לי זה לא יקרה

אנו נוטים לסלוח לרמאים ושקרנים יותר מהר משאנו תומכים בקורבן ההונאה המיוסר, הטיפש, התמים. אבל מדוע?
X זמן קריאה משוער: 18 דקות

במקום כלשהו בעולם יש חייל, חבר ביחידת "אריות הים", שביצע כל מיני פעולות אלימות, ורוב הסיכויים שמעטים בלבד יודעים שהוא ביצע אותן. לא אשתו, לא הילדים, גם לא ההורים והחברים שלו. הוא לעולם לא יוכל לדבר על המשימות שביצע בשם הביטחון הלאומי. אבל הוא עלול לצרוח באמצע הלילה. וכשאשתו תנסה לנחם אותו, הוא עלול להכות אותה בטעות כיוון שיהיה משוכנע, בסיוטו, שהיא האויב. גם אז לא יוכל להסביר מדוע עשה זאת. זה יהיה חלק מעולמו הפנימי, עולם שאסור לו לדבר עליו, עולם שמזהם כל חלקה טובה בחייו.

אני לא הייתי מאורסת לאיש הזה. לא, האיש שכמעט התחתנתי איתו לא היה גיבור כלל וכלל, חוץ מבעיני עצמו. הוא לא השתתף בפשיטות על תאי טרור. האנשים היחידים שהוא תקף היו חבריו, בני משפחתו ועמיתיו, למרות שהוא טען כי הוא סוכן חשאי בעל רשימת הישגים ארוכה כל כך עד שבלעדיו היה העולם החופשי קורס.

כעיתונאית, כלומר, כמישהי בעלת סקרנות טבעית, אני מתגאה ביכולתי להריח תרמיות. יותר מבן זוג אחד ציין בפני, בתשישות, שאני מצטיינת בחקירות נגדיות. אבל למרות שחלק גדול מהדברים שסיפר לי ארוסי לשעבר נשמעו בלתי סבירים, לא הייתי יכולה לאמת אף אחד מהם. חוץ מזה, כולנו למדנו, באדיבות סרטים כמו "צלף אמריקאי" ו"כוננות עם שחר", שמישהו צריך לעשות את העבודה המלוכלכת, נכון? אמנם הוא לא נראה כמו מרגל, אבל האם יש סיפור כיסוי מוצלח יותר מאשר חנון אסתמטי שתמיד צמוד לבקבוק של טיפות אף?

פרטים מסוימים היו אמיתיים. הוא באמת היה רופא, במקור ממרפאה פרטית בלוס אנג'לס (את זה אני יודעת כי ראיינתי אותו לכתבה שנים קודם לכן – כך נפגשנו לראשונה). הוא באמת התגייס לחיל הים האמריקאי אחרי שהוא ואשתו התגרשו; מדי בוקר היה מגהץ את המדים שלו ומצחצח את הנעליים ומחתים כרטיס בפנטגון. הוא היה חבר בכוח משימה שניסה לפתוח בית חולים לילדים חולי סרטן במזרח התיכון, ולעתים קרובות היה טס לעיראק ולאפגניסטן. בכל פעם שנסע היה מתקשר ומבטיח לספר לי על חוויותיו ברגע שיהיה לו "קו מאובטח".

ניסיתי לשלוט בספקנות הטבעית שלי. הוא היה תומך ואוהב ומצחיק ומקסים. הוא ניסה לעשות קצת טוב בעולם.

אבל בכל פעם סקרנותי הייתה מכריעה אותי והחקירה הייתה מתחדשת. למה אני לא יכולה לבקר אותו בעבודה? ("הם מקפידים עכשיו על אבטחה"). מתי הוא יראה לי את המדליות שקיבל על מבצעים שבאופן רשמי מעולם לא התרחשו? ("בפעם הבאה שנהיה במנהטן, הם נעולים שם בכספת"). איפה הוא פגש את האקסית שלו? ("הצלתי אותה במשימה סודית באיראן, היא הייתה בת ערובה"). על מה אובמה רצה לדבר איתו? (על עבודתו בלכידת "אנשים רעים" במזרח התיכון).

"את חוקרת אותי!" הוא היה נובח. "את לא מאמינה לי! אי אפשר לנהל מערכת יחסים בלי אמון". נהייתי פרנואידית יותר ויותר והתחלתי לפקפק בשפיותי. למה אני צריכה לדעת כל דבר? אני לא יכולה פשוט לקבל את מה שהוא אומר לי? לא פלא שאני רווקה כל כך הרבה שנים.

