למי אכפת ותמורת כמה

טיפול בזולת, טיפול בחולים, בקשישים, בנזקקים לעזרה, מעמיד אתגר ליחיד ולחברה: על אילו יחסים מדובר? בין רגשות, עבודה, תמורה וצרכים מסוגים שונים - השאלות מתרבות והולכות
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

מעניין אותי לגלות כיצד ביטויים כמו "עבודת קודש" השתרשו בתרבות הישראלית. מהי "עבודת קודש" ומתי נשתמש בביטוי זה? מה אנחנו רוצים לומר? מה אנחנו מנסים להסתיר? הגדרה מילונית אחת לביטוי היא: "מעשה טוב מאוד, פעולה או עבודה שיש בהן תרומה, נתינה או עזרה לאחרים". [מתוך האתר מילוג]. מקור הביטוי הוא בתנ"ך, והוא קשור לחלוקה, ואם תרצו, לניתוק, בין הספירות של קודש וחול. את "עבודת הקודש" היו מבצעים הלוויים והכהנים. הכהנים ביצעו את עבודת הקודש בבית המקדש, והתפרנסו ממעשרות ומזבחים. מבחינת מעמדם החברתי, הכהנים (ללוויים היה מעמד שונה) נחשבו כמי שנמצאים מעל לסדר הקיים של הצרכים החומריים והארציים. מתוקף היותם מתווכים במעשה הקודש, הכהנים נהנו מ"קופת המדינה", דהיינו, תרומות, ונתפשו כמי שאינם קשורים בחומר.

מלכת שבא בפתח מקדש שלמה בירושלים, סלומון דה בריי

"מלכת שבא בפתח מקדש שלמה בירושלים" (1657), סלומון דה בריי. תצלום: Sotheby's, ויקיפדיה

מה צריך להיות הקשר בין אלטרואיזם ועבודה בשכר? ומה קורה במרחבים שבין עבודה בשכר לעבודה שלא תמורת שכר?

והנה אנחנו קופצים קדימה בזמן: בימינו, ימי פריחת הנאו-ליברליזם, אנחנו נתקלים בביטוי לעתים קרובות,  בעיקר בהקשר של תיאורי עבודה סוציאלית וחינוך, וכן של עבודת אנשי זק"א. אני תוהה אם חסרות לנו מילים מדויקות יותר כדי לתאר את מה שאנחנו מרגישים כלפי עבודות כאלה. יכול להיות שזהו קיצור לשוני ל"עבודות הללו", שמשלמים תמורתן כלום או כמעט כלום, שהעובדים בהן קרובים מאוד לקו העוני, אבל אנחנו כל כך רוצים להביע את הערכתנו למי שעובדים/ות בה, כי כסף אינו מצליח לעשות זאת בצורה שתואמת את השוק, ולכן אנו מכנים אותן בשם אלטרואיזם. אם כך, מה צריך להיות הקשר בין אלטרואיזם ועבודה בשכר? ומה קורה במרחבים שבין עבודה בשכר לעבודה שלא תמורת שכר?

שאלתי את ד"ר אירית פורת, ד"ר לפילוסופיה ומתנדבת ותיקה בארגון "קו לעובד", מה דעתה על השימוש היומיומי במושג עבודת קודש. "מושג מעניין", היא עונה, "המילה הראשונה מתייחסת לתחום העבודה, שהוא מונח ארצי וממשי, והמילה השנייה מתייחסת לתחום הקדושה –  מונח המתייחס לספירות עליונות ומנותק מהמציאות. נדמה שהצירוף מכיל סתירה. האם אפשר גם וגם? או שהמילה השנייה מאיינת את הראשונה? אם מדובר בקדושה, אולי אין כאן עבודה? או שהעבודה מאבדת ממשמעויותיה הארציות, כלומר הכלכליות? כשמצוותים קודש לעבודה, דומה הדבר בעיניי לשלילת ערכה הכלכלי של העבודה ולהארת המוטיבציות האלטרואיסטיות של מבצע העבודה, ביצירת מצג שווא כי מי שעושָה עבודת קודש אולי אינה רוצה או אינה זכאית לגמול כלכלי, כי הרי היא מקבלת תמורה לעבודתה בצורות אחרות, באמצעות גמולים נפשיים כגון סיפוק ואהבה".

