למה כל לווייתן צריך סבתא?

סבתות וסבים מעניקים לנכדיהם אהבה, סיפורים וגם ידע רב: זהו המנוע של ההתפתחות האנושית
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

בני אדם זקוקים לטיפול מיוחד בילדותם וגם כשהם מזדקנים. המגפה של שנת 2020 הבהירה זאת היטב: מיליוני בני אדם בכל העולם טיפלו בילדיהם בבית, ומיליונים אחרים ניסו לטפל בסביהם, אף שלא יכלו להתקרב אליהם פיזית. הנגיף  COVID-19 הזכיר לנו עד כמה הקטנים והקשישים זקוקים לטיפול. אבל הוא הזכיר לנו גם עד כמה אכפת לנו מהם ואיזו חשיבות יש ליחסים בין הדורות. אני התגעגעתי למסעדות, תיאטראות ומספרות, אבל אני מוכנה לוותר עליהם בקלות כדי להיות מסוגלת לחבק את נכדיי ללא פחד. ויש משהו כל כך נוגע ללב באופן שבו צעירים שינו את אורח חייהם כדי להגן על הזקנים.

למה בני האדם החזקים והבריאים בשיא חייהם משקיעים כל כך הרבה זמן ואנרגיה בטיפול במי שאינם עדיין, או כבר אינם, כל כך מועילים?

אלא שמכל זה עולה פרדוקס מדעי מפתיע. אנחנו יודעים שיצורים ביולוגיים מעוצבים על ידי כוחות האבולוציה, הבוחרים באורגניזמים על סמך התאמתם – כלומר, על פי היכולת שלהם לשרוד ולהתרבות בסביבה מסוימת. אז למה האבולוציה מרשה לנו להיות כל כך פגיעים וחסרי אונים במשך תקופות ארוכות כל כך של חיינו? למה בני האדם החזקים והבריאים בשיא חייהם משקיעים כל כך הרבה זמן ואנרגיה בטיפול במי שאינם עדיין, או כבר אינם, כל כך מועילים? מחקר חדש טוען כי הרגישויות הללו קשורות באורח אינטימי לחלק מן החוזקים הגדולים ביותר של בני האדם – היכולות שלנו ללמוד, לשתף פעולה ולבנות תרבות.

״היסטוריית חיים״ הוא המונח הביולוגי למסלול התפתחותו של בעל חיים: משך הזמן שנדרש לו כדי להתבגר, מספר הצאצאים שהוא יולד והאופן שבו הוא מטפל בהם, ומשך חייו. אחת התגליות המדהימות בביולוגיה האבולוציונית היא שהברירה הטבעית פועלת לעתים לא רק על תכונות האורגניזם הבוגר, אלא על כל היסטוריית החיים שלו. במקרים רבים, שינוי גנטי זעיר בתוכנית ההתפתחות של בעל חיים עשוי להוביל לשינויים גדולים וחשובים באופן שבו הוא מתאים לסביבה.

במונחי זמן אבולוציוניים, ההומו ספיאנס הופיע רק לאחרונה. עם זאת, תוך זמן קצר פיתחנו היסטוריית חיים משונה במיוחד, שבה ישנם ילדוּת וזִקנה ארוכות בהרבה משל בעלי חיים אחרים. אנחנו שונים בעיקר מהפרימאטים הקרובים לנו ביותר. בהגיעם לגיל שבע, השימפנזים כבר מספקים כמות מזון זהה לזו שהם צורכים, ורק לעתים נדירות הם חיים מעבר לגיל 50 – בעולם השימפנזים אין מקבילה למנופאוזה האנושית. גם בתרבויות של לקטים, שבהן ההתבגרות מואצת, הילדים אינם עצמאים לפני גיל 15. יתרה מזאת, אפילו בקהילות שאין להן גישה לרפואה המודרנית, מי ששורדים את הילדות עשויים לחיות עד גיל 70 ויותר. אנחנו חיים כעשרים שנה יותר מן השימפנזים, ומלבד מינים אחדים של לווייתנים, בעיקר האורקה, אנחנו היונקים היחידים שממשיכים לחיות הרבה לאחר גיל הפריון.

