לקחים מאלף שנות אלימות

צברנו נתונים על מעשי אלימות ועל מי שמבצעים אותם. כעת אפשר ללמוד מהם לטובת העתיד
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

בשנת 1981 פרסם טד רוברט גוּר (Gurr), חוקר מתחום מדע המדינה, מאמר ובו ממצא מרתק. גור הציג גרף פשוט למדי. ציר ה-X הוא ציר זמן הנע משנת 1200 לשנת 2000, וציר ה-Y מייצג את מספר מקרי הרצח לכל  100 אלף איש. על הגרף מופיעות בערך 20 נקודות, כל אחת מייצגת שיעור רצח משוער, שחושב על-ידי מומחים להיסטוריה של אנגליה לפי רשומות משפטיות מימי הביניים ומהעת החדשה המוקדמת. גור חיבר את כל הנקודות האלה בקו יורד גלי ואלגנטי. הוא מתחיל בסביבות 20 מקרי רצח לכל 100 אלף איש בימי הביניים ומסתיים בפחות מאחד לכל -100 אלף איש כיום. לטענת גור, הגרף מעיד על ירידה ארוכת טווח בשיעורי הרצח, השוד והתקיפה בחברה האנגלית – ירידה שמקורה ברגישות הגוברת לאלימות לאורך השנים.

בכל אירופה האלימות הקשה נמצאת במגמה ארוכת טווח של ירידה, שמקורה ברגישות הגוברת לאלימות לאורך השנים – אך יש לכך סיבות נוספותהגרף הזה ריתק אותי. האם גור צודק לגבי ירידה ארוכת טווח? האם היו תקופות של עלייה בשיעורי הרצח? האם אותו גרף רלוונטי גם לחברות אירופאיות אחרות? האם גברים ונשים הושפעו באופן זהה? ומעל לכול, מה ההסבר לירידה הזאת? התחלתי לאסוף עוד נתונים ממחקרים שביצעו היסטוריונים העוסקים בפשיעה, שתוצאותיהם פורסמו באנגלית, גרמנית, צרפתית, הולנדית, איטלקית וספרדית. הפרויקט הזה עודו נמשך, וכעת הוא הורחב וכולל גם נתונים היסטוריים לגבי כלי הנשק שהתוקפים השתמשו בהם, מינם של התוקפים והקורבנות, שימוש בעונש מוות ומערכות היחסים בין התוקפים לקורבנות. כעת יש לנו מידע מפורט הרבה יותר משהיה לגור בתחילת שנות ה-80 בכל הקשור למגמות בסוגיית הרצח ברחבי אירופה מאז ימי הביניים.

טבח משפחה בצרפת, ימי הביניים, כתב יד

טבח של בני משפחה בצרפת בסביבות 1460-1470, מתוך כתב יד. תצלום באדיבות מוזיאון Paul J. Getty

כ-90 אחוז מקורבנות הרצח באירופה של ימי הביניים היו ממין זכר, והם נהרגו בדרך כלל במרחב הציבורי, בקטטות שכללו שימוש בחרבות, סכינים או מקלות ארוכים, ופרצו בגלל חיכוכים ועלבונות

מסקנתו העיקרית הייתה נכונה: בכל אירופה, מקרים של רצח והריגה היו נפוצים הרבה יותר בימי הביניים מאשר כיום. אבל הודות לנתונים נוספים אנו יכולים כעת להעמיק את מסקנותינו לגבי התהליכים שהתחוללו. הירידה בשיעורי הרצח התרחשה בזמנים שונים בכל אזור. היא התחילה מוקדם יותר בצפון-מערב אירופה – בארצות השפלה, באנגליה, בצרפת – והחלה להתפשט דרומה ומזרחה זמן רב לאחר מכן. היא גם השפיעה באופן שונה על קורבנות ממין זכר וקורבנות ממין נקבה. כמו בכל החברות שבהן שיעורי רצח גבוהים, כ-90 אחוז מקורבנות הרצח באירופה של ימי הביניים היו ממין זכר, והם נהרגו בדרך כלל במרחב הציבורי, בקטטות שכללו שימוש בחרבות, סכינים או מקלות ארוכים, ופרצו בגלל חיכוכים ועלבונות. ככל ששיעורי הרצח הכלליים ירדו, השיעור היחסי של הנשים הנרצחות עלה. וגם תהליך הירידה לא היה חלק: היו בדרך תקופות של עלייה בשיעורי הרצח, ככל הנראה בסוף ימי הביניים, בסוף המאה השש עשרה ותחילת המאה השבע עשרה, בסוף המאה השמונה עשרה ותחילת המאה התשע עשרה, ובין שנות החמישים לשנות התשעים של המאה העשרים.

