לחשוב כמו מנצח

מנצח מנהיג מתוך השראה. הוא מעצים ומלהיב את הנגנים כדי ליצור יצירה הרמונית ויפה. מה יכולים מנהיגים ומנהלים ללמוד ממנצחים?
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

נובמבר 1987, אני בן 29, באותם ימים גיטריסט ותלמיד לניצוח באקדמיה למוזיקה בירושלים. אני עולה על טיסה לאילת, להופיע בחלטורה בטיילת כקוסם ולהטוטן (מיומנויות מהן התפרנסתי בשנות הלימודים באקדמיה), ושם במרומים אני פוגש את שלומי, חבר ותיק שלא ראיתי כמה שנים. שלומי, סטודנט לתיאטרון ובימוי, טס גם הוא לאותה טיילת להשתתף באותה חלטורה כ... מגדת עתידות. אחרי שסיימנו להשלים את פערי השנים שחלפו מאז היינו בקשר לאחרונה, שלומי מספר לי בהתלהבות שהוא קיבל עבודה לביים מופע מחול ותאטרון לפסטיבל ישראל1 שאמור להתקיים שבעה חודשים לאחר מכן. "וואו! איזה יופי" הוא אומר לי, "אתה מוזיקאי, נפלת לי בול! בדיוק אנחנו מחפשים מלחין. אתה יכול להלחין לנו?"

מעולם לא הלחנתי לפני כן, קצת אלתרתי ולא יותר (כאמור גיטריסט וסטודנט לניצוח). ובכל זאת עניתי מיד "כן! תודה! איזה יופי!". כך קרה שבסתיו 1987 עליתי למטוס בשדה דב גיטריסט וירדתי ממנו באילת מלחין לפסטיבל ישראל. ביוני 1988 בוצע על צלע הר ציון ריקוד מלווה ביצירה מוזיקלית בת 45 דקות לתזמורת, יצירה שעליה אני חתום עד עצם היום הזה.

איך הפכתי מעל ים המלח למלחין? פשוט לא הייתה לי ברירה; התחייבתי. השבתי להצעה "כן, תודה, איזה יופי". שם במרומים הופיע הרגל חשיבה שאני קורא לו "ליתר ביטחון אני אומר כן". אני שומע קולות ששואלים "מה, בלי לבדוק קודם?" ו"תמיד זה מצליח?" ו"מה עם ניהול סיכונים?", וכו'. הקולות המודאגים צודקים וההרגל לומר "כן, ליתר ביטחון" לא תמיד עובד ומצליח. אולי אפילו ברוב המקרים זה לא עובד ולא מצליח. אז מה? את רוב הפעמים האלו בחיי אני כלל לא זוכר. אלו שאני זוכר הם המקרים שממש לא הצליחו, כיוון שהם תרמו משהו אחר לצמיחה ולהתפתחות שלי. אולי אפילו יותר מאלו שהצליחו.

בגלל שהסיפור הזה מבטא אספקט מאד קריטי להצלחת ניהול כל ארגון או פרויקט, יהא אשר יהא. הוא מדבר על התנהלות "האדם שמנצח"

אם כך מה בכלל הסיכון? עבורי ההרגל לומר "כן ליתר ביטחון" הופיע בנקודה בחיים בה הייתי אמור להיעשות למלחין, ואכן הפכתי לכזה. להרגלים שלנו חשיבות עצומה בעיצוב חיינו. אני עושה אבחנה ברורה בין הרגלים פיזיים (אופן שריכת שרוכי הנעל למשל) לבין הרגלי החשיבה כגון "האם אני צופה שמשהו טוב יתרחש בכל סיטואציה חדשה או מצפה לרע?"; "האם יש לי את ההרגל לחזק עצמי ולהעצים במחשבה או לדכא את עצמי ולהאשים?" מאחורי התשובה המידית "כן, תודה, איזה יופי", נמצא ההרגל הפיזי לומר כן, ליתר ביטחון, ומאחוריו הרגל החשיבה ש"משהו טוב חייב לצאת מזה". אני מאמין שהרגלי החשיבה שלנו הם הגורם מספר אחד בעיצוב מציאות חיינו.