יש מחקר שטוען כי אנשים מספרים שניים או שלושה שקרים מדי עשר דקות. שקרים מחלחלים לכל תחומי חיינו – לעבודה, לתקשורת, לממשלה. ועוד לא הזכרתי את השקרים שאנו מספרים לעצמנו

בסופו של דבר, החבילה לא התפרקה בגלל סוגיות של ביטחון לאומי, אלא בגלל מנה של כרוב ניצנים. ערב אחד יצאנו לארוחה עם הוריי. המסעדה לא הייתה משהו מיוחד, אבל הוא השתפך מיוזמתו במחמאות על אודות האוכל. "זה הכרוב ניצנים הכי טוב שאכלתי!" הוא הכריז. הוריי שמחו שהוא נהנה. אני שמחתי שהם שמחים.

לכן הייתי המומה כשהוא אמר לי מאוחר יותר כמה הוא שנא את האוכל. "אז למה אמרת להם שאתה אוהב אותו?" שאלתי.
"ניסיתי לגרום להם להרגיש טוב", הוא אמר. "להיות מנומס".
"יש נימוס ויש שקרים מיותרים!" אמרתי. "אף אחד לא שאל אותך מה אתה חושב. למה להתלהב ככה ממשהו שאתה שונא?".
ואז ירד לי האסימון: אם הוא מסוגל לשקר בצורה משכנעת לגבי דבר שולי כל כך, הוא מסוגל לשקר לגבי כל דבר.

עדיין לא היה לי מושג אם בן הזוג שלי הוא ג'ייסון בורן, וולטר מיטי או שילוב של שניהם, אבל לא יכולתי להמשיך לחיות במרחב הלימינלי הזה. עזבתי אותו ומיד התחלתי להלקות את עצמי. האם הרסתי את הדבר הטוב ביותר שקרה לי? אז מה אם הוא הפריז באהבתו לירקות; כולנו מספרים שקרים לבנים. למען האמת, יש מחקר שטוען כי אנשים מספרים שניים או שלושה שקרים מדי עשר דקות. שקרים מחלחלים לכל תחומי חיינו – לעבודה, לתקשורת, לממשלה. ועוד לא הזכרתי את השקרים שאנו מספרים לעצמנו. אולי מיהרתי לשפוט אותו?

הספקות לגבי הפרידה ייסרו אותי במשך שנה, עד שבוקר סוער אחד צלצל הטלפון: סוכן מיוחד דן ריאן משירות החקירות הפליליות של חיל הים. התגלה כי רופא שעבד עבור הממשל הפדרלי רשם מרשמים מזויפים לוויקודין ותרופות אחרות, כולל ויאגרה. אני, יחד עם עמיתיו מהפנטגון, דודתו הקשישה, חמו לשעבר, חברתו החדשה ושורה שלמה של אנשים בדויים היינו קורבנותיו התמימים. האם אני מכירה את האיש הזה?

כן, אני מכירה אותו.

בתוך ראשי רקדתי ריקוד קטן של ניצחון. כל התסכול המיותר הזה, כל הספקות, ומסתבר שצדקתי! מיד חבשתי את כובע העיתונאית, התקשרתי לאשתו לשעבר, לעמיתיו לעבודה, לחברתו החדשה. כולם היו מזועזעים – שבורים! – שהאיש שהם בטחו בו ניצל אותם כך. אף אחד לא חשד שהוא ירמה אותו. "כמעט חטפתי התקף לב כשהתקשרו אלי", הודיעה לי אשתו לשעבר. היא אמרה לי שהם נפגשו בלימודי הרפואה, לא באיראן (היא מעולם לא הייתה שם), ושהוא כבר היה נשוי פעם אחת לפניה. הוא לא היה ב-CIA ומעולם לא היה ב"אריות הים", אף על פי שבנם המתבגר האמין שאביו הוא חייל-על. היא עצמה חשבה שהוא דו-קוטבי, אולי אלכוהוליסט: אני הצעתי פסיכופת. שתינו הסכמנו על נרקיסיסט. חיל הים ביטל את כל ההרשאות שלו, רישיונו הרפואי הושעה, ואחרי עסקת טיעון הוא נשפט ל-18 חודשי מאסר (כשנעצר לראשונה, הוא טען שהוא אוגר תרופות במטרה להביא אותן ליתומים עיראקים).