מכיוון שאנו מסוגלים כעת לתאר טוב יותר את מאפייני הירידה בשיעורי הרצח, קל יותר להבין את השפעתם של גורמים שונים. נראה כי הירידה נבעה משילוב בין שלושה גורמים:

ראשית, שיעורי הרצח החלו לרדת כשמדינות קיבלו מונופול על הכוח בזכות התייעלות שלטון החוק.  כך הן הצליחו להפחית את השחיתות בקרב פקידי מדינה, להשתלט על ארגונים אחרים שהעניקו חסות והגנה לאזרחים, כמו למשל אצילים וקבוצות פשע מאורגן, ולהקים מערכת משפטית שהציבור מאמין ביכולתה להביא עבריינים לדין. היה זה תנאי הכרחי למעבר מאתוס של כבוד גברי, שבמסגרתו חשו גברים צורך לנקום במו ידיהם על עלבונות, לאתוס של התנהגות מכובדת, שבמסגרתו המעמד החברתי היה תלוי בהשכלה, נימוסין והצלחה כלכלית – ולא במיומנות בלחימה עם חרב.

שנית, נראה כי הירידה בשיעורי הרצח קשורה להתפשטותן של מנגנוני בקרה חברתית, כמו ניטור של התנהגות יומיומית ופיקוח רב יותר על התפרעות בפומבי וצריכת חומרים שונים, ובייחוד אלכוהול. המנגנונים האלה פונים לעתים קרובות – כפי שממחישות היטב תנועות הרפורמה הפרוטסטנטיות – לעצמי הפנימי, לנפש האדם, ומנסים לקדם ערכים גון שליטה עצמית, בחינה עצמית, ציות לחוק וכבוד.

שלישית, נראה כי הירידה בשיעורי הרצח נבעה גם מהרגישות הגוברת לאלימות ולפגיעה מכוונת בזולת. ניתן לזהות את השינוי הזה בסלידה הגוברת מהוצאות להורג בפומבי ומעינויים בפומבי, בהתנגדות לנקמת דם ולמוסד הדו-קרב, וברגישות להתעללות בילדים ולהזנחתם. תמורות ערכיות מסוג זה מתחוללות לעתים קרובות בזכות מנהיגים פוליטיים או דתיים, פילנתרופים או תנועות חברתיות, המשכנעים את החברה כי גרימת נזק לזולת היא מעשה בלתי מוסרי. לדוגמה, באזורים רבים בעולם המערבי בריונות כבר אינה נחשבת לחלק נורמלי מחוויית בית הספר, עונשים גופניים אינם מקובלים עוד, ניצול מיני  מצד אנשים בעמדות כוח זוכה לגנאי, וישנה גם דעיכה בסובלנות להתבטאויות מילוליות פוגעניות כלפי נשים ובני מיעוטים.

רציחות של מלכים

התיעוד המשפטי הפלילי שופך אור על פשעיהם של פשוטי העם, אך אינו עוזר לנו להבין את אופייה של האלימות בראש ההיררכיה החברתית. הוא אינו מספר לנו מתי מלכים נרצחים, מתי חברי פרלמנט נתלים ומתי בישופים נדקרים. לאלימות בקרב האליטות יש חשיבות רבה, בייחוד מכיוון שסוציולוגים כגון נורברט אליאס חזו זה מכבר שיש קשר בין שיעור הלחימה הפנימית בקרב בעלי הכוח לבין רמות האלימות בחברה כולה.

לפני מספר שנים התחלתי לבחון מקרי רצח של מלכים. במבט ראשון נראה שרציחות מלכים הן נושא שמתאים לדרמה שייקספירית יותר מאשר למחקר רציני במדעי החברה, אבל שיערתי שהמחקר יניב תובנות חשובות לגבי אלימות בצמרת הפוליטית של חברות טרום-תעשייתיות. בעזרת מגוון מקורות הצלחתי להרכיב את רשימת המלכים ששלטו באחת מ-45 המלוכות האירופאיות בין שנת 600 ל-1800. לאחר מכן בדקתי אם כל אחד מהמלכים והמלכות האלה מתו, ככל הידוע, בקרב, בתאונה או בעקבות התנקשות.

