לפעמים צריך מבוגר אחראי

חירותנו חשובה לנו, אבל במקרים רבים אנחנו צריכים התערבות ופיקוח של סמכות, של חוק, של המדינה
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

כמה פעמים כשהיינו ילדים שמענו מהורינו איסור כלשהו מלווה בטענה "תאמין לי, אני יודעת מה הכי טוב בשבילך. כשתגדל תודה לי"? וכמה שזה הכעיס אותנו... כאנשים בוגרים זה אפילו עוד יותר מרתיח כשמישהו מתערב בענייננו בתואנה שהוא עושה זאת בשם טובתנו, כי המחשבה הראשונה היא – מי שָֹמו? איך הוא יודע יותר טוב ממני מהי טובתי שלי והעדפותיי?

לרוב אנו מייחסים ערך חיובי ורצוי לריבונותנו בחיינו האישיים, ולמינימום התערבות חיצונית בהם. בהתאם, ניתן להניח שבני אדם רבים רוצים להרגיש שהם המושלים במהלך חייהם, מחליטים על ביצוע פעולות מסוימות או על הימנעות מהן, ומוציאים החלטות אלו לפועל וכל זאת תוך מינימום מגבלות חיצוניות, כל עוד הם אינם פוגעים באחרים. עם זאת, לריבונות ולאוטונומיה מוצמדים גם מחירי האחריות והטעות. מי מאתנו לא ייחל, ולו פעם אחת, שמישהו יכריע בהחלטה כלשהי במקומו? שאדם קרוב ובעל נסיון וידע ינחה אותו כיצד בדיוק עליו לנהוג מול קושי מסוים? או שיהיה לצידה מישהו שברגעי מבחן ידע למנוע ממנה להיכנע לחולשתיה?

מי מאתנו לא ייחל, ולו פעם אחת, שמישהו יכריע בהחלטה כלשהי במקומו? שאדם קרוב ובעל נסיון וידע ינחה אותו כיצד בדיוק עליו לנהוג מול קושי מסוים?

לפרקטיקה שבמסגרתה גורם סמכות (הורה, אפוטרופוס, המדינה) כופה מגבלות (או הנחיות) על הפרט מתוך כוונה להגן עליו מפני נזק שהוא עשוי או צפוי להסב לעצמו על ידי פעולה שהוא בוחר לבצעה, קוראים פטרנליזם. נקודת המוצא של הדיון בפטרנליזם מיוחסת לרוב למסה "על החירות" (1859) של ג'ון סטיוארט מיל. במסה זו, עוסק מיל ב"טבעו וגבולותיו של הכח שיכולה החברה להפעיל באופן לגיטימי על היחיד" ובמסגרת זו הוא דן בשאלה מתי המדינה רשאית להתערב בפעולות הפרט, ובהצדקות למידה שונה של התערבות מטעמה. מיל שחי במאה ה-19 וחווה בימי חייו את התפשטות הדמוקרטיה מצביע על המתח המובנה הקיים בין ערכי הליברליזם והחתירה למיקסום חירויות הפרט, לבין ההכרח להגביל את חירותו, על ידי המדינה, למען שימורם המרבי של ערכים אלו. מתח זה הוא גם נדבך מרכזי בדיון סביב הפטרנליזם המדינתי. האתגר שמיל נסה להתמודד אתו, הוא מציאת קו הגבול של ההתערבות הלגיטימית של המדינה בחיי הפרט.

"החירות מובילה את העם": אז'ן דלקרואה

"החירות מובילה את העם": אז'ן דלקרואה (1798-1863)

בהתייחסו לפטרנליזם קבע מיל את העיקרון שלפיו היחיד אינו אחראי בפני החברה על פעולותיו, כל עוד הן אינן נוגעות לאינטרסים של איש מלבדו, והוא התנגד לכפייה פטרנליסטית כשהוא אמר שגם טובתו של היחיד - הפיזית או המוסרית - אינה הצדקה מספקת להתערבות במרחב הפרטי של הפרט ובפעולות שלו שאינן מסבות נזק לזולת. הוא נימק התנגדות זו בשם קידוש החירות, האינדיבידואליות והספונטניות של היחיד, וכן באמצעות הטענה כי האדם עצמו יודע טוב מכל אחד אחר מה הכי טוב לו.

מסיבות היסטוריות וערכיות הפטרנליזם הוא מושג המעלה לרוב קונוטציות שליליות. המושג סוחב עמו מטען היסטורי של חברות פטריארכליות (מקור המושג במילה היוונית pater שפירושו "אב") בהן גברים הורו לנשים את גבולות המותר והאסור וכן של חברות אוטוקרטיות, דתיות או דיקטטוריות בהן השליט או איש הדת הגדירו עבור ציבורים שלמים מהי טובתם ובשמה שלחו אותם למיתות שונות ומשונות (בין אם במלחמות ובין אם בעונשים) וכפו עליהם איסורים ומיסים שונים. מיל התריע גם בפני הסכנה של פטרנליזם בחברות דמוקרטיות, בהן הרוב הנבחר יהפוך לרוב עריץ הכופה על המיעוט את עמדותיו גם בתחומי החיים שאינם במרחב הציבורי או הנוגעים לזולת.

מיל התריע גם בפני הסכנה של פטרנליזם בחברות דמוקרטיות, בהן הרוב הנבחר יהפוך לרוב עריץ הכופה על המיעוט את עמדותיו גם בתחומי החיים שאינם במרחב הציבורי או הנוגעים לזולת.

חרף זאת, כשמנתקים את הפטרנליזם ממטענו ההיסטורי השלילי ובוחנים את היישומים של התופעה כפשוטה – התערבות בפעולות הפרט לשם הגנה עליו מפני נשק עצמי - מגלים שלא כל נקיטה בפטרנליזם היא בהכרח שלילית ובמקרים מסוימים היא אף רצויה.