אז איני היחידה שמרגישה כך, חשבתי. התרוקנות הביטוי והפיכתו לתווית מילאה אותו במידה של ציניות. אבל כדי להבין את האלמנט הממוגדר בביטוי "עבודת קודש", אני חושבת שכדאי לחזור קצת אחורה, אל החלוקה המלאכותית בין הספירה הפרטית לציבורית, ולנסות להבין איך עבודות משק הבית הפכו לשקופות.

קצת מסגרת: החוקרת פרופסור חיה שטייר סקרה במאמרה "קשרי הגומלין בין עבודה בשכר לעבודה במשפחה" את השינויים הסוציולוגיים שהתרחשו במעמד הנשים בשוק העבודה, ובחנה את יחסי הגומלין בין עבודה בשכר לעבודות הבית שלא משולם תמורתן שכר: מאז 1970, מספר הנשים שהשתתפו בשוק העבודה גדל בהתמדה והרכבה של קבוצה זו השתנה אף הוא, עד כדי כך שאימהות הפכו לרוב בכוח עבודה הנשי. שטייר התייחסה גם לעובדה כי מבנה המשפחה הנפוץ כולל מפרנסים. בישראל חל מעבר הדרגתי למודל זה. לעומת זאת, בגרמניה למשל, נפוץ המודל המשפחתי המסורתי של משפחה שיש בה מפרנס יחיד. שטייר דנה בקונפליקט בין משפחה לעבודה, ושואלת מדוע היא מתוארת בספרות הסוציולוגית כ"בעיה של נשים". שטייר נדרשת לבעיית המשמרת השנייה, כפי שהוגדרה על ידי ארלי הוכשילד (Arlie Russell Hochschild) ואנה מאצ'ונג (Anne (Machung בספרן The second shift. הביטוי מתייחס לנטל הכפול המונח על כתפי הנשים מאז כניסתן לשוק העבודה: נשים הפכו למפרנסות, אך האחריות הבלעדית לטיפול במשפחה ובמשקי הבית נשארה שלהן.

מפעל, טקסטיל, אישה עובדת

אישה עובדת במפעל טקסטיל. תצלום: אנדרה מורוני

כאן טמונה ההבחנה בין ה'פרטי' ל'ציבורי' (זוהי הפרדה מלאכותית, לפיה שוב החיים מתארגנים בדיכוטומיות – זוכרים את קודש וחול?), וכך, עד כניסתן של נשים לשוק העבודה, נשים היו האחראיות הבלעדית למשק הבית, בעוד הגברים עבדו מחוץ לבית במרחב הציבורי. משום העבודה מחוץ לבית נעשתה בשכר, בעוד עבודות משק הבית היו שקופות ובוצעו ללא שכר. היידי הרטמן (Hartmann) התייחסה לניצול כוח העבודה הנשי, דהיינו למצב שבו נשים מועסקות בתת-שכר, ובנוסף עובדות בעבודות הבית השקופות.Invisible Work , עבודה שקופה, הוא מושג שנטבע על ידי ארלן דניאלס  בשנת 1987, והוא מציין עבודות שאינן מתוגמלות בכסף, כגון התנדבות וטיפול במשק הבית.

הכל אודות Care Work?

מטיפול בילד חולה דרך התנדבות וניקיון הדירה ועד השקיית הצמח –  עבודת הטיפול והדאגה נועדה לספק שירותי טיפול או רווחה לאחרים, בתשלום או ללא תשלום

אי אפשר לדבר עבודת הטיפול במשק הבית ובמשפחה בלי להזכיר את המושג Care work. כולנו מכירים את זה: מטיפול בילד חולה דרך התנדבות וניקיון הדירה ועד השקיית הצמח (כן, כן, הצמא בפינת החדר) –  עבודת הטיפול והדאגה (Care work) נועדה לספק שירותי טיפול או רווחה לאחרים, בתשלום או ללא תשלום. דוגמאות לכך הן טיפול בקשישים, חינוך, עבודה סוציאלית, עבודות הבית, גידול ילדים, טיפול בחולים והתנדבות על סוגיה השונים.

