לכודים בצבע

גם 150 שנה לאחר ביטול העבדות בארה"ב, שחורים ולבנים מתקשים להגיע להבנה ולדו-קיום
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

ב-9 ביוני 2015 נרצחו תשעה מתפללים שחורים בכנסיה שחורה בצ'רלסטון שבדרום קרוליינה בארצות הברית על ידי צעיר לבן. המניע לרצח היה גזעני בבירור. ערב הרצח הצטלם הצעיר, דילן רוף, עם דגל הקונפדרציה. הרצח זעזע את ארצות הברית והעלה אל פני השטח את נושא המתח הבין-גזעי בארצות הברית, בעיקר בדרום, ואת העובדה שמתח זה מוזן, גם 150 שנה לאחר נפילת הקונפדרציה וביטול העבדות, על ידי סמליה של מורשת העצמאות הדרומית ובראשן דגל הקונפדרציה, דגלן של מדינות העבדות בדרום ארצות הברית שפרישתן הובילה למלחמת האזרחים. מורשת זו אינה רק גאווה במסורת של בעלי האחוזות, בכלכלה החקלאית השורשית ובתרבות הדרומית, אלא גם במורשת של התבדלות, גזענות והאשמת השחורים באונס נשים לבנות, האשמה עליה חזר רוף, הרוצח מצ'רלסטון. שעות ספורות לאחר הרצח החלו להישמע בתקשורת ובפוליטיקה בארצות הברית תביעות להסרת הדגל כסמל רשמי של דרום קרוליינה, מדינת הדרום האחרונה שבה הוא עדיין הונף.

דורות על דורות של שחורים באמריקה מנסים לפצח את הקוד הלבן, להבין את הפחדים הקמאיים של הלבנים מפני השחורים

מושלת דרום קרוליינה ניקי היילי היא רפובליקנית צעירה, ילידת 1972, סיקית-הודית במוצאה. ימים ספורים לאחר הרצח הבינה היילי לאן נושבת הרוח. לאחר שהתקבלה החלטה ראשונה בבית המחוקקים של דרום קרוליינה לא להסיר את דגל הקונפדרציה מחזית בית המחוקקים, הובילה היילי, בתחילת יולי, יוזמה דו-מפלגתית לחקיקת חוק להסרת הדגל. דרום קרוליינה, שהיתה המדינה הראשונה לפרוש מהברית כדי להגן על העבדות ב-1860, היא האחרונה שהסירה את הדגל – אם כי דגל הקונפדרציה תופס עדיין חלק קטן בפינה של דגל מדינת מיסיסיפי.

דגל הקונפדרציה בבירת דרום קרוליינה

דגל הקונפדרציה בבירת דרום קרוליינה. תצלום: ג'ייסון לנדר

לא חשוב עד כמה גבוה תגיע במדרג הכלכלי או החברתי או האקדמי: תמיד תהיה תקרית שתזכיר לך שלפני הכל, אתה שחור.

ב-3 בנובמבר 2015 החל סטודנט שחור לשבות רעב באוניברסיטת מיזורי עקב התעלמותו של נשיא האוניברסיטה, טימותי וולף (Wolfe), משורת תקריות גזעניות בקמפוס. הנשיא וולף היה בעברו מנהל ב-IBM, שמונה לתפקידו באוניברסיטת מיזורי לא בתור אישיות מנהיגותית כריזמטית אלא כדי להציל את המוסד מפשיטת רגל. כשמפגינים שחורים התקבצו מול מכוניתו, וולף לא יצא ממכוניתו כדי לדבר איתם אלא המשיך לנסוע. אחד מהמפגינים נפגע קלות מהמכונית. המפגין לא נזקק לטיפול, ונשיא האוניברסיטה לא הואשם בדבר – וממילא היה ברור לכל הנוכחים שהוא לא התכוון לפגוע באיש. עם זאת, עצם התעלמותו של וולף מהמפגינים זעקה לשמיים. ג'ונתן בטלר, אחד ממנהיגי הסטודנטים השחורים באוניברסיטה, החל בשביתת רעב והצהיר שלא יפסיק את שביתתו עד התפטרותו של וולף. על מדשאת האוניברסיטה הוקם מאהל והמפגינים שרו משירי המחאה של שנות השישים (We Shall Overcome). בהפגנות שוחזרה אווירת ההפגנות המשותפות של לבנים ושחורים למען זכויות האזרח. לשביתה הצטרפה נבחרת הפוטבול של האוניברסיטה. וולף התפטר בנאום קצר שהביע רצון לפיוס אך ביטא רק חוסר שליטה במצב ואי הבנה לגבי עומק הניכור של השחורים באוניברסיטה כלפיו.

