למוח שלי שלוש פינות

מיזוגנים מתעקשים שמוחותיהם של גברים ונשים שונים מעיקרם. המדע מוכיח שהם טועים. מה ההשלכות של ההכרה באמת על מוחותיהם של גברים ונשים, של כולנו?
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

כמה פעמים אמרתי את זה לאורך הילדות – לעצמי (בלב או בקול) או לאחרים? "הלוואי שהייתי בן".

המילים האלה היו שלי, משאלת לב עזה שהתעוררה בי שוב ושוב. הן לא נולדו מתוך תחושה של אי-התאמה בין הציפיות החיצוניות לאותות הפנימיים. פרט למתח מתמיד ביני לבין המסרים הסותרים שהחברה משדרת לנשים ובנוגע לנשים, אני מרגישה בנוח עם המגדר שהוקצה לי. אבל רציתי להיות בן, כי הבנים עשו כל כך הרבה דברים שגם אני רציתי לעשות אך נמנעו ממני רק מפני שהייתי בת. הגוף שלי היה מתואם עם המוח שלי, אבל הוא לא היה מתואם בכלל עם מה שהחברה אמרה לבנים – ולי –שמותר או אסור לי לעשות.

גברים יכולים ללכת למחוזות שאישה כמוני אינה יכולה לצעוד בהם. לא כי חסרים לי היכולת הגופנית, הכוח או הסיבולת למסע, אלא כי אני נתונה בסכנה רק מפני שחזותי מסגירה את היותי נקבה

כפי שנשים רבות יעידו, התחושה שאת שייכת למרחבים גבריים שסוגרים בפנייך את הדלת, אינה מסתיימת בגיל ההתבגרות, בבגרות, בחיים המקצועיים או בהורות. כמעריצה מושבעת של סיפורי הרפתקאות, לא יכולתי – ועדיין איני יכולה – שלא לשים לב לכך שגברים יכולים ללכת למחוזות שאישה כמוני אינה יכולה לצעוד בהם. לא כי חסרים לי היכולת הגופנית, הכוח או הסיבולת למסע, אלא כי אני נתונה בסכנה רק מפני שחזותי מסגירה את היותי נקבה, עובדה המביאה עמה סוגים רבים כל כך של אלימות, הדרה וכפייה, עד שאין אלא לראות בה מגבלה.

טומבוי, מכונאית, מטוס

טומבוי: סטריאוטיפ? הבניה חברתית? שלב חולף? תצלום: Tadlands

והיו גם מחוזות פראיים פחות, סתם קבוצות סגורות – במפורש או במרומז - של בנים ושל גברים, שבהם בנות או נשים נתפשות כפולשות. בקבוצות האלה, כפי שנשים יודעות מאז ומתמיד, הן אף עלולות לספוג הטרדות וגרוע מכך. מדי יום אני רואה איך גברים בחוגי האקדמיה והעיתונות שאני מסתובבת בהם, מסמנים את גבולות גבריותם כמו איילי מושק, איך הם מגוננים עליה ומדירים. אפילו בעולם הווירטואלי של הרשתות החברתיות, הם מדירים, כמו מתוך רפלקס, נשים שאינן נופלות מהם במומחיות או במיומנות, אבל מתקשרים בנכונות רבה עם גברים חסרי כל הכשרה וידע. משעשע אותי לראות איך אנשים ששולפים תמיד את הטענה שיש הבדלים קוגניטיביים בין גברים לנשים, "מפרגנים" תמיד לנשים ואומרים שהן "טובות יותר מבחינה מילולית" (תראו, גם לנו יש משהו שאנחנו טובות בו! ואתם תשתמשו גם במשהו הזה כדי ללעוג לנו, כי אנחנו כאלה פטפטניות חפרניות!) אני קוראת את הטענות האלה וחושבת לעצמי על מי שמקבל את רוב פרסי הספרות והכתיבה הגדולים. רמז: אלה גברים. אני מתערבת אתכם שהגורמים החברתיים שאחראים לתופעה הזאת, אחראים גם להנחות העומדות בבסיס הטיעונים לגבי כישוריהן המילוליים של נשים.

גברים בתעשיית ההיי-טק ידועים לשמצה בהתנהגות התורמת לשימור הנורמות האלה

גברים בתעשיית ההיי-טק ידועים לשמצה בהתנהגות התורמת לשימור הנורמות האלה. סיר הלחץ המיזוגיני של עמק הסיליקון התפוצץ בקיץ 2017 כשאחד מעובדי גוגל ניסח במילים את מה שגברים רבים כל כך כמוהו חושבים ורוצים נואשות שיהיה נכון: נשים אינן שייכות לסביבות הזכריות האלה, כי המוח שלהן פשוט אינו מסוגל לבצע את העבודה הגברית שנדרשת שם. מאות שנים, אותן הצדקות. הצדקות שטחיות שגברים, ובייחוד גברים משכילים, שולפים ועוטפים בכל מיני טיעונים פלספניים, וזוכים בתרועות מצד כל מיני בחורות "לא כבדות" שמשתרכות אחריהם. מובן שבעבר, אלוהים הוא שהכתיב את מצב העניינים הזה, ואילו עכשיו הטבע מכתיב זאת. ובכלל לא משנה שבגרסה האלוהית, נשים הן שגילו את מרחב הידע והזמינו את הגברים לתוכו, ושהטבע הוא בכלל אמא, שילדה עולם מגוון להפליא שנוטה דווקא לקרוא תיגר על חלוקות בינאריות.

אריות, אריה, לביאה, זכר ונקבה

אריה ולביאה, זכר ונקבה. תצלום: ג'רמי אייוורי

הטענה שההצדקות האלה מנסות לאשש, היא שמוחותיהם של גברים שונים ממוחותיהם של נשים – ונעלים מהם, כך משתמע בדרך כלל – בדיוק כפי שגופם של גברים שונה מגופן של נשים ונעלה ממנו. גוף חזק יותר, מוח חזק יותר, כאילו שמוח אינו, לכל הפחות, מקבץ של נוירונים המלווה באוסף רחב ומגוון של תאים תומכים, אלא גוש רקמה גמיש שאפשר לפתח ולביית לפי ההוראות הפשוטות המופיעות במגזיני כושר גבריים.

ומובן שהבינאריות המדומה של האנטומיה האנושית אינה מיטיבה לתמוך בטיעון השטחי הזה: אם יש איברי מין זכריים בטח יש גם מוח זכרי, ועל אותו משקל: אם יש איברי מין נקביים בטח יש גם מוח נקבי. אתם מבינים, אחרי שהטבע יצר את איברי המין, שהם הרבה פחות מורכבים מהתודעה, הוא כנראה התעצל והחליט שגם המוחות שלנו יסתפקו בחלוקה בינארית.

אז אם אתה גבר-גבר מעמק הסיליקון שרוצה לסלק נשים מהמרחב הגברי שלו, או אם אתה תומך של ברני סנדרס שחשב שהצירוף  "Bern the Witch"1 הוא הסיסמה הכי שנונה בתולדות הפוליטיקה, אז סביר להניח שתגיע מהר מאוד למסקנה שהחברה והתרבות – כלומר, דברים שיצרנו מחוץ לביולוגיה – אינן אחראיות לקיומם של מרחבים גבריים המדירים נשים. לא, אתה רוצה נואשות להאמין שהטבע הוא האחראי לזה.