 

כשקל לנו להצדיק פטרנליזים: קטינים

המקרה הקל והנפוץ הוא פטרנליזם כלפי קטינים. כהורים וכחברה אנו רואים זאת לא רק כזכות אלא כחובה להנחות את הילדים והנוער בהתאם למה שאנו תופסים כטובתם, להיות אלו שמלמדים אותם מה נכון ורצוי וזאת על פי ראייתנו ותפיסתנו. ההצדקה העיקרית לכך היא ההנחה שכוח השיפוט והכישורים הקוגניטיביים של הצעירים נמצאים בשלב התפתחותי, שיש לנצלו כדי לעצבם והוא שמעניק לצעירים חסינות מסוימת בפני נשיאה במלוא האחריות למעשיהם ואת הלגיטימציה להורים להיות מעורבים עד מאד באורח חייהם. מסיבה זו גם המשפט הפלילי קובע גיל אחריות פלילית (בהתאם לעבירות השונות) שמתחתיו "העבריין" אינו נושא באחריות למעשיו. גם סטיוארט מיל, שכאמור התנגד לפטרנליזם, החריג את "הקטינים" כמקרה בו ניתן לנקוט בפרקטיקה זו, ואף הגדיל לציין שניתן לנהוג כך גם כלפי עמים "הנמצאים בקטינותם" (או "הברברים"). בהקשר זה יש לזכור כי מיל האנגלי היה בן התקופה והאומה האימפריאליסטית, ובדבריו אלו, למעשה נתן הכשר מסוים להתייחסות של הקולוניאליסטיים לילידים.

הלגיטימציה שבנקיטת פטרנליזם כלפי קטינים מסבירה מדוע הפרקטיקה מעוררת אנטגוניזם כה רב כשהיא מיושמת כלפי מבוגרים - אף אחד לא אוהב שמתייחסים אליו כמו היה ילד או באופן המטיל ספק ביכולותיו השכליות. עם זאת ישנם כמה מקרים מעניינים שבהם גם אנשים בוגרים בוחרים להפקיד את ההכרעה בדבר טובתם בידיים זרות. מצבים אלו נידונים בספרו של ג'ראלד דבורקין "התיאוריה והפרקטיקה של האוטונומיה" (1988).

 

עבודת ילדים, וייטנאם

עבודת ילדים, וייטנאם. תצלום באדיבות
ILO in Asia and the Pacific.

כשהתערבות מתבקשת: חולשת הרצון

המקרה הראשון הוא מצב של "חולשת הרצון" (או "אקרסיה"). זהו המקרה הקלאסי של התמכרויות, כשאדם מסוים מעוניין ברמת המאקרו של חייו בתכלית מסוימת, אך בהזדמנויות הקונקרטיות שנקרות בפניו לפעול לקידומה הוא נופל קורבן לתשוקותיו המידיות. הקונספט של ספונסרים של מכורים-נקיים (מאלכוהול או מסמים) מדגים התערבות פטרנליסטית שבאה למנוע מהמכור לשעבר "להיכנע" לתשוקותיו המזיקות. הספונסר מהווה את איש אמונו של הגמול, שאליו הוא פונה ברגעי משבר בהם הוא מרגיש שהוא זקוק להתערבות של מישהו אחר על מנת שיעזור לו להימנע מלהשתמש שוב בסמים או לצרוך אלכוהול.

דוגמא מצוינת למצב זה מופיעה במיתולוגיה היוונית כאשר אודיסאוס מבקש ממלחיו לקשור אותו אל התורן לקראת מעברה של ספינתו בסמוך לאי שעליו הסירנות, המפתות את הימאים אל מותם בשירתן הנפלאה. אודיסאוס הנחה את אנשיו שלא להיענות להפצרותיו ואיתותיו להתיר את כבליו, ובנוסף לכך אטם את אוזניהם על מנת שהם עצמם לא יתפתו על ידי השירה. באגדה זו יש מהלך פטרנליסטי כפול הבא להגן על גיבוריה מפני חולשת רצונם – פעם אחת להגן על אודיסאוס המעוניין לשמוע את השירה אך אינו מעוניין להביא על עצמו את מותו, ופעם שניה להגן על צוות הספינה מסכנה זהה.

 

כשאנחנו לא מסוגלים: נבצרות

סיטואציה שניה בה אפשר שנרצה שיתנהגו כלפינו באופן פטרנליסטי, גם בהיותנו אנשים מבוגרים, היא כאשר נמצא את עצמנו במצב של נבצרות. הכוונה בכך היא למצב בו פרט מסוים מאבד – באופן זמני או קבוע – את יכולתו לקבל החלטות בצורה רציונאלית או שהוא נתון תחת לחצים כבדים המשפיעים באופן מאוד משמעותי על שיקול דעתו. דוגמאות לכך הן מצבים של חוסר הכרה, מחלת נפש, סניליות או כאבים עזים כשל חולה סופני, בהם עשוי אדם לבחור מראש או להעדיף שבן משפחה, קרוב או בעל מקצוע יעשו לטובתו פעולה הנוגדת את רצונו בנקודת הזמן הקונקרטית (ובמקרים מסוימים רצונו כלל לא יהיה ידוע בזמן ההחלטה).

דוגמא ראשונה היא של אדם המגלה כי הוא סובל ממחלה סופנית שסיכויי ההחלמה ממנה נמוכים, אך רוצה להאריך את משך חייו ככל הניתן על מנת למקסם את הזמן שימלא במחיצת אהוביו. הוא יודע שעומד בפניו טיפול קשה וכן שהמחלה תביאו בשלב מסוים לסבול מכאבי תופת. עם זאת, הוא משביע את אשתו בשלבים המוקדמים של הטיפול שבכל מקרה שלא יהיה, ואף אם יבטא באופן מפורש רצון לפסיק את הטיפול מאריך החיים, שלא תיעתר לבקשתו מאחר ורצונו להיאבק במחלה עד כמה שאפשר. ואכן באופן מצער מחלתו מגיעה לשלב בו הוא סובל מכאבים עזים, הרופאים סבורים כי נותרו לו שבועות בודדים לחיות, חלק מהזמן הוא אינו בהכרה מלאה והוא כבר הצהיר לא פעם שהוא רוצה שיפסיקו את טיפוליו על מנת שסבלו יתקצר. אבל אשתו הנאמנה להבטחתה ולמילוי משאלת ליבו שבוטאה מתוך צלילות דעת, איננה נעתרת לבקשותיו על ערש דווי ואינה מורה להפסיק את הטיפול. בזכות זה, המשפחה זוכה לעוד כמה חודשים בחברת האב.

דוגמא אחרת היא מצב בו האדם "הנבצר" לא מסר מראש מה רצונו וברגע האמת לא ניתן לבררו, ולכן אדם מקורב או בעל סמכות נדרש להורות על פעולה בהתאם למה שהוא חושב שתהיה טובתו של אותו אדם. למשל, דמיינו שאתלט שהגיע להתחרות בתחרות ריצה בארץ זרה נפגע קשה מאוד בתאונת דרכים, ומובהל מחוסר הכרה לבית החולים. קיים סיכוי להציל את רגליו של האצן (עם סיכוי נמוך שגם יוכל לחזור לרוץ) אך הדבר כרוך בניתוח שעשוי להסתבך ולסכן את חייו של הפצוע. מאחר והאצן מגיע לבית החולים ללא מסמכים עליו, אין אפשרות ליצור קשר עם מקורביו בקבועי הזמן הרלוונטיים להחלטה איזה ניתוח לבצע. על הרופא, שכלל אינו מכיר אישית את האצן ומה הוא היה מעדיף במצב זה, להחליט במקומו ולמענו מה לעשות. הרופא בוחר שלא לנקוט בסיכונים מיותרים וקוטע את גפיו של האיש. רק לאחר שהאיש חוזר להכרה ומגלה מה אירע ניתן לברר מה היתה העדפתו בעניין.

 

כשאנחנו רוצים לצמצם את נטל האחריות

המצב האחרון, והיומיומי יותר, בו לעיתים אנו מסכימים שינהגו כלפינו בפטרנליזם הוא כאשר אנו מעוניינים לצמצם את נטל האחריות על בחירותינו. האוטונומיה מייחסת לפרט אחריות למעשיו, ומצמידה לבחירותיו מחירים, כשאלו מתגלות כשגויות. החשש מבחירה לא נכונה או ממשגה, ככל שההכרעה שעל הפרק היא הרת גורל יותר, כרוך בלחץ נפשי ולעיתים אף משתק את מי שצריך לקבל את ההחלטה. יתרה מכך, ישנם מצבים בהם, לא כל האינפורמציה הנחוצה לשם החלטה מושכלת זמינה למי שצריך להחליט, והוא עשוי מכורח הנסיבות לבחור בחלופה שתוצאתה כלל לא תיטיב עמו או לא תביא לתוצאה לה הוא מצפה. מצבים אלו עשויים להביא אדם בגיר, רציונאלי וצלול להעדיף כפייה של דרכי פעולה מצד שלישי או לכל הפחות לצמצום מנעד האפשרויות העומדות לפניו.

חשש מבחירה לא נכונה או ממשגה, ככל שההכרעה שעל הפרק היא הרת גורל יותר, כרוך בלחץ נפשי ולעיתים אף משתק את מי שצריך לקבל את ההחלטה.

מצבים שבהם אדם מעניק ייפוי כח לגורם שלישי לפעול בשמו ולקדם את ענייניו – בין אם מדובר באפוטרופוס, באיש מקצוע או בנבחר ציבור - יכולים בנסיבות מסיומות להיחשב כהעברת האחריות לאדם שינהג כלפי מייפה הכח באורח פטרנליסטי. הדבר מתרחש לעיתים תכופות נוכח פערי מידע והיעדר התמחות של האדם, שכן הפרט עשוי להרגיש שהוא זקוק לסיוע מקצועי של גורם בעל הכשרה ופנאי לניהול חלק מענייניו (כספיים, רפואיים, חברתיים). דוגמא קיצונית למצב כזה היא אשפוז עצמי במוסד לחולי נפש. במקרה זה אדם מבין שאינו מצליח לתפקד באורח סביר בחייו או שהוא מהווה סכנה לעצמו או לזולתו ועל כן הוא מעביר את האחריות לניהול שגרתו למוסד מוסמך ומקצועי.

בנוסף, במקרים מסוימים אנשים מסוימים עשויים להעדיף שגורם סמכות כלשהו יגביל מראש את האפשרויות העומדות בפניהם, מאחר ולוּ היו זמינות, הם היו מתפתים לבחור בהן, אף על פי שהם מכירים בכך שהדבר יזיק להם במונחים של האינטרסים ארוכי הטווח שלהם.

דוגמא למגבלות פטרנליסטיות מהסוג הזה הן הרגולציות על רכישה וצריכה של חומרים ממכרים. בישראל לדוגמא השימוש במרבית סוגי הסמים אסור על פי חוק, בעוד על רכישת מוצרי טבק ואלכוהול ישנו מיסוי גבוה מאוד, אשר אמנם אינו מוציא מכלל אפשרות רכישה שלהם, אך מעלה באופן משמעותי את מחיר הבחירה "הרעה" בעיני המדינה, עבור הרוכש. המיסוי הזה הוא למעשה פטרנליזם "מרוכך" מצד גורם הסמכות, שכן הוא מגלם נסיון לנתב את הצרכן לעבר הבחירה הנתפסת בעיני המחוקק כמועדפת, אך מבלי לחסום בפניו את האפשרות "לשגות".