באותו החודש, באותה תקופה רגישה, התראיין פיטר סאלובי (Salovey), נשיא אוניברסיטת ייל, ל"ניו יורק ריוויו אוף בוקס" ונשאל למה לא יוחלף שמו של בניין באוניברסיטה שנקרא על שם ג'ון קלהון (Calhoun), מבכירי הסנאטורים של מדינות הדרום לפני מלחמת האזרחים ותומך העבדות. סאלובי ענה: "אני לא חושב שקריאת בנין על שם קלהון מכבדת אותו, אלא מנציחה אותו." על פי אותו היגיון תמוה, קריאת בניין על שם דיקטטור זה או אחר, למעשה מנציחה את קורבנותיו ואת זוועות משטרו. סאלובי הוא לא מדען מהמדעים המדויקים – מתמטיקאי, כימאי או פיזיקאי – מאלה שמצופה מהם להיות קרים מבחינה רגשית ולא בהכרח בעלי הבנה בכל הנוגע לדקויות חברתיות ונפשיות: הוא פסיכולוג חברתי, מאלה שהיית מצפה מהם שיפגינו קצת יותר רגישות והבנה. למה כשל סאלובי כל כך בהבנה של ארוע שלכאורה נמצא בתחום הבנתו המקצועית? ומה אומר כשלונו לשחורים שמקשיבים לו?

דגל הקונפדרציה על מכונית בדרום קרוליינה.

דגל הקונפדרציה על מכונית בדרום קרוליינה. תצלום: ג'ארד אברהרדט.

דורות על דורות של שחורים באמריקה מנסים לפצח את הקוד הלבן, להבין את הפחדים הקמאיים של הלבנים מפני השחורים כדי לנטרל פחדים אלה ולהשתלב בחברה הלבנה. הדיאלקטיקה השחורה ביחס ללבן השליט, דיאלקטיקה של ציות מול מרידה, כניעות מול שאיפות שחרור, עוברת כחוט השני בתולדותיהם של השחורים בצפון אמריקה, עוד מהתקופה שלפני מלחמת העצמאות והקמת ארצות הברית.

בתקופת העבדות היה הקול הדומיננטי בשירי העבדות קול של מאבק ובריחה, גם אם הקול הזה הוסווה במטאפורות: לעתים קרובות, כשהשחור דיבר על הגעה לגן העדן, לא היתה זו אלא הסוואה לרצונו האמיתי, הרצון לברוח לצפון החופשי. כך העידו שחורים משוחררים רבים לאחר תום עידן העבדות, כשהידוע שבהם הוא פרדריק דאגלס (Douglass). במקביל הדגישו השחורים המשועבדים – והידועות שבהן הן המשוררות השחורות שנולדו כשפחות, פיליס ויטְלי במאה ה-18 והַרייט טאבּמן במאה ה-19 – את הצייתנות לאדון בתור תכונה רצויה בעיני האל ובתור ציווי תנ"כי. כך הושגה מטרה כפולה: השחורים המשועבדים השיגו את השלווה שבדת הנוצרית, שהבטיחה גאולה לאחר המוות בתור פיצוי לסבלות ההווה, והלבנים המשעבדים השיגו עבדים שבעי רצון וחסרי רוח מרד.

בראשית המאה ה-20 התבטאה דיאליקטיקה זו בפילוסופיה של בּוּקֶר ט' וושינגטון, מייסד בית ספר להכשרה לשחורים משוחררים, שסבר כי אל לו לשחור לנסות לתפוס מקום בחברה, בכלכלה ובאקדמיה מעבר למקום שיקצה לו הלבן, כשמנגד לו עמדה הפילוסופיה של ויליאם א"ב דוּ-בּוּיז (Dubois), סוציולוג שחור שטען שהכניעות הזו פוגעת בסיכוייו של השחור להכשרה מקצועית ואקדמית ומשאירה אותו טרף לכוחות השוק ולפוליטיקה הלבנה. בשנות השישים ייצגו את הדיכוטומיה הזו מרטין לותר קינג שלפחות בתודעה ההיסטורית הצטייר כפייסן שמבקש לפעול במסגרת כללי המשחק הפוליטיים ולעורר את רחמי הלבנים, או לפחות את חוש הצדק שלהם, ביודעו שכוח של ממש אין לו – ומולו מלקולם אקס ודור של שחורים מיליטנטיים שהצדיקו הפרה של הסדר החברתי ואף עזיבת הדת הנוצרית, נוכח אפלייתם.