ההיאחזות בכוח עליון וההתעלמות מכל ראיה שאינה מאששת בקלילות את העליונות של הקבוצה שלך על פני קבוצות אחרות – זוהי התנהגות אנושית להפליא

ההיאחזות בכוח עליון וההתעלמות מכל ראיה שאינה מאששת בקלילות את העליונות של הקבוצה שלך על פני קבוצות אחרות – זוהי התנהגות אנושית להפליא, ממש כמו לגרד בישבן. אבל לפי הגרסה המגדרית של המהלך הנואש הזה, החביבה על קבוצות פריבילגיות, הטבע יצר את הגבר כך שיאהב לעשות דברים גבריים מסוימים, ולכן, באופן טבעי, גברים טובים יותר מנשים בדברים האלה. חסידי הגישה הזאת מוסיפים: הטבע יצר גם את הנשים כך שיאהבו לעשות דברים מסוימים, חשובים פחות. לכן גברים רבים אומרים לנשים בהתנשאות שהן טובות בדברים האלה, בייחוד בסיפור הזה של המילים, ולכן בבקשה תישארי במטבח ותעשי לי סנדביץ', כי כל הדברים המסובכים האלה גדולים עלייך, מותק.

בריז'יט ברדו

"אלוהים ברא את האישה". האמנם? בריז'יט ברדו, סמל נשי. תצלום: Retrogasm

אבל הטבע יצר אותי. אני איני נדירה. ישנה קבוצה גדולה מאוד של בנות ונשים המצדיקה את קיומה של קטגוריית ה"טומבּוי" הארכאית

אבל הטבע יצר אותי. אני איני נדירה. ישנה קבוצה גדולה מאוד של בנות ונשים המצדיקה את קיומה של קטגוריית ה"טומבּוי" הארכאית. אנחנו רבות מספור, ורובנו השתוקקנו בשלב כזה או אחר להיות בנים, רק כדי לקבל גישה לעסוק בדברים שמעניינים אותנו. איך ייתכן שהטבע יצר קבוצה אדירה של בנות שתחומי העניין והיכולות שלהן זולגות אל העולם הגברי, ובכל זאת, משום מה, הוא אינו מסוגל לייצר יותר משני סוגים של מוחות?

בניגוד למה שחושבים רבים, אמא טבע אינה מרבה לעסוק בחלוקות בינאריות. מה שכן – היא אשפית בפסיפס.

פסיפסים הולכים והופכים למטאפורה המדעית המקובלת של ימינו. פסיפסים גנטיים – אנשים שרק חלק מתאי גופם נושאים מוטציות מסוימות – עשויים להיות נפוצים הרבה יותר משחשבנו. בתי גידול הם פסיפסים של מאפיינים, כמו שדה פתוח שהופך בהדרגה לפאתי יער. וגם מוחותינו אינם מתחלקים בבירור לחלוקה בינארית לזכר ולנקבה. גם מוחותינו עשויים להיות פסיפסים המורכבים מחלקים שונים עם גוונים שונים של "זכרי" ו"נקבי". אתם יודעים, ממש כמו ההתנהגות האנושית, התוצר של המוחות האלה.

בספרו The Astonishing Hypothesis (משנת 1994), כותב פרנסיס קריק על אודות המוח, ברוח דבריו של לואיס קרול ב"אליס בארץ הפלאות": "אתם בסך הכול אוסף של נוירונים". אבל "אוסף של נוירונים" זאת רק ההתחלה. המוח האנושי הוא מבנה שכולל מיליארדי חלקים. החלקים האלה יוצרים יחד שורה של אזורי מוח, שכל אחד הוא מכלול מבני ותפקודי, ולכל אחד מהם מגוון של תגובות לאותות פנימיים. התיאור הזה תמציתי פחות מהציטוט הקליט של קריק, אבל הוא קרוב יותר למציאות – גם ממנו וגם מהדיכוטומיה המלאכותית שיצרה החברה על בסיס תפישות מוטעות ומקובעות בנוגע לביולוגיה ולאנטומיה.

אופי הרכיבים של כל אחד מאזורי המוח האלה משתנה מאדם לאדם, כפי ששתי שמיכות טלאים בעלות אותו עיצוב לעולם לא יהיו זהות, גם אם הן עשויות מאותם בדים.

נכון לעכשיו, אין לנו שום דרך להביט באזורי המוח האלה ולקבוע אם המוח שלפנינו "זכרי" או "נקבי"

נכון לעכשיו, אין לנו שום דרך להביט באזורי המוח האלה ולקבוע אם המוח שלפנינו "זכרי" או "נקבי". אבל המצב רק הולך ומסתבך כשמוסיפים את השפעתם של הורמונים סטרואידיים. כמו מיץ לימון החושף דיו בלתי נראה, גם המולקולות המאותתות האלה חושפות את יכולותיהם הנסתרות של הנוירונים המרכיבים את אזורי המוח השונים. ובדיוק כפי ששום מוח לעולם לא יכיל אסופת נוירונים הזהה לזו של למוח אחר, שום מוח לעולם לא "יחווה" את אותו קוקטייל של הורמוני מין שמוח אחר חווה. יתרה מזאת, שום מוח לעולם לא ייחשף באופן מתמשך ועקבי לאותו הרכב של הורמוני מין לאורך חייו או אפילו במהלך יומיים רצופים. איך יכול להיות שאנשים המודעים לכך מצמצמים את המוחות האנושיים ואת ההתנהגויות שהם מייצרים לכדי חלוקה בינארית?

לא בינארי, לא בינרי, מיגדר, אנדרוגני

אדם המזהה עצמו כלא-בינארי. תצלום: מרילין רוקסי

צריך רק להסתכל על הסטרואידים האלה, מולקולות מאותתות זעירות שעשויות מכולסטרול ודוחפות את הנוירונים לממש את הפוטנציאל המגולם בהם. הם חומקים לתוך התאים במהירות בזק ומשדרים את המסרים הכימיים הנחרצים שלהם, הדוחפים את אזורי המוח להתפתח באופנים שונים או לתקשר באופנים שונים. כוכבי הקאסט הבלתי נראה הזה של ההורמונים הסטרואידיים, הממלאים כל אחד תפקיד שונה בגוף האדם, הם ללא ספק הטסטוסטרון והאסטרוגן (מקבצי מולקולות בעלי מבנה דומה, שבכל זאת נוטים להשפיע על רקמות הגוף באופן שונה). והשפעתם על המוח שלנו מורכבת הרבה יותר מאשר "טסטוסטרון = גברי"; "אסטרוגן = נשי".

אחד מתפקידיהם הראשוניים הוא עיצוב מבנה המוח. ככל שהמבנה של המוח העוברי הולך ונעשה מורכב יותר, בלוטות המין העתידיות מתחילות לייצר הורמוני מין בהתאם להוראות הגנטיות. ההורמונים האלה, בתורם, עושים את דרכם אל המוח המתפתח ומסייעים בבניית חלקים הפנימיים. לכן מקובל לחשוב שאצל כל אדם נתון, התפתחות בלוטות המין והתפתחות המוח מאורגנת על-ידי אותם הורמונים פחות או יותר. אבל בלוטות מין אינן מוחות, והדברים שקורים במוח מורכבים בהרבה.

אמא טבע העניקה לנו יותר משבעה מיליארד תצרפים שונים המורכבים כל אחד ממילארדי חלקים, ומשום מה אנחנו עדיין חושבים שהם אמורים להיכנס למערכת בת שתי קטגוריות

צמד התהליכים האלה – התפתחות המוח והתפתחות בלוטות המין – כולל מיליארדי תאים, וכן מאות מולקולות שמנחות את התאים האלה, דוחפות אותם למיקומם הסופי ומקנות להם את צורתם הסופית. הוסיפו לכך את הצפנים הגנטיים של רבות מהמולקולות האלה: מדובר ברצפים בני אלפי יחידות המשתנים מאדם לאדם. ואם הרצפים הגנטיים שונים מאדם לאדם, גם החלבונים שהם מקודדים שונים מאדם לאדם. לנוכח כל השלבים, החלקים והמשתתפים האלה, מה הפלא שהתפתחות המוח האנושי אינה נופלת לקטגוריות מובחנות? אמא טבע העניקה לנו יותר משבעה מיליארד תצרפים שונים המורכבים כל אחד ממילארדי חלקים, ומשום מה אנחנו עדיין חושבים שהם אמורים להיכנס למערכת בת שתי קטגוריות.

