לקראת עולם ללא תרבות

בעולם וירטואלי ופוסט-הומניסטי, מה יישאר מהתרבות האנושית שאנחנו כה אוהבים ומוקירים? החטא
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

קוף שימפנזה בעל איי קיו 300, המפעיל ממוחו בכדור הארץ רובוט דמוי עכביש על אסטרואיד בחגורת האסטרואידים של יופיטר, מגלה לתדהמתו שהוא מתגרה מינית מתוכנת אינטליגנציה מלאכותית המפעילה פטריות אורגניות שניזונות מנפט ומשמשות לטיפול בזיהומים אקולוגיים בים. ברגע קורע לב, התוכנה מקריאה לו מתוך "הווידויים" של אוגוסטינוס והוא בא לידי סיפוק מיני. הוא משלם על התענוג דרך חשבון בנק בין גלקטי סודי שהוא מסתיר מאשתו – מלגזה שובתת בנמל אשדוד.
(תקציר של יצירה עתידית משוערת)

העתיד הנראה לעין

אני מפליג רגע בדמיוני, ברשותכם, על גלי היובל נח הררי, הקורצווייל, הסינגולריות וכולי, אל עולם שבו ישנם אנשים שתודעתם נמצאת בדיסק-און-קי, עולם של ממשקי מחשב/מח; עולם של שליטה מוחית-אינטרנטית באיברים ביוניים; עולם שבו בתוך גופנו יש צבא של ננו רובוטים המתקנים אותנו בכל רגע נתון ושמים קץ למושג הזקנה. עולם שבו יש מי שרק גופו מת, כשהוא מת, אך תודעתו השמורה ב"ענן" ניתנת לטעינה מחדש לגוף חדש בכל רגע. עולם שבו אין רק מין אנושי אחד, אלא עשרות מיני אדם: מין סייבורגי שגדל בחלל במושבות ללא כח משיכה, מין שהוא רק תודעות המתקיימות בענני אינטרנט של העתיד, מין שהונדס גנטית להכיל תכונות כמו זכרון וריכוז או כוח פיזי או יופי השמורים לאלים ואגדות; מין של שימפנזות שעברו טיפולי השבחה שכלית ונעשו בעלי תודעה, וכולי וכולי. בעולם כזה, כל המושגים הנמצאים בתשתית ה"בהגאוואד גיטה", הפיזיקה הניוטונית, קונפוציוס, סיפורי הבעש"ט, הגלגול של קפקא, וז'וז'ו חלסטרה מ"הקומדי סטור" -- יאבדו את תוקפם.

אנשי העתיד יהיו אנשים שעבורם שייקספיר יהיה חסר משמעות. הם יהיו תודעה מרחפת בענן אינטרנטי, סייבורג מכני שבגופו פועלים ננו רובוטים 24 שעות ביממה כדי למנוע הזדקנות. הקשר ביניהם יהיה משוחרר לחלוטין מהמניעים ומהרגשות שלנו

זמן, מחלה, מוות, אהבה, שאפתנות, קנאה, גבורה (ובואו לא נתחיל בכלל עם "גבריות" ו "נשיות"), מוסר וחלומות הם מאפיינים של עולמנו. בעולם כזה, בשל המוות יש ערך לזמן, בשל הזמן והמוות יש משמעות למחלה, בשל המחלה והמוות יש ערך לאהבה וכן הלאה.

אנשי העתיד, לעומת זאת, יהיו אנשים שעבורם שייקספיר יהיה חסר משמעות. הם יהיו תודעה מרחפת בענן אינטרנטי, סייבורג מכני שבגופו פועלים ננו רובוטים 24 שעות ביממה כדי למנוע הזדקנות או דולפין שעבר השבחה גנטית וכעת הוא פרופסור למיקרוביולוגיה באוניברסיטה תת ימית של המושבה האנושית בפלוטו. הקשר ביניהם (וביניהם לבין אחרים) יהיה משוחרר לחלוטין מהמניעים ומהרגשות שלנו.