דורות של כותבים, סוציולוגים, פוליטיקאים ואמנים שחורים תיארו יאוש שחור שאינו מצליח לפצח את הקוד הלבן ולאפשר לשחור לחרוג מגבולות הגטו. אם אתה שחור, גדול באופן משמעותי הסיכוי שלא תזכה ללימודים גבוהים, תגדל במשפחה חד הורית, פרנסתך תהיה קשה בהרבה, תתוגמל עבורה בשכר דל יותר ותהיה חשוף פי כמה, לא רק לאלימות ברחוב, למוות מירי כנופיות ולסמים, אלא גם לאלימות לבנה ולתיוג על רקע גזעי, "פרופיילינג" (Profiling). לא חשוב עד כמה גבוה תגיע במדרג הכלכלי או החברתי או האקדמי: תמיד תהיה תקרית שתזכיר לך שלפני הכל, אתה שחור.

האנדרטה לזכר מרטין לותר קינג, וושינגטון.

האנדרטה לזכר מרטין לותר קינג, וושינגטון. תצלום: הנק סייגרס.

ביולי 2009 נעצר הנרי לואיס גייטס, פרופסור שחור לספרות אמריקנית באוניברסיטת קיימברידג'. הוא הגיע לביתו וניסה לפתוח את הדלת. הדלת כנראה עברה ניסיון פריצה, ולכן המפתח של גייטס לא פעל. הוא נכנס לביתו מהכניסה האחורית. לאחר מכן ניסה שוב לפתוח את הדלת הקדמית. שכן ראה אותו מתמהמה בפתיחת הדלת והזעיק משטרה. השוטר (הלבן) שהגיע, סמל ג'יימס קראולי, וידא את זהותו של גייטס והיה ברור שמדובר בדייר הבית ולא בפורץ. אבל גייטס התעמת עם קראולי, האשים אותו ב"פרופיילינג", וקראולי הזהיר אותו ולבסוף עצר אותו. כשהסביר גייטס מדוע התעמת עם קראולי, טען: "השוטר התנהג כלפי בצורה שלא היה מתנהג כלפי לבן." באופן אירוני, הסמל קראולי מונה חמש שנים לפני כן לתפקיד מורה באקדמיה לשוטרים בנושא "פרופיילינג". המפקד שמינה אותו לתפקיד היה שחור. 26 שנה לפני כן הנשים הסמל קראולי מפה לפה את רג'י לואיס, שחקנה השחור של קבוצת הכדורסל בוסטון סלטיקס, בניסיון נואש להחיותו, כשזה לקה בהתקף לב קטלני במהלך אימון. את הממד הטרגי שבמעצרו של גייטס היטיב לתאר, אולי מבלי משים, סמל המשטרה השחור שהתלווה אל הסמל קראולי: הוא טען שקראולי התנהג בצורה תקינה במאה אחוז, ובאותה נשימה טען שהמעצר היה נמנע אם השוטר הראשון שפרופסור גייטס היה רואה – היה שחור; כך היתה נוצרת סיטואציה של אדם שחור מול אדם שחור, ותגובת החרדה וההתרסה חסרת האונים של גייטס כלפי השוטר הלבן היתה נמנעת.

באוגוסט 2014 נעצר המפיק ההוליוודי השחור צ'רלס בּלְק (Belk) כשהלך לתומו ברחוב בלוס אנג'לס. הוא נעצר על ידי שוטרים שחשדו כי שדד בנק. בלק בדיוק יצא ממסעדה והיה בדרך למסיבה לרגל חלוקת פרסי "אמי". כשנעמד ליד מכוניתו כדי לבדוק את המדחן, נעצר על ידי שוטרים, נכבל באזיקים, הושב על המדרכה ונלקח למעצר. "אני אזרח אמריקאי משכיל", סיפר בלק, "בעל תואר ראשון בהנדסת חשמל מאוניברסיטת דרום קליפורניה, MBA מאוניברסיטת אינדיאנה, ובעל אישור השתתפות בקורס מנהיגות מטעם בית הספר לעסקים של אוניברסיטת הארווארד. לא. אני 'גבוה', 'קרח', 'זכר' ו'שחור'. התאמתי לתיאור."