"יש לך מזל", אמרו לי אחר כך חברים. "יצאת בזול". הם צדקו, כמובן, אבל ההערות שלהם בכל זאת הציקו לי. אם באמת היה לי מזל, אף פעם לא הייתי פוגשת אותו. חברים אחרים שאלו אותי איך לא הבנתי קודם. "לא היו דגלים אדומים?" הם שאלו. "באמת חשבת שהוא גיבור מלחמה?". "אם הוא באמת היה ב'צוות שש' של אריות הים, הוא לא היה יכול לומר לך". הייתי מושפלת ומובכת. בסך הכול היינו יחד במשך שנה; למה לא הסתלקתי מיד כשהתחלתי לחשוד בו? ואם להיות כנה, התחלתי לחשוד בו כבר בפעם הראשונה שיצאנו. כמה טיפשה הייתי. תמימה. פתטית.

לא מה שהם נראים

פרט מתוך ״המוות והילד״ מאת ג׳יימס אנסור, 1888. באדיבות  Playing Futures

פרט מתוך ״המוות והילד״ מאת ג׳יימס אנסור, 1888. באדיבות Playing Futures

תרמיות והונאות מזהמות את תחושת העצמי של הקורבן. הן מטלטלות אותו, גורמות לו לפקפק בכושר השיפוט שלו. כמו אינגריד ברגמן ב"אורות הגז", שבעלה משכנע אותה שהיא הולכת ומשתגעת (אך למעשה מתמרן אותה), האדם המרומה מאבד אמון ביכולתו לקבוע מה אמיתי ומה לא. הרמייה נמצאת בכל מקום. התרבות הפופולרית שופעת דמויות שאינן מה שהן נראות: וולטר ווייט ("שובר שורות"), דון דרייפר ("מד מן"), פרנסיס אנדרווד ("בית הקלפים"), ניקולס ברודי ("הומלנד"), ג'קי פייטון ("האחות ג'קי"), דקסטר מורגן ("דקסטר"). הודות לפוטשופ, לאינטרנט, לתוכניות "ריאליטי" מתוסרטות, לאתרים כמו "אשלי מדיסון" (המיועד לאנשים נשואים המעוניינים ברומן) ולמדיה החברתית, הגבול בין בדיון למציאות הולך ומיטשטש.

לפעמים שקרנים, בוגדים או רמאים מלקים את עצמם או חשים נקיפות קלות של חרטה על מעשיהם. אבל בעוד שהמרומים לכודים במשבר של זיכרון, היסטוריה אישית ורגשות, הרמאים זוכים להזדמנות לקבל החלטות טובות יותר בהמשך

אך בעוד שאנו מגַנים את התנהגותם של הרמאים, אנו גם מריעים להם. ארצות הברית אוהבת סיפורי גאולה. ולמרות שאנו שמחים לתת הזדמנות שנייה לעבריינים מסוימים, אנחנו פחות נדיבים לקורבנותיהם. "התרבות שלנו מקבלת בחום את החוטא שכיפר על מעשיו, אבל את הקורבן – פחות", כתבה הפסיכיאטרית אנה פֶלְס (Fels) בניו יורק טיימס. ולכן לעתים קרובות קל יותר לאדם ששיקר או בגד. נכון, לפעמים שקרנים, בוגדים או רמאים מלקים את עצמם או חשים נקיפות קלות של חרטה על מעשיהם. אבל כל המידע בידיהם; ההחלטה לפעול בשפלות הייתה שלהם. ובעוד שהמרומים לכודים במשבר של זיכרון, היסטוריה אישית ורגשות, הרמאים זוכים להזדמנות לקבל החלטות טובות יותר בהמשך. איפה היו תוכניות האירוח היומיות בלי וידוייהם המיוסרים והבטחותיהם להתחלות חדשות?

לעומת זאת, רוב האנשים שנפלו קורבן לשקר או לבגידה לא ממהרים לספר על מה שקרה להם. "אנשים מתביישים", אומרת דונה אנדרסן, מחברת הספר “Red Flags of Love”. אנדרסן חוותה זאת על בשרה; בעלה לשעבר גנב ממנה 250,000 דולר. החוויה הייתה מטלטלת כל כך עד שב-2005 היא הקימה את האתר lovefraud.com, המוקדש לאנשים שנפלו קורבן להונאה במסגרת מערכת יחסים. מבקרים בו כמעט 100,000 איש בחודש, היא אומרת. הם רוצים לדעת שיש עוד אנשים כמוהם. "הדבר הכי גרוע בעולם", אומרת אנדרסן, "זה להרגיש פראייר".