 

פטרנליזם בשירות הערכים הליברליים

באופן שעשוי להיות מעט פרדוקסלי, גם קידום של ערכים מבוצע על ידי גורם סמכות כמו ההורה או המדינה באופן פטרנליסטי. האינטואיציה יכולה לכוון אותנו לחשוב שצריכה להיות סתירה בין ערכים ליברליים (או אחרים) לבין פרקטיקה שמובנית בה כפייה והחלפה של שיקול הדעת של הפרט, אבל שני הדברים מתקיימים תדיר בכפיפה אחת. המדינה נדרשת כל העת לאזן ולהכריע בין זכויות וערכים מתנגשים, הכרעה אשר מהווה בפועל נקיטת עמדה מוסרית. כאשר ערך מועדף נכפה על הפרט בשם טובתו, הרי שהכפייה היא אמצעי פטרנליסטי לאכיפה של ההכרעה הערכית של המדינה. ככל שהמדינה הינה בעלת אופי יותר סוציאל-דמוקרטי, היא מעורבת יותר בחיי אזרחיה והחקיקה והרגולציה הפטרנליסטית בה תהיה ענפה יותר, אך ככל הנראה גם מקובלת יותר על הציבור.

דוגמאות לחקיקה ולרגולציות פטרנליסטיות ניתן למצוא בשפע, אך כמובן שלא כל החוקים של המדינה מנומקים במניעת נזק עצמי של של הפרט ועל כן רבים מהם אינם פטרנליסטיים. כך למשל האיסורים על גניבה, שוד ורצח נובעים מתוך הצורך להגן על החברה מפני הזולת (ולא להגן על הפרט מפני עצמו) ועל כן הם אינם פטרנליסטיים.
תחום אחד של התערבות המדינה בחיינו נוגע לשמירה על החיים ולשלמות הגוף. התערבות מסוג קלה יותר "לעיכול" ובמידה רבה נתפסת כתפקידה הטבעי של המדינה, מאחר וישנה ציפייה שלנו כיחידים, כאזרחים וכחברה מהמדינה להגן עלינו. דוגמא אחת לסוג כזה של התערבות היא האיסור על רחצה בים ללא מציל. כאן המדינה אוסרת באופן גורף - מבלי להבחין בין כישורי השחייה של האזרחים או תנאי הים ומזג האוויר - להעמיד את עצמך בפני סכנת טביעה, כשאין בנמצא גורם מוסמך שיוכל בעת הצורך לסייע לך.

שני שוטרים בלונדון

שני שוטרים בלונדון. תצלום: כריסטופר הורספיורד נילסן

דוגמאות נוספות להתערבות פטרנליסטית של המדינה ניתן למצוא בתקנות התעבורה. כך החובות לחגור חגורת בטיחות, לחבוש קסדה בעת רכיבה על אופנוע ואופניים וללבוש אפוד זוהר בעת יציאה מהרכב על כביש בינעירוני, הן כולן תקנות שנועדו למקסם את בטיחותו של משתמש הדרך, ואף להציל את חייו במקרה של תאונה. החובה על אופנוענים לחבוש קסדות עוררה בארה"ב לובי שלם, שמחה כנגד מה שהוא הגדיר כהתערבות עודפת בזכויות הפרט וכפגיעה בחוויית הרכיבה. מחאה זו ממחישה את הקושי לקבוע את קו הגבול גם כשמדובר בהתערבויות מצילות חיים, הרי אין המדינה או החברה מגבילות השתתפות בספורט אתגרי דוגמת מרוצי מכוניות, צניחות וטיפוס הרים, אף על פי שמדובר באופן ברור בפעילויות הכרוכות בסיכון רב, ושאינן הכרחיות. בנוסף, גם במה שנוגע לנהיגה ברכבים וברכבים דו-גלגליים ניתן לתהות מדוע להסתפק בחיוב הרכיבה והנהיגה עם ציוד מגן, או מאידך, האם החיוב בציוד מגן אינו חורג כבר הוא ממסגרת ההתערבות הלגיטימית?

כשההתערבות הפטרנליסטית מצד המדינה באה לידי ביטוי בתחומים שנוגעים לרווחה (well-being) או מכוונת להנהגת נורמות חברתיות ומוסריות, היא קשה אף יותר להצדקה ומעוררת ביקורת והתנגדות, בפרט בקרב מי שמזהים עצמם קרובים לגישה הליברטריאנית (מינימום התערבות של המדינה בחיי הפרט). זאת מאחר ולמה שנתפס כ"רווחה" ולערכים מתייחסים לעיתים תכופות כעניין של "טעם אישי". אלו הם בדיוק המרחבים בהם מי שמעוניינים במינימום התערבות של המדינה, סבורים שהפרט צריך לעצב את חייו על פי רצונותיו והעדפותיו, בעוד התערבות מבחוץ, שלרוב כופה משהו כוללני על ציבור הטרוגני, פוגעת בייחודיות ובחירות של כל אחד ואחת.
דוגמא להתערבות פטרנליסטית מסוג זה היא החובה להפריש לפנסיה. מטרתה של חובה זו היא להבטיח רמת מחייה סבירה לאזרחים קשישים, אשר יוצאים לפנסיה או מאבדים את כושר העבודה, זאת ללא קשר לשאלה האם יעמדו להם מקורות הכנסה וסיוע נוספים. אולם חוק זה מחייב גם אנשים אשר היו מעדיפים להשתמש בכספים המופרשים בזמן הווה ולא להמתין להגעתם לגיל 67, כל אחד מסיבותיו הוא. יהיו כאלה אשר זקוקים לכסף לצורך השקעה בבית או בעסק חדש, ויהיו אחרים שכלל אינם מוטרדים משיבתם, יודעים שיש בני משפחה שידאגו להם לעת זיקנה, ועל כן היו מעדיפים את הכסף נזיל ביום-יום. הדבר ממחיש כי תפיסת המדינה את העדפות הרווחה של הפרט, לעולם לא תתאם לאלו של כל אחד ואחת ולעיתים אף תעמוד בסתירה להם.

דוגמא אחרת להתערבות, הנוגעת גם לתחום הנורמות וגם לתחום שלמות הגוף היא ההגבלה על משקל מינימום בתעשיית הדוגמנות. חוק זה, הידוע בישראל גם בכינוי "חוק הפוטושופ" (נכנס לתוקף ב-2013) אוסר על דוגמניות המצויות בתת-משקל (על פי מדד מסת הגוף, BMI) מלהופיע בפרסומות וכן מחייב מפרסמים לציין על גבי הפרסומות במידה ונעשה בהן שימוש בתוכנות עריכה. חוק זה נועד לצמצם את תפוצתו של מודל הרזון הקיצוני, הפוגע במיוחד בבני נוער (אך לא רק), והמעודד דימויי גוף מעוותים והפרעות אכילה (אנרוקסיה ובולימיה) שמסתיימים לעיתים גם במקרי מוות. בחקיקת החוק קיוו היוזמים לקבוע סטנדרט נורמטיבי לפיו לא כל מודל יופי הוא רצוי ובריא. הגם שישראל היא המדינה הראשונה שחוקקה חוק זה, כמה מתצוגות האופנה המובילות בעולם, קיבלו על עצמן גם הן רגולציה דומה, וזאת על מנת לא להביא דוגמניות למצב מסכן חיים וכדי לא לטפח מודלים של רזון קיצוני.

דוגמאות אלו הן רק קומץ מתוך מגוון של חקיקות פטרנליסטיות הקיימות במדינות שונות. כך, גם חוק חינוך החובה, האיסור על סיוע להתאבדות, האיסור על צריכת סמים והפללת הזנות (במדינות בהן היא קיימת) הם חוקים פטרנליסטיים. השאלה עד כמה לגיטימי להתערב במרחב הפרטי בשם טובתו של אדם נותרה בעינה, ואי-הנוחות עולה כל פעם מחדש נוכח כל התערבות מסוג זה. שאלת הגבול והמידה הנכונה זוכה לתשובה שונה בהתאם להקשרי המקום, הזמן והנסיבות ומושפעת מאד מהתרבות הפוליטית ומהנורמות החברתיות במדינה, כמו גם מהזיקות הדתיות ומהמסורות הקיימות. עם זאת, לעיתים ההתערבות החיצונית בשם הטוב העצמי היא רצויה ולעיתים היא אף בלתי נמנעת. מסיבה זו התבצרות בעמדה א-פריורית כלפי פטרנליזם – בעד או נגד – תחטא למורכבות שנסיבות החיים והצרכים האנושיים מציבים בפנינו על בסיס יומי. עמדה שקולה יותר תהיה בחינת כל מקרה וסיטואציה לגופם ומציאת האיזון ההולם שבין ההתערבות החיצוניות לבין כיבוד האוטונומיה, הרציונאליות והעצמיות של היחיד.

קלרטה טרגר היא בוגרת תואר שני במדעי המדינה מאוניברסיטת ת"א. היא סיימה את התואר השני המחקרי בהצטיינות. כמו כן, היא חוקרת בתחומי מדע המדינה והיחב"ל ופעילה חברתית.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

14 תגובות על לפעמים צריך מבוגר אחראי

"ככל שהמדינה הינה בעלת אופי יותר סוציאל-דמוקרטי, היא מעורבת יותר בחיי אזרחיה והחקיקה והרגולציה הפטרנליסטית בה תהיה ענפה יותר, אך ככל הנראה גם מקובלת יותר על הציבור."

לא מובן לי כיצד הרישא מנביעה את הסיפא, אם בכלל. הדבר היחיד שאולי תומך במסקנה זו היא אהדתה של הכותבת עצמה למודל הסוציאל-דמוקרטי, כפי שניתן גם ללמוד מהכותרת שנתנה למאמר הזה.

התערבות פטרנליסטית בחיי הפרט, מהעריסה עד לקבר ברוח הסוציאליזם היחימוביצ'י, כרוכה במידה לא מבוטלת של שלילת אחריות, חירות וסוכנות מצדו של ציבור האזרחים, ובניכוסו למדינה. הפטרנליזם הסוציאליסטי דוגל במידה רבה באינפנטיליזציה של החברה ובהחלשה של הציבור, על מנת שיהיה נכון לינוק מעטיניה של "אמא מדינה" הכל-יכולה. כפי שהוכיחה המאה ה-20 פעם אחר פעם, חברה חלשה עם מנגנון מדינתי חזק היא חברה חולה -- ומסוכנת. מייחלת אני ליום בו השמאל הפטרנליסטי בישראל יפנים את לקחי ההיסטוריה.

"Socialists cry "Power to the people", and raise the clenched fist as they say it.
We all know what they really mean—power over people, power to the State."
--Thatcher

02
דליה יאירי

חומר למחשבה- האם חוקים כמו חינוך חובה, המובא לדוגמא הם באמת בגדר ''התערבות פאטרנליסטית''? או שמא חייבים לזכור שחוקים במדינה דמוקרטית הם ביטוי רצון הרוב ואינם יכולים להיות מוגדרים כהתערבות חיצונית בחופש הפרט.
נוחות ואי נוחות הם מושגים סובייקטיבים. על מנת להגיע להגדרות אובייקטיביות של גבולות - יש בודאי לבסס מחקר על נתונים סוציולוגיים עכשויים. להשוות להלכי רוח בנקודות זמן תלויות מציאות אוביקטיבית. ההגדרה של פאטרנליזם גם היא תלוית השקפה. אבל זה כבר נושא נוסף

    03
    rvc

    איך ההגדרה של פטרנליזם היא תלויית השפקה? אם המדינה מתערבת לפרט בתחומים שבינו לבין עצמו ולא בינו לבין שאר האנשים זו התערבות פטרנליסטית לחלוטין. את יכולה להצדיק את זה לפעמים ולפעמים לא אבל אל תערבבי הגדרות ודיעות. זה מה שמקשה על אנשים לדבר אחד עם השני. שבמקום לנהל דיון מוסרי או ערכי על ענינים כאלה פשוט משנים את המילים לפי המוסר שלך.

04
דליה יאירי

אין כאן עניין של שינוי מלים. אבל, כידוע , סמנטיקה היא אחד הכלים שבהם משתמשת כל אידאולוגיה. הכוונה היא לעובדה שיש השקפות טוטאליות שרואות את היחיד כחלק בלתי נפרד מהכלל, והחלת חוקים על פרט בעניינים שבעיניך הם ''בינו לבין עצמו'' נתפסים על ידי משטרים מסויימים כענייניה של המדינה. ובהחלט יש מקום לדיון מוסרי וערכי. כמו למשל בעניין מובהק שבו נתלים בשיחות מעין אלה -עניין כפיית חיסונים על אוכלוסיה. איני מביעה כל דעה גם לא על ההגדרה האפשרית של פטרנליזם. הספרות המקצועית רוויה דיונים בעניינים האלה מאז ומעולם ובודאי שמדע המדינה מאז דיוני ה''גידור'' הצמיח תילי תילים של ויכוחים שגלשו מעבר לפטרנליזם כתופעה פוליטית, אלא לפילוסופיה ולפסיכולוגיה וכמובן גם לחקר הדתות .כמו לחינוך. כמו לתקשורת.

05
אשר לוי

אני מבקש להאמין שאיש אינו רוצה בשום רגע מחייו שאחרים יחליטו בעבורו על חייו. אם הוא עושה זאת הרי זה מלחץ חברתי גלוי או סמוי. גם אודיסאוס וגם המוגבלים והנבצרים למיניהם המעבירים את האחריות להחלטה על חייהם עושים זאת בהכרעה שלהם וכשזה נעשה ללא הסכמתם זוהי עריצות. הפטרנליזם נובע מחוסר האמון בבני אדם וביכולותיהם להחליט עבור עצמם. כיצד אם החלטתי דבר מה על חיי, תאמר הכותבת שהחלטתי הייתה שגויה? שגויה מול איזו אמת? מי הקובע סטנדרדים של חיים ושל רצונות של אנשים? החברה קובעת את ערכיה והאדם מצופה להסתגל ולהתאים עצמו אליה, אם אינו עושה זאת הוא נע בין 'שוגה' לבין 'בוגד' (או 'שתול'). לאדם אחריות על חייו גם אם יחליט שהוא מבקש לסכנם שלא על פי המלצת ערכי החברה.
שני סיוגים: האחד לגבי קטינים; כמובן שהטוב ביותר הוא שגם ילד יחליט על חייו לבדו ויהיה אחראי על החלטותיו. יש להודות יחד עם זאת שיש טעם בטענה שאין לו עדיין כל האינפורמציה לגבי העולם עליו יחליט. אך באיזה גיל הוא כבר יודע די כדי להחליט? קאנט חושב שזה קורה כאשר הילד כבר יכול להביא ילדים משל עצמו (והוא חשב שזה קורה בגיל 16). גם לגבי האפשרות שהורים יחליטו על ילדיהם עד גיל מסוים יש שאלות; הגל המעריץ הגדול שלו חוקת רומי תוקף אותה במקום אחד - השליטה המוחלטת של האב (פאטר) על ילדיו עד שמותר לו אפילו למכור אותם לעבדות. הגל חושב ששומה על החברה להגן על הילדים מפני הוריהם. גם אנו כאן מכירי סיטואציות בהן יש צורך להגן על הילדים מהוריהם. ומה עם המבוגרים, הם כשרים להחליט על חייהם? יש בידיהם כל האינפורמציה כדי להחליט? האם נערוך בחינות כשירות וידע למבוגר כדי להתיר לו להחליט על חייו? הכול נובע כאמור מאי האמון באדם שיחליט את הרצוי לו והאמונה שמותר לנו לחייבו להחליט כפי שאנו חושבים.
סיוג שני הוא זה שרמזה עליו דליה יאירי שאפשר שנניח שהיחידה שיש להתייחס אליה אינה האינדיבידואל אלא החברה הנעה כבלוק אחד על פי תפיסותיה והפרטים הם אך רכיבים בתוכה. על פי תפיסה זו אכן יש להסכים לפטרנליזם מחייב. ואז מגיעה השאלה כיצד מתכוננת חברה? הרי אין מונוליט ששמו חברה ויש בתוך החברה "חברות" רבות. מי יכפה? לכן הגענו למסקנה שדמוקרטיה היא דרך ההכרעה ההגונה ביותר. בשנות ה70 השתתפתי בסמינר על פטרנליזם והדוגמא הייתה באמת חבישת קסדה לאופנוענים שהגיעה אז לארץ. טענתי הייתה שהרוכב המסתכן שאי חבישת קסדה אינה פוגעת באיש אלא רק בעצמי הרוכב, טען כנגדי פרופ' גרשון ויילר שאם תקרה תאונה ומוחי יימרח על הגדר זה מראה שהוא אינו יכול לסבול. אך כך אפשר להעמיד את כל חוקי המוסר הקנטיאני בסימן שאלה.
בסיכומו של דבר, נראה לי שמה שחשוב הוא שיהיה ברור שהפטרנליזם הוא של החברה המכתיבה את ערכיה ולא טובת הנכפה.

06
דליה יאירי

מסכימה אתך במאה אחוזים. ועדיין בחברה הטרוגנית שיש בה קולאז' של אמונות וערכים, של ראיה שונה של מקור הסמכות ה''אבהית''- [אלוהים או בית המשפט העליון?]יש מקום להצבת סימני שאלה. נכון, חבישת קסדה , חיסונים, חינוך חובה- הם לכאורה בין אינדיוידואל לבין עצמו. אבל תמיד קיים ההקשר שחברה נאחזת בו להוכיח שזה לטובת הפרט והחברה ללא יכולתלהפריד. שבת שלום.

07
אשר לוי

תודה דליה (אגב נמניתי על שומעיך הנאמנים),

האם נראה לך מקרי שאנו מדברים על חינוך חובה ולא נניח על הזכות לחינוך? שוב, מאותה נקודת מוצא של אי אמון באנשים, הרי אם לא יכפו עליהם חובה הם לא ילמדו (וחשוב שילמדו). אך ניסוח בלשון זכות לחינוך יחייב את החברה לפרט מה נכלל בזכות זו והחברה אינה רוצה לחייב עצמה לכלום, היא מחייבת רק את אזרחיה. הכל קורה מפני שהתפיסה הבסיסית היא הובסיאנית או בלשוננו "אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו". למה? אולי דווקא היו משתפים פעולה ומסייעים איש לרעהו להגיע למחוז חפצם?

כמובן שאפשר לשמור על רמת רגולציה כלשהי ותמיד ישנם כאלה שבגלל מגבלות אלה ואחרות יתקשו לממש את זכויותיהם והחברה חייבת לקחת אחריות על כך, אך במתח הזה שבין זכות האדם (אני יודע שאינני משתמש בביטוי זכות האזרח ולא במקרה) וחובת החברה ראוי שהכף תיטה לכיוון החירות והזכות ככל האפשר יותר.

להתראות

אשר

08
דני ב

כל המגיבים מתעלמים מעניין אחד חשוב: פטרנליזם הוא לעתים לא הגנה על הפרט מפני עצמו אלא הגנה על החברה/ המדינה בפני משוגותיו של הפרט שיהיו בסופו של דבר על חשבונה. כך במקרה הפנסיה, החינוך ואפילו הרחצה בים. מי שלא מבטיח את הפנסיה - סיכוי רב שיהיה תלוי בזקנתו בתמיכת המדינה. מי שישאיר את ילדיו בורים - גם הם יהיו למעמסה על מישהו אחר. הוצאות החילוץ של מטייל טיפש גם הן ללא כיסוי - כלומר על חשבון הציבור. אמנם חלק מתפקידיה של המדינה הוא להיות "רשת בטחון" לאזרחיה, גם אם התנהגו בחוסר אחריות, אבל צודקת הכותבת שכל מקרה צריך להיבחן לגופו והכל עניין של מידתיות.

09
קלרטה טרגר

שבוע טוב ותודה רבה לכל מי שקרא וכמובן למגיבים. כמה דברים שהיה חשוב לי להתייחס אליהם בעקבות קריאת התגובות:

אפתח בכך שבחרתי להבליט נדבך של פטרנליזם שבעיני הוא קצת פחות מוכר ומדובר, שהרי ביקורת על פטרנליזם היא כמעט אוטומטית וקיימת למכביר בדיון האקדמי וכמובן הציבורי. מסיבה זו בחרתי להתייחס לנושא מזווית שנראית לי מעט שונה. על כן, אני מניחה את הביקורות המסורתיות על פטרנליזם בצד.

שנית חשוב לי להדגיש שאף על פי שיש הגדרות רבות לפטרנליזם גם בספרות האקדמית והדיון מסועף ונמשך, ככלל יש הסכמה די רחבה על כך שמדובר בהתערבות לשם מניעת נזק עצמי. לכן לא כל התערבות של המדינה בענייני הפרט היא פטרנליסטית, וכמובן שאם חוק מסוים נחקק משיקולי מניעת נזק לזולת או משיקולים תועלתניים אזי הוא לא בהכרח פטרנליסטי.

דני התייחס בתגובתו לחוקים שהמניעים שלהם יכולים להיות גם פטרנליסטיים וגם אחרים, כמו פנסיה וחקיקת תעבורה. חוקים רבים יכולים להיות מוצדקים ממספר סיבות והדוגמאות הללו הן אכן מעניינות מבחינה זו. במקרים כאלה, הלכתי לבדוק כיצד הצעת החוק מנומקת ומה הם השיקולים הדומיננטיים יותר. מעניין גם לראות את הבולטות של הנימוק הפטרנליסטי משתנה על פני הזמן. מכל מקום, אני חושבת חוק יכול להיות פטרנליסטי ותועלתני באותה עת.

אשר לוי טען כי פטרנליזם נובע מחוסר אמונה באדם (ביקורת נפוצה ורווחת וכמובן עניינית) ושאל כיצד מישהו אחר יכול לקבוע עבורי שהחלטתי שגויה? אני ניסיתי להדגים כאן כמה מקרים שעוקפים את הטיעונים הללו. האחד זה כשאדם מביע חוסר אמון בעצמו (ממגוון סיבות, כשלעיתים תכופות מדובר בהעדר התמחות) והשני זה כשלאדם יש מספר העדפות סותרות. במצב זה כמה רצונות של אדם אחד באים לכדי התנגשות בינו לבינו והוא זקוק לעזרה להכריע או להחליט. זה בעצם לא קשור לאחר שאומר לו שהוא טועה אלא לפנייה שלו החוצה לעזרה מאחר ועל פי ערכיו ואמונותיו שלו הוא לא מצליח לקבוע סדר עדיפויות או לפעול על פי סדר עדיפויות שהוא קבע לעצמו. להרחבה אפשר לקרוא בספרו של דבורקין The theory and practice of autonomy שאוזכר במאמר, ושם אני חושבת שהוא דן בסיטואציות הללו בצורה מעניינת מאוד.