החוקרת פרופ' פאולה אינגלנד (England) תיארה במאמרה "Emerging theories of care work" חמש תיאוריות מובילות שממשיגות את עבודת הטיפול והדאגה. ראשונה היא תיאוריית הפיחות
(Devaluation Theory)של אנגלנד וננסי פולברה (Nancy Folbre), לפיה עבודות הטיפול עוברות תהליך של ירידת ערך, רק כי נשים הן המבצעות העיקריות של עבודות אלה. תיאוריה שנייה, גם היא של אינגלנד ופולברה, היא תיאורית הטובין הציבורי (The Public Good Theory), לפיה תוצר הטיפול הוא מוצר ציבורי, והשכר הנמוך בתחום הוא כישלון השוק לתגמל את המוצר. תיאוריית "אסירות האהבה" (The Prisoner of Love Theory) של פולברה טוענת כי הנטייה והזיקה של נשים לטיפול היא זו המאפשרת למעסיקים לשלם להן פחות תמורת טיפול. תיאוריית הקומודיפיקציה של הרגש (Commodification of Emotion theory) של הוכשילד טוענת כי עובדים עלולים להיפגע אם עליהם להתנהג באופן הנוגד את פנימיותם; התיאוריה נולדה בספרה של הוכשילד, “The Managed Heart”, שבו היא מציעה את המושג "עבודת רגש" (emotional labor), הבא לתאר תהליך שבו עובדים מנהלים את רגשותיהם כדי למלא את הדרישות הפורמליות והבלתי-פורמליות של התפקיד. אחרונה היא גישת "אהבה וגם כסף" (Love and Money) של החוקרות ויוויאנה א. זליצר (Viviana A. Zelizer) וכן פולברה וג'ולי א. נלסון (Julie A. Nelson) תפישה זו מאתגרת את הדיכוטומיה בין אהבה לכסף, ואומרת ששכר הולם לא יפגע בתמריץ הרגשי לעבודה.

סרדיניה, קליארי, טיפול, קשישות

אהבה או עבודה? טיפול בקשישות בכיכר בקליארי, סרדיניה. תצלום: אנטוניו טרוגו

אז את המילה Work אנחנו יודעים לתרגם היטב לעברית, אבל איך מתרגמים את המילה Care? פרופ' חיים חזן ציין בצדק כי היעדר תרגום למילה מבטא את אחת ההשתקפויות של תהליך יצירת האומה הישראלית על המבנה הסמלי שלה, והצביע על "תרבות שבה אין קשב לפרטי ולאישי".

פרופ' ג'ואן טרונטו (Tronto) מבחינה בספרה "Caring Democracy" מ-2013 בין אובייקטים של הפעולה המדוברת. Caring about היא הדאגה ללא-קונקרטי, במשמעות של אכפתיות ומחויבות כללית, וְ-Caring for היא פעולה המערבת את הדאגה הגופנית והנפשית לאחֵר. בנוסף לכך, היא טבעה את המושג Caring with, העולה מתוך הביטוי הדיאלוגי החשוב Nothing about us without us –  כלומר איננו יודעות מהי עבודת הטיפול הראויה ומהי אתיקה של טיפול, לפני שאנחנו מפנות קשב לזקוקות לטיפול ולאלו הנותנות טיפול.

בואו נסתכל על מספר המופעים בספרים של המילה Care, כולל Care for וכן Care about, ואם גם עוקבים בנפרד אחר שני הפעלים לפי החלוקה של טרונטו, מקבלים  את הגרף הבא:

 

מהגרף ניתן ללמוד על היתרון המספרי של Care for (בכחול) בתרבות המודרנית שלנו, לעומת Care about (באדום). אפשר גם לשים לב למגמה מעניינת בשכיחות המילה Care באופן כללי (בצבע שחור) בתחילת שנות הששים של המאה הקודמת. שכיחות של מילה או "עניין", אינה נובעת תמיד מהתגברות של מגמה, אלא גם מתוך חרדה, אי-בהירות, אמביוולנטיות ובעייתיות. ואפשר להסתכל גם מבעד לפריזמה אחרת: העניין בטיפול ובדאגה החל לעלות בשנות הששים של המאה הקודמת, עד שהגיע לפסגתו מעט אחרי חגיגות המילניום. חוץ מן התקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה, האם יכול להיות שהיה לנו משבר דאגה עוד קודם למה שמוגדר עכשיו כ- Care Crisis? עם זאת, צריך לקחת בחשבון גם את מה שאינו מופיע בגרף, כמו פעלים הדומים ל-Care וכן מילים נרדפות.