מקרים אחרים של "פרופיילינג" הובילו ומובילים להרג שחורים בידי שוטרים לבנים. הסופר האמריקני השחור טה-נֶהיסי קוֹאטֶס (Ta-Nehisi Coates) סיפר שאחת החוויות המעצבות שלו היתה הרג חברו בידי שוטר מכיוון שהשוטר חשד בו בביצוע פשע. הפושע הנמלט היה בגובה 1.64 מטר; חברו של קואטס היה בגובה 1.95 מטר. ה"פרופיילינג" עבד שעות נוספות: ההבדלים בגובה, במשקל ובתיאור החיצוני היו חסרי חשיבות, חסרי משמעות. אולי בכך טמון ההסבר לנתון הבא: לשחור צעיר בארצות הברית סיכוי גבוה פי תשעה מהסיכוי של לבן באותו גיל להיירות למוות על ידי שוטר. אילו תחושות מעורר הסיכוי המחריד הזה בקרב השחורים בארצות הברית?

מקרים כאלה הם הליבה של תופעה רחבה בהרבה של "מיקרו-אגרסיה", תופעה שזכתה לניתוח סוציולוגי. כבר בתחילת המאה ה-20 עמד הסוציולוג השחור דו בויז על דבר קיומו של המסך הזה בין השחור והלבן, מסך שאינו ביטוי מוצהר של גזענות בוטה, אלא מעין קרום מפריד מתוחכם יותר: ההצהרה של הלבן על הנפרדות הזו, הדירוג לכאורה שקיים בין הלבן והשחור, הפער הבלתי ניתן לסגירה, העליונות האינהרנטית של הלבן על השחור. את המסך הזה מקים ומקיים האדם הלבן בכל מעשה ומחווה, עד כי מסך זה הופך לחלק ממנו-עצמו. המעשים שמכוננים את המסך הזה אינם אקטים של צעקות או התלהמות, ואפילו לא של חציצה בוטה בין הגזעים, מהלך שבמרחב הציבורי נחשב כיום ל"בלתי נכון פוליטית". המעשים האלה עברו בשנים האחרונות עידון, ריכוך, והפכו לכמעט בלתי מוחשיים. מ"אגרסיה" הם הפכו ל"מיקרו-אגרסיה".

לא מדובר באלימות מוחשית ומפורשת, אלא בביטויי החרדה של לבנים רבים אותם חווה כל שחור רק בשל צבע עורו, גם אם הוא לא נעצר או מסומן: המבט המפוחד של הלבן, ההתרחקות בקרון הרכבת התחתית, ההימנעות משיחה, התגובה המוגזמת, שלא לומר היסטרית, במצבים גבוליים של חוסר בטחון, כשהלבן לא בטוח מה השחור רוצה ממנו, אם בכלל, ואיך עליו – על הלבן – להגיב. במקרה כזה הלבן מגיב כלפי שחור בצורה שהוא לא היה מרשה לעצמו בשום אופן להגיב בה כלפי אדם לבן: לא שהשחור אינו ראוי ליחס אנושי; ודאי שהוא ראוי. אך כאשר הלבן מצוי בסיטואציה של חוסר ודאות, הוא מגן על עצמו באופן אינסטינקטיבי. הוא מקים מיד את המסך בינו לבין השחור. על כן, גם אם השחור לא נורה או נעצר על ידי המשטרה, עצם היותו של אדם לבן בסביבתו, לא כל שכן שוטר לבן, היא מבעיתה עבורו. אופציית המעצר תמיד קיימת עבור השחור: השחור מפחד גם אם הוא אינו נעצר, כי הסיכוי שיוטרד על ידי נציגי החוק, ייעצר או אף יירה הוא סיכוי כל כך גבוה עד שהוא הופך מוחשי, בצורה שאף לבן אינו חווה, לא יחווה ולא יוכל להבין.

הפגנת צדק לכל בוושינגטון, זכויות השחורים

הפגנת "צדק לכל" בוושינגטון, דצמבר 2014. תצלום: סטיפן מלקיסיטאן

בספרה "אזרח" (Citizen) מתארת המשוררת האמריקאית השחורה קלודיה רנקין מקרה כזה, של אגרסיה-בקטן, מעשה שתחילתו ב"פרופיילינג" קלאסי, המשכו באגרסיביות לבנה מתגוננת-ללא-סיבה וסופו בהתנצלות שכבר לא תתקן דבר. רנקין קבעה בטלפון פגישה אצל פסיכולוגית לבנה שמתמחה בטראומה. רנקין הגיעה אל ביתה של הפסיכולוגית ונכנסה מהכניסה האחורית, השמורה למטופלים. היא עברה את השער, הלכה על השביל שמצדדיו מדשאות, והגיעה לדלת הבניין.

