לפוצץ את המשפחה הגרעינית

תינוקות מבחנה, אימהות פונדקאיות, משפחות חד-הוריות, אבות הומואים – העידן המודרני מגדיר מחדש את מושג המשפחה. ומה שלום הילדים? טוב, תודה
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

במשך תשע שנים ניסו לזלי וג'ון בראון להביא ילד לעולם. הכישלון המתמשך גבה מהם מחיר כבד: לזלי שקעה בדיכאון, ובשלב מסוים אף הציעה שג'ון ימצא לו "אישה נורמלית". בסופו של דבר היא הופנתה לפטריק סְטֶפְּטוֹ, גינקולוג מבית החולים אולדהם ג'נרל באזור מנצ'סטר רבתי. הוא הציע לה לעבור טיפול ניסיוני שהוא פיתח יחד עם עמיתו רוברט אדוארדס. ההליך כולל החדרת מכשיר דק וארוך שיחלץ ביצית מאחת משחלותיה של לזלי. לאחר מכן היא תעורבב עם הזרע של ג'ון ותהפוך לביצית מופרית מחוץ לגופה. בסופו של דבר תוכנס הביצית המופרית לרחם של לזלי, ושם, בתקווה, היא תמשיך להתפתח. עד אותו זמן, הטכניקה הזאת מעולם לא הובילה ללידה של תינוק חי.

תשעה חודשים לאחר מכן, ב-25 ביולי, 1978, בשעה 23:47, נולדה תינוקת זהובת שיער וכחולת עיניים במשקל 2.6 קילוגרם. הוריה בחרו את שמה הפרטי, בעוד שסטפטו ואדוארדס הציעו שם אמצעי. לואיז ג'וי בראון – תינוקת המבחנה הראשונה בעולם.

כותרות העיתונים ב-1978 המבשרות על הולדתה של לואיז, תינוקת המבחנה הראשונה.

כותרות העיתונים ב-1978 המבשרות על הולדתה של לואיז, תינוקת המבחנה הראשונה.

הכותרת של עיתון ה"איבנינג ניוז" הכריזה “סופר-בייב”. ה"דיילי מייל", מצדו, הודיע על "לואיז המקסימה". התגובה הציבורית הייתה חיובית בעיקרה – בסקר גאלופ שנערך בקרב אמריקאים, 53 אחוז מהמשיבים אמרו שהם יהיו מוכנים לעבור הפריה חוץ-גופית אם לא יהיו מסוגלים להביא ילד בצורה טבעית. אבל מובן שלא כולם ראו את ההישג בעין יפה. "העובדה שהמדע מסוגל לשנות את [התהליך ה]זה, לא אומרת שיש לו זכות, מבחינה מוסרית, לעשות זאת", אמר הכומר תומס קלי, מזכ"ל ועידת הבישופים הקתוליים של ארצות הברית, במאמר שהתפרסם בוושינגטון פוסט זמן קצר אחרי שלואיז נולדה. אנשים חששו. הטכנולוגיה נראתה לחלקם לא טבעית. אילו משפחות היא תוליד? האם הילדים יהיו בסדר?

כיום נדמה שעידן המשפחה הגרעינית – גבר, אישה, 2.4 ילדים – הולך ומתקרב לסיומו. גירושים הם תופעה שכיחה. הורים הומואים ולסביות יכולים לאמץ או להביא לעולם ילדים ביולוגיים משלהם הודות לתרומת ביציות ופונדקאות. והאפשרויות לסוגים חדשים של משפחות הולכות ומתרבות: אימהות חד-הוריות מבחירה, שמחליטות מראש לגדל ילד בלי שהאב יהיה מעורב בחייהן; נשים שמחליטות להביא ילד לעולם בשנות ה-60 לחייהן. התופעות האלה מעלות שאלות חדשות לגבי מערכת היחסים בין הורה לילד, לגבי תרומתם היחסית של אימהות ואבות להתפתחות הילדים ולגבי הגדרת מושג המשפחה.

טראומה חד-הורית

ב-1976 פרסם המגזין הפמיניסטי "Spare Rib" כתבה העוסקת בנשים לסביות הנלחמות להשיג משמורת על הילדים לאחר שהחליטו להתגרש מבעליהן. הן תמיד הפסידו. הטיעון המקובל אמר שאם הילדים האלה יגורו עם שתי אימהות, הם יחוו טראומה פסיכולוגית, ינודו על-ידי בני גילם ואפילו "יהפכו להומוסקסואלים" בעצמם.

