למה מי אתם?

איך אנו יודעים מי הוא מי? ואיך לקחה לעצמה המדינה את הזכות לקבוע זאת?
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

אחד מספריה הידועים ביותר של אגאתה כריסטי הוא "מודעת הרצח" (A Murder Is Announced). רומן זה, שבו מככבת גברת מארפל, יצא לאור ב-1950, וניכרת בו היטב אווירת החרדה והלחץ ששררה בבריטניה בתקופת הצנע אחרי המלחמה. כריסטי נהגה לכתוב בסגנון יעיל ונמרץ, עם דיאלוגים מהירים בפסקאות קצרות, ולכן הפסקה שאני עומד לצטט כאן חריגה בנוף יצירתה:

"חוששתני", אמרה, "שלנשים זקנות כמוני יש נטייה לרחרח. אם לא ארחרח, אבלוט הרבה יותר בשטח, זה יהיה משונה מאוד. שאלות לגבי חברים משותפים ממקומות שונים בעולם, ואם הם זוכרים כך וכך, למשל עם מי התחתנה בזמנו בתה של ליידי כלשהי - כל זה עוזר, לא?"

"עוזר?" השתומם המפקח והביט בה מבולבל.

"עוזר לברר אם אנשים הם מי שהם מתיימרים להיות", אמרה גברת מארפל.

מדובר בסיפור שבו אחדות מהדמויות אינן – או שקיים ספק לגבי – מי שהן מתיימרות להיות. לכן כשגברת מארפל ממשיכה ושואלת את השוטר, "כי זה מה שמטריד אותך, נכון?" היא מצליחה לשים את האצבע על לב הבעיה.

אחד מבעיות היסוד של המודרניות הוא שכל מה שידוע לנו על אנשים הוא מה שהם אומרים על עצמםואז – וזה דבר חשוב ביותר – היא מסבירה למה בדיוק בעיית הזהות היא בעלת חשיבות רבה מבחינתם, בזמן ובמקום שבו הם מצויים:

"וזה השינוי הייחודי שמתחולל בעולם מאז המלחמה. המקום הזה, לדוגמה, צ'יפינג קְלֶגהורן. הוא דומה מאוד לכפר שלי, סנט מארי מיד. לפני חמש עשרה שנה כולם הכירו את כולם. משפחת באנטרי התגוררה בבית הגדול – ומשפחת הארטנל, ומשפחת פרייס-רידלי ומשפחת ות'רבי... אלה אנשים שאבותיהם ואימהותיהם וסביהם וסבתותיהם, או דודיהם ודודותיהם, גרו שם לפניהם. בכל פעם שאנשים חדשים באו לגור שם, הם הביאו מכתבי היכרות, או אולי הם שירתו באותו גדוד או בספינה שבה שירת מישהו שכבר גר שם. אם מישהו חדש – באמת חדש, זר אמיתי – בא לכפר, טוב, הוא התבלט מיד. כולם תהו על קנקנו ולא נחו עד שגילו מיהו".

ומסקנתה של גברת מארפל:

"אבל זה כבר אינו המצב. כל כפר וכל עיירה מלאים באנשים שזה עתה באו והתיישבו שם ללא קשרים קודמים למקום. הבתים הגדולים נמכרו, והקוטג'ים שופצו והשתנו. ואנשים פשוט באים – וכל מה שידוע עליהם הוא מה שהם אומרים על עצמם".

כל מה שידוע הוא עליהם מה שהם אומרים על עצמם – זוהי, בקיצור נמרץ, אחת מבעיות היסוד של המודרניות.

ההנחה הייתה שרוב האנשים נשארים במקום שבו גדלו, ושהם אכן מי שהם מתיימרים להיות

פרצופים לא מוכרים

אפשר לומר שהבעיה הזאת אינה "מודרנית" במהותה כלל וכלל. קחו לדוגמה את המקרה המפורסם של מרטן גֶר (Guerre), שנעלם מכפרו בפירנאים ב-1548. שמונה שנים לאחר מכן הופיע בכפר אדם, טען שהוא מרטן ותבע את חלקו בירושת אביו, שמת בינתיים. בֶּרְטְרַן, אשתו של מרטן, אישרה שמדובר בבעלה. הוא עבר לגור איתה בבית. הם הביאו יחד ילדים, וחייהם חזרו לשגרה – פחות או יותר: היו בכפר תושבים שהמשיכו לטעון כי האיש הזה אינו מרטן, ובסופו של דבר נערך בעיר ריֶה משפט ליישוב הסוגיה. תוצאות המשפט לא סיפקו את כל הצדדים המעורבים, ולבית המשפט בטולוז הוגשה עתירה. בעיצומו של השימוע הזה הופיע בבית המשפט אדם אחר שטען כי הוא-הוא מרטן גר האבוד. בני המשפחה התדיינו ביניהם והסכימו פה אחד שהאיש החדש הוא מרטן האמיתי, ושהאדם העומד למשפט הוא מתחזה ככלות הכול. בסופו של דבר, ארנו דו טיל – שמו האמיתי של אדם זה, שהגיע מכפר סמוך – הודה בפשעו ונתלה.