אם היום אנשים שקוראים את "רומיאו ויוליה" אומרים "אח, לו רק היה להם אייפון! סמס אחד והם סוגרים ת'פינה!", עבור אנשי העתיד ("אנשים", בהיעדר מילה אחרת), עבור האדם החי חיי נצח ללא חולי וללא גוף, האהבה של רומיאו ויוליה היא חסרת פשר לחלוטין. מי שצפוי לחיות אלף שנה לא יכול לייחס ערך לאנקדוטה בת שבועיים. אם נזרום לרגע עם התרגיל המחשבתי הקליל הזה, ייתכן שאנחנו או בנינו ובנותינו מהווים את הדור האחרון של האנושות שבה לתרבות יש משמעות.

פוסט-תרבות והדוגמה של הטרור האסלאמי

בואו נלך צעד אחורה. אנחנו בעצם מדברים על שלושה תהליכים:

הראשון הוא קסטומיזציה, כלומר ההפיכה של כל הדברים למותאמים אישית, כמו הפלייליסט שלך ביוטיוב: הוא לומד אותך לאורך תקופה ויכול על כן להפתיע אותך בשיר שאמנם לא הכרת, אבל קולע לטעמך בדיוק. בטווח הארוך, יש לשער, יותר ויותר יצירה תרבותית תיתפר למידותיו של היחיד. זוהי התגשמות אבסולוטית, גרוטסקית, של חזונו של הפילוסוף הפוסטמודרניסטי ז׳אן פרנסואה ליוטאר (Lyotard) על קריסת הנרטיבים הגדולים: עולם שבו יופיע כל דבר כפרטי: בידור יהיה בידור שהותאם רק ליחיד, ושעשוי להיות מחריד או חסר פשר לאחר; אופנה, דת, פילוסופיה ואמנות ייתפרו למידותיו של היחיד על ידי הגוגל של העתיד שילמד אותו כל חייו וידע בדיוק מה מצחיק/מרגש/מספק חוויה דתית/מגרה אותו מינית. (כולנו מכירים כבר כיום למשל יהודים ששומרים רק את המצוות שנראות להם, "אני לא נוהג בשבת אבל כן מעשן", וכו'). יחד עם זאת, ייתכן שעוצמת החדירה של התודעה הכוזבת לא תשנה הרבה. אני נזכר בתגובתו של קירקגור לצילום. בעבר רק אנשים מיוחדים זכו לקבל דימוי של עצמם, הוא טען, ולכן היה כל דימוי (תחשבו על ציורים של ולסקז או רפאל) דבר מה מיוחד. כעת, עם הצילום, לכולם יש דימוי -- אבל לכולם יש את אותו דימוי בדיוק.

"פרח בלון", ניו יורק מאת ג׳ף קונס, באדיבות ריאן רדי

"פרח בלון", ניו יורק מאת ג׳ף קונס, באדיבות ריאן רדי

השני הוא אובדן נקודות היחס המוחלטות של התרבות (אהבה, מוות, "הסובייקט"). על פניו, הדבר נדמה רחוק, אבל דווקא תהליך זה נמצא בעיצומו כבר יותר מ-100 שנה ומגיע לשיאו עם ההגות של שלהי שנות ה-60. הזריזות שבה ויתרו הוגים אלו על ההומניזם מבהילה. לא כאן המקום להצביע על הבעיות הפילוסופיות בגישותיהם, ועל כן אצביע רק על הנזק המעשי ביחס למה שאני רואה כפרויקט הדחוף שלנו לקראת העתיד המתואר כאן. מישל פוקו, רולאן בארת ואחרים בנו מערכת של המשגות שמשחררות את האדם מההומניזם. האדם אינו הבעלים של דעותיו, שהרי דעותיו הן לרוב הדעות של המעמד השליט. כמו כן, הוא אינו מדבר -- השפה מדברת באמצעותו. הדברים שהוא רואה כערכים שקופים של החברה, כמו אהבה, יופי, צדק ומיניות, הם מכונות חברתיות, תוצרים של תהליכים היסטוריים כלכליים ומעמדיים שממשטרים אותו. למעשה, המילה "אדם" היא הגזמה. אין אדם, יש מוסדות (ביטוח לאומי, משרד הרישוי, קופת חולים, בית הספר, התא המשפחתי והתא הרומנטי), והאדם הוא תוצר זומבי שלהם.