קסטר סמניה, טסטוסטרון, אולימפיאדת לונדון

האם רמת הטסטוסטרון קובעת? קסטר סמניה, מדליית כסף בריצה 800 מ' באולימפיאדת לונדון. תצלום: Tab59, ויקיפדיה

כשמזהים את המורכבות היסודית הזאת, מערכת שתי הקטגוריות אכן נראית בלתי אפשרית, טיפשית כמעט, וכעת יש בידינו ראיות מדעיות מסקרנות המצביעות על רצף מרחבי תלת-ממדי של וריאציות מוחיות שאינו מתיישב עם שום חלוקה למשבצות.

תפישה זו של המוח האנושי מדהימה משתי בחינות: ראשית, היא משמשת אנלוגיה טובה להפליא להתנהגות האנושית, שהיא התוצר של מוחותינו. שנית, היא מיטיבה להפליא לתאר את הייחוד שלנו כבני אדם. המוחות שלנו מטשטשים את הגבולות בין הביולוגי לחברתי, בדיוק כפי שאנו עצמנו עושים.

המוח האנושי, כמו בני האדם עצמם, הוא פסיפס

המוח האנושי, כמו בני האדם עצמם, הוא פסיפס. כשחוקר המוח טום קוּראן (Curran), שעובד כיום בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת קנזס, כתב טור דעה בכתב העת The Scientist שבו הוא קורא ל"דקונסטרוקציה של הפסיפס המוחי" (2011), הוא השתמש במונח "פסיפס" כדי לתאר את המגוון הרב של המוחות האנושיים, במקום להתייחס לספקטרום של הבדלים על בסיס מין. הוא הסביר שגֶנים יכולים להשתנות במהלך התפתחות העובר, ושינויים מסוג זה הם שיוצרים בעיות מוחיות שונות כמו אפילפסיה. יתרה מזאת, התהליך הזה עשוי להוביל להבדלים במבנה המוח אפילו בין תאומים זהים. מדהים לראות שהטענה הזאת אינה מעוררת מחלוקת כשמדברים על תאומים, אבל אם מישהו יאמר שהבדלים כאלה קיימים בין מוחותיהם של שני אנשים מאותו מין, הוא עלול להצית ויכוח סוער.

חוקרת המוח דפנה יואל מאוניברסיטת תל אביב וצוות החוקרים שלה נכנסו לזירה ב-2015 עם מאמר חשוב ושנוי במחלוקת בנושא הפסיפס המוחי, שראה אור ב-Proceedings of the National Academy of Sciences. יואל ניתחה את המבנה של יותר מ-1,400 מוחות באמצעות MRI. היא זיהתה חפיפה מבנית עצומה בין גברים לנשים בהיפוקמפוס, מרכז הזיכרון של המוח, וכן רצף של וריאציות מבניות שנע לאורך הספקטרום שאת קצותיו אנו נוהגים להגדיר "זכרי" ו"נקבי". אפילו באזורי המוח שבהם ההבדלים בין המינים היו הברורים ביותר, נשים רבות נפלו בצד הזכרי של הספקטרום וגברים רבים נחתו בצד הנקבי. צוות החוקרים דיווח שהחפיפות בולטות כל כך, שרק 2-3 מכל 100 מוחות מצויים באחת מקצותיו של הספקטרום. כל השאר קרובים לממוצע. יואל מצאה כי מוחו של כל אדם הוא פסיפס ייחודי של אזורים בעלי מידות משתנות של "זכריות" או "נקביות".  "המוחות האנושיים אינם משתייכים לאחת משתי קטגוריות מובחנות: מוח זכרי/מוח נקבי", היא כתבה.

משחק השחמט, שחמט, סופוניסבה אנגוויסולה

"משחק השחמט" (1555), סופוניסבה אנגוויסולה. הציירת ששברה סטרואטיפים מגדריים ציירה כן את אחיותיה משחקות במשחק המלכים. תצלום: The Atheneum, ויקיפדיה

ובינתיים בניו יורק, ברוס מקיואן (McEwan), חוקר מוח מאוניברסיטת רוקפלר, ותרזה מילנר (Milner), חוקרת מוח מהקולג' הרפואי ע"ש וייל של אוניברסיטת קורנל, סיכמו את הגישה החדשה הזאת בנוגע למוח האנושי העתיק במסגרת סקירה של ראיות חדשות, שאותה הם פרסמו ב-2017 ב-Journal of Neuroscience Research: "אנחנו נכנסים לעידן חדש בכל הקשור ליכולתנו להבין ולזהות את מגוון ההתנהגויות והפונקציות המוחיות המגדריות". בעיניהם, אחת הנקודות שיש להתמקד בהן, בעלת שם בלתי יצירתי בעליל, היא ה-sexually dimorphic nucleus of the preoptic region (או SDN-POA, "גרעין הדו-צורתיות הזוויגית באזור הפרה-אופטי"). הם אינם מתכוונים לומר שהאזור הזה מלמד על הבדלים ברורים בין המינים, אלא משתמשים בו כאחד ממספר מבני מוח בודדים שבהם ניכרת דו-צורתיות זוויגית, או הבדל ממוצע ברור יחסית בין המינים. ובאשר לכל השאר, "הרוב המכריע של ההבדלים בין המינים הוא דק הרבה יותר".

אפילו בבעלי החיים שאנו משתמשים בהם במעבדה כתחליפים לבני האדם, ההבדלים האלה עשויים להיות מטושטשים. אצל עכברושים ועכברים מתגלים הבדלים במבני הנוירונים של זכרים ושל נקבות הקשורים לתגובה שלהם לדחק, כלומר למצבי לחץ. נקבות מגיבות בעוצמה גדולה הרבה יותר ללחץ חריף, ומפגינות הרבה פחות גמישות בהסתגלות ללחץ כרוני. אבל במהלך גיל ההתבגרות, לפני שעכברושים מגיעים לבגרות מינית מלאה, אין בהיפוקמפוס שלהם, כלומר במעבד הזיכרון המרכזי של המוח, הבדל בין תגובתם של זכרים ללחץ לתגובתן של נקבות ללחץ. ובאותו איבר מוחי, לזכרים שאינם בלחץ יש פחות קוצים (spines), סוג של מבנים נוירולוגיים, מאשר לנקבות שאינן בלחץ. אבל בשעת לחץ מספר הקוצים יגדל אצל הגברים ויקטן אצל הנקבות. איזה ייצוג מבני הוא זכרי ואיזה הוא נקבי – הרבה קוצים או מעט? אצל שני המינים יש מעט או הרבה קוצים במצבים שונים.

צריך לזכור שאלה בכל זאת עכברושים. אנחנו רחוקים מאוד מעכברושים בכל מה שקשור ללחצי הברירה ולאדפטציות התרבותיות שפיתחנו בשמונים מיליון השנה שחלפו מאז שאנחנו ושותפינו הקטנים לסביבה העירונית התפצלנו והתחלנו לצעוד בנתיבים אבולוציוניים שונים.

