לכתוב פילוסופיה באהבה

האם יש קשר בין רומנטיקה לליברליות? מכתבי האהבה שהחליפו הפילוסוף ג׳ון סטוארט מיל ואשתו הרייט טיילור מספקים הצצה נדירה להתפתחות הגותו ההומנית
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

ג'ון סטיוארט מיל הוא אחד ההוגים הליברלים החשובים ביותר של המאה ה-19, אם לא החשוב שבהם. טיעוניו, המהפכניים-לתקופתו, מוכרים לנו היטב ואף הפכו לחלק מהחוכמה המקובלת. זה נכון ללא ספק למאמרו הגדול משנת 1869, "שעבוד האישה", שהציג טיעון שיטתי למען שוויון בין המינים בתקופה שבה מעמדן הנחות של נשים התקבל כמובן מאליו. זה נכון גם ל"על החירות" מ-1859, שבו הוא קובע כי אנשים צריכים להיות חופשיים לנהוג כרצונם, כל עוד אינם פוגעים בזולת. כתומך גדול בחופש הדיבור, מיל הציג גם טיעונים חשובים נגד צנזורה. והיה לו לא מעט לומר בעד הקמת ממשלה ייצוגית.

פרידריך האייק היה מבקר הסוציאליזם הגדול ביותר של המאה ה-20, וזכה בפרס נובל לכלכלה. כמי שהגן כל חייו על חירויות הפרט, הוא טען שתכנון מרכזי סופו להיכשל גם אם המתכננים חדורי מוטיבציה, כי הם לא יוכלו לעולם לאסוף את כל המידע המשוקלל לתוך מערכת המחירים. האייק מתאר את המערכת הזאת כ"פלא", כי היא מבטאת את הידע, ההעדפות והערכים של אינספור אנשים. הוא השתמש בתובנה הזאת כבסיס לסדרה של עבודות בנושא חירות וליברליזם. מחויבותו לשוק החופשי וספקנותו לגבי כל הקשור למושג "צדק חברתי" הפכו אותו לדמות שנויה במחלוקת הרבה יותר מאשר מיל: הימין הפוליטי אוהב אותו, אבל רבים אחרים מתייחסים אליו באמביוולנטיות. ובכל זאת, האייק ראוי להיכלל בכל רשימה של ההוגים הליברלים החשובים ביותר במאה ה-20.

מיל והאייק עוזרים לנו להגדיר את המסורת הליברלית, אבל מבחינת מזג ונטייה פוליטית הם שונים בתכלית. מיל היה הוגה פרוגרסיבי שקרא לרפורמה חברתית; הוא היה אופטימי לגבי שינוי, ובמובנים מסוימים אף רדיקל. הוא האמין שאנשים לא מבינים את הליברליזם לאשורו, ושלמעשה הגישה הזאת קוראת לשינויים משמעותיים בסדר הכלכלי הקיים, שאי הצדק שבו זועק לשמיים: "המהותית מכל נסיבות החיים היא הלידה. גורלם של רובם המכריע של האנשים הם מה שנולדו להיות". האייק לא היה בדיוק שמרן – למען האמת, הוא ביקר את השמרנות בחריפות וטען שהיא לעומתית ולא מציעה עמדה חיובית – אבל באופן כללי הוא הוקיר מסורות ומנהגים, שגילמו בעיניו את התפיסות והידע של אינספור אנשים לאורך תקופות ארוכות. האייק העריץ את אדמונד ברק, שתקף את עצם המחשבה שרפורמטורים בעיני עצמם, המצוידים בתיאוריה מופשטת, יכולים לעקוף את הפרקטיקות החברתיות שעמדו במבחן הזמן. למיל הייתה תיאוריה מופשטת, המבוססת על חופש מהממשלה וממנהגים חברתיים דכאניים גם יחד, והוא חשב שאפשר להעריך את החברה ביחס אליה.