"כשהדלת סוף סוף נפתחת, האישה שעומדת שם צורחת במלוא ריאותיה: לכי מהבית שלי. מה את עושה בחצר שלי? זה כאילו דוברמן או רועה גרמני פצוע רכש יכולת דיבור. ולמרות שאת נסוגה מספר צעדים, את מצליחה לומר לה שיש לך פגישה. יש לך פגישה? היא יורקת חזרה. ואז היא מפסיקה. הכל מפסיק. אוה, היא אומרת, ואחרי זה, אוה, כן, זה נכון. אני מצטערת. אני כל כך מצטערת. כל כך כל כך מצטערת."

זו החוויה המעצבת של השחור האמריקאי: הפער הבלתי ניתן לסגירה ולגישור שמציב מחסום הצבע, פער שיוצר פוטנציאל ל"מיקרו-אגרסיה" על כל צעד ושעל. בשנות השישים הפגינו שחורים רבים בדרום עוינות כלפי לבנים ליברלים שבאו לעזור להם. "אתם מוחאים כפיים ומזדהים", אמרו השחורים, "אבל אתם לבנים ולכן לעולם לא תחוו את הקשיים שלנו ולעולם לא תבינו אותם. כי אתם לבנים." גם הרצח של שלושה פעילי זכויות אדם לבנים במיסיסיפי ב-1964 על ידי אנשי חוק גזענים לא שינה את הלך הרוח הזה.

גייטס וקראולי הוזמנו על ידי הנשיא אובמה לפגישת פיוס על כוס בירה בבית הלבן. לאחר הפגישה שוחחו קראולי וגייטס מספר פעמים באווירה שהוגדרה "ידידותית". שנה לאחר המעצר פוענח הגנום של גייטס: אז גילה גייטס שהוא וקראולי קרובי משפחה – שניהם צאצאיו של מלך אירי מהמאה הרביעית.

קראולי נתן לגייטס את האזיקים שבהם כבל אותו. כשנשאל גייטס מה הוא מתכוון לעשות עם האזיקים, אמר שיתרום אותם למוזיאון המורשת האפריקנית-אמריקנית. גם המחוקקים של דרום קרוליינה, שהסירו את דגל הקונפדרציה מחזית בית המחוקקים, קבעו שהוא יועבר לתצוגה במוזיאון. ג'ני הורן (Horne), חברת בית הנבחרים של דרום קרוליינה – לבנה, חברת המפלגה הרפובליקנית – אמרה בעת הדיונים על החוק להסרת הדגל: "אותי לא צריך ללמד על מורשת. אני מצאצאיו של ג'פרסון דייוויס [מנהיג מדינות הקונפדרציה של אמריקה במלחמת האזרחים]; אבל את סמל השנאה הזה עלינו להסיר". הורן הצביעה בדמעות, נאבקת שלא לאבד את קולה, על חבריה, כמרים שחורים שנכחו באולם המליאה, ואמרה: "הדגל הזה פוגע בהם. הדגל הזה פוגע באלמנתו של קלמנטָה פִּינְקְנִי [הכומר שנרצח בצ'רלסטון] ובשתי בנותיו הקטנות. עבורם, הישארותו של הדגל הזה היא בגדר הוספת חטא על פשע."

ב-9 ביולי 2015, חודש לאחר הרצח בצ'רלסטון, התקבל החוק להסרת הדגל ברוב של 94 תומכים מול 20 מתנגדים. למחרת הוסר הדגל.

ולמרות זאת, בכל רחבי ארצות הברית עדיין נותרים בגדר מציאות יומיומית אזיקים ודגלי שנאה, הרג שחורים באופן בלתי פרופורציונלי, "פרופיילינג" ו"מיקרו-אגרסיה". תידרש הרבה יותר מאשר הסרת דגל או פגישה על כוס בירה כדי לרפא את פצעי העבדות, פצעים שגם 150 שנה אחרי שחרור העבדים עדיין שותתים דם.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

אהוד אמיר הוא היסטוריון, כותב, עורך ומתרגם. בעל תואר שני בהיסטוריה של ארצות הברית ומחבר הספר "גדנ"ע ירושלים בתש"ח" (משרד הביטחון: ההוצאה לאור, 2003). כותב מאמרים בנושאי היסטוריה, מדע ודת באתר "הידען".

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על לכודים בצבע