סוזן גולומבוק (Golombok) נתקלה בכתבה במקרה. "בבתי המשפט אמרו כל מיני דברים על הבעיות שיהיו מנת חלקם של הילדים האלה, אבל אף אחד לא דיבר עם הילדים או ערך איזשהו מחקר שיטתי", היא אומרת. בסוף הכתבה הופיעה תחינה שמישהו יערוך מחקר אובייקטיבי על התפתחות ילדים במשפחות לסביות. גולומבוק, שהייתה אז סטודנטית לפסיכולוגיה התפתחותית, בדיוק חיפשה נושא לדיסרטציה. היא מצאה אותו. היא הרימה את השפופרת והתקשרה ל-Action for Lesbian Parents, הקבוצה שהייתה אחראית לכתבה. הם הסכימו להכיר לה כמה מחברות הקבוצה, והמחקר יצא לדרך. 39 שנים לאחר מכן, היא עדיין ממשיכה.

סוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 היו תקופה פורייה בכל הקשור לפסיכולוגיה של הילד. אחד התיאורטיקנים המובילים היה ג'ון בולבי, שפיתח – בהתבסס על ילדים שאיבדו את הוריהם במלחמת העולם השנייה – את התפיסה שאומרת כי רווחתו העתידית של הילד תלויה במערכת היחסים שלו עם אמו בשנים הראשונות לחייו. ילדים שמקבלים תשומת לב וחיבה מאימם יתפסו את עצמם בבגרות כאנשים הראויים לאהבה, הוא אמר. ילדים שאימהותיהם אדישות כלפיהם, או מפגינות חיבה באופן לא סדיר, עלולים לתפוס את עצמם כבלתי ראויים לאהבה, ותחושה זו עלולה להשליך על יכולתם, גם בבגרותם, לתקשר עם אחרים ולמצוא לעצמם מקום בחברה. "תפיסות מיושנות לגבי התקשרות אמרו שלילדים יש דמות התקשרות עיקרית, קרי האם", אומרת גולומבוק, שכיום עוסקת בתחום חקר המשפחה באוניברסיטת קיימברידג'.

המחקרים מראים שבכל הקשור להסתגלות, ילדים של זוגות חד-מיניים מסתדרים לא פחות טוב מכל ילד אחר

תיאוריות ההתקשרות של בולבי מקובלות גם היום. לאור צורת החשיבה הזאת והעובדה שנשים היו אחראיות באופן כמעט בלעדי לגידול הילדים, במקרה של גירושים, המשמורת עליהם הוענקה כמעט תמיד לאישה – אלא אם היא הייתה לסבית, כמובן. והייתה גם התפיסה שאמרה כי השפעת הסביבה משמעותית יותר מהשפעה התורשה. העולם נתפס אז (וברוב המקומות זה עדיין נכון) בכחול ובוורוד. פמיניסטיות שחתרו לשוויון עודדו בנות להחרים בובות ורודות ולשחק עם משאיות, ולבנים הן הציעו לשחק קצת עם בובות בעצמם. מעבר לפחד שהלסביות יהפכו את ילדיהן להומואים, היה גם החשש שבנותיהן ובניהן יהיו נשיים מדי בגלל העדר דמות אב.

גולומבוק החליטה לרדת לעומקו של עניין. בעזרת שאלונים מפורטים שפותחו במכון לפסיכיאטריה של לונדון, היא תיעדה וכימתה לא רק את מה שנבדקיה אמרו לה, אלא גם את הבעות פניהם ונימת קולם. היא גם בחנה ודירגה את האופן שבו בני המשפחות האלה מתקשרים זה עם זה. היא השוותה ילדים שגדלו במשפחות לסביות לילדים שגדלו אצל אימהות חד-הוריות הטרוסקסואליות – כך יכלה לחקור את השפעת ההורות הלסבית ללא מעורבות של גורמים כמו נוכחות אב או גירושים. הממצא שלה: אין הבדל.