אנשים ששיקרו להם "מלקים את עצמם שלא חשדו", אומרת פלס. "לכאורה, הרגשות שמתעוררים בהם נוקבים פחות מהתחושות של השקרן, אבל בטווח הארוך הם עלולים לגרום נזק רב יותר: השפלה, מבוכה, התחושה שהיו תמימים או עיוורים, ניכור כלפי האנשים שידעו את האמת לאורך כל הדרך, והגרוע מכול – מרירות". הרשתות החברתיות של הקורבנות לא מספקות להם תמיכה, אומרת פלס. "כשאדם לא שולט בגורלו, האנשים סביבו חשים סלידה. חברים נוטים להאשים את הקורבן בצורה לא מודעת ולשאול אותו אם "ברמה מסוימת הוא בעצם ידע" מה קורה ופשוט "חי בהכחשה".

סיבה נוספת ליחס הבלתי אוהד לקורבנות של תרמיות והטעיות, טוענים מומחים, היא שהחוויה שלהם נוגעת במקום כואב. כולנו עלולים ליפול קורבן לניצול, למרות שאף אחד לא רוצה להודות עד כמה הוא פגיע

כשאביה של קרוליין האן יצא מהארון בשנות העשרה המאוחרות לחייה, רוב תושבי העיירה הקטנה שבה חיו ב"אפסטייט ניו יורק" תמכו בו. אף אחד לא הניד עפעף כשהוא עבר לגור עם בן הזוג שלו. ומה לגבי אמה? על החוויה שלה "אנשים אף פעם לא דיברו, רק מאחורי הגב שלה", אומרת האן, 39, עורכת מגזין בניו יורק. "'איך היא לא ידעה שהוא הומו?'; 'איך היא יכלה להיות כל כך טיפשה?'. אנשים הצטערו שאבי היה צריך להסתיר את הזהות האמיתית שלו כל כך הרבה שנים, אבל אף אחד לא חשב לשאול איך אמא שלי מרגישה".

סיבה נוספת ליחס הבלתי אוהד לקורבנות של תרמיות והטעיות, טוענים מומחים, היא שהחוויה שלהם נוגעת במקום כואב. כולנו עלולים ליפול קורבן לניצול, למרות שאף אחד לא רוצה להודות עד כמה הוא פגיע. "לעתים קרובות אנשים לא מפגינים אמפתיה לקורבנות ואף שופטים אותם מתוך התגוננות, מתוך הפחד ש"זה היה יכול לקרות לי, ואני לא רוצה להתעמת עם המציאות, עם הפגיעות הזאת", אומר סטיבן בקר, פסיכותרפיסט מווסטפילד, ניו ג'רזי, שעובד לעתים קרובות עם קורבנות של רמייה. אנשים משליכים את הפגיעות שלהם על הקורבן ומאשימים אותו שלא זיהה את הסימנים, ולכן – במובן מסוים – "הגיע לו".

למרתה ריברס, בת 58, לא היה מושג שהאיש שאיתו חיה במשך 30 שנה, אבי ילדיה, הוא שקרן משובח כל כך. לכאורה היו לשניים חיים נפלאים בגריניץ' המטופחת שבקונטיקט: תארים מאוניברסיטאות יוקרתיות, גביעים מתחרויות אתלטיקה ארציות, הם נראו מצוין, היו להם עבודות מצוינות. הם היו מאושרים. עד שמרתה החלה למצוא קבלות ממועדוני חשפנות. וממלונות מקומיים. ועל נעלי עקב של כריסטיאן לובוטין ב-800 דולר – שלא היא קנתה. ואז היא גילתה שבעלה מנהל מערכת יחסים ארוכת-טווח עם שותפתו העסקית, ושיש להם ילד.