אורקה

למדו מסבא וסבתא: שני לווייתני אורקה. תצלום: רוברט פיטמן, ויקיפדיה

הילדוּת הממושכת מפתיעה במיוחד, משום שכפי שהורים יודעים, לילדים יש מחיר גבוה – וכך היה עוד לפני ימי שכר הלימוד האקדמי ומחנות הקיץ. מבוגרים נאלצו תמיד להזין ולהגן על צאצאיהם, ושלבי ההתפתחות המוקדמים של המוח האנושי תובעים המון אנרגיה – יותר מ-60% מצריכת הקלוריות של בני ארבע מוקדשת למוח במנוחה, בהשוואה לכ-20% אצל מבוגרים. בני אדם גם יולדים תינוקות אחת לשנתיים בערך, בתדירות גבוהה בהרבה משל שימפנזים, ולכן הם צוברים הרבה יותר ילדים חסרי אונים ורעבי­­­­­ּ–מוח.

בני האדם פיתחו מקורות טיפול יוצאי דופן ומגוונים כדי להתמודד עם התינוקות היקרים שלהם

שימפנזות אימהות הן המטפלות הכמעט בלעדיות בצאצאים. אבל בני האדם פיתחו מקורות טיפול יוצאי דופן ומגוונים כדי להתמודד עם התינוקות היקרים שלהם, ובכלל זה אבות המטפלים בילדיהם, סבתות שכבר אינן בגיל הפריון, והורים חלופיים(Alloparents) – אנשים שאינם קרובי משפחה המסייעים בגידול הילדים. אבות מזן נברני–ערבה, סבתות של לווייתני אורקה והורים חלופיים בקהילת קופי מקוק–רזוס מסייעים גם הם בגידול התינוקות, אבל מקרים כאלה נדירים בקרב יונקים. בני האדם הם המין היחיד שכנראה אימץ את שלוש שיטות הטיפול הללו.

שינויים אלה בהיסטוריית החיים התפתחו במקביל לשינויים דרמטיים במוח ובתודעה האנושיים. יש לנו הרבה יותר נוירונים מאשר לפרימאטים אחרים. ופיתחנו יכולות מדהימות ללמוד ולהמציא, לתקשר ולשתף פעולה, ליצור תרבות ולהעביר אותה הלאה. ניתוחים חדשים של מאובנים מצביעים על כך שבני האדם פיתחו את המוח הגדול שלהם ואת היכולות המייחדות אותם במקביל להתארכות הילדוּת והזִקנה. הרגישויות המייחדות אותנו צמחו משום מה במקביל ליכולות המאפיינות אותנו. איך הדיוק השינויים הללו קשורים אלה באלה? חוקרים מתחומי הביולוגיה, הפסיכולוגיה והאנתרופולוגיה החלו לאחרונה לשתף פעולה כדי לענות על שאלות אלה – בניסיון להסביר מה מייחד אותנו כבני אדם.

בני אדם יכולים לשרוד ולשגשג במגוון רחב להפליא של מקומות, ובכלל זה החלל החיצון, ואנחנו כל הזמן משנים ומייצרים בעצמנו סביבות חדשות

אחד הרעיונות הוא כי הילדות האנושית הממושכת והמוגנת מעניקה לנו הזדמנות ללמוד על סביבות מגוונות שאנו עשויים להתמודד איתן כשנגדל, וכך לפתח את היכולות שיאפשרו לנו לשגשג בבגרותנו. בני אדם יכולים לשרוד ולשגשג במגוון רחב להפליא של מקומות, ובכלל זה החלל החיצון, ואנחנו כל הזמן משנים ומייצרים בעצמנו סביבות חדשות. כמעט דבר מכל מה שישנו בחדר שבו אני כותבת כעת היה קיים בעידן הפליסטוקן, ולמרות זאת, אני מרגישה כאן בנוח. בעוד שימפנזים וגורילות חיים עדיין בערך באותם מקומות שבהם הם התפתחו, בני האדם נפוצו במהירות. מאז ומתמיד התניידנו רבות.

מירוץ, מכונית מירוץ

גם לכאן הובילה אותנו האבולוציה, ומהר מאוד: בני אדם בסביבה מודרנית. תצלום: גוסטבו קמפוס

הילדות נועדה כנראה להעצים את הלמידה – ולכן הארכת התקופה הזו עשויה להיות אסטרטגיה טובה עבור מינים הנדרשים ללמוד יותר. בעלי חיים צעירים בכלל, ופרימאטים צעירים בפרט, חווים דחף ללמוד דברים חדשים. סוזאן פרי (Perry), אנתרופולוגית התפתחותית מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג׳לס, עקבה, עם עמיתיה, אחר להקה של קופי קפוצ׳ין בקוסטה ריקה, במשך שלושים שנה, וצפתה בצאצאים מתבגרים. היא גילתה כי הצעירים נוטים לחקרנות, סקרנות ויוזמה. הם מרבים לנסות דברים חדשים, גם כשאינם מועילים או נבונים במיוחד – כמו כיסוי אוזניהם בצמחים או גלגול פירות על הקרקע במקום לאכול אותם. הקופים הצעירים היו גם יותר ״נאופילים״ מן המבוגרים יותר, כלומר הם חיפשו חוויות ודברים חדשים ולא נרתעו מהם.

בדומה למחקר על צאצאי הקפוצ׳ינים, מחקרים שנערכו במעבדה שלי ובמקומות נוספים מעלים את הסברה כי בני אדם צעירים נוטים במיוחד לחקור את סביבתם, או מה שמכונה ״לדחוף את האף לכל מקום״. כשתינוקות משחקים בחפצים, הם עושים זאת כנראה בדרך שנועדה לתת להם את מרב המידע על האופן שבו הדברים פועלים. בעלי חיים צעירים, ובעיקר ילדים אנושיים, גם נוטים מאוד להסתכנות אימפולסיבית ואקראית. אפשר לראות בזה פגם, אם אתם מצפים לראות מערכת יעילה וממוקדת המתוכננת להשגת יעדים מוגדרים. אבל מבחינת היכולת ללמוד, זהו כנראה יתרון.

במקום לחקות את הדרכים המתוחכמות שבהן מבוגרים צוברים ידע, ילדים – כך עולה ממחקרים חדשים – מסוגלים לחקור וללמוד טוב יותר ממבוגרים

למעשה, גם מחקר המוח וגם ממדעי המחשב עולה כי ישנו שקלול תמורות מהותי בין החקר ובין הפקת התועלת. יכולות הניהול של המבוגרים כמו העכבות, תכנון לטווח ערוך והתמקדות הן מעולות במיוחד לצורך הפקת תועלת, אבל הן עשויות להגביל את יכולת החקר שלנו. מדעני מחשב סבורים כי הדרך הטובה ביותר  לפתור זאת היא תחילה לחקור ורק אחר כך להפיק תועלת. ילדוּת בכלל, וילדות אנושית בפרט, הן כנראה דרכה של האבולוציה ליישם את האסטרטגיה הזו. במקום לחקות את הדרכים המתוחכמות שבהן מבוגרים צוברים ידע, ילדים – כך עולה ממחקרים חדשים – מסוגלים לחקור וללמוד טוב יותר ממבוגרים.

כדי ליישם את יכולות הלמידה המוקדמת המרשימות הללו, הצעירים זקוקים למבוגרים שיגנו עליהם ויזינו אותם. ילדים סקרנים תלויים במבוגרים המטפלים בהם. ולכן, החלק האחר בשינוי בהיסטוריית החיים היה התפתחות של יותר טיפול, בעיקר אותו טיפול שמסוגלים להעניק הקשישים.

סקרנות, ילד, ילדה

שום דבר לא יעצור אותה. תצלום: פרנסואה ורבייק.