ללא טיפול ודאגה, לא נוכל לשרוד כחברה אנושית. זכויות וחוקים הינם חשובים, אך אינם עוזרים לנו לראות את פניו של האחר

כדי להבין מה עומד מאחורי Care Work אני חוזרת אל הבסיס הפילוסופי-חברתי, והוא "אתיקה של דאגה" (Ethics of care). ד"ר אירית פורת: "זהו מושג שקשור לעבודה של [הפילוסופית והפסיכולוגית – ע.ל] קרול גיליגן. מדובר בתיאוריה מוסרית, שעל פיה יחסי דאגה וטיפול הינם יחסים יסודיים בחברה ובעלי חשיבות עליונה. גיליגן בחנה בעבודתה ("בקול שונה") התפתחות מוסרית של נערים בהשוואה להתפתחות מוסרית של נערות, ומצאה שנערות אינן מפותחות פחות מנערים, כפי שטען לורנס קולברג [שהיה המרצה שלה – ע.ל] אלא שהן תופשות יחסים באופן אחר, מתוך נקודת מבט המייחסת ערך רב לדאגה לאחרים ולהתחשבות בהם. לעומת הנערות, הנערים שפטו מצבים על פי תיאוריה של צדק הסובבת סביב זכויות וחוקים. מדובר בתפישות הקשורות לחיי היומיום, כי כל אחד מאיתנו קשור לאחרים בקשרי טיפול ודאגה (פעם אני זקוק והאחר מטפל בי ובפעם אחרת, האחר זקוק ואני מטפל בו). ללא טיפול ודאגה, לא נוכל לשרוד כחברה אנושית. זכויות וחוקים הינם חשובים, אך אינם עוזרים לנו לראות את פניו של האחר". ואני מוסיפה, כי למרות הרצון להתעלות מעל העיסוק, הבסיסי לכאורה, בזכויות וחוקים, חשוב לזכור שישנם חוקים שנולדו ממאבקים חברתיים והם אכן מבטאים ניסיון כזה. למשל, החובה להתקין מישור משופע בכניסה לכל מבנה ציבורי, היא דוגמה כזו מתוך חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (התשנ"ח - 1998).

הולנד, האג, טיפול, קשיש

"מטפל לא פורמלי הנותן מענה ראשוני", הגדרה הולנדית. חוף הים בהאג. תצלום: רואל וייננטס.

ומהי אתיקת הטיפול החדשה? במה היא באמת מחדשת?

מדינות הדרום הגלובלי הוכרעו במשך מאות שנים על-ידי מדינות הצפון הגלובלי תחת שלטון קולוניאלי והן ממשיכות לשלם את מחיר הקולוניאליזם גם היום: מדינת הפיליפינים היא דוגמה לכך

פורת: "אתיקת הטיפול החדשה מתאפיינת באוניברסליות שלה. מדובר באתיקת טיפול גלובלית בה האחר הוא גם הזר, מי שהגיע ממדינה רחוקה. מדובר בדאגה לעולם ולסביבה, בהושטת יד לעולם ובאחריות הדדית כוללת לאוכלוסיית העולם ולעולם. במקרה של מטפלת שהיא מהגרת עבודה מדובר בדאגה למטפלת, בדאגה לה ולמשפחתה גם לאחר חזרתה לארצה. לעניין זה, כדאי להכיר את "הצפון הגלובלי" – הכולל את המדינות העשירות ואת "הדרום הגלובלי" –  הכולל כמובן את המדינות העניות. מדינות הדרום הגלובלי הוכרעו במשך מאות שנים על-ידי מדינות הצפון הגלובלי תחת שלטון קולוניאלי והן ממשיכות לשלם את מחיר הקולוניאליזם גם היום. לדוגמה, מדינת הפיליפינים אינה מצליחה להתמודד עם שחיתות שלטונית ונפוטיזם, אסונות טבע, מאבקים פנימיים, אבטלה בשיעורים גבוהים ומשבר חובות. כל אלה הם מורשת של השלטון הספרדי ששלט בה במשך 300 שנים,  ושל השלטון האמריקני שנמשך 50 שנה".

פרופ' אורלי בנימין מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר אילן, מחברת הספר Gendering Israel's Outsourcing: The Erasure of Employees' Caring Skills, מוסיפה נדבך על החלוקה בין טיפול לשירות: "על מנת לאתגר את ההבחנה המלאכותית בין עבודת טיפול, הכרוכה כביכול בקשר בינאישי, ועבודת שירות שלכאורה אין בה קשר כזה, כגון ניקיון, הסעדה, כביסה, ועל מנת לאתגר את העובדה שאנחנו מדברים על עיסוק שמגיעה לו תמורה בשכר, גם אם במרחב הפרטי הוא נעשה לעיתים ללא שכר, איני מתייחסת ל- Care Work בנפרד מ-Service and Care Occupations. עיסוקי השירות והטיפול מוגדרים אצלי כמכלול צורות פעולה מבוססות ידע, מיומנות וניסיון, המכוונות למקבלי טיפול ושירות, מתייחסות לצרכים שלהם באופן הולם ולעיתים קרובות דיאלוגי, כזה שמאפשר לדרכי ההתייחסות להיות מותאמות אישית ומבוססות על הרצונות והיכולות של שני הצדדים".

