאים מרגוע, שבו אתם מוגנים מכל פגעי הטבע, מחום, גשם, קור, שלג, סערות.
בית הוא אהובכם, שאליו אתם באים עם פרחים, מתנות ושוקולד.
בית הוא המקום שהשתעממתם בו וחלמתם בו על אופקים חדשים.
בית הוא עמוד הבית של האתר שלכם, או המסך הראשי בטלפון הסלולארי.
בית הוא תנור מטונף, רצפה שלא שטפתם, מדפים מלאי אבק, קורי עכביש בפינות, האשמות בבלגן ועצלנות.
בית הוא המקום שאתם מאחסנים בו אוצרות וגנבים אורבים לרגע הנכון.
בית הוא נדל"ן שיש לקנות ולמכור.
בית הוא המשכנתא שבמשך כל החיים אתם משלמים ומתעבים.
בית הוא המקום ההוא, בין ארבעה קירות, שבו הציקו לכם, התעללו בכם, אנסו אתכם, שנאו אתכם בלי סיבה האנשים שהיו אמורים להגן עליכם ולאהוב אתכם.
בית הוא בית הבובות שממנו רוצה האישה להימלט, אך אינה יכולה כי אין לה אמצעים ואומץ.
בית הוא המקום שאת יכולה להיות בו אישה לבדך ואף אחד לא מרחם עלייך.
בית הוא המקום שבו עינתה אתכם ממשלה שפוחדת מאזרחיה.
בית הוא המקום שבו הלכתם לישון רעבים.
בית הוא המקום שבו לא הורשיתם להתפלל לאלים שלכם בגלוי.
בית הוא המקום שאינכם מפחדים לחבוש בו חג'אב או כיפה ברחוב.
בית הוא מקום של מלחמה וצער אינסופיים שבו מעולם לא חשתם בטוחים.
בית הוא המקום שממנו גורשתם, שבו הורו לכם לנטוש את חייכם או למות.
בית הוא המקום שאבותיכם הובאו בו למנוחות.
בית הוא המקום שבו התעללו באבותיכם כאילו אינם בני אדם, והותירו אותם למות ללא קבר.
בית הוא המקום שאסף אתכם אליו משל הייתם אסופים.
בית הוא המקום שאליו אתם חוזרים ושבים.
בית הוא המקום שאינכם רוצים לחזור אליו שוב.

בית הוא מקום שאי אפשר לתאר במילים, ולזה התכוונה איזדורה דאנקן כשאמרה פעם שלוּ הייתה יכולה להגיד מה משמעותו של בית, לא הייתה צריכה לרקוד אותה.

הכפר פונטגרי שבווילס. צילום: בן סאלטר

הכפר פונטגרי שבווילס. צילום: בן סאלטר

בעידן של עקירה ונסיעות בעולם, האם יש עוד משמעות למושג הבית? ברגע זה ממש, ייתכן שישנם כ-200 מיליון איש החיים מחוץ למולדתם. אף אחד לא משבש והורס את מושג הבית יותר מאשר המהגר. אבל המהגר גם מציג יכולת מדהימה לשחזר את שרידי התרבות הזנוחה במקום אחר (זהו שחזור נוסטלגי, ולכן אינו מושלם), ובה בעת להסתגל, לעתים בצורה מצוינת, לשפה וחברה חדשות.
ובכל זאת, גם אם תהליך ההסתגלות עבר בהצלחה, אי-נוחות מבעבעת בבטנו של המהגר, מין אמביוולנטיות קיומית. נשתמש באבי כדוגמה. בארבעה ביולי מדי שנה הוא מציב בגאון את הדגל האמריקאי בחצר הקדמית של הבית שהוא ואמי קנו זמן רב לאחר שאחי ואני עזבנו את הקן. אבל גם לאחר 50 שנים בארצות הברית הוא לא בטוח שזה יעדו הסופי. אבי מחביא 500 שטרות של דולר למקרה שהוא ואמי ייאלצו לעזוב את המדינה בחופזה, כפי שנאלצו לעזוב את קובה. "למה שטרות של דולר?" אני שואלת. הוא עונה, חצי בצחוק, אבל חצי ברצינות: "לא הבנת? זה כדי לשחד את השומרים בגבול, שנוכל לעבור."