כיום, כשאנחנו קוראים את עלילות גלגמש או סיפור מהמיתולוגיה האבוריג'ינית, אנחנו מבינים את התשוקות והדחפים, הפחדים והבושות, הגאווה והשאפתנות, אצילות הנפש ועליבותה, הנדיבות והקנאה. אנחנו מבינים אותם בפשטות, בקלות, ללא כל מאמץ אינטלקטואלי

תיקון העולם ייעשה, אם כן, לא דרך הפרספקטיבה האנושית-אקזיסטנציאליסטית, אלא דרך המוסדות. זוהי הגות משכנעת וקוסמת מאד, אך לטעמי היא שגויה מעיקרה ונזקיה קטסטרופליים, משום שהדור שהאמין בה גדל וייצר מכונות כאלו. כלומר, מי שחשב שהוא כותב על אנדי וורהול, ניסח לבסוף את ג'ף קונץ; מי שחשב שהוא מבקר את הטלוויזיה של שנות ה-60, ברא את "האח הגדול"; מי שחשב שהוא מבקר את התקשורת הבין-אישית של זמנו לא יצר עולם עשיר יותר, אלא נתן לגיטימציה לתמונות סלפי בפייסבוק ובאינסטגרם.

מבחינה פוליטית, מי שביקר את השמאל-הומניזם של הסיקסטיז לא ברא שמאל חדש, אלא העלה את הניאו-ליברלים לשלטון. אנחנו עומדים בפתחו של עידן פוסט-תרבותי. עידן זה הוא התגשמות (גרוטסקית) של חלומותיהם של פוקו, דרידה, ליוטאר ובארת וכמו אדם אחרי תאונת דרכים פילוסופית, אנחנו נזדקק ל"בית לווינשטיין" פילוסופי כדי לשקם את התשתית שתאפשר לעתיד הזה להיות נסבל, מכיוון שהמכנה המשותף האנושי הולך ונשמט מתחת לרגלינו. במילים אחרות: על מנת להסדיר את החברה בעתיד יהיה עלינו לשקם ולעדכן את ההומניזם. המשמעות של המילה הומניזם תהיה אותו דבר המשותף לכל הסוכנים התבוניים (אנושיים, מלאכותיים, דולפיניים וחייזרים) שבאמצעותו תיתכן תקשורת - דבר ההולך ונעלם מעולמנו.

השלישי הוא התפצלות האנושות, שאכן נמצאת רחוק יותר באופק (אם כי הנדסה גנטית, שיפור אינטליגנציה, איברים ביוניים וכו' כבר נמצאים כאן). אם נקבל על עצמנו את הנחת העבודה של הארט (Hardt) ונגרי (Negri)1, הטוענים להתרחקות של המנגנונים הקפיטליסטיים התאגידיים ממנגנוני המדינה, ולמעשה, ממודלים של ניהול מרכזי, והפיכתם לעננים קפיטליסטיים נטולי מרכז ונטולי הנהגה המגיבים לשוק כמו נחיל, יהיו לכך השלכות מרחיקת לכת ממספר טעמים. ראשית, אנחנו עומדים לפתחו של עידן שבו תלך ותיעלם ההזדהות של הפרט עם קבוצות ההתייחסות שלו, מהגדול לקטן: ראשונה תיעלם הזהות המדינית, ואחריה ייעלמו זו העירונית, השבטית והמשפחתית שיוחלפו, אולי, בהזדהות צרכנית עם מותגים. (מיותר לציין שכבר היום זהות נתונה מראש, כמו גזע ומגדר, אינה מהווה נקודת הזדהות עבור מליוני בני אדם). שנית, היכולת להתאגד והצורך באיגודים עשויים להישחק ולהיעלם (כבר היום למשל אין צורך בסקס בשביל להתרבות), ואנשים יוכלו לחיות מבלי לפגוש נפש חיה כשכל צורכיהם מסופקים (עבודה מהמחשב בבית, אוכל טייק אוואיי ופורנו במחשב כדוגמאות פרוזאיות).