ואיך אתיקה של טיפול (Ethics of care) רלוונטית לחיים של כולנו?

"אתיקה של טיפול אינה רק הסטנדרט הגבוה של הדיאלוג וההתייחסות בהצבת צרכיהן של מקבלות טיפול במרכז, היא גם עיקרון מארגן של מדיניות ציבורית המאפשרת הדגשת מרכזיותן של נתינת טיפול וקבלתו  ביחס לכל אדם, והנגשת עוד ועוד משאבים ותקציבים כדי להבטיח שבכל מקרה יתקיימו התנאים הטובים ביותר להבטחת טיפול דיאלוגי וקשוב שבעיצובו מעורבים לא רק אנשי ונשות מקצוע, אלא גם מועצות ציבוריות, המלוות כל שירות ובוחנות את ההיבטים הספציפיים והקונקרטיים של היתכנות הדיאלוג עם מקבלות טיפול ויקיריהן, כך שרגישויות תרבותיות והעדפות ערכיות נלקחות בחשבון ונידונות".

ומה עם... אהבה?

לא יכולתי שלא לחשוב על אהבה ועל הקשר שלה לכל זה, על הציפייה החברתית מאיתנו "לאהוב את מקום העבודה", ו"להרגיש בה בבית". עד כמה נפוצה אהבה במרחב התעסוקתי, אם בשכר או ללא שכר? האם זאת "אהבת אמת", כלומר אהבה אותנטית? והאם בכלל רצוי וצריך לערבב עבודה ואהבה? אנחנו עשויות לאהוב את העבודה, והארגון, על התרבות הארגונית שלו, עשוי לשדר מסר שהוא "כמו משפחה" (עוד ביטוי שמעביר בי צמרמורת). חשוב לציין, שזה אינו מאפיין ייחודי לעבודות  בשכר נמוך. כמו כן, חשוב לנתק את הקשר, אף זה המחקרי, בין אהבה ורגשות לבין "נשים", כי זוהי תפישה מהותנית ושגויה מיסודה. אמפתיה והבעת רגש הן תכונות שניתן למצוא אצל אנשים לאורך הקשת המגדרית כולה. ומצד שני, לא פחות בעייתי לטמון את הראש בחול ולהכחיש כי נשים הן עדיין המבצעות העיקריות של עבודות משק הבית, וכן של עבודות הטיפול והדאגה.

תוכים, זוג, אהבה

בין ציפורים. תצלום: איסאק בנחסד

האם אהבה היא מרכיב הכרחי בעבודת הטיפול?

מהי אהבה? כשמדובר בקשר בין מטופל למטפלת היחס הזה מבטא דאגה, אחריות, חיבה, אכפתיות. טיפול שאין בו הביטויים האלה יהיה טיפול מנוכר

