ללכת מתחת לרחובות

המנהרות שנחפרו ברצועת עזה הציבו את הציבור הישראלי מול עולם סמוי ומאיים, לא רק בשל היכולת שהן מקנות למשתמשים לנוע באופן בלתי נראה, אלא גם מעצם היותן קריאת תיגר על המרחב הקיים, המתוכנן והנשלט
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

זמן לא רב לאחר מבצע צוק איתן ברצועת עזה, בחודש אוגוסט 2014, ישבו שני מכרים  – בחור צעיר ואישה מבוגרת משכונת קריית שלום – בסאונה של הבריכה ב"קאנטרי גורן גולדשטיין" בדרום תל אביב. הגבר, כובע סאונה בסגנון בוכרי לראשו, פלג גופו העליון עירום והתחתון עטוף מגבת המסתירה בגד ים, התפרקד בתנוחה רפוסה משהו תחת חומם של הסאונה וחודש אוגוסט. האישה, נמרצת מן השחייה, שפשפה את גבה בליפה. בסוף שיחת החולין שניהלו אמרה האישה שהיא חוששת לחזור לבד לביתה ותהתה מי יוכל ללוותה. "מדוע את חוששת", צחק הבחור, "הרי את גרה במרחק של כמה דקות הליכה מהבריכה, ועכשיו יום, והעירייה שיפצה את הפארק לא מזמן". "לא יודעת", אמרה האישה, "עכשיו עם כל המנהרות". "איזה מנהרות? של החמאס בעזה?", התפלא הבחור. "כן", ענתה ברצינות, "לך תדע מי יופיע לך פה פתאום".

אכן, המנהרות הציבו בקיץ האחרון את הצבא והציבור הישראלי מול מפה סמויה ומאיימת של עזה תחתית. אמנם מערכת תשתית המצויה תחת עיר איננו רעיון חדש בהיסטוריה העירונית, אך חפירה המתרחשת תחת עיר בנויה, קיימת ומאוכלסת מייצרת רובד פרשני נוסף לעיר, לא כל שכן מערכת אשר מיפויה אינו ניתן לאיתור. העיר הסמויה תחת עזה הצפופה מאיימת לא רק בשל היכולת שהיא מקנה למשתמשים בה לנוע באופן בלתי נראה, אלא גם מעצם היותה קריאת תיגר על המרחב הקיים והיכולת לפענח, לתצפת ולשלוט בו.

מנהרה שחשף צהל בעזה 2014, פליקר idfonline

מנהרה שחשף צהל בעזה 2014, פליקר idfonline

התנועה התלת ממדית של חיילי צה״ל דרך קירות, תקרות ורצפות פירשה, קיצרה והרכיבה מחדש את התחביר האדריכלי ואת התחביר העירוני גם יחד

דווקא בשל פשטותן, המנהרות הידניות בעזה חומקות מהיכולות הטכנולוגיות הקיימות לאיתור מנהרות. הקרקע החרסיתית מאפשרת חפירה קלה של מנהרות קטנות בקוטרן ומונעת שקיעה וקריסה של החול מעל פני הקרקע, כך שחפירת המנהרות אינה גורמת נזק למבני העיר ואינה מותירה עקבות על פני השטח (אלא בעת פיצוצן על ידי צה"ל). תכנון זה "מלמטה" מלווה בשימוש טרנספורמטיבי בחומרי בנייה רגילים כעץ ובטון אשר מקבלים ייעוד חדש, בדומה לשימוש הממחזר עמודי תמרורים שנגנבו מערי ישראל על ידי אספני המתכות לצורך הרכבת טילים. פיר הכניסה למנהרה נקבע בתוך בתי מגורים ברצועה, שם קשה לגלותו, ותוואי המנהרה עובר תחת שכונות המגורים הקיימות ומדלג על כל צורך בהגדרת בעלויות, ייעודים ושימושים.