יש לזכור שהיכולת לנסוע ממקום למקום בנוחות ובנעימות היא זכות. אנשים שנעים בעולם בלי שנעקרו מבתיהם שוכחים בקלות את העובדה הבסיסית הזאת

אנו חיים בעולם מקושר ומוטרף, ויש אירוניה גדולה בעובדה שהמטייל המודרני נוהג לחפש דווקא את המקומות שמהגרים רבים רצו נואשות לעזוב. הייתי עדה להתנגשות הזו לפני 20 שנה, בקובה, בתקופה של התמוטטות כלכלית ומוסרית. הממשלה פתחה את הנמלים וכל מי שרצה היה יכול לעזוב דרך הים. אזרחים מתוסכלים הסתכנו במסע בכל כלי שיט שהצליח לצוף על פני המים. בו בזמן, 1994 הייתה השנה הראשונה מאז המהפכה הקובנית ב-1959 שבה הביאנלה לאמנות בהוואנה נפתחה לעולם הקפיטליסטי. אוצרים וסוחרים אמריקאים התרוצצו בין תערוכות והתפעלו מהאמנות שהם פספסו במשך עשרות שנים, ואז נרגעו אחרי המהומה על המרפסת של ה"הוטל נאסיונל", עם מוחיטו ביד. ובעוד הם מתפעלים, שייטים נמלטים מתו במעמקי האוקיינוסים, לעולם לא נדע כמה.

רות באהר בסן פרנסיסקו 2012. צילום: Monroem

רות באהר בסן פרנסיסקו 2012. צילום: Monroem

יש לזכור שהיכולת לנסוע ממקום למקום בנוחות ובנעימות היא זכות. אנשים שנעים בעולם בלי שנעקרו מבתיהם שוכחים בקלות את העובדה הבסיסית הזאת. אנתרופולוגים הם נוסעים מוזרים מכיוון שהם חוזרים לאותם מקומות שוב ושוב, בניגוד לתיירים עם צ'ק-ליסט שתמיד הולכים למקום חדש. ביליתי תקופות ארוכות עם אנשים שמעולם לא טיילו, מעולם לא יצאו מחוץ לגבולות העיירות והערים שבהן הם נולדו וגדלו. בסנטה מריה דל מונטה, כפר למרגלות ההרים הקנטבריים בצפון ספרד, פגשתי בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 אנשים שעובדים אדמות ורועים עדרים שמעולם לא היה להם זמן או רצון לנסוע מרחק שעתיים כדי לראות את הים.

לאחר מכן, באמצע שנות ה-80 במקסיקו, פגשתי גברים שחצו את "אל צ'רקו" (השלולית), כלומר הריו גרנדה, כטקס מעבר, ללא מסמכים, ועבדו בחקלאות או במטבחי מסעדות בארצות הברית, אבל לא העזו להביט סביבם יותר מדי או להתרחק, מפחד שייתפסו ויגורשו. בסופו של דבר הם חזרו לביתם בעצמם, מרוב געגוע למשפחותיהם ובדידות שלא מגיע לאף אחד לחוש.
לאחרונה, בקובה, התקרבתי לאישה שהייתה האומנת שלי בילדותי. כיום היא בסוף שנות ה-80 לחייה, ובכל זאת הייתה רק במלנה דל סור, עיר הולדתה הכפרית, ובהוואנה, העיר שאימצה אותה כשבאה לשם לעבוד בעבודה היחידה הזמינה לנשים שחורות ועניות בשנות ה-50 – משרתת. היא מעולם לא טסה במטוס. היא מעולם לא נדרשה להסביר את זהותה לאף אחד. אבל כל ידיעה שהיא מקבלת מִבְּנָהּ שלא חזר ממיאמי כבר עשר שנים – בין שהיא מגיעה בשיחת טלפון ובין שהיא מגיעה בהודעת אימייל שנשלחה לשכן – היא תדווח בפרטי פרטים, כאילו היא חוותה אותה בעצמה. מה שאינה יודעת בוודאות היא מדמיינת ומקשטת, כי זו מתנתם של האנשים שלא עוזבים את הבית – הם יכולים לשזור סיפורים מדהימים מהחוטים הפשוטים ביותר.

העיסוק במערכת היחסים שבין תחושת הבית לגעגוע הוא אובססיה אנתרופולוגית ותיקה. העניין נובע מהתפיסה שהאנתרופולוג חייב לעזוב את ביתו כדי לחקור את האחר במקום מרוחק. הידע הקיים בנושא נולד מהרהורים במשמעות ההכללה וההדרה, המוכר והאקזוטי, הילידי והזר. אך בעוד אנו מנסים להגיע ממקום למקום חמק מעינינו כל מה שבין לבין, התשתית הנרחבת של החיים המודרניים. פספסנו את המקומות הארעיים שהאנתרופולוג הצרפתי מרק אוז'ה כינה "לא-מקומות" (non-places) – שדות תעופה, קניונים, מלונות, כבישים מהירים, מסופי אוטובוסים ורכבות תחתיות.

שדה התעופה הוא צומת, נקודה המקשרת בין מקומות. מטאפורת ה"צומת" מבהירה שרבים מאיתנו, בעלי הזכות, חיים מדי יום את משמעות המילה "בית"

ה"לא-מקומות" האלה שינו משמעותית את מושג הבית, לא רק מבחינת אנשים בעולם הראשון, אלא גם מבחינתם של עוד ועוד אנשים בעולם המתפתח. ייתכן שאין דבר שהטביע בזהותנו חותם יותר מאשר הזמן שאנו מבלים בשמיים ובשדות התעופה, המקבצים יחד ערב רב של זרים לפני שהם ממיינים אותם למטוסים שונים. שדה התעופה הוא צומת, נקודה המקשרת בין מקומות. מטאפורת ה"צומת" מבהירה שרבים מאיתנו, בעלי הזכות, חיים מדי יום את משמעות המילה "בית". אלה שטסים לעתים קרובות ומבלים את רוב השנה בין מקומות עשויים לגלות שהמקום שאנו קוראים לו בית נראה לפתע כמו נתיב למקום אחר. הבית הוא המקום שאנו עושים בו את הכביסה, יוצאים ממנו לשיננית, ונותנים בו מרגוע לגופנו היגע לפני היציאה לאודיסאה הבאה. ומצדם, שדות התעופה מנסים להפוך לבתים שלנו; הם מציעים לנו שקעים לטעינת מגוון המכשירים שאנו נושאים כדי שנוכל להמשיך ולתקשר מרחוק, וכן חנויות, מסעדות, חדרי תפילה ועיסויים.

ה"לא-מקומות" מתרחבים מהמרכז לפריפריה בכל העולם, ולכן גובר הלחץ למנוע את הפיכת הבית לחדר מלון ארוך טווח. תפיסות סנטימנטליות של קדושת הבית מגויסות כאמצעי להתמודדות עם האיום שמציבים בפנינו ה"לא-מקומות." מדריכים רבים, כולל אתרים כגון Apartment Therapy ו-Houzz קיימים אך ורק כדי לעזור לנו להפוך את בתינו למקסימים וייחודיים ובלתי ניתנים להחלפה. "הום דיפו" ו-Pier One הפכו לרשתות מסחריות איקוניות שמציעות מצרכים שימושיים ונגיעות דקורטיביות לשיפוצים שאנו עושים בבית, ומחדירים בנו לסירוגין רוח מצועצעת נוסח רוקוקו או ענוות זן.

אבל עומדת בפנינו אפשרות נוספת, והיא לוותר על הבית לגמרי ולהיות חסרי בית מבחירה – לא כתוצאה מעוני או נתק מהמשפחה, אלא כדי להשיל מעלינו את משקלם של הדברים שמונעים מאיתנו להפוך לאזרחים אמיתיים של העולם, אנשים שמרגישים בבית בכל מקום.

היה לי לאחרונה העונג לפגוש אישה כזו בלפאייט, לואיזיאנה, שאליה באתי כדי להרצות בנושא: "לנסוע עם מטען כבד". היא ביקשה בנימוס לדבר איתי אחרי ההרצאה הראשונה ואמרה לי שהיא נוודת מודרנית. היא ויתרה כמעט על כל רכושה ומתניידת במכונית שמשמשת גם כחדר שינה וסלון. כנראה שהבטתי בה בשאלה כי היא המליצה לי לקרוא ספר שיבהיר את הכול. לא רשמתי את השם, ואחר כך התחרטתי ששכחתי אותו.

למרבה המזל, האישה באה למחרת לשמוע אותי שוב. היא הביאה איתה את הספר: Tales of a Female Nomad מאת ריטה גולדן גלמן, מחברת ספרי ילדים שלמדה אנתרופולוגיה בזמן שנישואיה עמדו על סף פירוק. לאחר הגירושים היא החליטה להגשים את החלום האנתרופולוגי שלה ולספק את תאוות הנסיעות, "לחיות חופשית בעולם." כדי שתוכל לנסוע כל הזמן, וכדי להפיק את המרב מכספה, היא החליטה לבלות את רוב הזמן בעולם המתפתח – במקומות שבהם ה"לא-מקומות" עדיין לא הטביעו חותם משמעותי. היא אימצה את ה"לא-מקום" האולטימטיבי, הדרך, והפכה אותה לבית.

המתנה ריגשה אותי, ואני מוקירה אותה ושומרת עליה.
"העבירי אותה הלאה כשתסיימי," אמרה לי האישה. "תני אותה למישהו אחר."
הנהנתי בהסכמה אף על פי שידעתי שאיני מסוגלת להיפרד מדברים. אני צאצאית של נוודים, אנשים שסבלו מגירושים ועקירות, אנשים שיכלו לארוז בהתראה קצרה ולהתחיל את חייהם מחדש. אך על דברים אני שומרת. אני אנסה לתת את הספר, מבטיחה. מישהו רוצה אותו? אם כן, תצטרכו לבוא לביתי השוקע במישיגן.

רות בהאר היא אנתרופולוגית מאוניברסיטת מישיגן באן ארבור. ספרה האחרון הוא Traveling Heavy: A Memoir in Between Journeys (2013).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי רות בהאר, Aeon .


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על לחפש את הבית

01
יורם הורוביץ

הערה אחת על המשפט: "היכולת לנסוע ממקום למקום בנוחות ובנעימות היא זכות". זה לא מדוייק. עד תחילת המאה התשע עשרה כל אחד יכול היה לנסוע לאן שרצה כי לא היו גבולות מדיניים מוגדרים ולא היו חוקים מגבילים בענין הזה. במאתיים השנים האחרונות מדינות הלאום לקחו את החופש הזה מבני האדם.

    02
    דפנה דה הרטוך

    "..בנוחות ובנעימות" = בתנאים טובים ,בכיסאות נוחים,במהירות ,בביטחון,ברגיעה,עם תאי שירותים זמינים,מיזוג אוויר וחימום וכו'. לא לכל אחד קיימים התנאים הללו,לא בכל מקום. אולי לכך הייתה כוונתה של הכותבת ?

03
יורם הורוביץ

הנוחות שאת מתארת היא נוחות של המצב כיום. בני אדם שוטטו ברחבי העולם כבר לפני אלפי שנים, ולא מתוך כורח אלא מסקרנות. אנשים הצטרפו לפני אלפי שנים לצבא זה או אחר כדי לראות עולם, אנשים עשו עליות לרגל, צעירים תמיד חיפשו אתגרים בלי לחפש את הנוחות של היום.

04
משה אוריין

המסקנה שלי היא שכמו שיש אנשים שאם א-מיניים, א-זוגיים ועוד כמה וכמה "א-", הרי שיש אנשים שהם בדרגות שונות של "א-ביתיים".
זו כמובן אינה ביקורת שיפוטית אלא מחשבה שעולה בי בעקבות קריאת המאמר.
מכל מקום, נראה כי התשוקה לנדוד באופן בטוח ודי חפשי מדאגות, זו כנראה משאת נפש בעיקר של אלה שיכולים להרשות לעצמם בית מאד מסודר...