פורת: "אהבה. המלה הגדולה הזאת. היחס שכולם כמהים אליו ולא יודעים להגדירו. מהי אהבה? כשמדובר בקשר בין מטופל למטפלת? נדמה לי שהיחס הזה מבטא דאגה, אחריות, חיבה, אכפתיות. בוודאי נוכל להוסיף עוד מספר ביטויים רגשיים או מעשיים. האם טיפול אמור לכלול את כל אלה? לדעתי התשובה היא חיובית. טיפול שאין בו הביטויים האלה יהיה טיפול מנוכר. זה מזכיר לי את הניסוי בקופים, שהעדיפו את הקופה הרכה על פני הקופה המאכילה (אם-המגבת ואם-התיל). יחד עם זה ישנה בעייתיות במצב הנורמטיבי שנוצר בישראל, שבו מהגרות עבודה מטפלות בזקנים ובנכים. ראשית, משום שהמטפלת נדרשת להגיע לישראל ללא משפחתה, כלומר היא מנותקת מהזקוקים לה וממקורות התמיכה שלה. בזה אני רואה אכזריות וניצול. לזה אין כפרה ומחילה. והנושא השני, שקשה לי לדבר עליו אחרי הנושא שהזכרתי זה עתה, הוא נושא הערך הכלכלי של עבודת החיבה והדאגה. נדמה לי שמשפחות מאיינות את עבודתה של המטפלת ברגע שהן מכנות אותה "בת משפחה". השימוש במושג בת משפחה וכן השימוש במושג "יחסי אהבה" הוא שימוש ציני כאשר מדובר במהגרת עבודה ששכרה דל, הנדרשת לעבוד סביב השעון, ימי מחלתה אינם מכובדים וכאשר היא הרה מתייחסים אליה כאל שודדת. אי אפשר גם לומר שהיא בת משפחה וגם לדרוש ממנה משימות אינסופיות (כולל שהות של 24 שעות ביממה ליד מיטת הזקנה בבית החולים), להפריע לה לישון בלילה  כי היא נדרשת ללוות את הזקנה לשירותים שמונה פעמים בלילה, לדרוש ממנה בישול והכנה עבור כל בני המשפחה בערב שבת, ועוד ועוד. אם היא בת משפחה - אנא התייחסו אליה כפי שאתם מתייחסים לבת משפחה –  באהבה, בתשומת לב, מתוך ראיית צרכיה. כיום צרכיה של העובדת הם שקופים, ובכלל זה צרכיה לחופשה ולמנוחה. המקום ה"נכון" הוא המקום שבו מכובדת אנושיותה של העובדת, והדאגה והטיפול הם הדדיים".

כפי שראינו בהקדמה, נשים, כאן, שם ובכל מקום, מבצעות את עבודות הטיפול ואת עבודות הבית, לא בגלל ש"זה טבעי" או שחלילה "זה תפקידן", אלא פשוט משום שלנשים, בדרך כלל, יש פחות גישה לכסף, לכוח ולמעמד בחברה. פרופ' עמליה סער מראה במאמרה "יזמות זעירה של נשים כמסלול ניעות חברתית, מספר היבטים פרדוקסליים" כי נשים נוטות להתנהל מתוך "אתיקה של אהבה", ונמנעות מ"לעשות כסף" באופן מפורש. היא כותבת: "ניכרת השפעה ברורה של החוזה המגדרי המודרני, המכונן נשים נורמטיביות כמפרנסות משניות, שעיקר תרומתן היא העבודה הרגשית".

אני מגיעה לכתיבת סיום הטקסט הנוכחי ברגשות מעורבים: האם זהו טקסט של העלאת מודעות, או של קריאה לפעולה? האם אנחנו אמורים-ות ללמוד מכאן משהו, כמו מה אפשר וכדאי לעשות, אולי "לעמוד יותר על שלנו" או "לנתק רגשות מעולם העבודה" (כאילו שאפשר באמת)? המטרה שלי היא להאיר את הנושא שכבר מדובר שנים בעולם האקדמי, והוא רלוונטי לנו כפי שהיה רלוונטי לדורות הקודמים בכל מקום –   בבית, בעבודה וגם אצל מי שלא זכו לאף אחד מאלה (כי בסופו של דבר, בית ועבודה הם פריווילגיה לרבים-רבים מאיתנו). איני מאמינה שאני צריכה לומר לכם "היו בני אדם", כי אני יוצאת מנקודת הנחה שכולנו מנסים, אך בהקשר של שוק עבודה תובעני, מדינה ומדיניות שהטרנד הניאו-ליברלית פורח בהן, התוצרים גרועים. נצטרך כצידה לדרך הרבה סולידריות – בין עובדים ובין מאבקים שונים, וכמובן גם את החוק ולא פחות, את אכיפתו  – לא רק ברמת המדיניות הציבורית של מדינת ישראל, אלא כמובן גם ברמה הגלובלית של הסכמי סחר ויצירת חוזים הוגנים, כאלו שיאפשרו לנו, לפחות קצת, מרווח לנשימה.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

לקריאה נוספת: אם מעניין אתכם-ן להבין עוד יותר לעומק כיצד עבודות הבית נהיו שקופות, אני מממליצה לקרוא את "‏עקרת הבית והחשבונאות הלאומית" מאת ננסי פולברה, ואז את "‏על "עקרת הבית והחשבונאות הלאומית" מאת ד"ר ניצה ברקוביץ.

כן מומלץ לקרוא:

ננסי פרייזר על הקשר בין פמיניזם לקפיטליזם.קרול גיליגן, בקול שונה, תרגום: נעמי בן-חיים, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

תמונה ראשית: זוג קשישים. תצלום: ג'ק פיניגן, unsplash.com

Photo by Jack Finnigan on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק