לעולם חוזרת ותמיד אחרת

בשבועות שלאחר שלואי-נפוליאון בונפרטה תפס את השלטון והכריז על עצמו נפוליאון השלישי, קיסר הצרפתים, קרל מרקס התיישב לכתוב את ההיסטוריה של ההווה. מטרתו הייתה ישירה. מרקס רצה להבין כיצד מלחמת המעמדות בצרפת ״אפשרה שאישיות גרוטסקית ובינונית תמלא תפקיד של גיבור״. הרבה מהספר ״השמונה-עשר בברומייר של לואי בונפרטה (1852/69)״, כפי שהיצירה תיקרא לימים, כלל בהתאם ניתוח פוליטי וכלכלי דק-אבחנות. אבל מרקס פתח את הטקסט בנימה פילוסופית יותר. לאחר שסיפק את המימרה המחוכמת אשר לפיה ההיסטוריה חוזרת על עצמה ראשית כטרגדיה ולאחר מכן כפרסה, הוא הרהר על התפקיד שמילאו התקבולות ההיסטוריות בעיצוב הפעילות המהפכנית:

״המסורת של כל הדורות המתים מעיקה כמו סיוט על מוחותיהם של האנשים החיים. ובדיוק כשנראה שהם עוסקים בביצוע של מהפכה בעצמם ובדברים, ביצירת משהו שמעולם לא התקיים, בדיוק בתקופות כאלו של משבר מהפכני, הם מעלים באוב ברוב חרדה את רוחות העבר לשירותם ושואלים מהן שמות, קריאות-קרב ותלבושות כדי להציג את הסצנה החדשה של ההיסטוריה העולמית בתחפושת הזאת, המוכרת מזמן ובשפה השאולה הזאת״.

מרקס חשב שהנטייה הזאת ניכרת בכל רחביי ההיסטוריה האירופית, ומדי פעם שימשה לטובת הקידמה. למשל, גלימת הרפובליקניות הרומית סייעה לחברה הצרפתית להסתער קדימה בעיניים עצומות במהלך המהפכה של 1789. אלא שבמקרה הנוכחי, הסימבוליזם המנוכס של אותה מהפכה מוקדמת לא שימש שום מטרה נעלה אלא כדי להסוות את תאוות השלטון של נוכל שהופיע בתחפושת מושכת יותר.

ככל שאנו מרבים להרגיש שלדברים אין תקדים, כך אנחנו מרבים לחפש מקבילות מן העבר

מרקס מצביע על אחת הנטיות הפרדוקסליות ביותר של החיים הפוליטיים המודרניים: ככל שאנו מרבים להרגיש שלדברים אין תקדים, כך אנחנו מרבים לחפש מקבילות מן העבר. אלא שאנחנו עושים כן לא רק כדי להעניק לגיטימציה למשטרים חדשים. לא פחות מכך, נעשה שימוש באנלוגיות היסטוריות כדי להסביר, לחזות ולהוקיע.

דמותו של קרל מרקס על קיר בעיר ליון, צרפת. תצלום: תיירי ארמן.

העשור האחרון לבדו מציע שפע של דוגמאות. ביניהן, השימוש במונח ״פשיזם״ כדי לאפיין תנועות ימין פופוליסטיות, הלהיט את הרוחות יותר מכל ועורר ויכוח רב-פנים בדבר הלגיטימיות של האנלוגיה ההיסטורית כגישה בניתוח פוליטי. אך יש גם דוגמאות אחרות, שעוררו פחות בחינה-עצמית. למשל, בהתמודדותם עם האפשרות של עימות גלוי בין ארצות הברית וסין, מומחים למדיניות חוץ השוו פעם אחר פעם את המתח הגואה למלחמה הקרה, למלחמת העולם הראשונה ואפילו למלחמה הפלופונסית. באופן דומה, בראשית מגפת Covid-19 העולמית, רבים התמודדו עם אי-הוודאות של מגפה עולמית על ידי פנייה לשפעת הספרדית, לדבר השחור ולמגפה הגדולה של אתונה, בחיפוש אחר הנחיה. משהו כזה קורה כעת בזמן-אמת עם הבינה המלאכותית. האופן שבו אנו מפרשים את הסיכון שהיא מביאה עמה תלוי במידה רבה באנלוגיה שאנו מבכרים: האם היא תהיה דומה במידה הרבה יותר למהפכה התעשייתית, לפצצת האטום או אולי – וזה הנורא מכול – לחברת הייעוץ מק׳קינזי?

בחודש הראשון של הסגר בשל מגפת Covid-19 העולמית, למשל, כל-כך הרבה נכתב על התיאור שלו של המגפה האתונאית, עד שמלומד בולט אחד קבע שתוקידידס עצמו הוא וירוס

אם רבות מהמקבילות האלו נראות מובנות-מאליהן, הרי שנקודת התייחסות אחת בוודאי אינה כזאת: תוקידידס, הגנרל האתונאי הקדום ומחבר ״תולדות המלחמה הפלופונסית״. על אף שהוא אינו בדיוק שם הנישא בפי כול, הוא היה חביבם של מי שמתעקשים לגלול לאורכה של ההיסטוריה בחיפוש אחר דוגמאות רלוונטיות שישמשו למופת. בחודש הראשון של הסגר בשל מגפת Covid-19 העולמית, למשל, כל-כך הרבה נכתב על התיאור שלו של המגפה האתונאית, עד שמלומד בולט אחד קבע שתוקידידס עצמו הוא וירוס. משהו דומה אפשר לומר על התפקיד של תוקידידס בשיח הוויראלי סביב היחסים בין סין וארצות הברית. מאז ראשית העשור השני של המאה ה-21, כשגרהם אליסון החל להתייחס למתח בסדר העולמי שנגרם בגלל היריבות על ההגמוניה כאל ״מלכודת תוקידידס״, דיונים על אודות מדיניות חוץ נראו בעצמם לא פעם כלכודים על ידי הצורך לאזן את הניתוח הגאו-פוליטי עם פרשנות של הטקסט היווני העתיק.

ככל שהבולטות של תוקידידס עשויה להיראות מוזרה, המסורת הפונה אליו ברגעים של משבר קיומי היא מבוססת היטב. למשל, במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, ״תפילת האשכבה לפריקלס״ שלו הייתה דגם לנאום גטיסברגשל אברהם לינקולן, בעוד שהתיאור שלו של התבוסה האתונאית סייע כהשראה לעדכון מקיף של תכנית הלימודים בקולג׳ הימי האמריקני במהלך מלחמת וייטנאם. באירופה, הן תועמלנים אנגלים והן תועמלנים גרמנים ציטטו מתוך ״תולדות המלחמה הפלופונסית״ כתימוכין לעמדותיהם, וחיילים דיווחו שהם קוראים את תוקידידס בחפירות. בעשורים שלאחר מכן, כותבים בולטים באנגליה ובאיטליה השתמשו בתוקידידס כדי להביע את דאגותיהם נוכח עליית הפשיזם האירופי.

יחד עם זאת, כוח המשיכה הזה, הגובל בהערצה עיוורת, גבה מחיר. בעוד שרבים ניסו בכנות להפיק חוכמה מהטקסט של תוקידידס, אחרים לא ביקשו לעצמם אלא סמכות קדומה למחשבות שעלו במוחם במקלחת. בשטח מסתובבים פירושים רשלניים וציטוטים שאינם מדויקים, הן במרחבים האנרכיים של הרשתות החברתיות והן במקומות אחרים שיש לדרוש מהם סטנדרט גבוה יותר: למשל, אתר האינטרנט של המרכז על שם בלפר למנהל עסקים של אוניברסיטת הארוורד, הכולל ציטוט מפוקפק שנלקח מהסרט הראשון בסדרת ״Wonder Woman״, או על שולחן העבודה של קולין פאוול המנוח, כשהוא היה ראש המטות המשולבים של צבא ארצות הברית.

הלימוד מן ההיסטוריה דורש רמה גבוהה של רגישות, אחריות וענווה: תוקידידס (המוזיאון המלכותי של אונטריו, טורונטו), תצלום: ויקיפדיה

גורל כזה הוא בוודאי עצוב עבור כל מחבר, והוא אירוני במיוחד במקרה של תוקידידס. הוא היה הן קול ברור שצידד בתיאור מדויק של העבר והן אדם שניתח בקפידה את טבעה המרובד והמורכב של החזרה בהיסטוריה. תוקידידס, שהתנגד לפשטנות והיה עשיר ב״מחשבות שלא בוטאו״ (אם לצטט את פרידריך ניטשה), הכיר בכך שהבנה אפקטיבית של הקשר בין העבר, ההווה והעתיד תהיה הן מורכבת ביותר וללא ספק גם בעלת חשיבות מכרעת לטובת שיקול-דעת פוליטי זהיר. השילוב הזה לא בישר טובות מבחינת אנשי אתונה הקדמונים, שבסופו של דבר סבלו קשות מטיפול גרוע באנלוגיות היסטוריות. לא ברור שיש לנו המשאבים להצליח הרבה יותר מהם, אך נוכל ללמוד יותר אם נחשוב יחד עם תוקידידס על אודות התפקיד של האנלוגיה הפוליטית בחיים הפוליטיים מאשר אם פשוט נבזוז את הטקסט שלו בחיפוש אחר אנלוגיות כאלה. לכל הפחות, הליכה בדרך הזאת עוזרת להזכיר לנו את הסכנות הכרוכות בשימוש לרעה במקבילות מפתות אך שטחיות באופן שאנו נוטים לעשות.

תוקידידס היה חריג בין הסופרים הקלאסיים בכך שהוא הצהיר באורח ישיר שהוא מקווה שקוראים ייצאו נשכרים מיצירתו. חוקרים חלוקים מזה שנים רבות על אודות מה שתוקידידס ציפה שתהיה התועלת של הטקסט שלו.

תוקידידס היה חריג בין הסופרים הקלאסיים בכך שהוא הצהיר באורח ישיר שהוא מקווה שקוראים ייצאו נשכרים מיצירתו. הוא אומר שהוא יהיה מרוצה אם ״תולדות המלחמה הפלופונסית״ ייחשב ״מועיל״ בעיני מי שירצו ״לבחון מה קרה בפועל ומה יקרה שוב, נוכח המצב האנושי, באופן זהה או דומה״ [תורגם מן התרגום לאנגלית של מחבר המאמר, א״ה]. יחד עם זאת, התיאור מותיר את הקוראים לא מסופקים. כיצד בדיוק יתגלה ידע כזה כשימושי? הדבר אינו מוסבר במידה מספקת, וחוקרים חלוקים מזה שנים רבות על אודות מה שתוקידידס ציפה שתהיה התועלת של הטקסט שלו.

הרוב מניחים שתוקידידס ניסה להציע לקוראיו מעין ידיעה מראש שתוכל, פוטנציאלית, להיתרגם לשליטה פעילה על התהליך הפוליטי-היסטורי. אם לוקחים זאת עד לקצה, הפרשנות ה״אופטימית״ הזו קוראת את ״תולדות המלחמה הפלופונסית״ כמעין ״ספר הדרכה למערכות פוליטיות״, כפי שניסח זאת ג׳וזייה אובר (Ober), שיש בכוחו ליצור טכנאים פוליטיים מומחים. זיהוי של תבניות חוזרות בתהליך ההיסטורי, כך סבורים, אמור להוביל ליכולת חיזוי, שמצדה מאפשרת הגעה לרמה גבוהה של תפקוד פוליטי. בהליכה בדרך הזאת, תוקידידס רואה בעצמו את מי שמכשיר מדינאים מיומנים ביותר שבכוחם לפתור את הבעיות היסודיות של החיים הפוליטיים.

אחרים, לעומת זאת, מזהים תפישה פסימית יותר בשאיפה שתוקידידס מצהיר עליה. הם סבורים שהלקחים המוצעים אינם מספיקים כדי לייצר שליטה על אירועים אפילו אם הם יכולים לעזור לקורא לאתר תבניות חוזרות בתהליך הפוליטי. אירועים בלתי-צפויים ישבשו לא פעם את הציפיות שלנו, כפי שהמגפה גרמה לשיבוש באתונה, ובורותם של מי שאינם מומחים תשבש לעתים קרובות את תרגום התובנה הטכנית למדיניות אפקטיבית. הבעיה הזאת תהיה חריפה במיוחד בהקשר הדמוקרטי, כשהלהט של הציבור ליישם גרסאות חלקיות וקלוקלות של התובנות הללו עלול אף להחמיר את מצב העניינים. בפרשנות הזאת, תוקידידס ״שימושי״ במידה שהוא יכול למתן את השאיפות של מי שרוצים לכפות סדר רציונלי על החיים הפוליטיים. המירב שאנו יכולים לקוות לו, כך נראה, הוא לצמצם למינימום את הנזק שייגרם לנו עצמנו.

האם המגפה של 1347 מלמדת אותנו בהכרח על מגפת הקורונה? שאלה. בתמונה: תושבי טורניי (Tournai) קוברים את קרבנות המגפה (1353), איור של Pierart dou Tielt מכתב יד מהתקופה. תצלום: ויקיפדיה

עד כמה יכול הזיהוי של תבניות חוזרות להיתרגם למדיניות פוליטית אפקטיבית?

מה שמונח על כף המאזניים בין שני הקטבים הפרשניים הללו הוא ההנחה הבסיסית של מדעי החברה היישומיים: עד כמה יכול הזיהוי של תבניות חוזרות להיתרגם למדיניות פוליטית אפקטיבית? עם זאת, תוקידידס לא כתב טקסט במדעי החברה כפי שהם מוכרים לנו. במידה שהטקסט שלו ניסח משהו הדומה לחוקי יסוד של ההתנהגות הפוליטית, הוא עשה כן באמצעות דוגמאות ממוקדות ומקבילות שנבחרו בקפידה רבה. עבור תוקידידס, המלחמה הפלופונסית שימשה כאירוע פרדיגמטי: מקרה ספציפי, שחשף אמיתות כלליות. אלא שהיא שימשה בתפקיד מייצג לא בגלל שהיא הייתה אופיינית. היא הייתה מופתית כיוון שהיא הייתה ״גדולה״ באופן ייחודי. במילים אחרות, המלחמה תתגלה כמועילה לא בגלל החזרתיות הקפדנית של ההיסטוריה, אלא בגלל שהדמיון פועם תמיד ותודות ליכולתו של הקורא לפענח אנלוגיות באורח אפקטיבי.

תוקידידס מלמד את קוראיו עד כמה קשים יכולים להיות מעשים כאלו של פרשנות אנלוגית. סדרה של מקבילות מילוליות שנשקלו היטב, או מה שז׳קלין דה-רומיי (de Romilly) כינתה ״חוטים מובילים״, נפרשת ברחבי הסיפור של תוקידידס, כמו רשת מסועפת, הלוכדת את הקורא  בתחושה מתמדת ולעתים מהממת של דז׳ה-וו. לפעמים, חזרות מצביעות על תובנות מבהירות. אך הן גם רומזות לקווי דמיון העלולים להסיט את הקורא ממסלולו. פעם אחר פעם, תוקידידס מפריך את הציפיות שהוא עצמו בנה. גם בקריאה חוזרת, אפשר להרגיש מתח פנימי בין מה שאנחנו יודעים שקורה ובין מה שבכל זאת מובילים אותנו להאמין שיקרה. בין אם אנחנו קוראים את הטקסט בפעם הראשונה ובין אם בפעם החמש-עשרה, אנחנו עדיין יכולים למצוא את עצמנו חושבים: הפעם האתונאים בוודאי ינצחו.

עלינו ללמוד כיצד לבחור את המקבילות הנכונות אם אנחנו רוצים להיטיב לשקול דברים בפוליטיקה. אך תוקידידס ידע גם שאין לנו שליטה מלאה על האנלוגיות שמעצבות את השיקולים שלנו, בעיקר בחיים הציבוריים

הלקח הברור מאחורי כל זה הוא שעלינו ללמוד כיצד לבחור את המקבילות הנכונות אם אנחנו רוצים להיטיב לשקול דברים בפוליטיקה. אך תוקידידס ידע גם שאין לנו שליטה מלאה על האנלוגיות שמעצבות את השיקולים שלנו, בעיקר בחיים הציבוריים. אוצר המילים שלנו לצורך אנלוגיות הוא חלק מן המארג התרבותי שלנו, תוצר של נסיבות שמעצבות את הזיכרון הקולקטיבי. איננו בוחרים אותן יותר ממה שאנו בוחרים את השפה שאנו מדברים בה. (שוב, הנה מרקס: ״בני-אדם עושים את ההיסטוריה שלהם עצמם, אבל הם אינם עושים אותה פשוט כפי שהם רוצים; הם אינם עושים אותה בנסיבות שהם עצמם בחרו, אלא בנסיבות שהם נתקלים בהן באורח ישיר, נסיבות שניתנו והועברו מן העבר״). אירועים מסוימים, כמו המלחמה הפרסית בימיו של תוקידידס, או מלחמת העולם השנייה בימינו, הם פשוט גדולים מכדי שנוכל להימנע מהם, ואנו נשבים בקלות על ידי המשקל הרגשי של המשמעות התרבותית שלהם. תוקידידס מדד את כוח המשיכה הגרביטציוני הזה גם במונחים של ״גדוּלה״, מושג שהוא זיהה כבעל קשר הדוק ליצור של טראומה קולקטיבית.

איננו יכולים, ולא נוכל עוד זמן רב, לחמוק מהצל העצום של מלחמת העולם השנייה, וההשוואות מכל עבר בלתי נמנעות. בתמונה: חיילים אמריקנים מתקרבים לנחיתה בחוף אומהה, נורמנדי, ב-6 ביוני 1944. תצלום: הצי של ארצות הברית, ויקיפדיה

הסכנה המובנית בכל זה היא כמובן העובדה שההד הרגשי הוא לעתים קרובות מדריך גרוע לכוח המסביר. האנלוגיות החזקות ביותר ברמה המיידית יכולות להתגלות כמטעות באורח עמוק. המקבילה המטרידה ביותר מתוך תוקידידס שמועילה כדי להאיר את הנושא מתרחשת באמצעות המשפט ״מעטים מתוך רבים שבו הביתה״. תוקידידס חוזר על השורה הזאת שלוש פעמים, בכל פעם כדי להנציח תבוסה צבאית כואבת: שני מסעות של כוחות אתונאים גדולים, ראשית למצרים ולאחר מכן לסיציליה, ומתקפת פתע שתפסה בהפתעה צבא שלם של אנשי אמברקיה (Ambracia) כשהם ישנים במיטותיהם. החזרה המילולית של תוקידידס מפתה את הקורא לראות את האירועים הללו כקבוצה אנלוגית אחת. אלא שהאסון האחרון מבין השלושה, האסון שאירע בסיציליה, לא היה יכול להימנע על ידי לימוד הלקחים של שני הקודמים. ההפך הגמור הוא הנכון. במקום לסבול הזנחה מצד המטרופולין, כפי שקרה לכוח שפנה למצרים, הכוח שהגיע לסיציליה נכשל במידה רבה בשל ההתערבויות הלא שקולות של העיר. במקום להפיק תועלת מן הפיקוד היצירתי של הגנרל דמוסתנס, שהיה מכריע בניצחון על אנשי אמברקיה, הגעתו לסיציליה החמירה את התבוסה העקובה מדם.

אנלוגיות משמשות יותר ככלים ליצירה של חרדת-קודש וזעזוע מאשר לצורך גילוי רבדים יותר מורכבים של הבנה. עם זאת, אפילו כשעושים בהן שימוש רק ככלים רטוריים, הן עלולות לשאת בקרבן השלכות רציניות מבחינה אבחנתית

כוח המשיכה המפתה של אירועים ״גדולים״ אינו סכנה אגבית שנגרמת בגלל שאנו עושים שימוש באנלוגיות היסטוריות. אם היסטוריונים נוטים להתווכח על מידת המשיכה של המקבילות הללו בעיקר מבחינת ערכן בבואנו להסביר דברים, הרי שהסיבה לשימוש בהן ביומיום היא בוודאי הרבה יותר רגשית. אנלוגיות משמשות יותר ככלים ליצירה של חרדת-קודש וזעזוע מאשר לצורך גילוי רבדים יותר מורכבים של הבנה. עם זאת, אפילו כשעושים בהן שימוש רק ככלים רטוריים, הן עלולות לשאת בקרבן השלכות רציניות מבחינה אבחנתית.

ההשלכות הללו אינן תמיד מזיקות. רטוריקה מטפורית יכולה להשתמש בתכנים המצויים בזיכרון הקולקטיבי כדי להניע אנשים לעבר מדיניות טובה יותר כאשר האפשרות להסביר דברים תואמת את התהודה הרגשית שלהם. נראה כי פריקלס כפי שתוקידידס מתאר אותו הוא מופת מובהק של האפשרות הזאת. מוקדם במלחמת הפלופונסית, המנהיג האתונאי המהולל ניצב מול קהל גדול שחרד נוכח המגפה והסבל הכללי שנגרמו בשל המלחמה. בניסיון לחזק את נחישותם של האתונאים, פריקלס שולף שתי אנלוגיות מתואמות. בראשונה הוא מתאר את המאבק האתונאי במונחים של גיבור יווני המתגבר על קשיים בדרכו לכבוש תהילה. בשנייה, הוא משווה את האימפריה של המדינה הדמוקרטית שלו לרודנות שבתבוסתה חייבת להתמודד עם השנאה שהיא עוררה במעגלים רחבים.

על ידי כך שהוא משווה את האתונאים לשתי הדמויות הפרובוקטיביות ביותר בדמיון היווני, פריקלס דוחק באנשים לשוב לנחישות המקורית שלהם באמצעות שיאים חדים של גאווה ופחד. והוא עושה זאת בחדות רבה. תוקידידס שואב מאותם דגמים אנלוגיים כשהוא מאפיין את הכוח של אתונה ואת תרבותה הפוליטית בעמודים הראשונים של ״תולדות המלחמה הפלופונסית״. לזכותו (הנוספת) של פריקלס יש לציין שהוא אינו רק משליך הצידה את האנלוגיות לאחר שהן שימשו את מטרותיו המיידיות. במקום זה, הצורך לאזן בין  היסודות ה״הרואיים״ וה״רודניים״ של הדמוקרטיה האימפריאלית משמש כמסגור לכל אסטרטגיית המלחמה שלו – אסטרטגיה שתוקידידס עצמו משבח באורח מפורש.

ניסיון המגפה רק מוכיח עניין שכבר אמור להיות ברור: ששימוש טוב באנלוגיות אינו יכול להציל אותנו מכוחות שאינם בשליטתנו. לעומת זאת, שימוש לא נכון באנלוגיות יכול למעשה לגרום לקטסטרופות שאינן נופלות מאלה שהן תוצאה של יד המקרה

אין משמעות הדבר שהמדיניות של פריקלס אינה מתגלה ככזאת הגובה מחיר יקרה מן האתונאים. היא משמשת כדי להעצים את נזקי המגפה על ידי הדרישה שהאתונאים יתקהלו ביחד מאחורי חומות העיר, ובכך נגרמים לאתונאים קורבנות רבים יותר בנפש. אך המחירים של המדיניות הזאת אינם נובעים מהשימוש של פריקלס ברטוריקה של אנלוגיות. ניסיון המגפה רק מוכיח עניין שכבר אמור להיות ברור: ששימוש טוב באנלוגיות אינו יכול להציל אותנו מכוחות שאינם בשליטתנו. לעומת זאת, במקום אחר, תוקידידס מבהיר ששימוש לא נכון באנלוגיות יכול למעשה לגרום לקטסטרופות שאינן נופלות מאלה שהן תוצאה של יד המקרה.

אין עניין שבו המסר הזה ברור יותר מאשר בתבוסה האתונאית בסיציליה, שהיא אחד משיאי ההשתלשלות. קשה להפריז במחיר שגבה האסון הזה: לא רק שמספר ההרוגים האתונאים התקרב למספר הקורבנות במגפה, אלא שהכישלון כל-כך טלטל את האמונה של העיר בשלטון העממי, שבעקבות האסון, אוליגרכיה תפסה זמנית את מקומה של הדמוקרטיה. אירועים רבים תרמו לתוצאה העגומה הזאת. עם זאת, ההסבר של תוקידידס עצמו באשר לסיבות לכישלון מסע המלחמה לסיציליה החל בסיפור על אודות אירוע שהתרחש כמאה מאה שנה לפני שהצי של אתונה הפליג בדרכו לסיציליה.

הרמודיוס ואריסטוגייטון היו דמויות אדירות באגדה העירונית של אתונה. כ״טירניצידים״ [מי שרצחו רודן] נרשמה לזכותם שימת הקץ לרודנות האתונאית והובלת העיר לעבר דמוקרטיה. על כך, הם היו לגיבורים והונצחו מתוך רגשות סגידה שלא היה להם אח ורע. ועם זאת, תוקידידס אומר לקוראיו שהמוניטין של הגיבורים הללו מבוסס על אי-הבנה יסודית של מה שהם באמת עשו. השניים, מגלה לנו תוקידידס היו רחוקים מלהיות מיטיבי העיר או אפילו ״טירניצידים״: הם רצחו את אחיו הצעיר של הרודן במסגרת יריבות רומנטית. תוצאות הרצח הזה היו נוראות: השליט, שקודם לכן היה מיטיב, שקע בפרנויה, והתוצאה הייתה יחס שהלך ונעשה נוקשה כלפי העם באתונה.

הטירניצידים (העתק רומאי של פסלי ארד שניצבו באתונה), המוזיאון לארכיאולוגיה, נפולי. תצלום: victusincertus

הסיפור העממי האתונאי הפך את היוצרות לגמרי: מי שהיו כביכול ״טירניצידים״ בהחלט לא הצילו את העיר מרודנות במעשה של הקרבה עצמית. הם גרמו להידרדרות הרודנית הזאת בשל סיבות אישיות בתכלית. יחד עם זאת, הגרסה השקרית הזאת של הסיפור היא שישבה היטב בראשיהם של האתונאים והשפיעה עליהם כשהם קיבלו סידרה של החלטות גרועות בימים הראשונים של המסע לסיציליה. הגרסה השקרית לא פעלה מאליה – שאי-ההבנה הזאת התגלתה ככלי שימושי בידיהם של מנהיגי אליטה שאפתנים באתונה, שכל אחד מהם היה מעונין לפלס לעצמו דרך לצמרת השלטון. אלא שבדרכם של רוב השואפים לבכורה ניצב הגנרל המוכשר ביותר שיצא אל סיציליה, מנהיג נועז וכריזמטי בשם אלקיביאדס. כשסדרה של אירועים של חילול הקודש אירעו ערב צאתה של המשלחת לדרכה, יריביו של אלקיביאדס קידמו מקבילה (שקרית) לסיפור הטירניצידים. הם טענו שהפיכה מתבשלת, וטפלו את הדבר על אלקיביאדס. לא היו לכך ראיות, אבל בהיסטריה שהתעוררה, לא הייתה כל חשיבות לראיות. אלקיביאדס, שידע בוודאות כי הוא יועמד לדין, נמלט לספרטה, ובכך היטה את מהלך המלחמה נגד אתונה.

בסוף, תוקידידס מראה שהאנלוגיה בין העבר וההווה הייתה אכן מאירת עיניים: יריבויות אישיות שוב הובילו לקורבנות בקרב אזרחי העיר והתוצאה הייתה מדיניות ברוטלית שגם הכשילה את עצמה. אבל המחיר של ההזיה הקולקטיבית הזאת היה עתיד להתברר רק לאחר מכן

המניפולציה הזאת בידיה של אליטה שיצרה אי-הבנה בקרב העם הופכת על פיו למעשה את השימוש הקונסטרוקטיבי של פריקלס במקבילות הרטוריות והקשורות לרודנות. על ידי כך שטפלו על אלקיביאדס שהוא רודן בפוטנציה, יריביו גרמו בקלות למצב של פחד מופרז שאפשר להם להשיג מטרות אישיות על חשבון טובתה של העיר אתונה. בסוף, תוקידידס מראה שהאנלוגיה בין העבר וההווה הייתה אכן מאירת עיניים: יריבויות אישיות שוב הובילו לקורבנות בקרב אזרחי העיר והתוצאה הייתה מדיניות ברוטלית שגם הכשילה את עצמה. אבל המחיר של ההזיה הקולקטיבית הזאת היה עתיד להתברר רק לאחר מכן. נוכח מנהיגות צבאית גרועה שעמדה להם למכשול, ומול יריב שהתחזק ונעשה נועז יותר תודות לעזרה מצד ספרטה, ״מעטים מתוך רבים״ ישובו לביתם מסיציליה, ואתונה תשקע עד מהרה במלחמת אזרחים.

במאי 1861, מרקס עצמו מצא את עצמו מדוכא במידה גוברת בשל מלחמת האזרחים האמריקנית. הוא אמר לחבר שהדבר הטוב ביותר שהוא יכול לעשות כדי למתן את מצב-רוחו הירוד, הוא לקרוא את תוקידידס. ״הקדמונים האלו״, הוא הסביר, ״תמיד נותרים חדשים״. אנו יכולים להוסיף שהם נותרים חדשים בדיוק על ידי כך שהם נותרים ישנים, ובכך הם יוצרים את המרחב שאנחנו זקוקים לו כדי למצוא את עצמנו בניגוד בין שני הדברים.

מפתה לראות את הסטייה של תוקידידס מן הסיפור על האנלוגיה העוסקת בטירניצידים כמפתח להבנת השיטה ההיסטורית שלו. אילו רק הבינו האתונאים את האמת ביחס להיסטוריה שלהם עצמם, כך אנו עשויים לחשוב, הם לא היו נופלים קורבן בקלות כזאת לפוליטיקאים שפעלו בשירות טובתם האישית. על פי קו המחשבה הזה, הפרויקט של תוקידידס עשוי להיראות כניסיון להציל את הדורות העתידיים מטעויות דומות. כעימות ה״גדול״ ביותר שהיה מנת-חלקם של היווניים אי-פעם, עימות שהיה ייחודי הן בתהילה שלו והן בטראומה שהוא גרם, המלחמה הפלופונסית הייתה עתידה להדיח במהרה את סיפור הטירניצידים וגם את מלחמת טרויה כמקור המועדף לאנלוגיה פוליטית. ככזאת, היא הבטיחה משאבים ייחודיים לכל מי שביקש לנסות לשכנע אחרים להצטרף למחנה שלו. סביר לחשוב שתוקידידס ציפה שספרו יעמיד מכשול בפני גורמים חורשי-רעה לעשות שימוש לרעה בכוח הזה. בסופו של דבר לאתונאים היה כל מה שהם נזקקו לו כדי להבין את האמת ביחס לטירניצידים. מה שחסר להם היה הרצון לבחון בקפידה משהו שהם חשו אינטואיטיבית שהוא נכון. תוקידידס היה עתיד להותיר לדורות הבאים תיאור של המלחמה הפלופונסית שהיה יכול למנוע ממנה לשמש כחומר גלם להקבלות שקריות, אם ייבחן בזהירות. אבל הוא לא היה מסוגל למנוע בכך מאופורטוניסטים לבנות אנלוגיות מטעות על גבה של המלחמה הפלופונסית.

כוחו של סיפור פשטני, חלקי ומוטה עובד עלינו תמיד: דגל הטריקולור של המהפכה הצרפתית בידיו של איש המעמד הנמוך, sans-culotte, ציור של Louis-Léopold Boilly, תצלום: ויקיפדיה

כוחם של אירועים ׳גדולים׳ תמיד יוכל לשמש בקלות רבה מדי, תמיד יהיה קשה מדי לשלוט בהם כך שהם ישמשו אך ורק בידי מי שיש להם מחשבה צלולה וכוונות טובות. אנלוגיות מטעות ימשיכו להיות מסוכנות כל עוד יש לאנשים מה להרוויח מהן

הגישה לטקסט של תוקידידס מהזווית של האנלוגיה ההיסטורית אינה פותרת את המחלוקת העתיקה הקיימת בין הקוראים האופטימיים ובין הקוראים הפסימיים שלו. יחד עם זאת, הטקסט עשוי לעודד אותנו להכיר בכך שגישה ריאליסטית יותר לפעולה הפוליטית חייבת להתקיים בנקודה כלשהי בין שני הקטבים הללו. תוקידידס מגלה לנו שהאמנות הזהירה של העמדת אנלוגיות מתאימות, מלוטשת ככל שתהיה באמצעות לימוד מוקפד של ההיסטוריה הפוליטית, תעזור לאחדים לחשוב ביתר בהירות על ההווה. אך השליטה באמנות הזאת אינה צריכה להטעות אותנו לחשוב שבכך אנו משיגים מיומנות פוליטית עילאית. כוחם של אירועים ״גדולים״ תמיד יוכל לשמש בקלות רבה מדי, תמיד יהיה קשה מדי לשלוט בהם כך שהם ישמשו אך ורק בידי מי שיש להם מחשבה צלולה וכוונות טובות. אנלוגיות מטעות ימשיכו להיות מסוכנות כל עוד יש לאנשים מה להרוויח מהן, וכוח המשיכה שלהן ימשיך לערער אפילו את בעלי המחשבה החדה ביותר. ויחד עם זאת, אם יש סיכוי קטן שהחיים הפוליטיים ישתחררו אי-פעם מחשיבה מעוותת, הדבר עשוי להתגלות כמסוכן פחות עבור אלו המביטים על ההיסטוריה כאל דבר מה החורג  מעבר לספר מקורות שנועד לספק מקבילות נוחות.

מרק פישר (Fisher) הוא פרופסור לממשל באוניברסיטת ג׳ורג׳טאון בוושינגטון הבירה. המחקר שלו מתמקד בהיסטוריה של החשיבה הדמוקרטית, ובפרט בניסיונות המוקדמים להבין את הדמוקרטיה האתונאית ולגזור ממנה תאוריות של ממשל.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: ההיסטוריה היא לא שעון וגם לא מטרונום, וצריך לדעת לקרוא אותה בזהירות. תצלום:Flutter_97321, אימג׳בנק / גטי ישראל