"אנשים חשבו שהבנים יהיו נשיים מאוד והבנות גבריות מאוד, אבל זה בהחלט לא היה המצב", אומרת גולומבוק. ילדים במשפחות לסביות לא היו מבולבלים לגבי זהותם המינית יותר מאשר ילדים במשפחות הטרוסקסואליות, והם התפתחו לא פחות טוב מבחינה התנהגותית ורגשית. "כיום אנשים חושבים שבעצם, לא משנה כל כך מה ההורים עושים [במובן הזה]", היא אומרת.

מעברו השני של האוקיינוס האטלנטי, באוניברסיטת אורגון, גילתה קבוצת חוקרים נוספת שכאשר אימהות משתדלות לעודד את הבנים לא להיות נעריים ואת הבנות לא להיות נערתיות, אין לכך השפעה משמעותית על הילדים. "כיום יש ספרות רבה על אימהות לסביות, ובמידה מסוימת גם על אבות הומואים", אומרת אלן פרין (Perrin) מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת טאפטס בבוסטון. פרין היא אחת ממחברות דו"ח שהוציאה האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים ב-2013 בנוגע להשפעתם של אבות הומואים ואימהות לסביות על ילדים. "המחקרים האלה מראים שבכל הקשור להסתגלות, ילדים של זוגות חד-מיניים מסתדרים לא פחות טוב מכל ילד אחר".

מובן שלא כולם מקבלים את המסקנות האלה בשמחה. שדולות נוצריות כגון ה-Family Research Council מוושינגטון, מעלות חששות רבים לגבי חלק גדול מהמחקרים בתחום, כולל בעיות מתודולוגיות, מדגמים קטנים מדי והעדר אקראיות בדגימה. הן הציגו מחקרים משלהן, שלטענתן מוכיחים כי זוגות חד-מיניים מזיקים לילדיהם. ב-2012 התפרסם "מחקר מבני המשפחה החדשים", שמומן בכמעט 800,000 דולר על-ידי גופים שמרניים (מכון וית'רספון וקרן ברדלי). זה היה אמור להיות המחקר הגדול והאקראי שלטענת המבקרים נעדר מהספרות המדעית בנושא.

המחקר לקח קבוצה אקראית של כ-3,000 צעירים מסוגים שונים של משפחות, והשווה אותם לפי 40 קריטריונים חברתיים ורגשיים. הוא מצא הבדלים משמעותיים בין ילדים שגדלו במשפחות הטרוסקסואליות יציבות לבין אלה שאימהותיהם ואבותיהם דיווחו כי יש להם מערכות יחסים חד-מיניות. הם "נראים שונים בתכלית במגוון תוצאות, וחלקן שליליות בבירור (השכלה, דיכאון, מצב תעסוקתי או שימוש במריחואנה)", כתב מחבר המחקר מארק רגנרוס (Regnerus), סוציולוג מאוניברסיטת אוסטין בטקסס. הוא הסביר כי למרות שניתן לייחס את הממצאים, באופן חלקי, ל"מגוון של כוחות בעייתיים הייחודיים להתפתחות ילדיהם של זוגות חד-מיניים – כמו העדר תמיכה חברתית להורים, חשיפה ללחצים הנובעים מהסטיגמות הדבקות בהם והעדר הגנה משפטית על מעמדם כהורים ובני זוג – עלינו לשכוח מהטענה האמפירית שאומרת כי אין הבדלים משמעותיים".

לילדים שגדלים אצל לסביות או הומואים יש סיכוי גדול יותר להתנסות עם בן זוג מאותו מין, אולי כי הסטיגמה לא מאיימת עליהם. ואף על פי שאין הבדל ביציבותם המנטלית והרגשית, יש סיכוי מעט גדול יותר שילדים של לסביות או הומואים ידווחו שהם ספגו יחס בריוני

