לכל הרוחות

"מי שכאן באולם, טוען לבעלות על כוחות על טבעיים, שירים את ידי"

אנונימי

באמצע המאה ה-19 אחזה את אנגליה הוויקטוריאנית קדחת סוחפת של ספיריטואליזם  שעשתה דרכה מניו יורק של אותה תקופה אל המולדת הישנה. כל מי שהצליח לייצב את כיסאו סביב שולחן עגול נשאב אל האופנה החדשה של תקשור עם רוחותיהם של קרובים, מכרים או גיבורים היסטוריים ידועים. האורחים הניחו מעדנות את אצבעותיהם על קצה שולחן קטן ובאור החדר העמום קראו לדמויות שכבר חלפו מהעולם לגלות את נוכחותן. לאחר זמן מה החל השולחן לנוע ולרעוד ולעתים אף לנטות על צדו תוך השמעת חריקות המייצגות, איך לא, את קולן של הרוחות. בגרסה אחרת של התופעה מככבת כוס המדלגת בין אותיות האלף בית ומעניקה לצירופן משמעות עמוקה - מסר ממי שכבר נפטרו מהעולם.

מי שקיבלו בשמחה מיוחדת את תנועתם הבלתי נשלטת של רהיטים וחפצים אחרים היו בכירי הממסד הדתי. אלה היו נתונים להתקפת ספקנות ששאבה עידוד מהשפע חסר התקדים של ההמצאות המדעיות החשובות של התקופה, החל ממנועי הקיטור וכלה בטלגרף. פיתוחים אלה איימו על לבה של האמונה בכוחו של האל ובקיומם של חיים לאחר המוות. האופנה החדשה החזירה את הצבע ללחייו של הממסד הדתי נוכח מעשה הנסים  שכה היטיבה לייצר.

בעוד הויכוח בין חסידי התופעה ומי שהטילו בה ספק ניטש בעוז, נקרא מייקל פאראדיי, אחד מגדולי המדענים של התקופה, להסביר את האירועים המוזרים שחוו משתתפי הסיאנס הספירטואליסטי. פאראדיי נולד ב-1791 באנגליה למשפחה בעלת אמצעים צנועים ונמשך לנושאים מדעיים מגיל צעיר. בגיל 21 זכה למשרה ב"מכון המלכותי" היוקרתי, שם עבד כל חייו על נושאים מגוונים במיוחד, שלא לומר אקלקטיים. הוא המציא את מבער הבונזן, יעץ לגלריה המלכותית כיצד לנקות את אוסף האמנות שלה והפליא את שומעיו בסדרת הרצאות מרתקות במיוחד על ה"מדע מאחורי בעירת הנר". בגילוי החשוב ביותר שלו עמד על הקשר שבין חשמל ומגנטיות ובנה את האב טיפוס של הגנרטור האלקטרומגנטי הראשון. כשפגש את וויליאם גלדסטון  שר האוצר של תקופתו ששאל אותו על הערך המעשי של המצאתו, לא התבלבל וענה "יום אחד, אדוני, עוד תמסה אותה". איינשטיין העריץ את עבודתו ותלה את תמונתו על קיר משרדו כהשראה לצד תמונתו של אייזיק ניוטון. פאראדיי היה אדוק מאוד בדתו, עד כדי כך שדחה תואר אבירות ואת ההצעה לעמוד בראש המכון המלכותי בטענה שאינו מאמין שישו היה מקבל כיבודים אלה. הוא גם נמנע מלבטח את ביתו כי חשב שבכך יחשוף ספק באמונה באל.

האופנה החדשה החזירה את הצבע ללחייו של הממסד הדתי נוכח מעשה הנסים שכה היטיבה לייצר

יוקרתו המדעית של פאראדיי והעניין שגילה בנושאים רוחניים הפכו אותו למועמד המושלם לפענוח סודות השולחנות המרקדים. זרם המכתבים שקיבל בנושא לא הותיר עוד מקום לספק: האומה הבריטית כולה בוטחת בו שיצליח לשפוך אור אחת ולתמיד על התעלומה. בשנת 1853 ביצע המדען הדגול את הבדיקה המדעית המכריעה.