היחס הזה בין אינטליגנציה, למידה וטיפול, קיים גם אצל בעלי חיים אחרים. חוקרת המוח נטלי אומיני (Uomini) ממכון מקס פלנק בגרמניה ואנשי הצוות שלה, חקרו את היסטוריית החיים של מספר ציפורים חכמות במיוחד: עורבני סיבירי ועורבי קלדוניה החדשה. אף שהציפורים הללו התפתחו באורח שונה לגמרי מבני האדם, יש להן יכולות מופלאות של שימוש בכלים ולמידה, ונוירונים רבים, המעידים על מוח מפותח מאוד. וכמו בני האדם, גוזלים של עורבני ועורב נשארים בקן במשך תקופה ארוכה. אומיני ועמיתיה גילו כי העורבנים שחיים עם הוריהם זמן ממושך יותר הופכים לחכמים ומצליחים יותר בטווח הארוך. העורבים ההורים אינם מלמדים את צאצאיהם ישירות, אבל הם מגלים כלפיהם סובלנות, מאכילים אותם ומעניקים להם הזדמנויות ללמוד כשהם מפזרים זרדים שהגוזלים יכולים לשחק בהם (ואולי זה לא רעיון רע, שמי שעובדים מן הבית יחקו את העורבים, יגרשו את הילדים הקטנים אל החצר האחורית ויעסיקו אותם שם זמן מה בחטיפים ומקלות).

כשבעלי חיים צעירים, ובכלל זה בני אדם, מבחינים שמטפלים בהם, הם מרשים לעצמם לגדול באיטיות, ולהשקיע בפיתוח מוח גדול והלמידה המתלווה לכך

מחקר אחרים מאששים את הקשר ההדוק שבין טיפול, אינטליגנציה ולמידה. הביולוגית ההתפתחותית אמילי סנל-רוּד (Snell-Rood) והאנתרופולוגית הרפואית קלייר סנל-רוד טוענות כי יצורים צעירים, בני אדם ובעלי חיים גם יחד, רגישים לאותות שמבהירים להם איזו מידה של טיפול עומדת לרשותם, והתפתחותם עשויה להשתנות בהתאם. כשבעלי חיים צעירים, ובכלל זה בני אדם, מבחינים שמטפלים בהם, הם מרשים לעצמם לגדול באיטיות, ולהשקיע בפיתוח מוח גדול והלמידה המתלווה לכך. סימנים המעידים כי איש אינו עומד לטפל בהם עלולים להעיד לדפוסי התפתחות שונים, חפוזים ובזבזניים, אינטליגנטיים פחות, התובעים פחות טיפול ומתאימים יותר לסביבה הקשה.

עבור בני האדם, הקשישים בקצה האחר של תוחלת החיים הם כנראה מקור טיפול חשוב במיוחד, ויתכן כי היה להם תפקיד חשוב באבולוציה האנושית. האנתרופולוגית קריסטן הוקס (Hawkes) כינתה זאת בשם  ״היפותזת הסבתא״, והראתה כי בחברות מלקטים, שסבתות שעברו את גיל הפריון משמשות מקור חיוני בעיקר עבור תינוקות. מאחר שאימהות אדם יולדות במרווחים קצרים יחסית, אם עשויה להניק תינוק שזה עתה נולד, בעוד אחיו הבוגר עדיין זקוק לתשומת לב רבה, וסבתות יכולות לתפוס את מקומה אחרי שהתינוק הפסיק לינוק, אבל הוא עדיין פגיע מאוד ועוד יותר תובעני.

ישנה כנראה סימביוזה בהיסטוריית החיים של בני האדם: ילדות ממושכת מאפשרת חקר ולמידה, בעוד מערך רחב יותר של מטפלים, ובכלל זה קשישים, מאפשר לילדות הזו להימשך. עם זאת, המטפלים הרבים והשונים הללו צריכים לחלוק את האחריות והעבודה כדי לגדל את אותם ילדים חסרי אונים, וזהו אתגר וגם יתרון. הוקס סבורה גם – וכמוה שרה הרדי (Hardy) מאוניברסיטת קליפורניה, דייוויס, ג׳ודית בוראקט (Burkart) מאוניברסיטת ציריך ומייקל טומאסלו (Tomasello) מאוניברסיטת דיוק בצפון קרוליינה – שיתכן כי שורשי האינטראקציות החברתיות, התקשורת ושיתופי הפעולה של בני האדם, מקורם גם הם באופן שבו היסטוריית החיים שלנו נפרשת.

הסבתות החופרות בשקט כדי ללקט שורשים ופקעות הן שסיפקו קלוריות רבות בהרבה מכפי שסיפקו לקהילה הציידים

באופן מסורתי, אנתרופולוגים טענו כי בני האדם שיתפו פעולה כדי לצוד ביעילות רבה יותר. אבל מחקרים שנערכו לאחרונה בחבורת של לקטים מעלים את הסברה כי יתכן כי זו תפישה מוגזמת של יתרונות הציד – וכי בעצם, הסבתות החופרות בשקט כדי ללקט שורשים ופקעות הן שסיפקו קלוריות רבות בהרבה מכפי שסיפקו לקהילה הציידים. למעשה, ״התְרבות בשיתוף פעולה״ (cooperative breeding) – על אף השם הכול כך לא רומנטי – תובעת כנראה שיתופי פעולה מתוחכמים בהרבה מציד, ויש לה יתרונות אבולוציוניים ברורים עוד יותר. בחברות לקטים, ההורים החלופיים מחליפים אלה את אלה תכופות בתפקידי שמרטפות ואפילו הנקה. (חוויית הסגר מזכירה לנו שוב שהשגת המזון כרוכה בלוגיסטיקה פשוטה יותר מזו הנדרשת לטיפול בילדים).

מניוק, מגש, שווי משקל, ראש, נשיאה על הראש

למדה מסבתא, תלמד את נכדתה בבוא היום. תצלום: קרסטן טן ברינק.

מטפלים מרובים הם אתגר גם עבור התינוקות. האם הביולוגית עשויה להיות המטפלת העיקרית, אבל איך אבות, סבים והורים נוספים מצטרפים אליה? לפני גיל שנה, תינוקות אנושיים כבר מתאימים את עצמם חברתית. הם יוצרים קשר עין, מצביעים כדי לגרום לאנשים להפנות תשומת לב לאובייקטים, מחקים את מעשיהם של אחרים ועל פי רוב עסוקים במה שקרוי ״תשומת לב משותפת״. כל הקסם התינוקי הזה מסייע לרתום את המבוגרים לטיפול בהם. היכולות החברתיות המסייעות לתינוקות לוודא שיטפלו בהם, הן בעלות יתרונות אבולוציוניים ברורים, אבל הן גם עשויות לעמוד בבסיס שיתוף הפעולה הייחודי לנו כמבוגרים. אותה רגישות חברתית המאפשרת לנו להקסים מטפלים פוטנציאליים, עשויה מאוחר יותר לשמש במגעים עם מנהלים ועמיתים לעבודה.

אם כך, הלמידה, החקר, היצירתיות והכישורים החברתיים בילדות תלויים בכך שיש לנו מסביב מטפלים בוגרים, ובכלל זה סבים. ומה קורה בקצה השני – האם קשישים תורמים במיוחד לאינטליגנציה האנושית הייחודית שלנו, מעבר לכך שהם מטפלים בילדים?

יותר מכל בעל חיים אחר, אנחנו מוסרים מידע וידע מדור לדור. התהליך הוביל לשינויים עצומים באורח החיים שלנו לעומת עידנים קודמים. ולקשישים יש מקום ייחודי בתהליך הזה

גם הילדות וגם הזקנה הן כנראה תקופות מהותיות בהיסטוריית החיים של המין שלנו בכל הנוגע להעברת התרבות האנושית – שגם היא מאפיינת, ואולי אף מייחדת, את בני האדם. יותר מכל בעל חיים אחר, אנחנו מוסרים מידע וידע מדור לדור. התהליך הוביל לשינויים עצומים באורח החיים שלנו לעומת עידנים קודמים. ולקשישים יש מקום ייחודי בתהליך הזה. במהלך ההתפתחות האנושית, סבתות מיומנות במיוחד שחפרו ומצאו שורשים עזרו לספק קלוריות לאותם תינוקות רעבי–מוח, אבל הן גם האכילו את אותם מוחות במידע.