לאור זאת, ספר חדש שכותרתו "האייק על אודות מיל" (Hayek on Mill) נשמע מסקרן ביותר. האייק מת ב-1992, אבל הוצאת אוניברסיטת שיקגו ממשיכה בפרסום מהדורה רבת כרכים של כל כתביו. הקוראים מגלים מאמרים שמעולם לא פורסמו ומאמרים שלא היו נגישים או מוכרים היטב. מה יש להאייק לומר על אביר החירות הגדול, שבמובנים מסוימים היה אביו האינטלקטואלי אך בסופו של דבר אימץ את הסוציאליזם?

מדהים לגלות שהכרך מציג רק כמה קטעים קצרים הנוגעים לשאלה הזו. רובו הוא למעשה ספר, שפורסם לראשונה ב-1951 ונולד מתוך פרויקט אדיר-ממדים ובלתי אופייני להאייק, אובססיבי אפילו, שבו הוא מנסה ללקט את מה שנותר מהתכתובת בין מיל למי שתהיה אשתו, הרייט טיילור (אחד מבני הזוג השמיד מכתבים רבים, שהיו כנראה המעניינים ביותר), ולהשתמש בה כבסיס לתיאור נרטיבי של פרשיית האהבים המסתורית שלהם.

ג׳ון סטוארט מיל והרייט טיילור.

ג׳ון סטוארט מיל והרייט טיילור.

גם הספר עצמו אפוף מסתורין. האייק, על כל גדולתו, היה כותב קר, מופשט ומרוחק, שהוקיר את השוק החופשי בלי להתעניין בקשת המלאה של הרגשות האנושיים. לליברלים מסוימים (ובהם מיל) יש נטייה רומנטית; האייק הוא לא אחד מהם. אם כן, איך קרה שדווקא לבו של האייק נשבה בסיפור של ג'ון סטיוארט מיל והרייט טיילור? ייתכן שהוא היה חייב להסביר לעצמו ולאחרים מדוע מיל – אחד ההוגים המעטים שנאלץ להכיר בהם כשווים לו או גדולים ממנו – התרחק מהליברליזם הקלאסי שבו דגל האייק, קרי מעורבות ממשלתית מוגבלת והגנה על השוק החופשי. אבל העניין של האייק ברומן עצמו גבר על העניין שלו בהתפתחות הגותו של מיל (אולי בגלל היופי והרגישות הרבה של התכתובת).

האם הרומן שלהם קשור בצורה כלשהי לליברליזם ולחירות? אני חושב שכן. אחד הדברים שאפשר ללמוד מהמחקר של האייק הוא שהליברליזם הייחודי של מיל, אשר שם דגש על חירות אישית מהנורמות החברתיות הכובלות, קשור ללא ספק למערכת היחסים שלו עם טיילור. כפי שנראה בהמשך, האייק עצמו החמיץ את הקשר לחלוטין כי תשומת לבו הייתה נתונה לדברים אחרים.

האייק מתחיל את הספר באחת החידות המרכזיות שלו, שקשורה דווקא לטיילור ולא למיל: "בספרו 'אוטוביוגרפיה' מציג ג'ון סטיוארט מיל דיוקן ספרותי של מי שעתידה להיות אשתו, והוא מעורר בקוראים רצון עז לדעת עליה עוד". מהתיאור שכתב מיל עצמו עולה שהיא הייתה בוודאי "אחת הנשים המדהימות ביותר אי פעם". האייק מצטט קטע ארוך מאוד של מיל:

מבחינת תכונותיה הרוחניות הכלליות, וכן מבחינת מזג וארגון, נהגתי להשוות אותה, כפי שהייתה באותם זמנים, ל[משורר] שלי: אך מבחינת אופן מחשבה ואינטלקט, שלי, עד כמה שיכולותיו הספיקו להתפתח בחייו הקצרים, לא היה אלא ילד בהשוואה למה שהיא הפכה להיות בסופו של דבר. במחוזות הרמים ביותר של המחשבה, כמו גם בענייני המעשה הפעוטים ביותר של חיי היומיום, מוחה היה כלי מושלם החודר ללב לבו של העניין ומזהה תמיד את הרעיון או העיקרון המהותי. אותם דיוק ומהירות שאפיינו את חושיה ויכולותיה השכליות גם יחד, לצד רגישותה ודמיונה הרבים, היו עשויים להפוך אותה לאמנית מושלמת, כפי שנפשה היוקדת והרכה ורהיטותה הנמרצת היו יכולים להפוך אותה לנואמת דגולה; והידע העמוק שלה בטבע האדם, לצד חדותה ופקחותה בחיים המעשיים, היו הופכים אותה, בזמנים שבהם קריירה כזאת הייתה פתוחה לנשים, לאחת השליטות הבולטות של המין האנושי.

למיל היה עוד הרבה לומר על הרייט טיילור:

לו הייתי יכול להסביר רק מחצית מהמחשבות הגדולות והרגשות הנאצלים שטמונים בקברה, הייתי מועיל לעולם הרבה יותר משאוכל להועיל לו בכל דבר שאני מסוגל לכתוב ללא הסיוע של חוכמתה, חוכמה שאין דומה לה.

אחד הפרויקטים של האייק הוא לגלות אם התיאור של מיל היה "אשליה ותו לא".
מיל וטיילור נפגשו בארוחת ערב ב-1830, כשהיא הייתה בת 22 בלבד, אם לשני בנים. היא הייתה נשואה מזה 4 שנים לג'ון טיילור המבוגר ממנה ב-11 שנים, שותף זוטר בחברה משפחתית של רוקחים סיטונאים. תומס קרלייל כינה אותו "איש טוב, משעמם ותמים". אחד ממכריה אמר שבתקופה ההיא "היו לה יופי וחן יחידים מסוגם", עם "עיניים כהות גדולות, ללא רכוּת או ישנוניוּת, שמבטן אומר סמכות שקטה". היא כתבה שירה ועד מהרה חיברה מספר מאמרים בנושא מנהגים וקונבנציות חברתיות, כולל אחד שבישר את התקפותיו של מיל על הקונפורמיזם, עשרות שנים לאחר מכן, ב"על החירות".

מיל, מצדו, כלל לא דמה לאדם היבש והצפוד-משהו שמופיע בתצלומים.בגיל 24 הוא היה ככל הנראה גבר מרשים: קרלייל תיאר אותו כ"צעיר דקיק, גבוה ואלגנטי למדי", ש"ניחן בכושר התבטאות יוצא דופן, נלהב אך צלול ושלֵו". אולם מצבו הרגשי באותה תקופה לא היה טוב. במכתב נואש לחבר, שנכתב כשנה לפני שפגש את טיילור, הוא דיבר על "הבדידות היחסית שככל הנראה תהיה מנת חלקי בעתיד", וטען ש"לא קיים כעת שום אדם שחולק איתי מטרה משותפת".

באוטוביוגרפיה שלו התעקש מיל שרק שנים אחרי שפגש את טיילור הפכה מערכת היחסים שלהם "אינטימית או פרטית". זו לא ממש האמת. חברה טובה כתבה לטיילור מפורשות, בהתייחס למאמר שפורסם באמצע 1831, "מי עשה את זה, את או מיל?". באותה שנה, מכתב מחבר משותף לג'ון טיילור התייחס במסתוריות לצורך ב"פיוס" בין מר טיילור למיל. ב-1832 כתבה גברת טיילור למיל שאסור להם להיפגש שוב, ועל כך השיב מיל בצרפתית:

"Sa route et la mienne sont séparées, elle l’a dit: mais elles peuvent, elles doivent, se rencontrer. A quelqu’ époque, dans quelqu’ endroit, que ce puisse être, elle me trouvera toujours ce que j’ai été, ce que je suis encore"

(דרכה ודרכי נפרדו, היא אמרה זאת: אבל הן יכולות, הן חייבות, להיפגש. וכשזה יקרה, לא משנה מתי, לא משנה היכן, היא תמצא אותי כפי שהייתי, כפי שעודני כיום).