Artigat, מרטן גר

כנסייה עתיקה בכפר Artigat, שממנו בא מרטן גר ההיסטורי. תצלום: סרז' אמבר

הסיפור הזה, שסופר שוב ושוב בספרים ובסרטים ובמחזות, היה סנסציה אפילו בזמנו: מישל דה מונטן הצעיר נכח במשפט, וכותבים מלומדים פרסמו מאמרים על אודות הפרשה. כיצד ייתכן שאישה לא תדע אם אדם מסוים הוא בעלה? כיצד ייתכן שברטרנד תטעה בדבר כזה? האם פשוט הייתה בודדה ומותשת מרוב עבודה, ושמחה לקבל את סיפורו של הזר כדי לזכות שוב במראית עין של חיים נורמליים? ובסופו של דבר, כשקרוביה שכנעו אותה לטעון שמדובר במתחזה, מדוע הסכימה? האם קרה דבר מה ששינה את דעתה? העניין הציבורי התמקד בברטרנד מכיוון שהיא הכירה את בעלה באופן האינטימי ביותר. היא הכירה, מן הסתם, גם את גופו – והדברים שהעיד הגוף לגבי הזהות האישית היו אז, בזמן ובמקום ההם, העדות היחידה שיכלה לתרום באופן משמעותי לראיות. כל מה שידעו אנשים אחרים על "מרטן גר" הוא, כפי שגברת מארפל הייתה אומרת,  מה שהוא אמר על עצמו. ברטרנד יכלה לדעת יותר מכך. ובכל זאת טענה, במשך שנים, שארנו דו טיל הוא מרטן גר.

ישנו פן מהותי נוסף לסיפור. ארנו בא מכפר סמוך, וזה מה שאפשר לו לאסוף מספיק מידע על אודות גֶר ולהתחזות לו בהצלחה: הוא היה מסוגל לענות על רוב השאלות שחברים ובני משפחה היו עלולים לשאול אותו בניסיון לוודא את זהותו. ובכל זאת נדמה שאף אחד מתושבי הכפר הסמוך לא בא לכפר של מרטן גר ואמר, "תגיד, אתה לא ארנו דו טיל?" כאן אנו לומדים משהו לגבי הניתוק ששרר בין כפרי הפירנאים. נראה שהם היו איים חברתיים קטנים.

מבחינתה של גברת מארפל, ניתוק כזה הוא בדיוק מה שמונע בלבול בנושאי זהות: "אם מישהו חדש – באמת חדש, זר אמיתי – בא לרחוב, הוא, כמובן, התבלט מיד. כולם תהו לגביו ולא נחו עד שגילו מיהו". וכך היה גם עם חזרתו-כביכול של מרטן גר – חזרה שהייתה עלולה להפוך לבעיה רק בעולם חברתי קטן דיו ויציב דיו שבו כל הבדל קטן בהופעה או בהתנהגות עשוי להפוך לסוגיה הנידונה בציבור. מבחינתה של גברת מארפל, הממדים הזעירים והיציבות הזאת מרגיעים עד מאוד.

גברת מארפל מקשרת בין מסגרות חברתיות הרמוניות והדוקות כגון אלה, שבהן כולם מכירים את כולם, לבין נעוריה – אבל כך עושים כולם. ריימונד ויליאמס פותח את הפרק השני המבריק של ספרו המצוין  The Country and the City (משנת 1973), בציינו כי "לפני שנים אחדות" – אולי זמן לא רב לאחר שכריסטי פרסמה את "מודעת הרצח" – הוא קרא ספר שבו הופיעה טענה חזקה: "אורח חיים שהועבר אלינו בירושה מאז ימי ורגיליוס, בא לפתע אל קצו". לפתע! אבל אז נזכר ויליאמס בספר אחר שהציג אותה טענה – בתחילת שנות השלושים: אורח חיינו נהרס במלחמה הגדולה, או זמן קצר אחריה. אך כפי שוויליאמס גילה, אנשים שכתבו בראשית המאה העשרים חשבו שמרקם החיים התפרק כמה עשרות שנים קודם לכן. וכן הלאה: "הקהילה האורגנית של אנגליה הישנה" תמיד נמצאת בדיוק מחוץ לטווח הראייה, מצדה השני של הגבעה ההיא. ויליאמס מתחקה אחר הטיעון המוכר הזה  עד לימי הביניים. נראה שזוהי תגובה אוניברסלית, לְקַשֵּׁר בין יציבות לילדוּת, או לתקופה שקדמה לילדותנו, כאילו העולם לא השתנה עד שאנו עצמנו השתנינו, אולי בגיל ההתבגרות. ייתכן כי דבריו של תומס טרהֶרְן (Traherne), המיסטיקן הגדול בן המאה השבע עשרה, באשר לתום הילדי שבו הביט בשדות הסובבים את ביתו, מתארים חוויה שכיחה: "התירס היה חיטת-עד בורקת שאין לקצור לעולם, ומעולם לא נזרעה. חשבתי שהיא ניצבה שם מנצח עד נצח".

אבל התירס נזרע וגם נקצר, ואנשים משתנים ועוברים ממקום למקום. המסמכים הראשונים שבישרו על בוא הזהות המודרנית, הופיעו כבר באירופה של ימי הביניים. מכתבי "מעבר בטוח" של סוחרים וגורמים אחרים מטעם הכתר, הפכו אט אט לדבר שבשגרה. בבריטניה, חוק שאושר על-ידי הפרלמנט ב-1414, בימי הנרי החמישי, קבע כי פגיעה באדם הנושא מכתב מעבר בטוח מטעם הכתר או בנציגי המלך המוצבים בכל נמל, היא בחזקת בגידה. עד שנת 1540, כותב העיתונאי ליאו בנדיקטוס, "הענקת מסמכי מסע הפכה לעניינה של ה-Privy Council [מועצה של יועצי המלך]". אבל רק בשנת 1795 החל משרד החוץ לנהל רישום של הדרכונים המונפקים על-ידי הממלכה, תפקיד המבוצע כיום על-ידי משרד הפנים.