אולי מוטב לנו לראות במבנה הזה, שאנו מכנים "המוח", אורגניזם בפני עצמו, אסופה של מערכות נבדלות הפועלות כחלקי תצרף ומרכיבות יחד את המסה הוורדרדה-אפרפרה השוכנת בתוך הגולגולות שלנו

אחד הנושאים שבהם ההבדלים בינינו ברורים מאוד הוא נושא הביטוי המגדרי, שהרי מדובר בהבניה חברתית שייחודית לבני האדם. לאור ההכרה הגוברת בקיומו של רצף מגדרי מגוון, ואף בכך שהמגדר של אדם נתון עשוי להשתנות לאורך זמן, הגיוני שהמערכת שבבסיס הרצף המגדרי הזה – המוח שלנו – תתאפיין גם היא באיזושהי מידה של תחכום שאי אפשר לחלק לקטגוריות מובחנות.

אולי מוטב לנו לראות במבנה הזה, שאנו מכנים "המוח", אורגניזם בפני עצמו, אסופה של מערכות נבדלות הפועלות כחלקי תצרף ומרכיבות יחד את המסה הוורדרדה-אפרפרה השוכנת בתוך הגולגולות שלנו. חלק מהמערכות האלה מרכיבות פסיפס בעל חלקים נעים ומשתנים שהינו ה"אני" של כל אחד מאיתנו, ה"אני" שחושב, חש, תופש, אוהב, שונא, מגיב וקורא את המאמר הזה. ומערכות אחרות דומות יותר לאיברי המין שלנו, ויש להן דפוס פנימי צפוי למדי - דפוס נקבי ממוצע ודפוס זכרי ממוצע, שכל אחד מהם נקבע על סמך ההורמונים שמעצבים ומנהלים אותן.

אב, תינוק, אבא, תינוקת, מנשא

אב ובנו או בתו על החוף בהונג קונג. תצלום: סטיבן קלגהורן

אם נניח, לדוגמה, שהמוח אכן מושל בלב, הרי שהבדלים מוחיים מובהקים בין המינים עשויים להשפיע על מערכות הלב וכלי הדם, וכך להביא לתוצאות שונות לכל מין. מספר אזורי מוח שולטים יחד בקצב הלב ובלחץ הדם, ואנו מזהים הבדל ממוצע בין גברים לנשים באזורים האלה ובאופן שבו הם מווסתים את התגובות של הלב וכלי הדם.

בשורש ההבדל הזה בין המינים נמצאים חלבונים שעשויים להגיב – או לא להגיב – לנוכחותם של הורמוני מין מסוימים. התגובה או היעדר התגובה משפיעים בתורם על מולקולות המווסתות, לדוגמה, את הלחץ בעורקים. ולחץ בעורקים פירושו עלייה בלחץ הדם.

חוקרים מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס השתמשו בשיטות של דימות פונקציונלי והראו שבין גברים לנשים יש, בממוצע, הבדלים בזמן אמת בפעילות באזורי המוח האלה בשעה שקצב הלב שלהם ולחץ הדם שלהם מגיבים לאותם גירויים. חוקרים אחרים, לעומת זאת, טענו שהדיכוטומיה של מוח זכרי/נקבי אינה אחראית להבדלים בלחץ בעורקים, ושההסבר טמון למעשה בהבדלי הגובה ביניהם.

הרשימה עוד ארוכה, וארוכה גם רשימת האזהרות וההסתייגויות המתלווה לה. חוקרים דיווחו שגברים ונשים חווים כאב באופן שונה ברמת הקבוצה, אבל אם מעמיקים לבחון את ההבדל הזה, מגלים תערובת משונה של תוצאות. קבוצת חוקרים שערכה ניתוח-על מצאה שגברים ונשים נבדלים מעט מאוד אלה מאלה בכל הקשור לסף הכאב שלהם, כשמדובר בכאב הנובע מחום, אבל נבדלים מאוד בכל הקשור לכאב הנובע מלחץ. אבל אם מעיינים בקפידה בנתונים הקשורים ללחץ, מזהים טווח ערכים גדול הרבה יותר בכל הנוגע להשפעת המין על התגובה. יש מחקרים שכמעט לא זיהו שום השפעה של מין על התגובה לחום. מצד שני, יש מחקר שמצא שלנשים יש סף כאב-חוֹם גבוה יותר, בשעה שמחקר אחר מצא שדווקא לגברים יש סף כאב-חוֹם גבוה יותר.

כאב, גב, חוליות

כאב נשי או כאב גברי? תצלום: זיגימנטס דוקאוסקאס, unsplash.com

מה פשר השונוּת הרבה הזאת? גורמים רבים מעורבים כאן, בהם הפרופיל ההורמונלי, המצב הרגשי ואפילו הציפיות החברתיות: לנשים יש מוכנות רבה יותר לדווח על כאב מאשר לגברים.

אי אפשר לבדוק נשים או גברים במנותק מההשפעות ההורמונליות, אבל יכול להיות שהגורם היסודי לאחדים מההבדלים האלה הוא בדיוק זה: ההשפעות ההורמונליות. במסגרת ניתוח-העל של מחקרי הכאב, המחקר שדיווח על ההשפעה הרבה ביותר של המין הזכרי על סף הכאב במקרים של חום, היה מחקר שנערך בתלמידי תיכון. מדובר, כמובן, באוכלוסייה המוצפת בהורמונים. ההבדלים בתנאי הכאב בין בנים לבנות מתהווים רק בגיל ההתבגרות, כשבלוטות המין מתעוררות. הממצא הזה מרמז כי הנושא קשור להופעתם המחודשת של אותם הורמונים שעיצבו את מוחותיהם ואת בלוטות המין שלהם עוד ברחם. יתרה מזאת, אסטרוגנים, בעכברושים בכל אופן, משפיעים על תגובת האנדורפינים של המוח – ואנדורפינים עשויים לשכך כאב. טיפולי טסטוסטרון מפחיתים את מידת הכאב שחשים ותופשים גברים בעלי רמת טסטוסטרון נמוכה. בה בעת, מסתמן שהורוּת מובילה לירידה ברמת הטסטוסטרון ולעלייה ברמת הורמוני ההתקשרות (קרי ההתקשרות לילדים) אצל אבות.

מחקרים המלמדים שהורמוני מין מעמעמים ומעצימים כאב ומעודדים נטיות הוריות, מסבירים לכאורה מדוע רבים כל כך חושבים שההתנהגות האנושית היא דיכוטומית: ההורמונים אחראים לזה. אבל אפילו במודלים המבוססים על ניסויים בבעלי חיים, אנו מוצאים שתגובות שונות של אותו אדם עשויות לסתור זו את זו, ושהדבר תלוי במינון של ההורמון או בתזמון של החשיפה אליו. ומובן שאם אפשר להטות את התנהגותו של הגבר לכיוון פנוטיפ של התקשרוּת וכל שנדרש לשם כך הוא הורדת רמת הטסטוסטרון, האין פירוש הדבר שהנטיות ההוריות שוכנות תמיד בתוך המוח – ופשוט יש צורך בהורמון המתאים כדי לעורר אותן?

וישנן תפישות רווחות נוספות בנוגע להבדלים בין מוחות של נשים וגברים, שהולכות ומתבדות ככל שמעמיקים חקר. לדוגמה, יש תופעות מוחיות, כמו אוטיזם, שנחשבות זכריות, אבל ייתכן שהן קיימות במידה שווה בשני המינים. הן פשט נוטות להתבטא בצורה שונה אצל ילדות ונשים ולכן אינן מאובחנות. ייתכן שחלק גדול מההבדל נובע פשוט מההתניות ומהציפיות החברתיות השונות המוחלות על בנות מגיל ינקות, ומכך שתכונות אוטיסטיות אצל בנות נעשות בולטות יותר רק בגיל ההתבגרות (שכן זה הגיל שבו האינטראקציות החברתיות מגיעות לנקודת רתיחה, ואיתן גם ההורמונים).