כהכנה יצר פאראדיי במעבדתו מתקן פשוט ביותר שהורכב משני לוחות זכוכית מהודקים יחד ברצועת גומי שהייתה הדוקה מספיק להחזיק את שני הלוחות יחד אך בה בעת גם רפויה מספיק כדי לאפשר תנועה יחסית ביניהן, כאשר מופעל על אחד מהן כוח מסוים. בין הלוחות שם פאראדיי כמה גולות זכוכית שהקלו על התנועה של הלוחות אחד על גבי השני. שיעורה המדויק של תנועה זאת היה אמור להימדד על ידי סימון מוקדם של שני הלוחות בנקודת האמצע שלהם. שני לוחות הזכוכית המהודקים היו אמורים לשמש כלוח השולחן שעליו יתבקשו המשתתפים להניח את ידיהם.

פאראדיי הניח שאם אמנם מדובר בכוח מסתורי שמניע את לוח השולחן, הרי שלוח הזכוכית התחתון  ינוע לפני שיעשו זאת ידיהם של המשתתפים, מאידך, אם ידיהם של המשתתפים אחראיות לתנועת השולחן, אזי ינוע ראשון לוח הזכוכית העליון,  לפני שינוע הלוח התחתון הצמוד לשולחן. המשתתפים, קבוצה של שחקני שולחנות אמינים, התבקשו להניח את ידיהם על לוחות הזכוכית ולבקש מהרוחות להניע את השולחן שמאלה. לאחר זמן מה החל אמנם השולחן לנוע. מבט מהיר של פאראדיי במתקן הפשוט  שהניח מתחת ידיהם סיפק את התשובה המדעית המבוקשת – לוח הזכוכית העליון נע קודם, עדות בוטחת לכך שידיהם של המשתתפים היו אלה שהניעו אותו.

מייקל פאראדיי, 1842

בשלב האחרון של מחקרו ניסה פאראדיי לוותר על תנועת הידיים מכול וכול. הוא בנה מתקן מורכב רגיש לתנועה  שעליו התבקשו המשתתפים להניח את ידיהם ולהשתדל שלא להזיזו כלל. כשנתבקשו המשתתפים הפעם לקרוא לרוחות נותר השולחן דומם. לא כך ספיריטואליסטים רבים, שמחו בקול אך סירבו להזמנתו האדיבה של פאראדיי לבקר במעבדתו. פאראדיי עצמו לא חסך דברי ביקורת על התופעה. במכתב שכתב ב-30 ביוני 1853 למערכת ה"טיימס" הוא הגדיר את התופעה כחסרת כל בסיס תוך שהוא מאשים את מערכת החינוך הבריטית בכך שהיא מאפשרת לבוגריה להאמין בקיומה.

הניסוי המבריק של פאראדיי חשף תבנית של קשר מיוחד בין מחשבות ותנועות בלתי רצוניות שלנו  הניסוי של פאראדיי חשוב לא רק בגלל התכנון המבריק והפשוט שלו אלא בגלל שחשף תבנית של קשר מיוחד בין מחשבות ותנועות בלתי רצוניות שלנו. פאראדיי הבין שלא מדובר בהונאה וכי משתתפי הניסוי היו אנשים ישרים שידיהם פשוט הלכו שבי אחר נטיית מוחם. אלה האמינו באמת ובתמים כי השולחן אמור לזוז, ולפיכך הפיק מוחם תנועת יד או אצבע קלה שהם לא היו מודעים לה. התופעה מוכרת היום היטב למדע בשם ideomotor - הפעלה עדינה ולא מודעת של שרירים על ידי מחשבה על פעולה מסוימת.

יישום אזוטרי משהו לתופעה, מתגלגל דווקא למי שמבקשים לאבד ממשקלם באמצעות הרגלי אכילה נכונה. אם בשעת הסעודה מבחינה העין במזון שערמתם על המזלג בעוד אתם לועסים את הנגיסה הקודמת, יידרכו שרירי בית הבליעה לבלוע את המזון שבפיכם גם אם טרם לעסתם אותו די כפי שמחייבים עקרונות התזונה הנכונה. לכן, מעודדים הרגלי אכילה נכונה את הסועד להניח מידיו את כלי האוכל כל עוד פיו מלא במזון. וכמובן, כשתחשבו על כך שזו השורה האחרונה בקטע זה תידרך האצבע המורה שלכם, זו שמקליקה על העכבר.