יש לציין כי עד שנות החמישים של המאה התשע עשרה רוב הדרכונים הבריטיים נכתבו בצרפתית. ככל הנראה עניין זה משקף את מעמדה של הצרפתית כשפה הדיפלומטית של אירופה ואת העובדה שבשלוש מאות השנים שלפני כן, רוב האנשים שנזקקו לדרכון היו דיפלומטים: נציגי ממשלה במדינות זרות היו צריכים להיות מסוגלים לאמת אלה את זהותם של אלה. אך בין גבולותיה, הממלכה לא ראתה צורך בשימוש במסמכי זהות: ההנחה הייתה שרוב האנשים נשארים במקום שבו גדלו, ושהם אכן מי שהם מתיימרים להיות. וזאת הייתה הנחה מתקבלת על הדעת: ככלות הכול, סיפורו של מרטן גר התפרסם כל כך דווקא בגלל חריגותו. היה זה היוצא מן הכלל המעיד על הכלל שהגדירה גברת מארפל לגבי החברה הכפרית המאורגנת והיציבה.

אבל בזירה הבינלאומית, לא זאת בלבד שצרפתית הייתה שפת הדיפלומטיה, אלא שצרפת הייתה אחת המדינות האירופאיות המחמירות ביותר בכל הקשור לבדיקת דרכונים בביקורת הגבולות – בייחוד בשנות המהפכה, ואז שוב לאחר נפילת נפוליאון והשבת המלוכה על כנה. יתר על כן, בית בורבון חרד ליציבותו ורצה לעקוב אחר כל מי שעשוי היה להפר את השלווה, ולכן הורה לכל הפונדקים לשמור תיעוד מפורט של האורחים. כתוצאה מכך זרים נדרשו להציג דרכון גם בפני בעלי פונדקים.

במאמר מרתק העוסק בהתפתחותו של הדרכון הבריטי המודרני, מרטין אנדרסון מציין שהפרקטיקה הצרפתית הזאת – ותקנות הדרכונים במדינות אחרות, שהחמירו אט אט – הסבו אי-נוחות רבה לנתינים הבריטים ולמנהיגיהם הפוליטיים. בריטים שעמדו לצאת לחו"ל גילו שקל יותר לקבל דרכונים מהשגרירויות הזרות בלונדון מאשר להשיג אותם ממשרד החוץ הבריטי, בין היתר כי בדרכונים הבריטיים היו חסרים פרטי המידע שמדינות אחרות באירופה החלו לדרוש בתקופה ההיא:

"הדרכון [הבריטי] כלל את שם בעל הדרכון אך לא תיאר את מראהו, ולא היה בו די מקום לחתימתו. דרכון יחיד היה יכול לשמש יותר מאדם אחד: ברוח הגישה האריסטוקרטית, שתבעה יחס של כבוד לאנשים בעלי מעמד חברתי רם, בני המשפחה ומשרתיה (שהוגדרו כך לעתים קרובות) נכללו בדרך כלל בדרכונו של אדם אחד, לרוב זכר בוגר. בדרכונים צוין תאריך הנפקה, אך לא תאריך פקיעת תוקף. ולא צוין בהם אם נושא הדרכון הוא נתין בריטי".

הדרכונים שסיפקה שגרירות צרפת, לעומת זאת, כללו את כל המידע הנדרש ברמת הפירוט הנדרשת – ואף הונפקו חינם, בעוד שמשרד החוץ הבריטי גבה עמלה לא קטנה. לכן באמצע המאה התשע עשרה, "רובם המכריע" של הבריטים בחו"ל "השתמשו בדרכונים זרים". ב-1850 התלונן חבר פרלמנט שאין זה "הולם את כבודה של אנגליה שנתיניה יצאו אל מחוץ לגבולותיה עם דרכונים זרים".

אי-נכונותה של הממשלה הבריטית לערוך רפורמה בהליכי הנפקת הדרכונים שלה למרות מצב עניינים מביך זה, משקפת את התנגדותם העמוקה של חלק מבכירי הממלכה לנושא הדרכונים באופן כללי. "מערכת הדרכונים הזאת", אמר לורד פַּלְמֶרסטון (Palmerston) באחת מכהונותיו כשר חוץ, "עומדת בסתירה לדרך האנגלית". וחבר הפרלמנט הרדיקלי ג'ון ארתור רוֹבּאק (Roebuck) אמר שהוא:

"מעדיף שהמערכת הזאת תחוסל כליל, ושהאומה האנגלית תודיע שאינה מנפיקה עוד דרכונים. נשמש דוגמה לשאר אירופה אם נכריז שאין בהם צורך, ושכל אדם הנוסע ביבשת עושה זאת בחסות החוק, ושבכל מקום שהוא הולך אליו, כנתינה של אנגליה, זרועו של החוק מגנה עליו, ולכן אינו זקוק לדרכון. הדרכונים אינם נחוצים, ואין סיבה שטיפוסים זדוניים וחסרי מצפון יוכלו לקבלם".