התוצאות שפרסמתי ב-2011 בכתב העת British Journal of Criminology לימדו ש"מלך" היה מקצוע מסוכן מאוד, שנשא בחובו סיכוי גבוה יותר להירצח מאשר סוחר סמים או בן מיעוטים מובטל בשכונות העירוניות העניות של ארצות הברית בימינו. הערכתי ששיעור הרצח של מלכים עומד בערך על 1,000 לכל 100 אלף שנות שלטון. לשם השוואה, מדובר בשיעור גבוה כמעט פי אלפיים מאשר הסיכוי להירצח במעשה פלילי באנגליה ובוויילס כיום. רוב רציחות המלכים היו מהלכים אסטרטגיים, קרי ניסיונות להעביר את השלטון בכוח לאגף ממורמר של האצולה, לבן-דוד הטוען לזכותו המוצדקת לכתר, או לגורם זר המעדיף רצח מהיר על-פני מלחמה ממושכת.

יתרה מזו, כפי שצפיתי, הנתונים מאשרים את קיומה של מגמה ארוכת טווח: לאורך 1,200 שנה ירד בהדרגה הסיכוי שאחד מחברי האליטה יהרוג את המלך או המלכה שלו, והירידה הזו הקדימה במאות שנים את הירידה בשיעורי הרצח בקרב האוכלוסייה בכלל, זו שתועדה ברשומות המשפטיות. בשנת 1500 כבר היה חריג מאוד לחתור להעברת השלטון באמצעות רצח. במקרים שבהם נרצח שליט, דרש המהלך הצדקה משפטית נרחבת, כמו במשפטו הפלילי של צ'רלס הראשון (שהוצא להורג ב-1649).

צ'רלס הראשון מלך אנגליה, ואן דייק

"צ'רלס הראשון בשלוש תנוחות", אנתוני ואן-דייק (1635-36). תצלום: Google Art Project

אחת המסקנות העיקריות העולות ממחקר זה היא שהירידה בשיעורי הרצח בקרב האליטות – שנבעה מהכפפתן לחוקים שארגנו את העברת הכוח והסדירו את זכות השלטון – הייתה תנאי מקדים חשוב לירידה בשיעורי הרצח ברחבי אירופה.

לגיטימיות המדינה

אך האם יש ראיות לכך ששיעורי הרצח, השוד והתקיפה בימינו הם נמוכים יותר במדינות הנתפשות כלגיטימיות על-ידי אזרחיהן? התשובה חיובית. לדוגמה, במחקר שערכתי לאחרונה עם ניקולס טרכטנברג (Trajtenberg), דוקטורנט בהנחייתי, השווינו גורמי סיכון לעבריינות בקרב צעירים במונטווידאו ובציריך. בשתי הערים חילקנו אותו שאלון לקבוצות מדגם גדולות של מתבגרים בני 15. אחת השאלות שניסינו לענות עליהן היא מדוע שיעור הרצח במונטווידאו גבוה פי עשרה מאשר בציריך, ומדוע שיעור מקרי השוד המתבצעים ברחוב גבוה בה פי חמישה. האם הסיבה לכך היא שהורים רבים יותר במונטווידאו מתעללים בילדיהם? האם רמת השליטה העצמית של המתבגרים נמוכה יותר? האם הם משוטטים ומשתכרים ומעשנים קנאביס בתדירות גבוהה יותר?

הממצאים הפתיעו אותנו: אין שום אינדיקציה לפערים בהתנהגות ההורים בשתי הערים. לא הצלחנו גם למצוא הבדלים משמעותיים ברמות השליטה העצמית, בתפישות המוסריות או באופי פעילויות הפנאי – קרי אף אחד מגורמי הסיכון המקובלים לא עזר לנו להבין מדוע שיעור האלימות במונטווידאו גבוה יותר מאשר בציריך. אז מה מסביר את ההבדל? אין לנו תשובה חד-משמעית, אבל ישנו ממצא ראוי לציון, שנוגע ללגיטימיות של המדינה ונציגיה. הרבה יותר צעירים בציריך, כולל עבריינים, מאמינים שהמשטרה מתייחסת לאזרחים בכבוד, שאפשר לסמוך עליה ושהיא אוכפת את החוק באופן שוויוני.