חלק מן הראיות הברורות ביותר לכך ניתן למצוא את האורקה. לווייתני אורקה הם מן היונקים היחידים שבחברתם חיות סבתות שעברו את גיל הפריון. צאצאים ונכדים של אורקה נשארים בקרבת הסבתות המבוגרות, גם לאחר שהם עצמם בגרו. וזהו גם אחד המינים הבודדים שיש לו מסורות תרבותיות ברורות, המועברות מסבתא לנכד. כמו אצל סבתות אנושיות, המסורות הללו כוללות מזון – אף שסבתות האורקה מורישות את העדפותיהן לשרימפס וכלבי ים ולא ללטקס וספגטי. להקות אורקה שונות אוכלות מזונות שונים, חלקן מעדיפות סרטני ״קריל״ ואחרות מעדיפות דגים. מחקרים שנערכו לאחרונה מראים כי מסורות המזון הללו כנראה מועברות על ידי הסבתות. למעשה, הסבתות מובילות את הלהקה לצוד מזון, והלווייתנים הצעירים משגשגים יותר כשהם גדלים בחברתה של סבתא, בעיקר במקום שבו יש מחסור במזון. כמו סבתות אנושיות, סבתות האורקה עוזרות לצעירים חסרי האונים לשרוד.

האנתרופולוג מיכאל גרבֶן (Gurven) מאוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה ועמיתיו טענו אף הם שלקשישים יש תפקיד מיוחד בכל הקשור לאבולוציה האנושי. הם שילבו מודלים מתמטיים ותצפיות רב תרבותיות כדי לקשר בין היסטוריית חיים, תרבות והוראה. כדי שבני האדם ישגשגו, הם חייבים לשלוט במגוון יכולות, כמו ליקוט, ציד, בישול, גידול ילדים והכנת כלים. רבות מן היכולות הללו תובעות שנים של אימון. ציידים, לרוב, אינם מגיעים לשיאם לפני אמצע שנות השלושים לחייהם, למשל. כדי ללמוד יכולת מורכבת, צריך מורים סבלנים המסוגלים ללמד את החוכמה והטכניקות שהצטברו לאורך הדורות.

האסטרטגיה האבולוציונית הטובה ביותר היא להניח לקשישים ללמד את הצעירים. כדאי מי שנמצאים בשיא חייהם יתרכזו בעשייה, והצעירים ילמדו מן המורים הקשישים שהם בעלי הידע אבל גם יצרניים פחות

אבל זה לא פשוט כל כך, כפי שעולם העבודה מן הבית מוכיח. קשה ללמד מישהו אחר ובו זמנית לעסוק במלאכה באורח יעיל (הכנת פנקייקים בסופשבוע אורכת פי שניים כשהילדים עוזרים). גרבן ועמיתיו גילו כי מבחינה מתמטית, האסטרטגיה האבולוציונית הטובה ביותר היא להניח לקשישים ללמד את הצעירים. כדאי מי שנמצאים בשיא חייהם יתרכזו בעשייה, והצעירים ילמדו מן המורים הקשישים שהם בעלי הידע אבל גם יצרניים פחות. הם ניתחו למעלה מ-20 אלף תצפיות שנעשו ביותר מ-40 מקומות בעולם, וגילו כי זוהי בדיוק התבנית הנהוגה בחברות ציידים בנות זמננו. הסבים, בשנות החמישים והשישים לחייהם, לא היו ציידים חזקים או יעילים כמו בני השלושים, אבל שימשו מורים מוצלחים יותר.