אך הממשלה לא נשמעה לאזהרות ולעמדות הקיצוניות האלה: ב-1858 נוצר הדרכון הבריטי המודרני. פקידי ממשל רבים טענו עוד זמן רב קודם לכן שמדובר בצעד הכרחי להשתתפות מלאה באירופה המודרנית, אבל השינויים ההכרחיים האלה התחוללו בסופו של דבר באופן מוזר למדי. בינואר 1858, איטלקי בשם פליצ'ה אורסיני (Orsini) ניסה להתנקש בקיסר הצרפתי נפוליאון השלישי, בשעה שהוא והקיסרית היו בדרכם לאופרה. אורסיני השליך שלוש פצצות לעבר כרכרת הקיסר, ושמונה אנשים נהרגו – אבל הקיסר והקיסרית נחלצו ללא פגע. אורסיני נעצר למחרת, ובסופו של דבר התברר שהוא נכנס לצרפת באמצעות דרכון שהנפיק משרד החוץ עבור פרקליט אנגלי בשם תומס אוֹלְסוֹפּ – שניצל את הנוהג הבריטי המקובל להכניס מספר אנשים תוך שימוש בדרכון יחיד. אולסופ אפילו עזר לאורסיני לרכוש את החומרים שמהם הכין את הפצצות.

ארוסיני, נפוליאון השלישי, ניסיון רצח

"ניסיון הרצח של נפוליאון השלישי על ידי אורסיני", ציור של ה. ויטורי רומאנו (1862). תצלום: ויקידפיה

הקיסר התעקש שהאסון הזה היה יכול להימנע לוּ הממשלה הבריטית דרשה מנתיניה להחזיק ברשותם דרכונים הולמים, וממשלתו תבעה מהבריטים בתקיפות רבה לשנות את המצב מיד. התקרית הזאת סיפקה לבריטים את התמריץ הנדרש לבצע את השינויים שרבים תמכו בהם ממילא, ומשרד החוץ הקטין את עמלת הדרכונים וקיבל אחריות מלאה להנפקתם. יתרה מזאת, קריטריון נוסף בוטל: החוק הוותיק שאמר כי דרכונים יונפקו רק ל"אישים הידועים למזכיר המדינה או שהומלצו לו על-ידי אדם בעל מוניטין". הרפורמה של 1858 ביטלה את הדרישה הזאת: דרכונים הונפקו כעת  עבור "כל נתין בריטי שימציא... תעודה המאשרת את זהותו, חתומה על-ידי ראש עיר, שופט שלום, איש דת, רופא, מנתח, פרקליט, או נוטריון המתגוררים בממלכה המאוחדת".

פרשת אורסיני לא השפיעה אך ורק על בריטים שנסעו לחו"ל. אנדרסון מציין כי בעקבות הרפורמות של 1858, "הדרכון הבריטי... הפך לתעודת הזהות הרשמית של כל הבריטים". וכך בריטניה, שהייתה ועתידה הייתה להיות במשך עשרות השנים שלאחר מכן המדינה החזקה והמשפיעה ביותר בעולם, תרמה תרומה משמעותית לתִקנון תעודות הזהות.

הקשרים הנסתרים

נדמה שמטרת השינויים שנערכו בדרכון הבריטי הייתה לתת מענה לצורך שמעולם לא הוזכר מפורשות בדיונים על דרישותיהן של צרפת ומדינות אירופאיות אחרות. אפשר לקרוא לזה בעיית גברת מארפל: גם אם נתעלם מהזרים, שמעוררים חשד מיד כשהם מופיעים בכפרים קטנים ומקסימים כמו צ'יפינג קלגהורן, איך אנחנו יכולים לדעת שהשכנים שלנו הם מי שהם מתיימרים להיות?

בהקדמה שכתבו לאסופת מאמרים בשם The Country and the City Revisited: England and the Politics of Culture, 1550–1850, המתבססת על עבודתו של ריימונד ויליאמס, כתבו ג'רלד מקלין (MacLean), דונה לאנדרי (Landry) וג'וזף פ. וורד (Ward) כי "במהלך המאה השש עשרה עסקו רוב הגברים והנשים בחקלאות וגרו בכפרים, בעוד שפחות מחמישה אחוזים חיו בערים. אבל עד אמצע המאה התשע עשרה השתנה המצב באופן דרסטי ויותר ממחצית אוכלוסיית אנגליה התגוררה בערים בנות יותר מעשרת אלפים תושבים". מובן שהמגמה הזאת רק התגברה מאז, באנגליה ובשאר העולם. תהליך העיור הביא להתמעטות מספר התושבים במקומות כמו צ'יפינג קלגהורן, שממש כמו דייריהם הושפעו מכוח המשיכה של הערים הגדולות. אבל תחלופת התושבים בעקבות תהליך זה, הביאה לכך שמדי פעם נקלעו זרים לסביבתו של הכפר. הגעתם של אנשים כמו ארנו דו טיל, בשמם או בשם אחר, עתידה הייתה להפוך לאירוע שבשגרה. ומה יכלו הדיירים הקבועים לעשות בנידון?

ב"מודעת הרצח", גברת מארפל אומרת שבעולם המודרני, "אנשים אינם מטילים ספק באופן שבו אתה מציג את עצמך. הם אינם מחכים לקבל מכתב מחבר שבו כתוב כי מר או גברת כך וכך הם אנשים נפלאים שהם מכירים כל חייהם". למה שמישהו יאמין לדברים שאישה זרה מספרת על עצמה? ככל הנראה כי האישה הזאת מתלבשת ומדברת באופן שמאשש את המעמד החברתי שהיא מייחסת לעצמה. אם אנשים נראים מכובדים, אנו יכולים להניח בביטחון יחסי שהם אכן מכובדים. אבל האם די בכך? כן, במקרים רבים, כי אנו מניחים שזהויותיהם נרשמו על-ידי פקידי המדינה האחראים לעניינים אלה ואושרו על-ידם.