כמה שבועות לאחר מכן התחדשה מערכת היחסים שלהם.

ב-1832 כבר היו השניים בעיצומה של פרשיית אהבים. טיילור כתבה למיל: "אני כלל לא אומללה הבוקר, ואף לא מדוכדכת. אני מרגישה שמעולם לא אהבת אותי כפי שאהבת אותי אמש". ולאחר מכן, ככל הנראה בתגובה לווידוי מצדו של מיל:

"אני שמחה – ואף מאושרת - שאמרת זאת; כל מי שנפשו עדינה ויפה ירגיש מחויב לומר הכול לאדם שהוא אוהב באמת, כיוון שאם ישנה עכבה מתמשכת זו אינה אהבה – כל עוד ישנה עכבה, קטנה ככל שתהיה, האהבה כל כך בלתי מושלמת... כן – הנסיבות האלה דורשות כוח רב יותר מכל מצב אחר – הכוח הגדול ביותר – שאתה ניחן בו, ולולא היית ניחן בו לא הייתי אוהבת אותך מעולם, לא הייתי אוהבת אותך עכשיו".

בני הזוג טיילור הסכימו להיפרד, ומיל והרייט יכלו לבלות יחד. מיל כתב מכתב נלהב לחבר קרוב:

"אני נדהם כשאני מבין כמה עצורים היינו, כמה דברים לא אמרנו, לא חשפנו, לא ביטאנו עד עכשיו... לא חלף יום שבו לא הסרנו מכשול אמיתי ורציני בדרך לאושר... אני מאמין כי לעולם לא יהיה עוד מכשול שימנע מאיתנו להיות ביחד באמת ובתמים".

טיילור כתבה ברוח דומה, וציינה ש"הכאב היה גדול הרבה יותר מכל מה שיכולתי להעלות בדעתי, אך האושר היה גדול לא פחות".
האייק כותב שבאמצע שנות ה-30 של המאה ה-19 מיל וטיילור לא ניסו להסתיר את טיב הקשר שלהם, אבל בגלל הרכילות המרושעת הם פרשו כמעט לחלוטין מחיי החברה. ב-1834 כתב קרלייל על השמועה שמיל "התאהב נואשות באיזו פילוסופית צעירה ויפהפייה", ו"אבד לכל חבריו ולעצמו". הרכילות הרתיחה את מיל, והוא ניתק את הקשר עם כמה אנשים. לאחד מחבריו כתב: "מה שאמור להיות קל הרבה יותר בשבילי מאשר בשבילה, הוא בפועל קשה יותר – גובה מחיר רב יותר – להתנתק מדעת הקהל, ומן הדרך שבה ניסיתי לתרום לעולם עד כה".

לא לגמרי ברור מה קרה בין מיל לטיילור בין אמצע שנות ה-30 של המאה ה-19 לבין סוף שנות ה-40. המעט שנשאר מהתכתובת שלהם מעיד על מידה מסוימת של חוסר מנוחה ששרר ביניהם ואצל כל אחד בנפרד. טיילור למיל: "איני יודעת למה הייתי עצובה כל כך כשהלכת הבוקר. כל כך עצובה – לא יכולתי לשאת את המחשבה שאתה הולך, יקירי; אך כבר הייתי אמורה להתרגל לזה עד עתה". השניים היו מודעים לתגובותיהם של אחרים; נדמה שמיל היה רגיש לכך במיוחד. טיילור למיל, אולי בהקנטה: "לא טעיתי לגמרי כשחשבתי שאתה מפחד ממה שאחרים חושבים – מעולם לא הנחתי שאתה חרד ממה שחושבים טיפשים, אלא רק מדעותיהם של אנשים שהם חכמים וטובים פרט לכך שהם שלא חולקים את עמדותיך בענייני מוסר". אך אין ספק לגבי עוצמת מערכת היחסים שלהם. טיילור למיל:

"כשאני חושבת על כך שלא אחזיק את ידך עד יום שלישי, הזמן הופך כה ארוך וידי כה חסרת תועלת. להתראות, משוש חיי".

ב-1848, כשטיילור חזרה ללונדון אחרי שטיילה עם מיל, היא גילתה שבעלה חלה אנושות בסרטן. במשך חודשיים היא הקדישה את כל זמנה ומרצה לטיפול בו; היא לא נפגשה עם מיל כלל ורק כתבה לו, לעתים בכעס, ואף במרירות:

"אתה מבקש שאכתוב לך 'בהזדמנות, כיוון שהסחת דעת עשויה לספק הקלה'! בהזדמנות! כנראה שאינך מבין דבר וחצי דבר במשמעותן של חברות או חרדה אם אתה משתמש בביטויים אומללים ואטומים כאלה".

וכשבעלה התקרב אל מותו:

"העצב והאימה לנוכח פעולתו היומיומית של הטבע עולים מיליוני מונים על תיאוריהם של כל המשוררים באשר הם! אין דבר על פני כדור הארץ שלא הייתי עושה בשבילו, ואין דבר על פני כדור הארץ שאפשר לעשות. אל תכתוב".

ב-1851, שנתיים לאחר מות בעלה, היא ומיל נישאו. האירוע לבטח הסב להם אושר רב, סופה של דרך ארוכה, אך כפי שהאייק מדווח, "החתונה הובילה לפרק הכואב ביותר בחייו של מיל, ניתוקו המוחלט מאמו ומילדיה האחרים". הסיבה לנתק מסתורית גם היא. הוא קשור ככל הנראה להתנגדות אמו לנישואים, או לתחושה שנגרמה שערורייה, אבל האייק אומר כי האירוע היה "בלתי מובן למקורביו לא פחות מאשר לנו". 20 שנה לאחר מכן הביעה הרייט אחותו תמיהה אמיתית, ודיווחה ש"עד לנישואיו הוא היה הכול בשבילנו", וש"זו הייתה מכה איומה לאבד אותו לעד, בלי שום מילת הסבר – רק בכעס ניכר".

הנישואים היו שקטים, פרודוקטיביים ומאושרים ביותר, אך בני הזוג סבלו שניהם מסדרה של מחלות. ב-1854 האמין מיל כי הוא חולה אנושות. הוא כתב:

"השינוי היחיד שאני מזהה בעצמי לנוכח הפגישה הקרובה עם המוות, הוא שאני נעשה שמרן בעל כורחי. איני שואף, כהרגלי, לדבר טוב יותר, אלא רק שנוכל להמשיך כבעבר. שיקיריי לא ייאלצו לחוות את ההלם שמביא עמו שינוי כה גדול!".

אבל הוא התאושש היטב, ודווקא טיילור חלתה במחלה קשה ארבע שנים לאחר מכן. מיל כתב לרופא: "אני מפציר בך לבוא מיד. מובן שאהיה מוכן לשלם כל שיידרש". הוא מעולם לא בא (אולי כי המכתב הגיע מאוחר מדי).

זמן קצר אחרי מותה כתב מיל:

"מסופקני שאוכל לשאת שוב אחריות כלשהי, ציבורית או פרטית. אבל אמלא את משאלותיה בצורה הטובה ביותר אם לא אוותר על הניסיון לעשות דבר מה מועיל."

"על החירות" ראה אור ב-1859 והוקדש "לזכרה היקר והכואב של האישה ששימשה השראה לעבודותיי הטובות ביותר, ואף הייתה שותפה לכתיבתן".

מיל חי עד 1873, ורבות מעבודותיו הגדולות ביותר הופיעו לאחר מותה של טיילור.
יש לציין שספרו של האייק כמעט שאינו נוגע בהשפעתה של טיילור על הגותו של מיל. אבל בקטעים מסוימים בספר, ובמאמרים אחרים בכרך זה, אנו מגלים את תפיסותיו של האייק לגבי המסתורין שעמו פתח. האייק מסכים ש"השפעתה [של טיילור] על הגותו והשקפתו, היו יכולותיה אשר היו, הייתה גדולה לא פחות משטען מיל". בה בעת, מסכם האייק, "הם פעלו בצורה שונה למדי ממה שמקובל לחשוב. השפעתה לא חיזקה את ההיבט הסנטימנטלי של עבודתו, אלא דווקא את ההיבט הרציונליסטי".

חשוב להבין שמבחינת האייק לא מדובר בשבח. לשיטתו, ישנו ניגוד מהותי בין אינדיבידואליזם אמיתי לרציונליזם, אשר קשור מבחינתו לסוציאליזם (וגם לפשיזם ולקומוניזם). כשהאייק מדבר על רציונליזם, הוא מתייחס לתפיסה יהירה שאומרת כי בעזרת ההיגיון יכולים בני האדם לתכנן סדר חברתי ולהכפיף אותו "לשליטת ההיגיון האנושי האינדיבידואלי", במקום להסתמך על שווקים חופשיים, סדר ספונטני, ועל פעולתה של היד הנעלמה כפי שתוארה על-ידי הוגים סקוטיים של עידן הנאורות כגון אדם סמית, ממייסדי האינדיבידואליזם. לפי האייק, הרציונליסטים חושבים שבני האדם יכולים לתכנן ביעילות כללים ומוסדות, "יוהרה קטלנית" ש"נוטה תמיד להפוך להֶפֶך מאינדיבידואליזם, קרי לסוציאליזם או לקולקטיביזם".

אבל האייק לא האמין ב"לֶסֶה פֶר" מוחלט. הוא העדיף להבטיח רמת קיום מינימלית לעניים ("אפשר להבטיח כי לכל אחד יהיו מזון, קורת גג ולבוש במידה הנדרשת לשמירה על בריאותם ועל יכולתם לעבוד") ותמך במערכת מקיפה של ביטוח לאומי. עם זאת, הוא התעקש שהרציונליזם הוא יהיר ומסוכן גם יחד, והאמין שטיילור דחפה את מיל לכיוון הזה.
לדעתי, מסקנותיו של האייק לגבי השפעתה של טיילור על מיל הן מוגבלות, ועדויות לכך שאפשר לגזור מסקנות מעניינות הרבה יותר קיימות בתיאור שהוא עצמו מתאר את מערכת היחסים ביניהם. עניינים של צדק חברתי היו חשובים ביותר למיל, ועם הזמן הוא החל לדגול במה שהוא עצמו תיאר כסוג של סוציאליזם, מעל לכול בגלל חוסר ההוגנות של "הסדר הכלכלי הקיים בחברה". אבל כתיבתו המורכבת בנושא זה אינה אומרת כלל שהוא קרא לתכנון ממשלתי ריכוזי. מיל מעולם לא היה רציונליסט במובן השלילי שיש לכך אצל האייק.

השפעתה הרבה ביותר של טיילור על מיל הייתה בנושאים שלא קשורים לעיקר עיסוקו של האייק. "שעבוד האישה" (שלא זכה לתשומת לב רבה במהלך חייו) הושפע ללא ספק מהתפיסות שטיילור הציגה במאמרה משנת 1851, "The Enfranchisement of Women". טיילור התוותה חלק גדול מטיעוניו המרכזיים של מיל, וגם אחרים שהיו רדיקליים אף יותר. בין היתר הסבירה מדוע נשים נשואות צריכות לעבוד מחוץ לבית:

"כשאישה תורמת חומרית לפרנסת המשפחה, אי אפשר לגלות כלפיה את היחס הרודני הבזוי שמופנה לנשים אשר תלויות בבעליהן, גם אם הן עובדות בפרך בבית".

"על החירות" נתפס בעיני רבים כטקסט התומך בממשלה מוגבלת, וזה נכון. אבל חשוב להבין שכאשר מיל טוען שיש לרסן אנשים אך ורק כדי להימנע מגרימת נזק לזולת, הוא מתכוון להשפעתן של נורמות וקונבנציות חברתיות, ולא רק לממשלה. חלק גדול מהתקפותיו הופנו כלפי טיבה הרודני של דעת הקהל. טיילור עצמה העלתה טיעונים דומים יותר מעשרים שנה קודם לכן, וקל לזהות את הקשר בין תפיסות נעוריה, חוויותיו הכואבות של מיל בשנות ה-40 של המאה ה-19, וטיעוניו הנלהבים נגד עריצותם של מנהגי החברה. טיעוניו לחירות המחישו כמה חשוב לערוך "ניסויים שונים בדרכי חיים". הוא מעוניין "שערכן של דרכים שונות לחיות יוכח באופן מעשי כאשר מישהו ימצא לנכון לנסותן. רצוי, בקיצור, שהאינדיבידואליות תבטא את עצמה בדברים שאינם בראש ובראשונה עניינים של אחרים".1

כאן אפשר לראות את ההבדלים בין שניים מההוגים הגדולים של המסורת הליברלית. האייק, תומך נלהב באינדיבידואליזם, הוקיר מסורות ומנהגים. אבל לא מיל:

"במקום שבו לא אופיו של היחיד הוא הכלל שעל פיו מתנהגים, אלא מסורותיהם או מנהגיהם של אחרים, חסר אחד ממרכיביו החשובים ביותר של האושר האנושי – המרכיב של הקדמה האישית והחברתית, שאולי הוא העיקרי".2

אין ספק שזהו טיעון על-זמני. אבל כפי שאפשר ללמוד מספרו של האייק, זהו גם טיעון אוטוביוגרפי ביותר. מיל וטיילור ערכו במשך שנים רבות מין "ניסוי בדרך חיים" שנועד להגדיל את אושרם למרות שהם הוקעו נחרצות על-ידי "המסורות או המנהגים של אנשים אחרים". אבל הם לא נסוגו מהאינדיבידואליות שלהם. ערכה של דרך החיים השונה שלהם הוכח באופן מעשי.

ואחרי כל זאת, נותרנו עם המסתורין שבו פתח האייק: מי הייתה הרייט טיילור? פסק דינו של האייק ברור. היא "הייתה אדם יוצא דופן. אבל התמונה שמיל צייר בשבילנו מושפעת מאופיו שלו וככל הנראה מעידה עליו יותר מאשר עליה". בעיני האייק, מיל שגה באשליה. ומכאן מסקנתו:

"מאחורי מעטפת נוקשה של שליטה עצמית מלאה והתנהגות רציונלית קפדנית, הייתה [במיל] ליבה רכה מאוד של רגישות נשית כמעט, כמיהה לאדם חזק שעליו יוכל להישען, ושאליו יוכל להפנות את כל חיבתו והערצתו".

אף על פי שהשערורייה והרומן ריתקו את האייק, פסק הדין שלו כלפי טיילור אכזר. אולי הוא צדק. אבל אני מעדיף את זה של מיל:

היא הייתה העונג הגשמי היחיד של כל מי שזכה להיות שייך לה... אילו היו בנמצא ולו לבבות ומוחות מעטים כשלה, היה כדור הארץ הופך מזמן לגן העדן המיוחל.

קאס סאנסטין הוא מרצה באוניברסיטת הרווארד. ספרו האחרון, שנכתב יחד עם ריד הייסטי, הוא: Wiser: Getting Beyond Groupthink to Make Groups Smarter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קאס ר' סאנסטין, New York Review of Books .


תגובות פייסבוק