ללכת דרך הקירות

מנהרות גרילה הן תופעה חובקת עולם, ותופעת המנהרות אינה ייחודית לעזה, אך בהקשר המקומי היא ניתנת לקריאה כמעין תגובה לפרשנות הצבאית של המרחב הבנוי, כפי שהחל להתבסס בלוחמה בשטחים הבנויים בעשור האחרון. במאמרו הידוע "ללכת דרך קירות" מ-2008 טוען האדריכל והתיאורטיקן איל ויצמן כי תורות פוסטמודרניות של הוגים כמו דלז וגואטרי קיבלו ביטוי בתורת הלחימה של צה"ל בשטחים באמצעות ארגון מחדש של התחביר העירוני על ידי סדרה של פעולות מיקרו-טקטיות. את התמרון שערכו יחידות צבא ישראליות בזמן ההתקפה על העיר שכם באפריל 2002, כותב ויצמן, תיאר מפקדם, תת אלוף אביב כוכבי, כ"גיאומטריה הפוכה": החיילים נמנעו לרוב מלהשתמש ברחובות, בדרכים, בסמטאות או בחצרות המרכיבות את תחבירה של העיר, וכן בדלתות חיצוניות, בחדרי מדרגות פנימיים ובחלונות המייצרים את הסדר הבנייני. תחת זאת פרצו חורים בקירות משותפים, בתקרות וברצפות, ונעו בהם לאורך דרכים אופקיות ואנכיות, כשהם "מכרסמים" את דרכם בתוך המרקם הצפוף וההמשכי של העיר. לתיאור צורה זו של תנועה, שנעשה בה שימוש בקרבות רבים לאורך ההיסטוריה בשטחים בנויים, שאל הצבא דימויים מעולם החי המתייחסים להתנהלותן של קבוצות בעלי חיים – "תנועה בנחיל" (התנחלות) ו"שריצה". התנועה התלת ממדית דרך קירות, תקרות ורצפות פירשה, קיצרה והרכיבה מחדש את התחביר האדריכלי ואת התחביר העירוני גם יחד.

עניינה של המלחמה, על פי ויצמן, כבר איננו הרס המרחב אלא "ארגונו מחדש". אם קיר הוא רק המסמן של "קיר", המציין את קנה המידה של סדרים פוליטיים, הרי שהפשטתו מ"קיריותו" הופכת אף היא לצורה של ארגון מחדש. "הגיאומטריה ההפוכה", ההופכת את העיר על פיה, הטורפת את מרחביה הפרטיים והציבוריים, מרמזת למבצעים צבאיים שהשלכותיהם חורגות מעבר להרס חומרי וחברתי. בהתאם לזאת, ניתן לראות בתופעת המנהרות בעזה השבת היכולת ל"ארגון מחדש" של העיר לתושביה, או נכון יותר לקיחת היכולת ל"ארגון מחדש" של המרחב על ידי הכוחות הצבאיים המקומיים השולטים בה מבפנים. כך הולך ומסתבך המאבק בתוך הרשת. זה מזכיר את העלייה בדרגות הלא-מודע בקרבות המתרחשים בחלום בסרט "Inception" (התחלה), אשר מציעה קריאה מחודשת של העיר, באמצעות החלום והזיכרון.

עולם האמנות חופר לעומק

דימויי העיר התחתית העזתית צצו ועלו בתמונות וסרטונים שהפיץ דובר צה"ל במהלך הלחימה, ועולם האמנות הזדרז להגיב. מעין אמיר, שאצרה תערוכה שבה הוצגו סרטונים צה"ליים, טוענת כי מידע ויזואלי זה מופץ ונצרך כאמצעי לעידוד ולהגברת התמיכה הציבורית באלימות. תעשיית הדימויים המתרחבת הזו, לטענתה, משתכללת באופן תדיר, משרתת את הנורמליזציה של המלחמה ומקדמת סדר יום של התבוננות דרך טכנולוגיות הרס. כך, למשל, בסרטון המצולם על ידי חייל צה"ל תוך כדי תנועה מהירה וכפופה במנהרה, מתרחשת ספירה לאחור לקראת השמדתה של אותה מנהרה באמצעות חומר נפץ.

הארנב הירוק במנהרה, בועז ארד

הארנב הירוק במנהרה, בועז ארד

בין עבודות האמנות המתייחסות למנהרות ניתן למצוא את איורי הארנבים ההומוריסטיים של בועז ארד שפורסמו ברשת במהלך הלחימה. באחד הציורים נראה ארנב ירוק שיושב מפוחד בקצה המנהרה ומסתכל קדימה. הארנב, אומר ארד, אמור לראות את האור בקצה המנהרה אבל הוא לא רואה כלום. המנהרה מופיעה כאן הן כאזכור למנהרות הפיזיות והן כסמל לדרך לא ידועה המבטא, כנראה, את האימה שבחוסר הידיעה מתי ואיך תגמר המלחמה. עם זאת, עצם הקשירה בין המנהרות בעזה למנהרות "טבעיות" של ארנבים יש בה אולי גם משום אמפטיה לנסיבות שהובילו ליצירתן, באופן הפוך לדימוי הדיכוטומי העולה מן הסרטון של דובר צה"ל.