עם זאת, חושב לעצמו המפקח קְרדוֹק בעודו מהרהר בדבריה של גברת מארפל:

"זה... בדיוק הדבר שייסר אותו. הוא לא ידע באמת. היו רק פרצופים ואישיות המגובים במסמכים ממשלתיים ובתעודות זהות – תעודות זהות קטנות ונחמדות עם מספרים, אך בלי תצלומים או טביעות אצבע. כל מי שהטריח את עצמו היה יכול לקבל תעודת זהות נאה – ומסיבה זו, בין היתר, קרסו הקשרים הנסתרים שבבסיס החיים החברתיים בכפרי אנגליה. בעיר אף אחד לא ידע מיהו שכנו. וכעת גם בכפר אף אחד לא ידע מיהו שכנו, אף שייתכן כי תושבי הכפרים עדיין חשבו שהם מכירים את שכניהם".

מסתבר שדבריו של ג'ון ארתור רובאק, חבר הפרלמנט הוויקטוריאני, שטען כי "טיפוסים זדוניים וחסרי מצפון" יוכלו להשיג דרכונים בקלות, הם חשובים ומטרידים: הרי אם אכן כל אדם בעל כוונות זדון יכול להשיג דרכון, הדרכונים (ומסמכי הזהות האחרים) לא יעניקו לנו אלא תחושת שווא של ביטחון. ב"מודעת הרצח" מתגלה כי חצי תריסר דמויות משקרות לגבי זהותן. אחת היחידות שאינה מסתירה דבר היא הטבחית מיצי – המכונה על-ידי הדמויות האחרות "אירופאית מיטֶל" [כלומר אירופאית דוברת גרמנית ממרכז היבשת], הלשון הנקייה של כריסטי ל"יהודיה" – ובכל זאת אומרים עליה לעתים קרובות שהיא שקרנית פתולוגית. אבל בספר, התרמיות העמוקות ביותר הן דווקא של האנגלים, ויש לציין כי המלחמה, שעקרה רבים מביתם, עוזרת להם בתרמיותיהם.

אבל הלקח העיקרי שאנו מפיקים מהעיון הקצר שלנו ב"מודעת הרצח", הוא שלמסמכי זהות יש תפקיד כפול בשינויים החברתיים שגברת מארפל מתארת. מצד אחד, מסמכי הזהות היו תגובה לשינויים האלה: כפי שמקלין, לאנדרי וורד כותבים, "התמורה היסודית [אשר התחוללה] במאזן שבין האוכלוסייה העירונית לאוכלוסייה הכפרית של אנגליה" בין המאה השש עשרה למאה התשע עשרה, "השפיעה עמוקות על אופן יצירתן של זהויות חברתיות". אחת ההשפעות היא שאנשים נאלצו להשתמש במסמכים רשמיים כדי לפצות על היעדר מכר אישי שיוכל להעיד על זהותם. מצד שני, כפי שאומר לעצמו המפקח קרדוק, לא זאת בלבד שמסמכי הזהות היו תגובה לשינויים האלה, אלא שבה בעת הם גם החישו אותם: הופעתם (והקלות שבה ניתן לזייפם) היא אחת הסיבות לקריסת "הקשרים הנסתרים שבבסיס החיים החברתיים בכפרי אנגליה".

יש לציין של"קשרים הנסתרים" האלה יש צד אפל שגברת מארפל אינה מכירה בו: הם מספקים אמצעי שבעזרתו יכולים חברי המעמדות הגבוהים בחברה למשטר את גבולותיהם ולוודא שאף זר – אף אחד ממשפחה לא נכונה או מרקע לא נכון – לא יוכל לתבוע לעצמו שלא בצדק מקום במעגל המעמדי הקסום שלהם. גברת מארפל ודומותיה אינן מעוניינות לדעת רק "עם מי התחתנה בזמנו בתה של ליידי כלשהי", אלא גם מי יהיה ראוי להתחתן עם בתה של אותה ליידי. רק כשאנו יודעים בוודאות את זהותם האמיתית, אנו יודעים ממי להסתייג.

מסמכים, בבקשה

הסיבה שגברת מארפל היא פיקחית כל כך ומועילה כל כך למשטרה, היא יכולתה לקחת את הבחנותיה הדקות לגבי אותם "קשרים נסתרים" שבעבר עמדו בבסיס החיים החברתיים בכפרי אנגליה, ולהחיל אותם על הֶקְשֵׁרִים שבהם שבו הַקְּשָׁרִים האלה נגדעו. אותם מאפיינים דקים של דיבור והתנהגות, שבעבר היו מרמזים לה מה מעמדו החברתי של אדם, עוזרים לה כעת לזהות אי התאמה חברתית. אותה חדות הבחנה שעזרה לה לפרש את התצלום החברתי, עוזרת לה כעת לפרש את התשליל שלו. השוטרים יכולים להיעזר ברישומיה, לקבל מסמכים מהמשטרה בשווייץ, אבל כעובדיה של מערכת אדמיניסטרטיבית וביורוקרטית הם אינם מיומנים בזיהוי האותות החברתיים שגברת מארפל שולטת בהם.

מיס מארפל, אגתה כריסטי

הכפר Henley-on-Thames, שבו צולמו פרקים רבים בסדרת המתח "מיס מארפל". תצלום: ארנה הלוורסן.