עדיין אין ברשותנו ראיות חותכות שיבהירו מה במוח הוא בינארי ומה הוא פסיפס

כפי שניתן להבין מהדוגמאות הספורות האלה, עדיין אין ברשותנו ראיות חותכות שיבהירו מה במוח הוא בינארי ומה הוא פסיפס. אבל הנרטיב המתהווה כאן מזכיר לנו את הסיפור על העיוורים והפיל. במשל הזה, קבוצה של קשישים חכמים ועיוורים בוחנת יצור בלתי מוכר. אחד ממשש את רגלו של הפיל, אחר את חדקו, ושלישי את אוזניו. באופן טבעי, הם מגיעים למסקנות שונות בתכלית לגבי צורתו וטיבו של היצור המשונה. ובכל הקשור למוח, חוקרים אחדים מתמקדים בחלקים שמצביעים על הבדלים ברורים בממוצעים בין גברים ונשים, ואילו אחרים עובדים עם מדדים המצביעים על שונוּת מתמדת. כל אחד מסיק מסקנות שונות מהממצאים שהתגלו.

זאת הסיבה שיואל וצוות החוקרים שלה נתקלו בהתנגדות מצד חוקרים אחרים לאחר פרסום מאמרם. במכתב לכתב העת הכריז פרופסור מַרֶק גלזרמן, חוקר בתחום הרפואה המגדרית מאוניברסיטת תל אביב: "כן, ישנם מוח נקבי ומוח זכרי". מהמבנה הוא עובר לתפקוד: "מבחינה תפקודית, המוח הנשי והמוח הגברים אכן שונים זה מזה". ואם לא די בכך, הוא טוען שכלל לא בטוח שהניתוח של יואל רלוונטי: "סריקות MRI הן תמונות סטטיות," הוא מציין. "להביט בתמונת האלה שקול להתבוננות במפה והסקת מסקנות ממנה לגבי דפוסי התנועה בכבישים. שיטות דימוּת אחרות היו עשויות להניב תוצאות אחרות".

בתשובתם כתבו יואל ועמיתיה שהעובדה שמין יכול להשפיע על מבנה ועל תפקוד התאים "אין פירושה בהכרח שהמבנה והתפקוד... הם 'זכרים' או 'נקביים'".

קבוצת חוקרים אחרת, בראשות הפסיכולוג האבולוציוני מרקו דל ג'יודיצ'ה (Del Giudice) מאוניברסיטת ניו מקסיקו, הגיבה גם היא ואמרה שהצוות של יואל לא הצליח לייצר ניתוחים שלפיהם אפשר להסיק עד כמה תכונות שונות של המוח מסוגלות לנבא את מינו של אדם. כשהם ערכו ניתוח משלהם הם מצאו שתכונות המוח מנבאות את מינו של אדם "בסביבות 69-77 אחוז" מהזמן. פירוש הדבר, כמובן, שבערך אצל רבע מהנבדקים, תכונות המוח לא ניבאו נכונה את המין.

דל ג'יודיצ'ה ועמיתיו יישמו את הגישה של יואל לסמני מין בפנים על שלושה זנים של קופים: מקוק סרטנים, קופי סוואנה ירוקים וקפוצ'ינים מצויצים. הם בחנו עשרים מאפיינים של פנים שונות בקופים בכוונה לבדוק באיזו תדירות תצליח השיטה לזהות בעקבות את הקופים כ"טיפוסיים" לזן שלהם. הם מצאו רק שיעור נמוך של זיהוי מדויק של זן. בהתחשב בכך שהשיטה של יואל אינה מצליחה אפילו להבחין בעקביות בין זנים של קופים, כתב דל ג'יודיצ'ה, איך הא תוכל להבחין בין מוחות זכריים לנקביים?

קוף סוואנה ירוק

זכר או נקבה? קוף סוונה ירוק, תצלום: Charles J. Sharp מתוך: sharpphotography.co.uk, ויקיפדיה

יואל ועמיתיה הגיבו וטענו שהביקורת הזאת היא למעשה "תיקוף אלגנטי של שיטת הניתוח שלנו". מה שהביקורת של דל ג'יודיצ'ה מראה באמת, לדבריהם, הוא שהמוחות האנושיים הם פסיפסיים הרבה יותר ממוחותיהם של מיני פרימטים אחרים.

בני אדם רוצים דפוסים מאורגנים, קשרים ברורים והגיוניים. המוחות שלנו משקיעים מאמצים רבים כדי לייצר את הקשרים האלה, בין אם הם אמיתיים או לא

הוויכוח עודו נמשך, ועודו סוער. כי בסופו של דבר, דעתנו לגבי המוחות שלנו תלויה באיבר הפיל – או בכתבה, או במאמר – שאנו בוחנים, ובאופן שאנו מפרשים את מה שאנו חשים וחווים.

בני אדם רוצים דפוסים מאורגנים, קשרים ברורים והגיוניים. המוחות שלנו משקיעים מאמצים רבים כדי לייצר את הקשרים האלה, בין אם הם אמיתיים או לא. מה שקשה להם אף יותר, הוא להביט מעבר לדפוסים המתעתעים ולחשוב לעומק על מה שאנחנו באמת רואים. אמנם מפתה מאוד לצמצם את כל ישותו של האדם, ויחד איתה את מוחו, לכדי מונח בודד – זכר או נקבה. אבל אם נביט נכוחה באופן שבו אנו באמת מתנהגים נבין שצמצום מסוג זה הוא מעשה שטחי, במקרה הטוב.

חדי העין שבינינו מצליחים לבחון את סביבתנו בצורה מעמיקה כזאת. אין מדובר במדענים, שנוטים לפעמים להתמקד בתחומי המחקר הצרים שלהם, אלא במספרי הסיפורים. אי אפשר לספר סיפור טוב על בני אדם בלי עין טובה להתנהגות אנושית. במסורות הסיפוריות שלנו אנו מוצאים דוגמאות רבות להבנה יסודית, מודעת או בלתי מודעת, לאופיו הפסיפסי של המוח.

סיפורי העם העתיקים של כל התרבויות ממחישים את התובנה הזאת. מספרי הסיפורים של העבר הצליחו איכשהו להביט אל מעבר לתפישה הבינארית של האנטומיה הזכרית/נקבית ולראות את בני האדם: הם ידעו שיש נשים אמיצות, נועזות, רבות תושייה וחזקות, ושיש גברים חסרי אונים, פחדנים, חלשים וביישנים. הם ידעו שחלק מהאנשים – רוב האנשים – הם תערובת של כל התכונות האנושיות, בעוצמות ביטוי שונות, שעשויות להשתנות מיום ליום. אולי הם השתמשו בניגודים האלה כדי להדגיש את התכונות המייחדות את גיבוריהם, אבל עצם ההכרה באפשרות הייתה חשובה. לא כי התערובת הזאת היא חריגה, אלא בגלל האופן שבו היא באה לידי ביטי בגיבוריהם ובגיבורותיהם.

חשבו על דמויות ידועות מסיפורים מערביים שהתלבשו בבגדים האופייניים לבני המין השני. מהמשוררים היוונים ועד לשייקספיר – אצל כולם הצליחו נשים להתחזות לגברים ולהיפך, כל עוד הם עטו את הלבוש המצופה מבני המין השני. לא התנהגותם, לא מראה פניהם, לא נטיותיהם ולא מזגם הם שהסגירו אותם בסיפורים האלה. האם הבגדים אכן "עושים את האדם" כמו במקרה של רוזלינד ב"כבקשתכם", או את האישה, כמו במקרה של אכילס בסקירוס?