המחקר של רגנרוס עורר זעם רב. המתודולוגיה שלו, ואפילו תהליך ביקורת העמיתים בכתב העת Social Science Research שבו התפרסם המחקר, ספגו אש כבדה. "אחד הליקויים – והיו הרבה – הוא שרגנרוס מעולם לא הגדיר מיהם ילדים שגרים עם הורים בני אותו מין; הוא רק שאל אם ההורים היו במערכת יחסים חד-מינית בשלב כלשהו לאורך 18 שנות חייו הראשונות של הילד", אומרת פרין. במילים אחרות, רגנרוס לא השווה בין תפוחים לתפוחים: רק חלק קטן מהילדים שהוא חקר הגיעו מבתים יציבים של זוגות חד-מיניים, ובכל זאת הוא השווה אותם לילדים שגודלו במסגרת נישואים הטרוסקסואליים יציבים. רוב זוגות ההורים שהוא הגדיר "חד-מיניים" חוו הידרדרות במערכת היחסים שלהם עם ההורה האחר, ולמרות שילדים רבים לזוגות גרושים מסתדרים טוב מאוד בחיים, פרידת ההורים היא גורם סיכון ידוע לבעיות הסתגלות בקרב ילדים.

פול אמאטו מאוניברסיטת פנסילבניה סטייט היה אחד העמיתים שבחנו את המחקר, אך הוא שימש גם כיועץ בתהליך התכנון שלו. לדבריו, סביר להסיק כי הבעיות שזוהו אצל הצעירים האלה נובעות מאי-יציבות משפחתית, ולא מנטייתם המינים של ההורים. ואמאטו מאמין שהמחקר דווקא מחזק את הטיעון לטובת נישואים חד-מיניים: "הלקח הוא שילדים פורחים בסביבה משפחתית יציבה, כולל ילדים לאבות הומואים או אימהות לסביות", הוא אומר.

לא קשה להפריך את מסקנותיו של "מחקר מבני המשפחה החדשים", אך חסידי המשפחה ה"מסורתית" ממשיכים לצטט אותו כהוכחה לעמדתם. המחקר צוטט גם על-ידי פוליטיקאים רוסים כסיבה לדחיית בקשות המשמורת של הומואים או לסביות על ילדיהם. גולומבוק אומרת שגם המחקרים שלה אינם מושלמים: "לרבים מהם יש מדגם קטן מדי". אבל היא מפנה את תשומת הלב לכמה ניתוחי-על שאיחדו שורה של מחקרים קטנים שנערכו לאורך 35 שנים – וגם הם מראים כי נטייתם המינית של ההורים לא משנה לילדים.

מובן שבכל זאת יש הבדלים מסוימים. לילדים שגדלים אצל לסביות או הומואים יש סיכוי גדול יותר להתנסות עם בן זוג מאותו מין, אולי כי הסטיגמה לא מאיימת עליהם. ואף על פי שאין הבדל ביציבותם המנטלית והרגשית, יש סיכוי מעט גדול יותר שילדים של לסביות או הומואים ידווחו שהם ספגו יחס בריוני.

שתי אמהות זה מגניייב

קייט גרה בסקוטלנד עם בת זוגה, רוז, ועם בתה הביולוגית, אנה (שמותיהן שונו כדי להגן על פרטיותן). היא תמיד חשדה שהיא לסבית, אבל מעולם לא התנסתה עם מיניותה עד שהתגרשה. כשפגשה את רוז, זו הייתה אהבה ממבט ראשון, היא אומרת. היא לא דאגה במיוחד מתגובתה של אנה, אבל חששה מהיחס שתקבל מחבריה בבית הספר. אנה, בת תשע, אומרת שלפעמים ילדים מקניטים אותה. "ילד בכיתה שלי אמר שהאימהות שלי לסביות", היא מספרת לי. "הוא אמר את זה כדי להעליב, אז לא אהבתי את זה. וכמה ילדים אחרים אמרו שזה מוזר, אבל זה הכול".

מחקרים שנערכו בעבר אמרו לנו שהאינטראקציות של אבות עם ילדיהם הן פרועות יותר, ממריצות יותר וצפויות פחות, בעוד שהאימהות ממלאות תפקיד שליו ומרגיע יותר. אבל כמה מחקרים מצאו שהדינמיקה הזאת משתנה כשחלוקת האחריות שונה