החיים שריברס ידעה עד אותו רגע נגמרו בבת אחת. "את חושבת לעצמך: זה אף פעם לא יקרה לי. אני אדע אם בעלי משקר לי. והנה, אפילו אבא שלי לא ידע, למרות שיש לו דוקטורט בפסיכולוגיה קלינית", היא מספרת. שש שנים עברו מאז הגירושים, וריברס עדיין מאשימה את עצמה שלא ידעה דבר. המרומים עלולים אף לחוש אחראים לתסבוכת, בין שהתרמית היא אישית, כמו במקרה של ריברס, ובין שהיא בקנה מידה גדול יותר. איילין קנט, שהוריה הקשישים הפסידו כ-75 אחוז מחסכונותיהם בגלל ברנרד מיידוף, חשה שתוקפים אותם על מעשיו של מיידוף. אביה, שכבר עבר את גיל 90, רואה בעצמו כישלון כיוון שלא זיהה את ההונאה מראש. הוריה מעולם לא התאוששו, כלכלית או רגשית.

עיוורים לבגידה

ככלל, התמצאות בתחום מסוים – השקעות, למשל – יכולה להגן עליכם מפני ניצול. אך לעתים, הרצונות גוברים על החשיבה הביקורתית. "יש לנו נטייה לכבות את הספקנות כשרגשות כמו חמדנות נכנסים לפעולה", אומר סטיבן גרינספן (Greenspan), פרופסור אמריטוס לפסיכולוגיה חינוכית באוניברסיטת קונטיקט ומחבר הספר "תולדות התמימות" (“Annals of Gullibility”). לגרינספן יש עניין אישי בנושא. את הגרסה הסופית של ספרו הוא החזיק בידיו לראשונה ב-8 בדצמבר, 2008, שלושה ימים לפני שהעולם גילה על הונאת מיידוף. זה היה צירוף מקרים אירוני להחריד: סטיבן גרינספן, מומחה לתמימות, השקיע אצל מיידוף והפסיד סכום כסף גדול.

גרינספן מודה בגלוי שהוא לא התמצא בפיננסים כמו חלק ממשקיעי מיידוף האחרים, שלדבריו נמצאו בעמדה שאפשרה להם להבין שמשהו לא בסדר. היו תמרורי אזהרה, כולל מאמר מ-2001 במגזין Barron’s, שבו מומחים הטילו ספק בתשואות העצומות של מיידוף. "רמייה עצמית היא כוח חזק מאוד, בייחוד כשפועלים עלינו לחצים חברתיים רבים", אומר גרינספן. מיידוף, למשל, קיבל המלצות רבות; הוא היה מוכר בקהילה היהודית והיה אחראי לניהול הכספים בשורה של עמותות, וכן לניהול הכספים של אלי ויזל, סמכות מוסרית מובילה וחתן פרס נובל.

אנשים שרומו בעבר נמצאים, בסופו של דבר, בסיכון גדול יותר ליפול קורבן להונאה נוספת. למה? כי הם לא מאמינים שזה יקרה להם פעמיים

אבל ישנם פסיכולוגים הטוענים שהתמצאות בתחום עשויה דווקא לסייע להונאה כי אנשים נעשים בטוחים מדי בעצמם. במחקר מ-2009 מצאו חוקרים מאוניברסיטת אקסטר שלעתים קרובות, אנשים בעלי ידע מקיף בתחום מסוים פגיעים להונאה יותר מאשר אחרים. אנשים המתמצאים בנושא מסוים עלולים לחיות באשליה של עליונות, מסביר דייוויד מודיץ', עמית מחקר בקינג'ס קולג' בקיימברידג', שעובד לצד מנחה הדוקטורט שלו לשעבר מהקבוצה באקסטר. מודיץ' עזר לפתח סולם למדידת פגיעות להונאה ולשכנוע. אנשים ש"שוחים בחומר" חושבים שהם יודעים כל כך הרבה שלעתים קרובות הם קופצים למסקנות מזיקות לגבי מידת מומחיותם. "יש תחושה של 'אף אחד לא יכול לעבוד עלי; אני מבין בזה כל כך טוב'", אומר מודיץ', שערך גם מחקר בנושא מנטליות של קורבנות בהונאות אינטרנט. "הם לא מרגישים צורך לבדוק את העובדות. וזה, למעשה, העניין בהונאות – לו היה קל כל כך לזהות אותן, הן אף פעם לא היו מצליחות".

מודיץ' מוסיף שכאשר השליטה העצמית שלנו פוחתת בכל צורה שהיא – דלדול משאבי האגו, בעגה הפסיכולוגית – "אנחנו נוטים להתעלם מסימני האזהרה ומנסים רק לשחרר את הלחץ כמה שיותר מהר. כשיש לנו הזדמנות לספק תשוקה כלשהי, רוב הסיכויים שלא נבצע בדיקה מעמיקה".