מחאה, אלימות מגדרית, מונטווידאו

מצעד מחאה במונטווידאו נגד אלימות על רקע מגדרי

במונטווידאו, לעומת זאת, רוב הצעירים חשים חוסר אמון עמוק כלפי המשטרה. ככל הנראה משמעות הדבר היא שגברים צעירים רבים רואים באלימות דרך מוצדקת להשיג את מבוקשם ולהגיב כאשר הם מרגישים שמאיימים עליהם. אין לנו ראיות חותכות לכך שזה הגורם להבדל בין רמות האלימות בקרב צעירים משתי הערים, אבל הממצאים מלמדים כי אופי החִבְרוּת הפוליטי בגיל ההתבגרות עשוי להיות גורם מרכזי לתופעה זו. אם צעירם מאמינים שהחוק אינו חל באופן שווה על כולם, ואם הם סופגים יחס בלתי הוגן מהמשטרה והמורים, הם יאבדו אמון בשלטון החוק ורבים מהם יאמינו כי יש הצדקה לשימוש באלימות.

אסטרטגיות להפחתת שיעורי הפשיעה

ב-2015 אימצה העצרת הכללית של האו"ם "מטרות לפיתוח בר-קיימא", שורת יעדים שאפתניים החותרת לשיפור תנאי המחייה בכל העולם. זאת הייתה הפעם הראשונה שהעצרת הכללית הציבה את הפחתת הפשיעה והאלימות בלב המאמץ העולמי לייצר חברות בנות-קיימא. ראויה לציון מטרה מספר 16, המוקדשת כולה לקידום שקט חברתי ושלטון חוק: סעיף 16.1 חותר לצמצם משמעותית את כל סוגי האלימות, וסעיף 16.2 שואף לחסל את כל סוגי האלימות כלפי ילדים, כולל התעללות, ניצול וסחר. סעיפים 16.4 ו-16.5 קוראים להחלת אמצעים שיפחיתו משמעותית את שיעורי הפשע המאורגן והשחיתות.

בזכות סעיפים אלה החלו ארגונים בינלאומיים כגון ארגון הבריאות העולמי, יוניסף ו-UNODC והבנק העולמי לחשוב לעומק על האסטרטגיות הטובות ביותר להשגת המטרות האלה בחמש עשרה השנים הקרובות. חלק גדול מההצעות מתמקדות ב"מניעה המבוססת על ראיות", גישה הקשורה באופן מהותי לסוגיית הבריאות הציבורית. הכוונה היא לאסטרטגיות מניעה ותוכניות מניעה, שיעילותן הוכחה בניסויים אקראיים מבוקרים רציניים. הודות לריבוי המחקרים העוסקים כעת במניעה המבוססת על ראיות, אנו מבינים טוב יותר אילו אסטרטגיות מניעה יעילות בהפחתת בריונות, אלימות בדייטים והתעללות בילדים. אלה כוללות, בין היתר, גישה לשירותי בריאות ציבוריים להורים, כולל סיוע בהורות; הגנה יעילה לילדים ובני זוג העוברים התעללות, כולל שירותי תמיכה; ובתי ספר יעילים, המעודדים למידה פרודוקטיבית ומונעים בריונות באמצעות טקטיקות בלתי מדירות. עם זאת, כדי שאסטרטגיות אלה יוכלו להוביל לשינויים ברמת כלל האוכלוסייה, עלינו להטמיע אותן בתפקוד היומיומי של מערכת הבריאות, שירותי הרווחה, הגנים ובתי הספר בכל הרמות ושירותי התכנון העירוני והתחבורה הציבורית.

אני חושב שהמחקר ההיסטורי וההשוואתי הנרחב שתיארתי כאן, מלמד אותנו לקחים חשובים באשר לסוגי המדיניות הנדרשים כדי להפחית ביעילות את שיעורי האלימות. לדוגמה, התחמקות נרחבת מענישה, שיטור בלתי יעיל, שחיתות משטרתית, חשודים שמבלים שנים במעצרים – לפני שנשפטו – לצד פושעים מורשעים, בתי כלא צפופים הנשלטים על-ידי קבוצות פושעים והיעדר שירותי שיקום למשוחררים מבתי הכלא – כל אלה הן בעיות שמאפיינות חברות הסובלות מרמות גבוהות של אלימות בין-אישית, פשע מאורגן ושלטון חוק לקוי. לדוגמה, בחברות שבהן שיעורי הרצח הגבוהים ביותר במרכז ודרום אמריקה, הסיכויים להרשעת רוצח עומדים על חמישה אחוזים, פחות או יותר. וכאשר שיעור ההתחמקות מעונש עומד בערך על 95 אחוז, ענישה על-ידי המדינה נראית כמחיר זניח בהשוואה להשלכות השליליות החווה חבר כנופיה צעיר שאינו מתנקם באדם המאיים עליו.