היא אומרת שבסך הכול היא אוהבת לגדול אצל שתי אימהות – שלוש, אם מחשיבים את בת הזוג החדשה של אביה. "אפשר לעשות בבית דברים שגברים בטח לא רוצים לראות", אומרת אנה. היא מתלהבת כשהחברה של אמא שלה מכינה לה אוכל חדש, כמו בוריטוס. החוויות של אנה תואמות את המסקנות המופיעות בדו"ח שפרסמו עמותת "סטונוול" לזכויות להט"ב והמרכז לחקר המשפחה באוניברסיטת קיימברידג', שבראשו עומדת גולומבוק. ילדים של הומואים או לסביות אומרים שהם צריכים לענות על הרבה שאלות לגבי המשפחה שלהם – וזה גורם להם להרגיש יוצאי דופן – אבל בסך הכול הם לא משווים את המשפחה שלהם למשפחות אחרות. הם כן סולדים מהשימוש התכוף במילים "הומו" ו"לסבית" כעלבון בקרב הילדים, ואומרים שהמורים לא מגנים את השימוש בהן כפי שהם מגנים את השימוש בביטויים גזעניים. אבל מצד שני, חלק מהילדים מגיבים באופן חיובי. "כשלמדתי בתיכון חשבתי שארגיש לא בנוח אם מישהו יבוא אלי הביתה", אומרת מורג, 18. "היו שואלים אותי, 'איפה אבא שלך?', ואני הייתי אומרת, 'יש לי שתי אימהות', והם היו אומרים, 'מגנייייב'".

אנה חושבת שבתי ספר צריכים ללמד את הילדים על סוגי המשפחות השונים: "יש אנשים שחושבים שזה מוזר, אבל אם הם ידעו איך זה, הם לא יחשבו שזה מוזר... זה פשוט... במקום שיש לך אבא, את גרה עם עוד אישה".

חלוקת תפקידים מאוזנת

אפשר לומר שכריס יולדן והארי איספוגלו הם התגלמות המשפחה של המאה ה-21: זוג הומואים שהצליחו, כנגד הסיכויים, להביא לעולם שני בנים תאומים – קאל ולוקאס – בעזרת תרומת ביציות ואם פונדקאית. מכיוון שחלוקת התפקידים של המשפחה המסורתית אינה רלוונטית לכריס והארי, היה עליהם להמציא חלוקה משלהם. הארי הוא האב הביולוגי. לאחר הלידה הוא לקח חופשה של שבעה חודשים מהעבודה כדי לטפל בילדים. כיום הוא עובד במשרה מלאה וכריס הוא המטפל העיקרי. הם אומרים שמכיוון שיש להם תאומים, חלוקת האחריות מאוזנת יותר. לדוגמה, לעתים קרובות אימהות ישנות הרבה פחות בלילות כי הן צריכות להיניק, אבל הארי וכריס התנסו בגישות שונות. "בהתחלה אחד מאיתנו [היה קם להאכיל אותם] והשני ישן שלוש שעות", נזכר כריס. "ואז ניסינו לישון במיטות שונות. בסופו של דבר פשוט התחלקנו במשימה כי הם רצו לאכול באותו זמן".

מה קורה כשאבות מקבלים על עצמם את תפקיד האם? זוהי שאלה מהותית, אומרת רות פלדמן מאוניברסיטת בר-אילן, ולא רק בגלל אבות הומואים, אלא גם בגלל אימהות ואבות חד-הוריים, הורים מאמצים, הורים אומנים ואנשים אחרים המגדלים את הילדים ללא חוויית ההיריון והלידה. בתקופתו של בולבי, היה נהוג לחשוב שלגברים יש תרומה משנית להתפתחות הילד; תפקידם היה לפרנס, לא לגדל. נשים, לעומת זאת, נחשבו אימהיות מטבען. אימהות מותשות אומרות, לעתים קרובות, שהאינסטינקט האימהי נדלק ועוזר להן להתגבר על החודשים הראשונים. סריקות מוח מראות שיש במוח מין רשת הורית שנדלקת כשנשים נחשפות להורמונים של ההיריון והלידה. בזכות השינויים המוחיים האלה נעשות הנשים קשובות יותר לאותות שהתינוקות משדרים להן ודרוכות יותר בכל הקשור לביטחונם. והן גם מתוכנתות להפיק הנאה רגשית מהאינטראקציה עם ילדיהן.