אך כפי שאפשר לטעון, הידע המקומי של גברת מארפל ורגישותה לדקויות חברתיות נחוצים רק מפני שטכנולוגיות הזהות של תקופתה פרימיטיביות כל כך. כשהמפקח קרדוק מתלונן על דלות הראיות שהוא מקבל מ"תעודות זהות קטנות ונחמדות עם מספרים, אך בלי תצלומים או טביעות אצבע", הוא משתוקק במרומז לטכנולוגיה משופרת. ליאו בנדיקטוס כותב ש"הדרכון [הנוכחי] של ניקרגואה, לדוגמה, מתהדר ב-89 מאפייני ביטחון שונים, כולל 'ברקודים דו-ממדיים', הולוגרמות וסימני מים, ונחשב לאחד המסמכים הקשים ביותר לזיוף בעולם". בעשור האחרון ארצות הברית מנפיקה דרכונים עם שבבי RFID המאחסנים מידע דיגיטלי. לשבבים האלה יש יכולת (שעדיין לא הופעלה) לאחסן מידע ביו-רפואי כמו טביעות אצבע וסריקות עיניים. מדינות אחרת כבר החלו להשתמש בדרכונים ביומטריים. לדוגמה, כל הדרכונים השוויצריים שהונפקו מאז 2010 כוללים שבב ובו שתיים מטביעות האצבע של בעל הדרכון. ורשות הזיהוי האישי של הודו מפקחת על הפרויקט הגדול ביותר מסוגו – היא תנסה, בהינתן אישור מבית המשפט העליון ומהפרלמנט – לאסוף נתונים דמוגרפיים וביומטריים מכל אדם בהודו ואז להקצות לכל אחד מספר זהות בן שתים עשרה ספרות.

בין כל הפרויקטים הממשלתיים האלה, תהליך עיצוב הזהויות מתקדם במהירות ואינו מפגר אחרי השיפורים הטכנולוגיים במסמכי הזהות. ב-2014 כתב האמן קרטיס וולן (Wallen) מאמר בכתב העת "האטלנטיק" שבו הוא מסביר איך יצר אדם פיקטיבי לחלוטין בשם ארון בראון, העניק לו את כל מסמכי הזהות הנדרשים ואפילו יצר עבורו חשבונות מדיה חברתית. מבחינת וולן זה לא היה רק פרויקט אמנותי, אלא גם חקירה של האפשרות להשיג פרטיות אמיתית בעולם מקוון. עם זאת, הפרויקט שלו מלמד אותנו כי בעולם מקוון, הזהויות שלנו הן בנות-חליפין – כלומר אנו חיים בעולם שבו זהויותינו מתווכות תמיד על-ידי טכנולוגיות דיגיטליות, שניתן להשתמש בהן לכל מטרה שתעלו בדעתכם.

אבל אם הטכנולוגיות האלה חזקות כל כך, ואם ממשלות העולם אינן מסוגלות לשמור אותן לשימושן הבלעדי, אנו חוזרים, למעשה, לבעיה של גברת מארפל: איך "לברר אם אנשים הם מי שהם מתיימרים להיות". בהקשר זה יש לציין שישראל, מדינה עם צורך בהול לברר את זהויותיהם של האנשים המבקרים בה ואת מטרות ביקורם, אינה מסתמכת בראש ובראשונה על טכנולוגיות זהות, אלא על בניית פרופילים (profiling) – המקום שבאתם ממנו, הרקע האתני של שמכם, המראה החיצוני שלכם – ועל אנשי ביטחון, שאומנו היטב לזהות מאפייני התנהגות חריגים. לעבור את המכס בנתב"ג זה כמו לחצות חדר מלא בגברות-מארפל.

התהליך הזה עלול להיות אטי, ואם מסמנים אתכם לסינון נוסף, הוא עלול להיות עינוי של ממש. אבל תהליך אימות זהויותיהם של זרים, כשהתייחסו אליו ברצינות, היה אטי מאז ומתמיד: חוקי הדרכונים שכוננו באמצע המאה התשע עשרה הוזנחו בחמישים השנה שלאחר מכן לעתים קרובות, ככל הנראה כי הם היו מייגעים כל כך עבור כל המעורבים. עם זאת, בעקבות העלייה במתיחות הפוליטית בראשית המאה העשרים – אותה מתיחות שהובילה לשתי מלחמות עולם – החלו מדינות מערביות לאכוף את חוקי הדרכונים בעקביות רבה יותר. אבל אם יש דבר אחד שרק גבר והלך במאתיים השנים האחרונות, הרי זה חוסר הסבלנות שלנו בכל הקשור לעיכובים. זאת הסיבה שחוקרים בישראל ובשאר העולם מנסים לפתח טכנולוגיות שיחליפו את כישורי ההתבוננות של גברת מארפל ושל אנשי הביטחון הישראלים: סוגים שונים של ניתוח ביומטרי – האם קצב הלב וקצב הנשימה שלכם מאיצים כששואלים אתכם שאלות נוקבות? – שיהיו, כך מקווים החוקרים, "אובייקטיביים" יותר מאשר סוכנים אנושיים. אפשר להניח שהמפקח קרדוק יהיה מרוצה.

סורק אישונים, זיהוי ביומטרי

מכשיר לזיהוי באמצעות סריקת אישונים. תצלום: ג'ון טרנינג

מי נתן לך את השם הזה?

אפילו אנשי ביקורת הגבולות הישראליים, עם מיומנויותיהם המארפליות, הם סוכנים של מדינת הלאום המודרנית, ועובדה זאת רק מאששת לקח שכבר נלמד בכל העולם: הזהות האישית מוענקת על-ידי המדינה ומאושרת על-ידי המדינה. ספרון העקרונות שהכנסייה האנגליקנית צירפה לספר התפילות שלה החל מ-1552 נפתח כך:

שאלה: מה שמך?