"נוכלים לא חושבים שאנשים אחרים הם טיפשים – הם פשוט חושבים שהם חכמים יותר", אומרת מריה קוניקובה, עיתונאית, פסיכולוגית ומחברת הספר “The Confidence Game", שיראה אור בקרוב ועוסק בפסיכולוגיה של ההונאה. גם הקורבנות מאמינים שהם חכמים יותר, ושני הצדדים לכודים בקרב-מוחות מתוחכם. ואנשים שרומו בעבר נמצאים, בסופו של דבר, בסיכון גדול יותר ליפול קורבן להונאה נוספת. למה? כי הם לא מאמינים שזה יקרה להם פעמיים. כפי שאומרת קוניקובה, "ככל שאתם בטוחים יותר בחסינות שלכם, כך אתם נעשים פגיעים יותר".

אבל באופן כללי, נוכלים מתמקדים באנשים שהם מזהים כמטרות קלות. דייוויד שוורץ, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת סאות'רן קליפורניה, אחראי לתגלית קלאסית לגבי בריונים: הם לא מציקים סתם לכל אחד, אלא מתמקדים באנשים שלא מסוגלים להגן על עצמם – אנשים שאינם אסרטיביים גם בסיטואציות לא מאיימות. בריונים יודעים לזהות טיפוסים לא אסרטיביים, והם עורכים מעין סקר שוק כדי לבחור את מושאי ההתעללות שלהם.

ואותו הדבר נכון גם לגבי נוכלים. זכרו שהילדים התמימים ביותר בבית הספר הם אלה שהוקנטו יותר מכל אחד אחר. "שקרנים טובים הם נצלנים", אומר פול אקמן, פרופסור אמריטוס לפסיכולוגיה באוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו, שבילה את הקריירה שלו בפענוח רגשות, הבעות פנים ורמייה. "הם מזהים אנשים תמימים בקלות. כבר בבית הספר ידענו מי האנשים שאפשר לשקר להם, והיינו מוכרים להם סיפור אחרי סיפור".

יתרה מזו, רוב האנשים לא חיים בחשש שמישהו עובד עליהם. "באופן כללי, אנחנו מתוכנתים לתת לאנשים אחרים ליהנות מהספק", אומר בקר. "רוב הזמן אנחנו לא בדריכות מוגברת, כי רוב החוויות שאנו צוברים בחיים מלמדות אותנו שרוב האנשים אינם רמאים". ובכל זאת אנו נוטים להיות עיוורים לבגידה, אומרת אן דפרינס, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת דנבר, אם כדי להגן על חברים או על בני זוג, כדי לשמור על משרה, להשיג קידום, או פשוט כדי להימנע מהאכזבה שאנו חשים כשמתברר שאדם קרוב אינו מי שהוא התיימר להיות. זהו סוג של הכחשה מרצון. "העדר המודעות הזה לדברים שאנשים אחרים חושבים שהייתם צריכים לזהות בקלות? אולי נדמה לאנשים מבחוץ שאם מרמים אתכם, אתם תהיו ערניים במיוחד ותסלקו את הרמאי מחייכם, אבל זה לא תמיד המצב", אומרת דפרינס.

לייסי שוורץ גדלה כבת יחידה בבית יהודי בוודסטוק, ניו יורק. למרות גוון עורה הכהה ושיערה המקורזל, מעולם לא היה לה ספק שהיא לבנה, אף על פי שאנשים אחרים התקשו להאמין לה. במשפחה נהגו לומר שהיא ירשה את המראה שלה מסבה הסיציליאני כהה העור. אבל שנים לאחר מכן גילתה שוורץ, קולנוענית, שאביה הביולוגי הוא גבר שחור שניהל רומן עם אמה. "אני חושבת שכל המשפחה שלי חיה בהכחשה", אומרת שוורץ, 38, שיצרה סרט תיעודי בשם "שקר לבן קטן" ("Little White Lie") העוסק בחוויותיה. "את משכנעת את עצמך להאמין במה שאת רוצה להאמין. לא פעם את משקרת לעצמך יותר מאשר לאחרים". כפי שאמה אומרת בסרט: "זה לא קרה כי שיקרתי. כלומר, בעצם לא ראיתי את זה בעצמי. ואז, אולי ברגע שהתחלתי לראות את זה, החלטתי להתעלם מזה". בגידה עלולה להיות כואבת במיוחד אם הבוגד הוא אדם קרוב שאתם בוטחים בו לחלוטין. "מידת הקרבה בקשר חשובה", אומר קורט דירקס (Dirks), מרצה להתנהגות ארגונית באוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס ומומחה לאמון. ב-Journal of Applied Psychology הוא דיווח כי השבת האמון תלויה באופן שבו הנבגד תופס את הבגידה: האם היא הייתה מכוונת – דבר המעיד על יושרו של הבוגד – או שמא היא הייתה טעות מטופשת.