עבודת אמנות אחרת שנעשתה ב-2010, טרם המבצע, אך זכתה במהלכו לפרסום נרחב ברשת, היא "תעלת עזה" של האמן תמיר צדוק. העבודה הסאטירית מתארת את תהליך הפיכתה של עזה לאי פסטורלי משגשג ולפנינה תיירותית. הסרטון לקוח לכאורה מתוך מרכז המבקרים שנחנך באי החדש, שנוצר משילוב של חפירת תעלה ורעידת אדמה קטלנית שהרחיקה את רצועת עזה מישראל אל תוך הים: "אל תגידו אי אפשר, תגידו אי! אפשר!", מכריז הקריין בסרט. כפי שמתארת שני ליטמן בכתבתה ב"הארץ", ביולי 2014 זכה הסרטון לעדנה מכיוון לא צפוי, לאחר שאחד מחבריו של צדוק העלה אותו לפייסבוק כאסוציאציה למלחמה, והוא הופץ במהרה על ידי פעיל ימין. הפוסט זכה לאלפי שיתופים ותגובות, מרביתן אוהדות, אשר ראו בו פתרון מעשי לבעיית עזה.

דווקא המערכת התת-קרקעית נדמית כבעלת היגיון תכנוני והיסטוריה אדריכלית ביחס לכפר שמעליה. חבורת הילדים מיטיבה להתמצא בה ואף להלעיג על העיר העילית

המנהרה מופיעה ככלי לקריאה אלטרנטיבית של המרחב הבנוי בסרטו של רון עמיר, שצולם ב-2009 בג'סר אל זרקא והוצג ביולי 2014. לג'סר, כותב גלעד מלצר אוצר התערוכה, שתושביו גם קוראים לו פשוט "הכפר", יש מבנה כאוטי, מאולתר, בלתי ניתן להתמצאות עבור המבקרים, ללא גריד מותווה של תכנון מוניציפלי, רחובות ראשיים, מבני ציבור, תכנון מרחבי מסודר, חזרתיות או סדרתיות. כל בית הוא יחידי, מאולתר ותלוש למראה. בסרט נראית חבורת ילדים המוליכה את הצלם במעברים תת קרקעיים, שבמקור היו המשכו של האקוודוקט הרומי וכיום משמשים כחלק ממערכת הביוב של הכפר. דווקא המערכת התת-קרקעית נדמית כבעלת היגיון תכנוני והיסטוריה אדריכלית ביחס לכפר שמעליה. חבורת הילדים מיטיבה להתמצא בה ואף להלעיג על העיר העילית באמצעות המערכת התחתית: כאן הכיור של הסבתא וכאן השירותים של המורה.

״כלכלה של עודפות״, 2005 מאת קרן רוסו

״כלכלה של עודפות״, 2005 מאת קרן רוסו

קרן רוסו, בעבודת הווידאו שלה "Economy of Excess" ("כלכלה של עודפות") מ-2005, מיטיבה לתאר את האורגניות של מנהרות הביוב תוך חקירת קו ההפרדה בין מה שנחשב לגיטימי לבין מה שלא. מבט רגעי על העולם המודרני המוכר – כביש אספלט, עצים, מכוניות, נעלי עבודה, אור יום לבן – מחליק ושוקע, בעוד המצלמה גולשת אל תוך תעלת ביוב על מנת לפצוח במסע אל תוככי עולם מואר-חלקית של רקב אורגני, עולם שהתהליך האקטיבי היחיד המתרחש בו הוא הצטברותם האטית של משקעים נטולי חיים.

בשיתוף עם מגזין שפת רחוב לחדשנות עירונית.

בשיתוף עם מגזין שפת רחוב לחדשנות עירונית.