תשובה: שם.

שאלה: מי נתן לך את השם הזה?

תשובה: סנדקיי וסנדקיותיי בעת הטבלתי, אז הפכתי לבן הנצרות, לילד אלוהים, וליורש לממלכת גן העדן.

לפיכך, זהות אישית מסתכמת בשמו של האדם, ושמו של האדם הוא מתנה משותפת מהוריו ומהכנסייה. המדינה כלל אינה קשורה לעניין. לכן היסטוריונים שרוצים ללמוד על הדמוגרפיה באזורים (אירופאים) שונים בעבר הרחוק, מסתמכים לעתים קרובות על רישומי הקהילה הדתית – הטבלות, חתונות, הלוויות – מכיוון שברוב המקרים הרישומים הממשלתיים הם דלים עד לא קיימים.

כיום המצב שונה, כמובן. כדי להבין עד כמה הוא השתנה, עלינו רק לחשוב על המחלוקות של ימינו. סוגיית הטרנסג'נדרים, למשל, שמאבקם על הכרה משפטית מבוסס על ההנחה שגם אם ברוס תופש את עצמו כקייטלין, הוא לא באמת יכול להפוך לקייטלין, עד שהמדינה לא תכיר בשינוי השם ובשינוי המגדר שלו. יכול להיות שהתפישה העצמית של קייטלין היא ברורה ואיתנה: האדם שנודע בעבר כברוס עשוי להזדהות (מילה בעלת חשיבות) כאישה בשם קייטלין, אבל תהליך עיצוב הזהות אינו גמור ומושלם עד שהמדינה מאשררת אותו. הכרה חברתית ניתן להשיג בקלות ובמהירות: ויקיפדיה, למשל, עשויה לקבוע בכוחות עצמה, באופן כמעט מידי, שהאדם שהיה ברוס הוא כעת קייטלין. אבל רק האשרור של המדינה הופך זאת לעובדה מוחלטת. ובסוגיות של זהות, אשרור כמעט שקול ליצירה: הכרעת המדינה בוראת את זהותו של האדם. ההכרעה הזאת היא פעולת דיבור שתיאורטיקנים מכנים "מבע פרפורמטיבי".

ברוס ג'נר, קייטלין ג'נר

קייטלין/ברוס ג'נר. תצלום: אלברטו פרנק

מבחינת הכנסייה האנגליקנית ב-1552, הכוח לבצע מבע כזה היה בידי המשפחה והכנסייה; מבחינת משרד החוץ הבריטי לפני 1858 – ומבחינת גברת מארפל, בדרכה הלא פורמלית, המקומית – הוא היה בידי "אדם בעל מוניטין"; אבל מבחינתנו, כיום, הכוח להעניק את מתנת הזהות הוא בידי המדינה. וכך אנו לומדים, כפי שג'יימס סקוט עשוי לומר, "לראות כמו מדינה": לחשוב על זהות כפי שהמדינה חושבת על זהות. הבה נבחן, לדוגמה, את פעולת נתינת השמות. סקוט מציין שבחברות טרום-מודרניות, שמו של אדם היה עשוי להשתנות עם הזמן: "בקרב עמים אחדים, לא נדיר שלפרטים יהיו שמות שונים בשלבים שונים של החיים (ינקות, ילדות, בגרות) ולעתים אפילו אחרי המוות.... אדם נתון נקרא לעתים תכופות במספר שמות שונים, בהתאם לשלב שבו הוא נמצא בחיים ובהתאם לאדם שעמו הוא מדבר". לטענת סקוט, התִקְנוּן הפוליטי של השמות, ובייחוד יצירתם של שמות משפחה קבועים, חיוני ליציבותן ולכוחן של מדינות הלאום המודרניות. הענקת שמות, מיסודם ואשרורם – כל אלה שקולים "ליצירת אזרחים ניתנים לזיהוי".

עלינו להבין, גם אם הדבר אינו מובן מאליו, שטכנולוגיות מודרניות רבות – ממערכות התיוק עד מערכות הדואר, מהצילום עד לניתוח טביעות אצבע - פותחו במטרה לעשות אותנו "קלים לזיהוי" על ידי המדינה. כולנו ניתנים היום לזיהוי, ורובנו לא מסוגלים למצוא חלופה אפשרית למצב זה. לכן רבים מאיתנו שואפים לזכות בהכרה רשמית של המדינה בתחושת הזהות העצמית שלנו – בהגדרה שאנחנו "מזדהים" עמה. אם המדינה אינה יכולה לזהות אותנו בקלות – אם איננו "ניתנים לזיהוי" בעיניה – האם אנחנו בכלל קיימים?

יתרה מזאת, הדרכים שבהן המדינה מזהה אותנו נמצאות בשימוש גם על-ידי ארגונים פרטיים, ובייחוד על-ידי חברות מסחריות: בעסקאות פיננסיות רבות אנו נדרשים לתת מספר זהות, כיוון שהוא מאמת את זהותנו באופן ברור הרבה יותר משמנו.1 ככל שהחברה גדולה יותר, כך הדרכים שלה "לראות" אותנו דומות יותר לדרכים שבהן הרשויות רואות אותנו, ולכן היא גם עובדת בצמוד לרשויות, עם זאת, לפעמים הקשר בין חברות מסחריות לרשויות אינו צמוד מספיק מבחינת הרשויות עצמן, שדורשות גישה לנתוני הלקוחות. פייסבוק, חברת המדיה החברתית הגדולה בעולם, דורשת כיום ממשתמשיה להשתמש בזהותם האמיתית, כפי שהיא רשומה בתעודה ממשלתית רשמית או בטפסי זהות לא ממשלתיים שניתן להשיג רק באמצעות תעודת ממשלתית רשמית. פייסבוק מנסה לקשור את זהויות משתמשיה באופן הדוק ככל שניתן לתהליך האשרור של המדינה.