למה אני משתף באירוע הזה מקורות חיי? בגלל שהסיפור הזה מבטא אספקט מאד קריטי להצלחת ניהול כל ארגון או פרויקט, יהא אשר יהא. הוא מדבר על התנהלות "האדם שמנצח". כל יום בחיינו יש לנו מפגשים עם העולם הפנימי ועם התגובות שלנו שם. "את נראית נפלא היום, התספורת החדשה כל כך הולמת אותך" - ואת בהתעלות, קורנת וזורחת. "תגיד, מה קורה איתך, אתה נראה נורא, אתה בטוח שאתה לא חולה?" - וכבר אתה מחוויר והדופק עולה. עוד רגע באמת חולה. האם אנחנו יכולים לאמץ הרגלים ולהפוך ל"מנכ"ל של משרד הפנים שלנו", שם אנחנו מקבלי ההחלטות, או שאנחנו "עובד" שמופעל על ידי כל תנועה, תזוזה, אמירה שמגיעה מבחוץ, ואין לנו את היכולת לקבל החלטה עצמאית. כמו בתזמורת, ניצוח מתחיל קודם כל בניהול העצמי שלנו - ב"ניצוח על התזמורת הפנימית שלי".

המנצח (על קצה המקל)

אני מכיר אנשים, חלקם מנהלים בכירים אגב, שמוצאים לעצמם רגעי נחת בישיבה על כורסה, כאשר סימפוניה של בטהובן מתנגנת ברקע והם מנצחים על תזמורת דמיונית. (מודה שגם אני עצמי עושה זאת מדי פעם, יותר כיף לנצח בישיבה).

בואו נתבונן רגע על ההבדל בין "מנצח כורסה" לבין מנצח בפועל. מדובר למעשה באותו הבדל כמו זה שבין רקדן לנגן.

התנועה אצל הרקדן היא תוצאה של תגובה למוזיקה.
התנועה אצל הנגן היא תוצאה של יצירת המוזיקה.

והמנצח? המנצח הוא שניהם יחד ובו זמנית; הוא מגיב למוזיקה שהוא שומע בדמיונו, בעולמו הפנימי. במילים אחרות, אפשר לומר שהוא מגיב לחזון שמניע אותו. בו בזמן הוא יוצר מוזיקה באמצעות הנגנים עליהם הוא משרה, אותם הוא מניע בתנועות שלו ובהבעה שבפניו וכך מאפשר למוזיקה ביטוי בעולם הפיזי, בעולם החיצוני.

מנצח חי גם בשני מישורי זמן. הוא שומע פיזית בעולם החיצוני, באוזניו, את המוזיקה בדיוק באותו הזמן שכולם שומעים אותה, אבל במקביל הוא שומע בעולמו הפנימי את המשך היצירה. הוא יודע למה לצפות; הוא יכול "לחכות לתזמורת מעבר לפינה". העובדה שהנגנים יודעים שהם מונהגים על ידי מישהו שנמצא איתם בכאן ועכשיו וגם מחכה להם בהמשך משרה עליהם ביטחון רב.

אם נתעכב לרגע נוסף על עבודת המנצח, ניזכר שכולנו חיים בו זמנית בשני עולמות: העולם הפיזי - עולם המצבים והנסיבות; ובעולם הפנימי - עולם המחשבות, האמונות, התגובות הפנימיות והרגשות. תאורטית, כולנו מבינים את זה אבל אנחנו לא מתעכבים על השאלה איך זה ייתכן שכל הזמן קורים דברים בעולם החיצוני ואנחנו מגיבים עליהם מיד בעולם הפנימי? אני לא אומר שזה לא בסדר לשמוח כשאומרים לנו שאנחנו נראים טוב, אבל שימו לב כמה כוח אנחנו מפקידים בידי העולם החיצוני. רוב הזמן אנחנו נמצאים מולו במצב תגובה וכתוצאה מכך אנחנו נתונים לגחמותיו.

נחזור אל המנצח. כל קונצרט הוא פרויקט חדש. כל תזמורת היא "ארגון" חדש להוביל. המפגש הראשון עם תזמורת הוא הקריטי מכולם. המנצח חייב להיות בלתי תלוי כשמדובר בעולמו הפנימי, אם הוא רוצה לשרוד את חבורת הנגנים שמולו. נגני תזמורת שופטים מנצח המגיע אליהם בפעם הראשונה תוך כ-40 שניות. "שיפוט מהיר והוצאה לפועל", בו-זמנית. אם הם לא מרוצים מתפקודו בשניות הראשונות הללו, הם ימשיכו איתו את הסדרה כולה עד הקונצרט האחרון אבל לא יזמינו אותו שנית. מנצח המראה עוצמה פנימית, מנצח שהוא מאסטר של עולמו הפנימי, ייקלט כך על ידי הנגנים עוד בדרכו לפודיום. הדרך משם למנהיגות תהיה קצרה, וזאת בהנחה שיש לו מה להציע מבחינה מוזיקלית וטכנית. וכמו שאתם כבר מבינים, זה לא נכון רק לגבי מנצחים.