הבגדים בלי ספק עזרו "לעשות" אישה כמו רוזלינד לגבר מתקבל על הדעת, ו"לעשות" את אכילס לאישה מתקבלת על הדעת. לאורך אלפי שנים, התעלולים האלה לא מנעו ממאזינים ומקוראים מלראות את הדמויות האלה כדמויות אנושיות, עם תכונות וצורות התנהגות שאינן משתייכות למגדר מסוים. הדמויות האלה הצליחו להציג את עצמן כבני או בנות המין השני באמצעות בגדים ותו לא.

אפילו העידן הדיכוטומי והדכאני ביותר בהיסטוריה הבריטית בכל הקשור לסוגיות של מין, לא הצליח לטשטש את טיבו הפסיפסי של המוח. צ'רלס דיקנס ואנתוני טרולופ, שניהם סופרים פורים ממין זכר בני התקופה הוויקטוריאנית, תיארו ללא סייג גברים בעלי תכונות נשיות ונשים בעלות תכונות גבריות. ב"בין שתי ערים" של דיקנס (1859), צמד נשים – מאדאם דפארז', המייצגת את נשמתה הנקמנית של צרפת המהפכנית, ומיס פּרוֹס בתפקיד נשמתה הבלתי ניתנת להכנעה של אנגליה – מפגינות שתיהן תכונות גופניות והתנהגויות הנחשבות גבריות, ובסופו של דבר מתעמתות בסצנה אלימה שבה הנקמה היא המפסידה. אין בהן דבר המאותת על היותן נשים "נשיות" במובהק.

מארי אן אוונס כתבה בשם העט הגברי ג'ורג' אליוט. דיוקן של ג'ורג' אליוט בגיל 30 (1849), מאת פרנסואה דוראד. תצלום: National Portrait Gallery, ויקיפדיה

טרולופ ברא מספר דמויות נשיות עם תכונות "גבריות" כמו עצמאות, אדישות לנורמות חברתיות ובוז להעמדת הפנים הטמונה בלבוש הנשי המקובל, זה שמגדיר כביכול את הנשיות. והא הקדיש שני רומנים מתוך ששת ספרי "פּאליסֶר" שלו (1864-1879) לגיבורו פיניאס פין. פיניאס מושך את כל הנשים, והוא "גברי" במובנים מקובלים רבים, אך הוא מוצג שוב ושוב כאדם בעל אופי "נשי" ו"רך", שתמיד מוכן להזיל דמעה או שתיים ברגע קשה. וטרולופ מתאר שוב ושוב את ליידי גְלֶנקוֹרה פאליסר, הדמות הנשית המפורסמת ביותר שלו, כאישה ש"אילו רצה בכך הגורל... הייתה עשויה להיות ג'נטלמן מושלם", כיוון שסגנונה הוא לעתים לא נשי בעליל.

אולי דווקא בחברה הוויקטוריאנית, שהעמיסה על עצמה מגוון רחב של אביזרים ועטיפות המסווים את האדם, היטיבו הסופרים וקוראיהם לראות מבעד לחלון הראווה המגדיר את הנשי והגברי ופשוט לתאר – ולהעריך – בני אדם כפי שהם

סביר להניח שהאנשים שרקמו את הסיפורים האלה על סמך התבוננות קפדנית בחוויה האנושית, לא ידעו כלל שהדפוסים הייחודיים שהם כתבו לגיבוריהם משקפים היטב את התגליות שחוקרים בימינו מגלים בנוגע למוחותינו. אולי דווקא בחברה הוויקטוריאנית, שהעמיסה על עצמה מגוון רחב של אביזרים ועטיפות המסווים את האדם – החל מבגדי האלמנות השחורים הנצחיים וכלה בצבע לשיער לגברים מזדקנים – היטיבו הסופרים וקוראיהם לראות מבעד לחלון הראווה המגדיר את הנשי והגברי ופשוט לתאר – ולהעריך – בני אדם כפי שהם.

טרולופ ודיקנס היו ברנשים מוזרים שיצרו דמויות מוזרות ובלתי נשכחות. אין זה מקרה שהם היו אנשים בעלי שגרת יום נוקשה, שחיו בחוסר מנוחה בתוך הגבולות שהם עצמם יצרו אף שבה בעת הקפידו לא לחרוג מהם. טרולופ התעורר בכל יום לפנות שחר וכתב מספר קבוע של מילים בפרק זמן קבוע לפני שיצא לעבוד. דיקנס צעד קילומטרים רבים לאורכה ולרוחבה של לונדון האהובה עליו, ותוך כדי הליכה היו דמויותיו קמות לתחייה במוחו. הם היו טיפוסים לא שגרתיים, ויכול להיות שחוסר הקונבנציונליות נדרש כדי להגיע לתובנה שיואל ועמיתיה מציגים כעת – התובנה שמוחו של כל אחד מאיתנו הוא פסיפס.

יכול מאוד להיות שאין היום קבוצת אנשים שמיטיבה לזהות את האדם שמאחורי המסכות והאביזרים יותר מאשר אוטיסטים. יש תפישה שאומרת כי יותר בנים מבנות הם אוטיסטים ושהבנות שלוקות באוטיזם הן "גבריות" יותר. התפישה הזאת רווחת כל כך, שישנה אף השערה שנויה במחלוקת לפיה המוח האוטיסטי מתפתח בעקבות חשיפה גדולה מהרגיל לטסטוסטרון בשלב ההתפתחות. לנסות לתאר אוטיזם כמצב של "מוח זכרי קיצוני", הרי זה ניסיון לקשור בין היווצרותם של איברי רבייה זכריים ברחם לבין תחומי העניין הגבריים-כביכול של אוטיסטים (הם אוהבים רכבות! והנדסה!) ולנטייה להיפר-אנליטיוּת. קחו מוח אנושי מתפתח, הוסיפו מנה גדושה של טסטוסטרון ברגע בלתי צפוי והרי לכם אדם עם אובססיה לרכבות וראיית עולם לוגית כל כך שהיא תגרום למר סְפּוֹק לייבב מרוב ייאוש. הרי לכם אדם מנותק כל כך מבחינה רגשית שהוא לעולם לא יצליח ללמוד את אמנות האמפתיה האנושית.

אולם.

אולם יש אוטיסטים רבים הנעדרים את התכונות האלה, ואף אחת מהתכונות האלה, שחסידי גישת "המוח הזכרי הקיצוני" מונים, אינה מגדירה אוטיזם. החוויה האוטיסטית, ביסודה, כוללת את מה שאנשים שאינם אוטיסטיים מכנים "קשיי תקשורת", התנהגויות חזרתיות שנועדו לסייע בוויסות הקלט החושי ובהבעה, וקשיים הקשורים לפונקציות התפקודיות – קרי לתכנון היומיום באופן שיהלום את צרכיך. קשיי התקשורת הם עניין של נקודת מבט. מנקודת מבטו של אדם שאינו אוטיסט, אוטיסטים עלולים להיראות גסי רוח, בוטים וחסרי טקט. יתר על כן, יש הנחה שאינה מבוססת, ולפיה הם אינם מסוגלים לקרוא הבעות פנים או לחלוק רגשות, ואינם מסוגלים להתאים את אופן ההתנהגות שלהם לאינטראקציות חברתיות שונות.