10
אשר לוי

שלום קלרטה,
דברייך שוב מעניינים ואינני מסכים להם.
כל התערבות של המדינה (כאן גם התשובה לדני) היא פטרנליזם. אפשר לראותו מרוכך יותר או פחות אך במידה שהוא מתערב ברצונות של בני אדם הוא פטרנליסטי.
"במצב הטבעי קיימת לא פחות מהאנוכיות, גם אהבת הזולת. האנוכיות שאנו מוצאים בולטות שלה בחברה, אינה מקור החברה, אלא תוצאתה" ז'. ז'. רוסו.
את ודאי מכירה את הפולמוס הנודע בין השופט העליון הבריטי דבלין לבין הפילוסוף הליברלי הארט ואת הניתוח המעניין של רובינשטיין שלנו על "אכיפת מוסר" אצלם.
אני רואה בכל התערבות של המדינה - דיכוי. אני מודע לכך שבדרך כלל ההתקפות על הפטרנליזם באות מתוך הטענה שלגבי פטרנליזם אין אתה יודע לאן הוא עלול להידרדר, ברגע שהוא לגיטימי, גבולותיו נוטים להתרחב. בפולמוס שהזכרתי ההתחלה היא באיסור על צריכת סמים על אף רצונו של האדם והעובדה שאין הוא פוגע באיש, ההמשך באיסור על דו-קרב (שהיה פעם פופולרי באירופה) אף כששני המתמודדים רוצים בכך ומוכנים לקבל על עצמם את המוות הכרוך בו. החברה טוענת אז שהיא רוצה לקבוע את ערך חיי אדם כתמרור זוהר שאין לפגוע בו בשום סיבה שהיא ולכן היא אוסרת על דו-קרב. השיא מגיע עם קביעת החברה שביגמיה או פוליגמיה הם אסורים אף במקרה שכל הנכנסים לזיווג נכנסים אליו מרצונם. החברה החליטה על הדרך הנכונה לחיות (בזוגיות) וכל מי שחושב אחרת כנראה נמצא במצב נפשי מעוות כי אינו מחליט היטב לעצמו ויש להתערב "לטובתו".
את רוב הנימוקים שלי כבר אמרתי קודם ולא אטריח אתכם שוב. אומר רק במקרה שחלשים זקוקים למגן, שאת מציינת, או מצב שאדם מתקשה להחליט על חייו ומבקש עזרה, הרי האדם אז הוא הבוחר להעביר את הסמכות על חייו למישהו אחר, והוא יוכל להחזיר לעצמו את ההחלטה כשיחשוב שהוא מסוגל כבר להחלטה לבדו. הוא נותר אוטונומי. הרי כך אנו עושים גם בפוליטיקה (דני, שים לב) - אנו נותנים מרצוננו את ההחלטה בתחומים מסוימים של חיינו למישהו אחר. אנחנו הריבונים ואנחנו מחליטים שמישהו אחר ינהל את מערכת המס, הרמזורים המונעים את חירותנו, החינוך כפי שהוא מתנהל, והביטחון שעליו לא נרחיב, עבורנו. כאשר אנו חושבים שמנהל חיינו אינו עושה זאת כראוי אנו מחליפים אותו, שוב, כי אנחנו ריבונים ונותנים מרצוננו סמכות החלטה במקומות (או זמנים) שאיננו מסוגלים לנהל בעצמנו.
לסיום אומר שגם אני לא נתתי לילדי כשהיו בני שנתיים להכניס את אצבעותיהם לשקע החשמל, או לחצות כביש לבדם כשרצו בכך, אך ידעתי שאני עושה מעשה פטרנליסטי, שהוא שלילי מבחינה מוסרית והשתדלתי כל חיי להמעיט בכך ככל האפשר.

11
לימור

השאלה היא האם אכן יש תחום שנוגע אך ורק לאדם עצמו. הבאתם לדוגמה את החובה לאמצעי בטיחות בכביש, האם באמת אדם שבוחר לא לחגור יפגע רק בעצמו? הרי אחרי תאונה הוא יתאשפז במערכת הבריאות הציבורית, יעלה כסף ויעמיס על המערכת על חשבון אנשים אחרים שכן דאגו לעצמם. אדם שיתרחץ בים ללא מציל יעמיס על כוחות ההצלה שיצאו לחפש אותו. אדם שלא חוסך אמנם ישלם על כך בעצמו כשיזדקן אבל בנוסף לכך הוא יהיה עול על רשויות הרווחה.
כל עוד החברה מספקת לפרט שירותי בריאות ורווחה התחומים האלה אינם נוגעים רק לפרט עצמו אלא לחברה כולה.

    12
    אשר לוי

    אפשר להמשיך ולומר שעצם קיום האדם פוגע במקום אותו יכלה החברה לנצל לענייניה, אולי גם עצם נשימתו. סארטר אכן טוען ש"הגיהינום הוא הזולת".
    החברה אינה אלא סך כל הבודדים שבה המסכימים לוותר על חלק מזכויותיהם כדי לנהל נושאים הדורשים כמה בני אדם לקיומם, אך אין להתבלבל ולהפוך את החברה לישות דמונית בעלת כוחות וצרכים משל עצמה הנכפים על האנשים. ברור שיש כאמור דברים בהם הפרט מוותר על חירותו למענם אך יש לצמצמם ככל האפשר ולבדוק את כמות הנזק העלולה להיגרם מהאפשרות שאדם יעבור תאונה, ייפצע בגלל שאינו חגור ויזדקק לטיפול רפואי מול האפשרות לכפות על אדם מעשה שהוא בניגוד לרצונו המוחלט. בסופו של דבר מי שמשלם כאן מחיר במקרה פציעה הוא האדם עצמו והוא נוטל אחריות אישית על כך.

13
לימור

אשר, אתה מתעלים מהטענה שלי שמי שמשלם את המחיר במקרה פציעה הוא לא רק האדם עצמו אלא גם המדינה.
נניח שלאדם יש ביטוח, הרי מי שישלם חלק ממחיר הפציעה הוא חברת הביטוח ולכן זה רק הגיוני שחברת הביטוח תדרוש מהאדם לנקוט בכל אמצעי הבטיחות. זה לא פטרוניות אלא אנוכיות גרידא.
המדינה, כמו חברת הביטוח, מחוייבת לדאוג לאזרחיה לטיפול וסיעוד רפואי ולכן היא שותפה למחיר במקרה פציעה.