לשלוט בכלי המורכב בעולם

תזמורת היא כלי נגינה חי, פועם ונושם באמצעות עשרות לבבות וריאות, מאות אצבעות שנשלחות למיתרים, קלידים, מקשים ושסתומים ובנוסף לכל אלו, קיימים בו גם עשרות ראשים ובהם מוחות בעלי רעיונות טובים ודעות מוצקות.

כל קונצרט הוא פרויקט בו יש להשליט סדר בתזמורת, ללמד את היצירות, להלהיב, לאזן, לכוון לדייק ועוד עשרות פעולות. בגלל זה אישיותו של המנצח משמעותית לביצוע עבודתו: עליו לסחוף את הנגנים לתוך עולמו המוזיקלי ו"לפתות" אותם באינטרפרטציה שלו

כל קונצרט הוא פרויקט בו יש להשליט סדר בתזמורת, ללמד את היצירות, להלהיב, לאזן, לכוון לדייק ועוד עשרות פעולות. בגלל זה אישיותו של המנצח משמעותית לביצוע עבודתו: עליו לסחוף את הנגנים לתוך עולמו המוזיקלי ו"לפתות" אותם באינטרפרטציה שלו; עליו להוביל כמות גדולה של אנשים בעלי דעות ותפיסות מוזיקליות עצמאיות משלהם אל תוך חוויה כוללת שיכולה להיווצר רק מתוך עבודה משותפת ואשר דורשת ויתור מסוים על "האמירה האישית".

מלאכת הניצוח יודעת לרתום את הנגנים לכלל פעולה בה הם חשים שותפים למשימה הקבוצתית באופן חדור ומלא כל כך, עד שהם רואים בזאת את הביטוי האישי שלהם. לָאוֹ דְזְה הקדים את זמנו וניסח את זה נפלא עבור מנצחי התזמורת: מנהיג גרוע הוא מנהיג שאנשיו בזים לו. מנהיג טוב הוא מנהיג שאנשיו מהללים אותו. מנהיג גדול הוא מנהיג שאנשיו אומרים: 'עשינו את זה בעצמנו'.

מנצח גדול מאפשר לנגניו לחוות את העצמאות הזאת בתוך הקבוצה וזה, בתורו, מעודד את הנגנים לקחת אחריות, לדאוג לכוון את הכלי שלהם, לדייק, להתלהב ועוד.

אני מציע הקבלה בין פעילות המנהיג לעבודת הניצוח על תזמורת משום ששתיהן דורשות הבנה של המבנה השלם. ההקבלה מתרחשת ברמות שונות:

  1. היצירה מייצגת את החזון שממומש ברגע ביצועו = המוצר.
  2. המלחין הוא היוצר, בעל החזון, הרואה את הנולד = הממציא או היזם.
  3. המנצח מוביל את התזמורת, יש לו את החזון, הוא מתווה כיוון = המנהיג.
  4. הכנר הראשי מוביל את התזמורת בהיבט הטכני = מנהל כללי.
  5. נגני הקבוצות השונות הם המבצעים בפועל = עובדי החברה.

מנצח שהוא מנהיג מבין את המבנה הזה היטב, יודע שעליו לשרת את היצירה וכאשר הוא יהיה כל כולו ספוג ומונע על ידי החזון, עד לאחרון תאי גופו, אז יצליח בקלות לרתום את נגניו ולהעביר להם את החזון הגדול של היצירה, כך שגם הם כולם יהיו ספוגים בו ומונעים על ידו. ואולם, הבנת המבנה הכללי של התזמורת והשליטה בה חשובות, אבל הן לא מספיקות. המנצח המנהיג יודע גם מה האפשרויות הגלומות בכל כלי ובכל קבוצת כלים. הוא מודע לצבעים השונים שניתן להפיק מכל אחד, לייחוד שלו ולאופיו. הוא עושה שימוש ביכולתו להבליט כלי זה או אחר או קבוצה זו או אחרת, ובכך מוסיף אמירה משלו לביצוע של היצירה.

מנצחים בכל מקרה

ניצוח הוא מנהיגות מתוך השראה. מנצח שלא מתרגש מהיצירה עליה הוא מנצח, לעולם לא יהווה השראה לנגניו ובוודאי שלא יצליח להפיק ביצוע מרגש מהתזמורת שלו. אגב, המנצח יכול לנצח גם על יצירה שאינה מרגשת אותו, אבל אז הוא יהיה בגדר "מחלק הוראות" - הוא ינהל, לא ינהיג. יהיו תוצאות, אך לעולם לא תתקיים היצירה ברמה האנרגטית והרגשית שהמלחין התכוון לה מכיוון שמלחין תמיד יכתוב מוזיקה שמרגשת אותו.