באופן אירוני למדי, רמאות והולכת שולל עשויות לייצר מידה מסוימת של קרבה. הקורבנות, כפי שקרה לי, משקיעים משאבים קוגניטיביים רבים בבחינה ובשיכוך של חשדותיהם. אך עצם המאמץ המושקע בניתוח החשדות עשוי לחזק, שלא ביודעין, את הקשר בין הרמאי למרומה. גרינספן מזכיר את מושג הדיסוננס הקוגניטיבי, כלומר האי-נוחות שגורמות לנו ראיות סותרות והרצון שלנו לפתור את חוסר העקביות העולה מהן. "כשמשקיעים מאמץ רב בהחלטה מסוימת, יש נטייה להדגיש עובדות מסוימות שתומכות בה ולהתעלם מעובדות שסותרות אותה", הוא מסביר. "רגשות משפיעים על התהליך הזה במובנים רבים, כמו למשל במקרה של התאהבות ברמאי".

אקמן, מצדו, לא חושב ששקרנים מצליחים מכיוון שהם רמאים דגולים, אלא מכיוון שקורבנות השקר רוצים להאמין להם. "האם אתם באמת רוצים לגלות אם בן הזוג שלכם בוגד בכם? ברור שכן. אבל גם ברור שלא. זה דבר נורא, לגלות שמישהו ניצל אותך – ולכן שקרנים מצליחים. כי אנחנו רוצים להאמין להם".

אז רימו אותי, מה עכשיו?

הרמאות – וכמוה גם התמימות – לא עומדת לחלוף מן העולם. היא אלמנט עתיק – ואף מרכזי – של הפסיכולוגיה האנושית, טוען רוי באומייסטר, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת פלורידה סטייט. "האבולוציה תכנתה את בני האדם לתת אמון באנשים אחרים, שאינם קרובי משפחתם, ולשתף איתם פעולה. לכן רמאות היא היבט משמעותי של החיים החברתיים שלנו", הוא מסביר בכתב העת Review of General Psychology, ומוסיף שהנפילה בפח שטומנים לנו רמאים היא אפשרות הנוכחת תמיד בחיינו. למען האמת, כולנו מצוידים בפחד מפני הולכת שולל, שאותו הוא מכנה sugrophobia, ועם הזמן המעגלים העצביים שלנו יצרו מערכת לזיהוי רמאות.

מחקרים מראים שאנשים שנוטים לבטוח באחרים אינם מרומים יותר מאנשים חשדנים. יתר על כן, לאנשים בעלי נטייה לתת אמון יש סיכוי גדול יותר להיות מאושרים

כשמרמים אותנו, הוא אומר, אנו נכנסים למצב רגשי שלילי כל כך, שהוא מדרבן אותנו להימנע מהחוויה שנית. אבל לא אם המחיר הוא לוותר על האמון לחלוטין. "באופן כללי, אמון הוא דבר טוב", אומר גרינספן. למעשה, מחקרים מראים שאנשים שנוטים לבטוח באחרים אינם מרומים יותר מאנשים חשדנים. יתר על כן, לאנשים בעלי נטייה לתת אמון יש סיכוי גדול יותר להיות מאושרים, מאוזנים ואהובים על-ידי חשדנים ולא חשדנים גם יחד.

רמאות מזדמנת היא המחיר הבלתי נמנע שאנו משלמים על נתינת אמון, אומר באומייסטר. "המחיר שנשלם על חשדנות בלתי פוסקת והימנעות מרצונם הטוב של אחרים הוא גבוה, כי אז נפסיד חוויות רבות", הוא אומר. יש שביל ביניים בין נתינת אמון רבה מדי לחשדנות רבה מדי. מומחים מסכימים: לעתים קרובות, האינטואיציה היא הכלי הטוב ביותר שלנו לזיהוי שקרים. אבל רובנו לא נשמעים לתחושות הבטן; אנחנו מתעלמים מהספקות המנקרים בנו וגוערים בעצמנו על ציניות מופרזת. החוקרים מאקסטר מצאו שאנשים שנופלים קורבן להונאה נוטים לחשוד שמשהו לא בסדר; הם פשוט מתעלמים מהתחושה הזאת.