תעודת זהות ביומטרית

תעודת זהות ביומטרית בריטית. תצלום: סאם גרינהאף

אפילו מוחה החריף של גברת מארפל עובד בשירות המדינה: היא מציעה למשטרה את הידע המקומי, האישי והאינטואיטיבי שלה, כדי להשלים את הפערים ברישומי הממשלה וכדי להבין אם הצהרותיהם של אנשים לגבי עצמם תואמות את הרישומים האלה. "לברר אם אנשים הם מי שהם מתיימרים להיות" משמעו להציב את התיאור העצמי כנגד מה שהמדינה רואה, האופן שבו המדינה מזהה אותנו.

זה מה שקורה כשהמבנים החברתיים – המשפחה, הקהילה, הכנסייה – שבעבר מילאו תפקיד חשוב בהגדרת זהותנו, מאבדים את חשיבותם ומוחלפים על-ידי מדינת הלאום המודרנית. גם אם נדמה לנו שגברת מארפל מדברת בשם אותם מקורות משמעות ישנים וצנועים יותר, למעשה היא מודה בקרירות בהיעלמם. "אבל זה כבר לא המצב... ואנשים פשוט באים – וכל מה שידוע עליהם הוא מה שהם אומרים על עצמם". משימתה של הבלשית החובבת היא להבין אם "מה שהם אומרים על עצמם" מתיישב עם מה שהמדינה אומרת עליהם. זה הכול. כי אין חלופה.

כאן טמונה חשיבותו של ההקשר שבו מתרחשת עלילת "מודעת הרצח": לא בסנט מארי מיד, כפר ילדותה של גברת מארפל, אלא במקום שבו היא מכירה משפחה אחת בלבד, משפחה המנותקת כמעט לחלוטין מהתעלומה שהיא מנסה לפתור. בהופעתה הראשונה בספר, גברת מארפל אומרת למספר שוטרים, "האמת היא שאין לי כישרונות מיוחדים – אף לא אחד – אולי מלבד מידה של הבנה בטבע האדם. לא ידע מקומי, לא היכרות אינטימית עם קהילה כלשהי על כל מאפייניה הייחודיים, אלא הבנה בטבע האדם". וטבע האדם הוא דבר מופשט מאוד וכללי מאוד להבין בו. אני נזכר בדמות הראשית משירו של אודן (Auden), "כתובת על מצבה של רודן": "את הבלוּת האדם כאת כף-ימינו הוא הכיר, והיה לו עניין בציים וצבאות, מן הסתם".2 גברת מארפל, בדרכה, רואה בדיוק כמו המדינה – ועבור המדינה.

וכך אנו מסכמים פרק נוסף – האחרון שנכתב נכון לעכשיו – בסיפור שהתחיל בעת המודרנית המוקדמת, עם מעברם של אירופאים רבים מהכפר אל העיר. לפני הניידות במובנה החברתי באה ניידות במובנה המילולי: אנשים שיכולים לצעוד או לרכוב ממקום אחד לאחר. שינוים כלכליים וטכנולוגיים (החל מסלילת דרכים) אפשרו את הניידות הזאת, ואחר כך האיצו כדי לעמוד בביקוש. תופעה זאת, בתורה, הפכה את התנועה ממקום למקום לאפשרות מפתה מתמיד, ואף בלתי נמנעת. טכנולוגיות נוספות של כתיבה, תיעוד וארגון מנהלי (כולל פרקטיקות מוסדרות לנתינת שמות והנפקת מסמכי נסיעה) התפתחו גם הן מתוך הצורך לנטר את תנועתם של אנשים ולמנוע הידרדרות לתוהו ובוהו חברתי. התוצאה היא העולם שאנו חיים בו, ובעולם הזה על כולנו לשאול – בנימה שלבטח הייתה זרה מאוד לאיש שטבע את השאלה הזאת במקור – ומיהו רעי?"

אלן ג'ייקובס (Jacobs) הוא חבר מערכת ב-The New Atlantis וכותב את הבלוג Text Patterns. הוא מרצה לספרות באוניברסיטת ביילור שבטקסס, ארה"ב. בין ספריו האחרונים The Pleasures of Reading in an Age of Distraction  (משנת 2011) ו-The Book of Common Prayer: A Biography (משנת 2013). הנה עמוד הבית שלו.

Published by Alaxon by special agreement with The New Atlantis

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: טביעות אצבעות עם פרצופים. תצלום: דייויד מאלן, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אלן ג'ייקובס, The New Atlantis.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על למה מי אתם?

02
אסף

בחברות מסורתיות אם היית יוצא מאזור הכפר לטריטוריה זרה היית כמו מתאבד. מפגש עם זרים היה נגמר בשחיטה של אחד הצדדים. המדינה אפשרה להגדיר מחדש את המושג 'זרים'. לא עוד אויב שבא לגנוב ולהרוג אלא חבר פוטנציאלי שחולק איתנו מקום בשבט הלאומי או אפילו בינלאומי. זהות משותפת 'מדומינת' מאפשרת לנו לנסוע בכל העולם עם דרכון ולהתקבל כחברים ולא להרצח או להאסר בכניסה לטריטוריה זרה.