על הקשת, אוטיזם, תמימות, תום

תום על הקשת, תצלום: סוונה בולר

17

אבל על פי ניסיוני, אף אחת מהטענות האלה אינה נכונה. מה שקורה בפועל הוא שהבעות פנים אינן משטות באוטיסטים – ואם נודה על האמת, הבעות פנים הן לעתים קרובות שקריות במתכוון. אוטיסטים, באופן כללי ובניגוד לאנשים אחרים, אינם סופגים בנכונות את המסרים החברתיים שמנסים להורות להם כיצד הם אמורים להתנהג. אז הם מביעים את דעתם ואינם נופלים בפח שטומנים להם חיוכים מזויפים. יתרה מזאת, הם אמפתיים כל כך שבוגרים אוטיסטיים רבים מדווחים שהתחושות האמפתיות שהם חווים מציפות אותם ומכבידות עליהם.

לאור כך שחלק ניכר מהמסרים החברתיים שילדים מקבלים פונה באופן מובהק רק לאחד המגדרים, ייתכן שתכונות אוטיסטיות אינן ביטויים של גבריות או של תכונות זכריות, אלא תוצאה של התנגדות טבעית לדרישות חברתיות מגדריות מכל סוג שהוא, או חוסר עניין בדרישות האלה. שיעור גבוה של אוטיסטים אכן רואה במגדר אילוץ משני בחשיבותו, ואף נוהג באופן שחורג לכאורה מהמגדר שהוקצה לו בלידה.

במילים אחרות, ייתכן מאוד שלפחות חלק מהאוטיסטים הם דוגמה למוח פסיפסי שלא הושפע על-ידי ציפיות מגדריות והשפעות חברתיות אחרות, כפי שקורה לרוב בני האדם. ולאוטיסטים יש סיכוי נמוך יותר מאשר אנשים אחרים לראות בשיקולים מגדריים גורם חשוב ב... בכל נושא שהוא.

במשך שנים אחדות בתחילת שנות האלפיים הייתי חברה בפורום אינטרנטי של סטודנטים. נרשמתי בשם משתמש שלא הסגיר את המגדר שלי, בלי לחשוב כלל על ההשלכות האפשריות. לנשים רבות יש נטייה להחצין את המגדר שלהן בשמות משתמש באנגלית ברשת, ולהוסיף קידומות כמו babe, Ms, grrl וכו' לשמות שהן בוחרות לעצמן. אבל הבחירה שלי – בלי כוונה, וכנראה מתוך הרגל ובגלל עניינים של דימוי עצמי – לא הסגירה בשום צורה את המגדר שלי, ולא השתמשתי בשום סימן מזהה אחר.

התברר לי שבמשך שנים חשבו כל חברי הפורום שאני זכר, ודיברו איתי בהתאם. אני, אישה, אֵם לשניים, נשואה לגבר, שבצעירותי הייתי ממש ממש בקטע של פוטבול ושל נסיכות דיסני, "עברתי" כזכר בסביבה המקוונת הזאת רק מפני שלא הזדהיתי לכאן או לכאן.

כמו רוזלינד מ"כבקשתכם", ראיתי שבלי העטיפות החיצוניות של הנשיות, בלי הסימנים החזותיים שמשדרים כי אני מתאימה את עצמי לציפיות המגדריות שהחברה מציבה בפניי, לאף אחד לא היה מושג לאיזה מגדר אני שייכת. הייתי פשוט אני, המוח שלי, ולשם שינוי זכיתי, במובן מסוים, להגשים את משאלת ילדותי: סוף סוף הייתי בת שהתקבלה בזרועות פתוחות במרחב של בנים.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

אמילי וילינגהאם (Willingham) היא כותבת וחוקרת אמריקנית. מאמריה התפרסמו בכתבי עת דוגמת פורבס, הניו יורק טיימס, וסלייט ועוד. היא מחברת הספר The Informed Parent: A Science-Based Guide to Your Child's First Four Years (משנת 2016), שאותו כתבה יחד עם טארה היילי (Haelle).AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitterתורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרוןתמונה ראשית: מתוך דיוקן של הצייר חיים סוטין (1916), אמדיאו מודיליאני. תצלום: ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אמילי וילינגהם, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

19 תגובות על למוח שלי שלוש פינות

המאמר הזה רצוף עיוותים ושקרים ולא משקף באמת את פני המחקר בתחום. אף חוקר רציני לא רואה בהבדלים בין המינים כדיכוטומיה אלא שהבדלים קיימים בממוצע או בקצוות. למשל, גברים גבוהים מנשים בממוצע, אבל אם ננסה לסווג גבר או אישה רק על סמך גובהם אז נטעה במקרים רבים כי יש נשים גבוהות מהממוצע הגברי ויש גברים נמוכים. האם השונות הזו סותרת את ההבדל הממוצע בגבהים? יואל לקחה את זה צעד קדימה וקבעה מדדים שמראש יהיה קשה לסווג איתם גבר או אישה. זה כמו לקבוע שגבר הוא רק מי שהוא 1.80 ומעלה, ומי שמתחת לזה לא מסווג כגבר. אין פלא שהמדדים שהשתמשה בהם הראו שאי אפשר לקבוע מין של חיה, והתגובה כאילו זה מחזק את המחקר שלה תמוהה.

אבל מעבר לביקורת זו או אחרת, הבעייה המרכזית היא הנסיון להשתקת השיח. כל מי שמעז לחשוב שיש הבדלים בין המינים מסווג מייד כמיזוגן ולא מדעי. זה לא שיח שאמור להתקיים בחברה חופשית או באקדמיה.

למי שמעוניין קצת יותר ללמוד על ההבדלים בין המינים ומה הם באמת אומרים, ממליץ לקרוא כאן:

https://www.psychologytoday.com/gb/articles/201711/the-truth-about-sex-differences

05
אורי

כבר מהכותרת ניתן לראות שזה מאמר מוטה אידיאולוגית. כל מי שמעז לחלוק על טענת החוקרת הוא "מיזוגן", ברור. הקונצנזוס המדעי כיום הוא שיש הבדלים קוגניטיביים בין גברים לנשים, וניתן לקרוא על כך למשל בערכי הוויקיפדיה הרלוונטיים.

07
תמי

משונה לראות מגיב אחד ששולח אותנו לוויקיפדיה ואחר שמכריז שהמאמר מיותר... אולי יש לכם נימוקים? "מיותר" כי הכל כבר ידוע? או אולי... מעצבן כי לא מתאים למה שהמגיב א חושב? אני לא מאושרת מהממצאים אבל הויכוח בטח לא נגמר פה היום עם המאמר הזה, לא?

    נדמה לי שנימקתי חלק מהעיוותים במאמר והפניתי לפוסט שמסביר את המדע מאחורי הבדלים בין המינים.

    אני לא חושב שהדיון בנושא מיותר, אבל כשמאמר נפתח בזה שרק מיזוגנים חושבים שקיימים הבדלים בין המינים, והמדע מוכיח שהם טועים, ואז מציגים שורה של טענות קש לגבי מה שאנשי מדע חושבים, אז קשה לקיים דיון בנושא. האמת שהטענה על המדע די מוזרה בהתחשב בזה שהיא בעצמה מצטטת חוקרים שחושבים שיש הבדלים כאלו. יכול להיות שהיא בחרה צד רק על פי השקפות העולם שלה ולא על פי המדע?

    09
    א

    מאמר מיותר הוא מאמר שצורך הרבה זמן ואינו תורם מאום לדיון (למשל אם אינו בונה קו לוגי ברור בין נקודות עניין שאינן בהכרח רלונטיות).

    ולמה בכלל חשבת שאני זכר??