דונה אנדרסן פיתחה את סקר בני הזוג של Love Fraud, ופרסמה אותו ברשת. 71 אחוז מתוך יותר מ-1,300 משיבים אמרו שבתחילת מערכת היחסים הייתה להם תחושה שמשהו לא לגמרי בסדר – אבל הם התעלמו ממנה. כשהיא שאלה אם גורם שלישי הזהיר אותם, 90 אחוז אמרו שכן. ובכל זאת הם המשיכו בקשר.

טחנות רוח

ומה לגבי קפטן קוּקוּ, כפי שהתחלתי לקרוא לארוסי לשעבר? מעולם לא דיברנו שוב, אף על פי שאני מקבלת מדי פעם עדכונים ממשרד המשפטים. הוא ניסה להשיג הפחתה בגזר הדין שלו, אבל בית המשפט דחה את העתירה והוא שירת את מלוא תקופת המאסר בבית כלא בווירג'יניה המערבית. לא מזמן נתקלתי במאמר שהוא כתב בעיתון של עיירה קטנה בניו אינגלנד. זאת הייתה מחווה לחברתו לשעבר, שאיתה חידש את הקשר לאחר שנפרדנו. הוא מציין שם כי אחרי שהם נפגשו במקור לפני 30 שנה, הוא "התגלגל לצבא, הוכשר כאיש הכוחות המיוחדים, ואז לבסוף, אחרי שכמעט חוסל על-ידי האויב, הגיע ללימודי רפואה והפך לאב".

נשימתי נעתקה כשקראתי את המאמר. הרי לא יכול להיות שמישהו ישקר בצורה בוטה כל כך שחור על גבי לבן. אולי הוא אמר את האמת לאורך כל הדרך, לפחות לגבי שירותו הצבאי. אולי הוא היה הקורבן, וכל שאר האנשים בחייו עשו לו עוול נורא כשפקפקו בו?

התגובה שלי נורמלית, מתעקש סטיבן בקר. רובנו לא רוצים להאמין שמישהו ירצה לתמרן אותנו או לנצל אותנו בצורה נוראה כל כך. "אנחנו לא רוצים להאמין שהוליכו אותנו שולל", הוא אומר. התקשרתי לאשתו לשעבר, שאיתה שמרתי על קשר ידידותי, והיא הבטיחה לי שהוא מעולם לא היה חייל ביחידה מובחרת. טחנות הרוח היחידות שהוא נלחם בהן היו יצירי דמיונו. בסך הכול, החוויה הזאת כן תרמה לי במובן אחד: היא אילצה אותי לבחון את כל מערכות היחסים בחיי ולהקפיד להישמע לתחושות הבטן שלי, בייחוד כשאני פוגשת אנשים חדשים. אם נדמה לי שמשהו לא בסדר, כנראה שהוא באמת לא בסדר. ודבר אחד אני יודעת בוודאות: גיבורים אמיתיים לא מתרברבים בניצחונות. הם חיים אותם פעם אחת, בגאווה, באיפוק – ודי להם בכך.

Reprinted from Psychology Today. Copyright 2015 Sussex Publishers LLC.
Distributed by Tribune Content Agency.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אבּי אלין, Psychology Today .


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על לי זה לא יקרה

03
איציק ניסני

האמונה לאחר אינה לשווא ...הרווח לטווח ארוך אתה תהיה מאושר יותר .לטווח קצר אתה תחווה עגמות נפש עד אשר תסמוך האינטואיציה ....וכשזה יקרה זה יהיה בגיל מאוחר ואז תגלה שגם ילדך כאלה ..

הפחד מ"לצאת פרייר" הוא מורה דרך גרוע
עדיף לצאת פרייר מדי פעם מאשר לכלות משאבים בנסיון בלתי פוסק להימנע מכך
" מחקר הראה שאנשים שנוטים לבטוח באחרים אינם מרומים יותר מאנשים חשדנים"
לא יודעת איך עשו את המחקר אבל איכשהו ידעתי את זה
:-)