פלדמן היא אחת החוקרות הבודדות שבחנו את המוח האבהי. היא ועמיתיה השוו בין מוחותיהם של שלושה סוגי הורים: אימהות המשמשות כמטפלות עיקריות, אבות המשמשים כמטפלים משניים ואבות הומואים המגדלים את ילדיהם ללא מעורבות אם. "ישנה מין רשת הורית [במוח] שמופעלת אצל מבוגרים המעורבים בטיפול בילד", היא אומרת. היא כוללת מבני מוח המקושרים לערנות, תגמול ומוטיבציה, וכן מעגלים נוספים המשפיעים על ההבנה החברתית והאמפתיה.

הם מצאו שאצל נשים, אזורי העיבוד הרגשי, כמו האמיגדלה, פעילים יותר מאשר אצל בני זוגן המעורבים-פחות. ככל הנראה, אומרת פלדמן, הערנות המוגברת שהפעילות המוחית הזאת מייצרת היא בעלת חשיבות מכריעה להישרדות התינוק. אבל אצל הגברים נראתה פעילות מוחית מוגברת באזור אחר, שנקרא "חריץ טמפורלי עליון" (superior temporal sulcus), המשפיע על יכולתנו לזהות את כוונותיהם של אחרים. ואצל אבות הומואים נראתה פעילות בשני האזורים, וכן קישוריות מוגברת ביניהם.

מחקרים שנערכו בעבר אמרו לנו שהאינטראקציות של אבות עם ילדיהם הן פרועות יותר, ממריצות יותר וצפויות פחות, בעוד שהאימהות ממלאות תפקיד שליו ומרגיע יותר. אבל כמה מחקרים מצאו שהדינמיקה הזאת משתנה כשחלוקת האחריות שונה – למשל, אם האב מקבל על עצמו חלק משמעותי יותר מהטיפול בילד.

ברוב המקרים, האֵם היא זו שמתעוררת בלילה ומשגיחה בחשש על התינוק בשעה שהאב ישן. אבל כשאין אֵם, האב צריך לקבל עליו את התפקיד הזה. פלדמן טוענת שאבות מסוגלים לעשות זאת באמצעות הקשר בין החריץ הטמפורלי העליון לאמיגדלה. היא ועמיתיה מצאו גם שמידת החפיפה בין חלקי המוח האלה גדלה ככל שהאב מבלה זמן רב יותר לבד עם הילד, בתור האחראי הבלעדי לביטחונו.

מבחינת פלדמן, המסר ברור: כשאתם המטפלים העיקריים, המוח שלכם מסתגל לצרכיו של הילד, יהיה מינכם אשר יהיה. ילדים זקוקים לאדם אחד לפחות שיקדיש את עצמו לקידום רווחתם, אומר מייקל לאמב (Lamb), פסיכולוג מאוניברסיטת קיימברידג'. המחקר שלו מראה כי בניגוד לתיאוריה של בולבי, תינוקות וילדים יכולים לייצר התקשרויות מרובות לאנשים המעורבים באופן קבוע בחייהם.

ילדים פורחים בסביבה יציבה, וניזוקים מעימות עם אחד המטפלים העיקריים שלהם או מאובדן הקשר עמו. כשחושבים על כך בדיעבד, זה לא מפתיע. "האם ההורה רגיש לצרכיו של הילד? האם הוא מקבל את התמיכה הכספית והסוציו-חברתית שעוזרת לו לתפקד ולא לקרוס תחת הלחץ?" שואל לאמב. "זה חשוב יותר להתפתחותו של הילד מאשר מינם של ההורים".

אין מקום לטעויות

"גרמניה בת 65 יולדת רביעייה לאחר הפריה חוץ-גופית", הכריז הגרדיאן ב-23 במאי, 2015. בו בזמן, חוקרים מייצרים תאי זרע מלאכותיים מתאי עור, ויום אחד הם עשויים לאפשר לגברים עקרים להביא לעולם ילדים ביולוגיים משלהם. וישנה גם הורות משותפת (co-parenting), תהליך שבמסגרתו אנשים יוצרים קשר דרך האינטרנט כדי לגדל ילד במערכת יחסים אפלטונית. "אני מופתעת שוב ושוב מהדרכים השונות שבהן אנשים מקימים משפחות", אומרת סוזן גולומבוק. ב-1984 נולד לראשונה תינוק מתרומת ביציות, ומאז רק גובר השימוש בשירותיהם של בנקי זרע. לפי ההערכות, מאז 1978 ועד לזמן כתיבת מאמר זה, יותר מחמישה מיליון תינוקות נולדו בעזרת הפריה חוץ-גופית וטיפולי פוריות אחרים.