11
יוס ואחיו

מוזר בעיני שבמקום להתפעל מהייחוד, נשים עצמאיות ('חדשות') מחפשות את ההסבר ה'מדעי' לכך שהן מוצלחות או נבונות... כמו במחקריה האידיאולוגיים של הד"ר יואל (שאינם זוכים לתמיכה רבה) ודומים.

מדוע שיהיה איכפת לנשים האלה, אם ניתן לזהות מוח גברי או נשי (ניתן בקלות: הנפח שונה ביותר מ-15%)? מדוע לחפש אישור פיזיולוגי ליכולותיהן, שממילא מדגימות שהשוני הפיזיולוגי אינו מהותי?

האם זוכות פרס נובל הצרו על היות מוחן כזה או אחר? האם זה הטריד אותן בזמן שערכו את מחקריהן החשובים?

הצורך לעגן את הביטחון העצמי במשהו שאינו קיים, מעיד, אני חושש, על חוסר בביטחון עצמי, וזה עניין שראוי לתקן ברמה האישית, ולא הפוליטית.

צרת היחיד אינה תמיד צרת הרבים, בעיקר כאשר היחיד מתקרבן.

    12
    יוס ואחיו

    ועוד כמה דוגמאות מהמאמר -

    '...ישנן תפישות רווחות נוספות בנוגע להבדלים בין מוחות של נשים וגברים, שהולכות ומתבדות ככל שמעמיקים חקר. לדוגמה, יש תופעות מוחיות, כמו אוטיזם, שנחשבות זכריות, אבל ייתכן שהן קיימות במידה שווה בשני המינים.'

    = יתכן? זה לא ממש מדעי. זה wishfull. ועוד יתכן אחד:

    '....יתכן שחלק גדול מההבדל נובע פשוט מההתניות ומהציפיות החברתיות השונות המוחלות על בנות מגיל ינקות'

    = היא מדברת על שאלת ה-nurture מול nature. זה שורש הדיון. ה-nurture, אם תאמינו, בא מהמחשבה הנוצרית (ויהודית) המסתמכת על הפסוק 'ויצר לב האדם רע מנעוריו'. כלומר אדם לא נולד רע, אלא נעשה כזה. מכאן צמחו רעיונות תיאולוגיים רבים (כמו למשל הדעה הנוצרית שתינוקות הם תמימים כי הם לא יכולים לחטוא). כך שהמחשבה הדתית היא המקור האמיתי לדעת המיגדריות...

    ועוד:

    '...מהמגדר שהוקצה לו בלידה.'

    = מישהו למעלה מקצה מיגדרים, והוא קצת כנראה לא מקשיב.

    '....אבל הבחירה שלי – בלי כוונה, וכנראה מתוך הרגל ובגלל עניינים של דימוי עצמי – לא הסגירה בשום צורה את המגדר שלי, ולא השתמשתי בשום סימן מזהה אחר.'

    = חלק לא קטן מהנשים שכותבות ביוטיוב ועוד מקומות, כותבות עם כינויים בלתי מזוהים מגדרית, למיטב ידיעתי. ב'תפוז' למשל, מערכת הפורומים הגדולה בארץ ומבוססת כינויים, התגובה הקבועה למצטרף/ת חדש/ה היא טעות בפניה אליה...

13
חנה הרציג

נראה לי שמקור ההתנגדות של נשים למימצא של הבדלים בין המוחות המיגדריים הוא ההנחה המובלעת שהמוח הנשי בהכרח "נחות" מהמוח הגברי. זה ממש לא חייב להיות כך. הבדלים אינם "לרעת" או "לטובת" אחד המינים, ואשמח לדעת יותר על המאפיינים שנקשרים במדע למוח הגברי והנשי. לי אגב ברור שיש הבדלים, כמו בטבע.

14
חנה הרציג

גיל, קראתי קצת בבלוג שלך. יש לך רשימות על חיוך, ואני שואלת את עצמי איך התפתח חיוך דווקא ב"חיה האנושית", מבחינה אבולוציונית, ומה היתה משמעותו. כנל לגבי הבעות פנים, נחלת המין האנושי בלבד

16
דן

אני מסכים עם הכותבת שאין הבדל, לפחות לא מהותי, בין מוחן של נשים לזה של גברים. אני לא מכיר את המדע שחוקר את הנושא וגם אינני חש צורך ללמוד אותו. זו שאלה של דעה אישית, תפיסת עולם והחלטה אידיאולוגית ומי שאומר אחרת משקר לעצמו ולאחרים. חקר המוח הוא נושא מרתק, אבל מי שניגש אליו רק כדי לסתור או לאשש דעה מיזוגנית או אחרת חוטא לאמת ולמחקר.
מעבר לכך היו מספר נקודות במאמר שהעלו בי אנטגוניזם.
אני לא מכיר את הססמה burn the witch בקמפיין הבחירות של בארני סנדרס. אבל גם במידה וסאנדרס הביע עמדות מיזוגניות, אני חושב שמרבית תומכיו לא בחרו בו מתוך הסכמה עם הדעות האלו אלא מכיוון שהוא המועמד היחיד שהציע אלטרנטיבה לשיטה הכלכלית והפוליטית הקיימת בארה״ב.
בנוסף, אני מוצא את הניסיון להכפיף את תופעת האוטיזם כך שתתאים לתפיסת עולם מסויימת וכביכול לחקר המוח המודרני תמוה, לא מדעי, חסר אחריות ולא מכבד.
ניכר במאמר שהידע של הכותבת בכל מה שקשור באוטיזם לא עולה בהרבה על מה שניתן למצוא בויקיפדיה ובחיפוש מהיר בגוגל והשימוש בידע כה דל כדי לקבוע עמדה כה נחרצת בנושא כל כך טעון ומורכב הוא מקומם.
לסיכום, אני מסכים עם הכותבת שאין הבדל עקרוני בין דרך החשיבה של גברים ונשים ושגם אם יש שינויים מינוריים במבנה המוח, בגדול אין הם משפיעים על היכולת הקוגניטיבית. למרבה הצער המאמר הזה מלא באי דיוקים, סילופים של עובדות מדעיות ובספקולציות חובבניות שמוכיחות אחת ולתמיד שגם נשים, בדיוק כמו גברים, מסוגלות לכתוב מאמר מחורבן.

17
איתי עברי

מה יודע תינוק הנולד לתוך קופסא שחורה? ללא כל השפעה תרבותית חברתית, איזה סוג אדם יגדל? זכר בעל תכונות נשיות או נקבה בעלת תכונות זכריות? הדברים הם ויכוח ישן אבל לשמחתי ההשפעה התרבותית חברתית הולכת למשתנה המעניקה הזדמנויות לנשים עם רצון להשתלב בעולם הגברים וגברים עם רצון להשתלב בעולם הנשים. לתרבות השפעה מרחיקת לכת על אופי האדם כפרט והחברה, על התרבות שלנו אנחנו צרכים להילחם ולשנות!

18
פזי

מענין שמגיבים פה נעלבים אם מתקרבים לאפשרות שיש הבדלים מולדים, כמו הלהט"בים של הניינטיז שעשו הכל למען הכרה בהבדלים מולדים. מה זה חשוב בכלל? מה שמרתק זה הדיון, המחקר וההתמודדות עם השאלות. עובדה שכולנו כאן, לא?

19
צהלה כהן בר-לב

כל אשה (זכר או נקבה), עושה עוול נוראי לעצמה ואחיותיה,
כל זמן שהיא מחפשת אישורים והוכחות, בכתובים, במחקרים, ובעובדות.
אשה, זכר או נקבה, צריכה קודם כל לאשר את עצמה, ומשם, מתוך החוויה/הנסיון האישי, להוציא את העוצמה שבה לאור.