מצב עניינים זה מזכיר חברות אלימות מימי הביניים. לכן חשוב לשים את הדגש על יעילות שלטון החוק, על אכיפת חוק מקצועית ומוצדקת, על הגנה יעילה לקורבנות, על שיפוט מהיר והוגן, על ענישה מתונה ועל תנאי כליאה הומניים, כיוון שכל אלה הם תנאי יסוד להפחתת רמות האלימות במקומות בעייתיים בעולם.

 

מנואל אייזנר הוא מרצה לקרימינולוגיה השוואתית וקרימינולוגיה התפתחותית בקיימברידג'.

.All Rights Reserved. Published in Hebrew by special permission.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: לוחם בכפפת מתכת אוחז בחרב. תצלום: אימג'בנק / גטי ישראל, DEA / C. BALOSSINI 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מנואל אייזנר, RSA.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על לקחים מאלף שנות אלימות

סטיבן פינקר כתב ספר שלם שבו הוא מראה את ירידת האלימות בקני מידה של אלפי, מאות ועשרות שנים בכל העולם. הספר נקרא The better angels of our nature. אנחנו חיים בתקופה השלווה ביותר בהיסטוריה למרות שלרבים זה לא נראה ככה. למנגנוני המדינה יש חלק בזה כמו גם למגמות חברתיות שונות.

02
יהושע רזניק

קשה שלא לחשוב על רצח מאורגן של יהודים לאורך הדורות, החל ממסעי הצלב ועד השואה. האם רציחות אלו נכנסו למחקר (אין להן שום אזכור).
האם משפטי ראוה נכנסים לתמונת הרציחות? האם העלאת מכשפות על המוקד נכנסת לחשבון? הריגת שבויי מלחמה?
כל המאמר חסר מאד, כשלא מוגדר מתחילה מהו רצח, האם כל הריגת אדם בידי אדם, או דוקא בתנאים מסויימים.

    03
    יורם

    הכותב מסביר מה היו מקורותיו, ומציין שמדובר ברשומות משפטיות באנגליה. מעבר לכך, ספרו של פינקר שהוזכר על ידי המגיב גיל מתמודד עם השאלה שלך, יהושע, הרבה מעבר לאנגליה ואכן כולל את השואה, את משפטי הראווה (אני מניח שאתה מתכוון לחיסולים של סטלין, 1937 וכו') ועוד. כך שיש לראות את המאמר הזה ראשית בהקשרו - אנגליה ורשומות מארכיוניה ההיסטוריים - ושנית בכל הנוגע למסקנות באשר לגורמים המשפיעים.

05
איילת

בין השורות נדמה שהכותב חושב ששלטון החוק עדיף על פני שלטון אלים. אבל אם נחשוב לרגע, הבחירה אינה מובנת מאליה.
'שלטון החוק' המוכר לנו הוא מנגנון שפותח על ידי העשיר השבע והחלש פיזית. העברה של חלק מההון לידי השלטון, מערכות האכיפה, האקדמיה, מוסדות תרבות ומנגנונים סוציאלים יצרו מצב שבו לאדם האלים יש מה להפסיד.
אבל כח מסוג אחד אינו בהכרח עדיף על סוג אחר.

    06
    אמיר

    הכותב טוען שהעבר מראה כי כאשר יש שלטון מרכזי חזק שנתפס כהוגן, הרי שהאלימות בכלל החברה יורדת.

    אין פה שיפוט ערכי - מעבר להסכמה החברתית המסוימת על "הוגנות המערכת"

    אישית, די ברור לי ששלטון חוק עדיף על שלטון האדם החזק, גם בהתחשב בעיוותים בשלטון החוק, כי כאשר האלים שולט, כל אדם חלש נמצא בסכנה מיידית (ובעיקר ילדים, זקינם, ונשים), בעוד שהעיוות בשלטון החוק הוא בדר"כ מוגבל יותר.