מאז 1978 ועד לזמן כתיבת מאמר זה, יותר מחמישה מיליון תינוקות נולדו בעזרת הפריה חוץ-גופית וטיפולי פוריות אחרים

גולומבוק הייתה אחת הראשונות שחקרו את הקשר בין השימוש בטיפולי פוריות להתפתחות הפסיכולוגית של הילדים ולרווחתם. "אנשים חשבו שילדים שנולדו באמצעות הפריה חוץ-גופית יהיו מוגנים יתר על המידה", היא אומרת, "שההורים יחנקו אותם ויגוננו עליהם, או להפך - שאולי דווקא הם יהיו מרוחקים יותר כי התינוק נוצר במעבדה". הפחדים האלה, כמו פחדים נוספים בנוגע למבני המשפחה החדשים, לא התממשו.

טכנולוגיות הפוריות הן צעד ענק עבור הורים-לעתיד בכל העולם. אנשים רבים ציפו שהן יתרמו להרחבת המשפחה, אך הן דווקא עזרו לה להתפתח ולשנות צורה. הן קוראות תיגר על ההגדרה המסורתית של מושג המשפחה. מוקדם מדי לומר אם הורות משותפת היא טובה או רעה לילדים, אבל מבחינת גולומבוק, כמעט 40 שנות מחקר הוכיחו לה שגם אם שחקנים חדשים מלוהקים לתפקידים המוכרים, הרי שערכי הליבה נותרו כשהיו: ילדים שבאו לעולם בעזרת אמצעים מלאכותיים מסתדרים יפה מאוד; העדר אב או אם אינו אסון מבחינתם; ילדים של הומואים ולסביות לא נמצאים במצב רע יותר מילדים המגיעים ממשפחות בעלות מבנה מסורתי.

"אני חושבת שעצם הרצון להביא ילדים לעולם – זה יישמע קצת נדוש, אבל אני חושבת שהוא מסביר חלק גדול מהממצאים שלנו", אומרת גולומבוק. רבים מהנבדקים שלה הם זוגות הומואים מאמצים: גברים שעברו סינון קפדני לפני שהילדים הופקדו בידיהם. "במשפחות החדשות האלה ההורים לא יכולים להביא ילדים בטעות", היא אומרת. "הם צריכים להתגבר על משוכות רבות... כלומר אלה הורים מסורים שמאוד רצו ילדים".

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי לינדה גדס, Mosaic .


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על לפוצץ את המשפחה הגרעינית

01
דודו רותם

ילדים הם ילדים הם ילדים.
נטיתם הטבעית היא להכיל אי-נורמטיביות של ההורים ולשאוף לתקינות מטעם עצמם.
כבר נאמר במקורות בתמיהה גדולה: "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה"???.
יש להודות כי התובנה הזאת מאד מעודדת.

02
יאיר אפטר

כתבה מעניינת וחשובה. אי-נורמטיביות נמצאת במוחותיהם של מבוגרים שגדלו לעולם של מבוגרים שחשבו בדרך זו. בסביבה רב-תרבותית ורב-מינית שאינה מתוייגת על ידי פוביות למיניהם ילדים יגדלו להיות בעלי ערך ובעלי מסוגלות להתמודד עם משימות החיים כולל משימות ביחסים. חשוב לגדל ילדים מכל המינים והצבעים להתמודד עם הבולשיט של מבוגרים הסובלים מאמונות קדומות וגזעניות על גווניהם כולל בנושא מבנה משפחה הראוי ולפתח חשיבה ביקורתית לתפיסות הנובעות מאמונות חסרות בסיס. קבלת אמונות אלו באופן לא בקורתי מסוכן לבריאותם ולבריאותם של אחרים ולא הקשרים המגוונים שהם יצרו עם אחרים בחייהם.

04
יאיר אפטר

דודו שלום, אני לא התייחסתי להערה שלך אלה לכתבה עצמה. אני נוטה להסכים עם מה שכתבת אני לא חושב שיש פערים בין שתי התגובות. אם זאת, אני לא מסכים עם הצורך שלך לפגוע על מנת להביע את אי שביעות רצונך מדברי.
יאיר אפטר