לסיום אני מזמין אתכם לצפות בכמה מנצחים. להתרשם מהמנהיגות שלהם, מהדרך בה הם "מנהלים פרויקט". כמובן שזוהי רק תמונה חלקית מאד מכיוון שמדובר בהופעת המנצח במהלך קונצרט. ניהול פרויקט במובן של הפקת קונצרט כולל את רוב העבודה בתהליך הכנת החומר המוזיקלי והחזרות. אך משום שאנו מורגלים לראות את המנצח בשלב התוצאה – הקונצרט, בחרתי לצרף קישוריות למנצחים גדולים שצולמו במהלך הקונצרט. עם מי אתם מזדהים? אחרי מי תלכו? מי מלהיב וסוחף אתכם ומה יש בו ובביצוע שלו ש"עושה לכם את זה"?

ארטורו טוסקניני – ורדי - הפתיחה לכוחו של גורל. סמכותי, מדויק ועצמתי (כמעט מפחיד).

ריקרדו מוטי – ורדי - הפתיחה לנבוקו. כולו אש ולהבה, מאד אקטיבי ועצמתי. מאד פעיל, "נכנס לכל מחלקה", עושה המון בשביל כולם.

איגור סטרווינסקי – ציפור האש. בקושי זז וכמעט לא "מנצח", לא בטוח שהנגנים בשורה האחרונה בכלל רואים את תנועות הידיים המזעריות שלו, אבל הוא המלחין עצמו – בעל החזון, כל כולו ספוג היצירה ולכן קל לו מאד להוביל וקל ללכת אחריו.

קרלוס קלייבר – שטראוס - פולקה רעמים וברקים. הוא לא "בא לעבודה" הוא שם כי הוא אוהב את זה והוא עושה את זה בגדול. ניכר עליו עד כמה הוא שולט בחומר וסומך על הנגנים כשהוא נותן להם חופש פעולה מלא.

לאונרד ברנשטיין – היידן - סימפוניה מס' 88. ביצוע מאד מיוחד כאשר המנצח משאיר את התזמורת לנגן לבד ורק מתבונן בהם, מחייך, אוהב, מפרגן, כאילו אומר "אני את שלי עשיתי, אני מעביר לכם את הלפיד, את יכולים לעשות זאת בלעדיי".

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על לחשוב כמו מנצח

01
אלברט

לרוני פורת - תודה על מאמר חכם, מרתק ובעיקר מאד אנושי.
אשמח לקרוא מאמר ברוח דומה, על המיוחדות בניהול מוזיקלי של קבוצת ג'ז.
jazz band
נראה כאתגר ניהולי ומנהיגותי מיוחד במינו עם כל האילתורים ועם הצורך לתת לכל אחד את "הבמה שלו", תוך שמירת קו מוזיקלי מוצק לאורך הביצוע.
אז רוני, "ליתר בטחון תענה כן" ופרסם מאמר נוסף.

02
צהלה כהן

המנהיג הוא תמיד מנצח. לפעמים יוצאת קקופוניה לפעמים הרמוניה תלוי ביכולת של המנצח להנהיג את קולותיו הפנימיים.
נעים זמירות ישראל , דויד המלך, הוא המנהיג והמנצח האולטימטיבי .

04
יעל זגדון

תענוג צרוף לפתוח את השבוע עם כזאת השראה.
הצלחת למלל מסר כ"כ חשוב בצורה פיוטית ונגישה אשר מאפשרת לגעת בחומר מרצון והנאה.
כמורה לתיאטרון לבני נוער ומבוגרים- אביא את מאמרך בתקווה שישפיע עליהם כפי שהשפיע עליי.
תודה רבה לך רוני פורת.

05
רון הוז

מאמר מעניין אולם מוגבל בראיית העולם, שכן הוא אינו מזכיר מנהיגים שההקבלה מתבקשת.
כאלה הם מורה. כולנו יודעים זאת כתלמידים וחלקנו גם כמורות/ים. מפקד בארגון צבאי. מקים חברה. מדריך בתנועת נוער.
הנגנים אינם משפחה ואינם חברים קרובים (לעתים גם להיפך, ישנה ביניהם תחרות רבת פנים, שחלקה מתבטא במקום הישיבה) כפי שהתלמידים והציבור שהמנהיג רוצה להנהיג אינם כאלה.