כפי שנכתב יפה ב"ערב רב", רוסו חוקרת שוב ושוב את הגבול, או את קו ההפרדה, בין מה שנחשב לביטוי לגיטימי של תרבות ושל קיום נאור, לבין מה שנופל מחוץ לגבולות הגדרה זו, מודר, מורחק מתוכה או מודחק ממנה. מדובר בגבולות פיזיים הטעונים במשמעות סימבולית, מטאפורית או מיתולוגית, כמו הגבול המתקיים בין העולם שעל פני האדמה לבין העולם שמתחת לפני השטח: המרחבים התת-קרקעיים של תעלת הביוב, של הקטקומבה או של המערה. אלו הם המרחבים של כל מה שמודר מעולם החיים שעל פני האדמה, המרחבים של הפרשות הגוף החי, של חומרי המוות ושל ההיסטוריה השכוחה בדבר מקורותיה הקדמוניים של האנושות עצמה. פעמים מדובר בגבולות פיזיים במובהק, שניתן לחקור אותם באמצעות המצלמה, אך בה במידה אלו הם מרחבים המייצגים גבולות תרבותיים ופסיכולוגיים, מרחבים שבהם מיטשטשת ההבחנה בין המילולי למטפורי. אפשר שזו הסיבה לכך שחקירתה של רוסו את ה"תת-קרקעי" מצליבה בין גבולות העילי והתחתי בה בשעה שהיא יורדת לשורשי החלוקה הפסיכולוגית בין מודע לתת-מודע.

"תכנית מגירה" מאת עודד הירש.  צילום: לילך סמילנסקי.

"תכנית מגירה" מאת עודד הירש. צילום: לילך סמילנסקי.

ואילו עודד הירש, בעבודתו "תכנית מגירה" המוצגת בימים אלה במשכן לאמנות בעין חרוד, מציג פרפורמנס קבוצתי של הקמת פסל סביבתי עשוי שלד ברזל ומכוסה אדמה, החודר את החלל המוזיאלי ומתווה בו מנהרות. כפי שכותבת גליה בר אור אוצרת התערוכה, המנהרות הנדמות כארכאיות כובשות את החלל הצף והמואר של המוזיאון ומשבשות את תחושת ההתמצאות עד כי נדמה שהמרחב הוא תת-קרקעי. היגיון הגריד האדריכלי של המשכן לאמנות מעומת אל מול חפירה עיוורת, אינטואיטיבית ומשוללת היגיון מוכתב מראש. במתודה של פרפורמנס קבוצתי יוצר הירש החייאה מחדש של התגייסות משימתית שחושפת מצבי חיים מורכבים, מציאות נפשית, חברתית ופוליטית.

התייחסות אחרת לגבול בין העולם העל-קרקעי לעולם התחתי ניתן למצוא בעבודתו של האמן תמיר שר "ריבועים שחורים" מ-2000, המציגה סדרת תצלומים של פתחי חניונים תת קרקעיים. ורד מימון כותבת בקטלוג התערוכה כי אלו הם חללי מעבר, חללי ביניים – בין כניסה ליציאה, בין עלייה לירידה, בין חושך לאור. אלו הם חללים מוכרים בשגרת היומיום העירונית של הולך הרגל או נהג הרכב, אך גם חללים זנוחים במפה העירונית, מעין תהומות אפלים וריקים במרכזה של אינטנסיביות אורבנית. הצגת פתחים של חניונים שונים בגוש דן זה לצד זה אינה מעידה בהכרח על רצון להצביע על מבנה ארכיטקטוני זהה, אלא על רצון להוביל, באמצעות הצילום, לטרנספורמציה אפשרית של חללי ביניים אלו. כך, חללי המעבר נחשפים כמקום, או כסביבת קיום עם איכויות ארכיטקטוניות וסביבתיות משלה, כמו בטון חשוף וברוטלי, והתפוררות או התקלפות של קירות, אשר מהדהדים עירוניות ישראלית מקומית.

"ריבועים שחורים" מאת תמיר שר.

"ריבועים שחורים" מאת תמיר שר.

פתחי תת הקרקע המוצעים בצילומים אלה מעוגנים בסביבה העירונית ומפרשים אותה. לעומת זאת, צילומי פתחי המנהרות בדימויים שצה"ל מפרסם נראים כנחילים חפורים, צרים ונוטים לקריסה, ללא הקשר עירוני, מפוענחים באמצעות דמות חייל או צלילותו המצויים בסמוך, מעוגנים היטב במרחב הנתפס כצבאי.