בז, מונגוליה, צייד

כשהצייד המונגולי מזדקן, מלא ניסיון וסיפורים, הוא מעביר את הידע לנכד או לנכדה. תצלום: Carfull in Wyoming

מנקודת מבט כזו, חסרונות עשויים להפוך ליתרונות. ממש כפי שהאימפולסיביות, הסקרנות והרעש של הילדים עשויים לתרום ליכולתם לחקור, ולפצות על היעדר יכולות שלהם, המומחיות, הסבלנות וכישרון סיפור הסיפורים של המבוגרים יותר עשויים לפצות על היעדר כוח או מהירות. ממספר מחקרים עולה כי אנו הופכים למאושרים, או לפחות למסופקים יותר, בשנות החמישים לחיינו ונותרים כך כל עוד אנחנו בריאים. אובדן הדחף הממוקד באמצע החיים עשוי לתרום לאושר הזה, ולמעשה להתאים אותנו לתפקיד המטפלים והמורים, משמרי המסורת ונושאי החוכמה.

ילדות ארוכה יותר וחברתית יותר, כמו גם זקנה ממושכת יותר, מאפשרת לנו להתפתח לבוגרים בעלי יכולות רבות יותר

נראה כי כל ההתפתחויות הללו בהיסטוריית החיים נפגשו כדי ליצור רצף קו-אבולוציוני שהוביל להופעתו במהירה להדהים של ההומו ספיאנס. ילדות ארוכה יותר וחברתית יותר, כמו גם זקנה ממושכת יותר, מאפשרת לנו להתפתח לבוגרים בעלי יכולות רבות יותר. בתורם, מבוגרים אלה יכולים ליצור יותר קלוריות ולהציע יותר טיפול ושיתוף פעולה, וכך לאפשר את קיומה של ילדות ארוכה, חברתית וחכמה עוד יותר בדור הבא.

מבחינה ביולוגית מסתבר כי ילדות וזקנה – אותן תקופות פגיעות ולא פוריות של חיינו – הן המפתח ליכולות הכי אנושיות ובעלות הערך הרב ביותר. הן מזינות ומאפשרות את יכולות החקר והיצירתיות שלנו, את שיתוף הפעולה, התיאום והתרבות, את הלמידה וההוראה. במובנים מסוימים, אנחנו בשיאנו כבני אדם לפני גיל ההתבגרות ואחרי המנופאוזה. בתקופות הללו, אנו יכולים להתמקד בלמידה והוראה, במקום במזון, מלחמות, בריחה ופריון, המעסיקים את מרבית הפירמאטים הבוגרים (וכמובן, חשובים כל כך לבני אדם באמצע החיים).

הטיפול בבני האדם הפגיעים בשני קצוות החיים מאפשר לנו לשגשג. משבר הקורונה גרם לנו להבין את החשיבות והקושי הכרוכים בטיפול כזה. אבל כדאי שגם יגרום לנו להתעורר ולהבין כי לא הצלחנו במיוחד בטיפול בצעירים ובקשישים, עוד לפני הנגיף – ואפילו (או בעיקר) במדינות העשירות ביותר. המטפלים בילדים והטיפול בקשישים זוכים לשכר נמוך ולמעמד נמוך, אף שעתה אנו מתחילים לראות עד כמה הם ״חיוניים״ – מה שביולוגים אבולוציוניים יכלו לספר לנו עוד קודם. טיפול הוא בלתי נראה מבחינה כלכלית, ומרכזי טיפול בילדים ובתי אבות אינם מתוקצבים כראוי במרבית החברות. גרוע מזה, אנחנו מבודדים את הילדים ואת הקשישים אלה מאלה, ומשאר החברה. אולי בשוך הנגיף, נוכל להתחיל להעריך את הלומדים הצעירים המבריקים והשבריריים, כמו גם את המלמדים החכמים, השבריריים המבוגרים יותר – ולהפגיש את הסבים והנכדים במפגש אמיתי.

אליסון גופניק (Gopnik) מלמדת פסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטת קליפורניה, בברקלי. היא בעלת הטור Mind and Matter בוול סטריט ז׳ורנל. מספריה: The Scientist in the Crib (משנת 1999), The Philosophical Baby (משנת 2009) ו- The Gardener and the Carpenter (משנת 2016).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: בבריכה: סבתא יודעת, הנכדה לומדת. תצלום: תומס ברוויק, אימג'בנק/גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אליסון גופניק, AEON.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על למה כל לווייתן צריך סבתא?