הבמאי והמחזאי אמיר ניזאר זועבי היטיב לבטא את הארכיטקטורה של המנהרות כמשל  בסיפור "יום אחד, כשנצוץ מאיזו מנהרה", שפרסם ב"הארץ" במהלך ימי הלחימה. זועבי מביא את פעולת חפירת המנהרה לכדי אבסורד, שבו עזה כולה נחפרת אל מתחת לאדמה ויוצרת תמונת ראי לעולם העילי:

עשר שנים ושבעה מבצעים אחרי מבצע ״יצוק עופרת עמוד איתן״ הושלמה המשימה. עזה עלית ננטשה. עזה כולה עברה אל מתחת לאדמה. גברים נשים וטף, עם רב.
חפרנו שכונות שלמות, רחובות, כבישים, בתי ספר, תיאטראות, בתי חולים. חפרנו תמונת ראי של הארץ שנטשנו למעלה. התייאשנו מהחלום לצאת מהרצועה. מההבטחות להסיר את המצור, מהצפיפות ומהרעב, ועשינו מעשה. אנחנו, שהותקפנו מהשמים, מהים, מהשדות, שפצצות של טונה הומטרו על ראשינו בסבבים חסרי תכלית של הרג, הפנינו עורף לחיים. אנחנו, שהעולם שכח אותנו, החלטנו לגמול לו באותו מטבע, ושכחנו אותו.
אחרי שנואשנו מהעולם, מהפחד, מהדם, לא נותר לנו מפלט אחר זולת האדמה. קברנו את עצמנו חיים. [...] המשכנו לחפור עוד ועוד, באצבעות חשופות, בציפורניים סדוקות. חפרנו עמוק כל כך, רחוק כל כך, עד שביטלנו את המצור והגבולות והגדרות של העולם של מעלה. חפרנו מתחת לכל התפלות הזאת, ואז המשכנו וחפרנו לאורכה ולרוחבה של הארץ שאנו פליטיה. שבנו אליה, ספונים במעמקי האדמה. הגשמנו את זכות השיבה התת־קרקעית.
בהתחלה עוד שמענו מעלינו את שאון תל אביב. שמענו את עדרי התעמולה צועקים בקול גדול ״מוות לעזה״, ״מוות לאמנים״, ״מוות למי שלא מוחא כפיים״, "מוות למי שלא מתיישר בשורה״, ״מוות לחיים״, ושמענו את קול הצעדים שהלכו ונהיו מאורגנים, עד שנהפכו למצעד צבאי גדול רומס כל. אטמנו את האוזניים וחפרנו עמוק יותר, רחוק יותר. רצינו לא לשמוע כלום, להתנתק.

אולם, חפירה זו לעומק כדור הארץ אינה מייצרת נתק אלא בסופו של דבר קריסה בין העולמות, ערבוב והצעה לסדר משותף חדש:

וללב מתגנבת תקווה, שאם נמשיך לחפור עד לליבה, אם לא נפסיק, אם נחורר את הארץ כמו חלת דבש, אם נהפוך את הארץ לדקה כמו תחרה, אולי היא לפתע תקרוס אל תוך עצמה, וכמו מגש עמוס כוסות קפה ועוגיות המתרסק אל הרצפה ונהפך לעיסה של בצק וזכוכיות, היא תתערבב. הלמעלה והלמטה יתערבבו. והחוקים ישתנו. ונוכל לומר באנחת רווחה: הנה פיסת שמים מעורבבת בחתיכת ים סדוקה, הנה סג'אעיה מתערבבת בשדרות, הנה שכונת זיתון מתערבבת בהר הזיתים, הנה חמלה מעורבבת ברווחה, הנה אדם מתערבב באדם, ונדע שנחלצנו מהמוות החי שאנו לכודים בו, ועכשיו נצטרף לחיים של מעלה, ואתם נבנה ארץ חדשה.

כפי שנוכחנו, המנהרות מאפשרות לבחון, לפחות כדימוי, אפשרות לחילול הגבולות ולהרכבת גבולות טריטוריאליים חדשים. הטריטוריה הופכת באמצעותם לגמישה ולבעלת קווי מתאר לא-ודאיים, למערכת כמעט אורגנית, גופנית-נפשית ארעית, אסורה, מניפולטיבית ומוסטת מייעודה. ב"הקדמה לטרנסגרסיה" הגדיר מישל פוקו את היחסים שבין גבול וחילול-גבול כך:

חילול הגבול מביא את הגבול עד לגבול הווייתו [...] בחילול הגבול אין דבר שלילי. הוא מאשר את ההוויה המוגבלת, הוא מאשר את הבלתי מוגבל שבו הוא מזנק כשהוא פותח אותו בפעם הראשונה לקיום.

במצב דברים זה, בו קיום הגבול איננו אלא פריצתו, אכן "לך תדע מי יופיע לך פה פתאום".

המאמר פורסם באלכסון בשיתוף עם מגזין שפת רחוב. דפנה לוין היא אדריכלית ומנהלת המחלקה לתכנון אסטרטגי בעיריית בת ים.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דפנה לוין.


תגובות פייסבוק