את הטרור האיסלאמי אפשר להבין (גם) דרך הפריזמה הזו. הדור שנגזר עליו להימצא בשבר שבין שני העולמות מנסה להרוס את העולם החדש כדי לא לאבד את הביטחון שמקנות ההזדהות והשייכות (והרי יש לזכור, ברוח סלבוי ז'יז'ק, שהמערב החילוני-ליברלי מגשים בחיי היומיום שלו את הבטחות גן העדן של האיסלאם. בתולות יפהפיות מוכנות לשכב עם גברים גם מבלי שאלה יתאבדו). ובכל זאת, אין אנו מכירים אף מקרה של תנועה ריאקציונית שהצליחה לחסום את שור הקִדמה הטכנולוגית בדישו באופן גלובלי ומוחלט.

ועכשיו מה?

רגשונים או אמוטיקונים.

ההנחה המובלעת והמובנת מאליה ברקע של כל פעולה בתרבות, במובן הרחב ביותר של המילה תרבות -- ממדע ועד פולקלור ובידור -- היא של היתכנות התקשורת באמצעות מכנה משותף. אנחנו מניחים כמובן מאליו שסיפור תשוקתו של דוד המלך לבת שבע, המובן לנו על בסיס מכנה משותף כלשהו עם עולמו של דוד המלך -- עולם שאין לנו שום נגיעה או השגה לגביו -- יובן גם לילדינו על בסיס אותו מכנה משותף. כך גם במיתולוגיה היוונית, במתמטיקה, בשייקספיר ובירחון "בלייזר". אנחנו מכירים בשוני האדיר בין קבוצות שונות ותרבויות שונות, שוני בטעמים ובערכים. אנחנו מתווכחים לעיתים על השאלה האם יש משהו שהוא "אנושי" אוניברסלי ולא תלוי תרבות, אבל כשאנחנו קוראים את עלילות גלגמש או סיפור מהמיתולוגיה האבוריג'ינית האוסטרלית, אנחנו מניחים את הוויכוח בצד ומבינים את התשוקות והדחפים, הפחדים והבושות, הגאווה והשאפתנות, אצילות הנפש ועליבותה, הנדיבות והקנאה. אנחנו מבינים אותם בפשטות, בקלות, ללא כל מאמץ אינטלקטואלי. במובן זה, הרעיון הפוסטמודרני הוא כישלון. ההפך גם נכון, כמובן: אנחנו מניחים שלו נקריא לבן שבט הזולו את "המלט" של שייקספיר, הוא יבין בקלות את תחושותיו של הנסיך הדני (זאת אומרת, יזהה את תחושת הסובייקט שלו), גם אם שום דבר ממה שנותן למחזה הזה את ערכו בתרבותנו אינו נושא ערך בתרבותו.

ההנחה המובלעת והמובנת מאליה ברקע של כל פעולה בתרבות, במובן הרחב ביותר של המילה תרבות -- ממדע ועד פולקלור ובידור -- היא של היתכנות התקשורת באמצעות מכנה משותף

אולם, יש לשער שבקרוב מאוד, בניגוד למגמה האנטרופית של גלובליזציה, נגיע לעולם "פוסט תרבותי" שבו המכנה המשותף הזה יישמט תחת רגלינו. הכוונה כאן היא שנדמה שכל העולם נעשה דומה -- סניפים של אותן רשתות בכל העולם וכולי -- אך המגמה המקבילה של התפוררות והיבדלות היא קריטית הרבה יותר. כבר עתה עומד לפנינו דור צעיר שעולמו הרגשי כה מתווך דרך מחשבים ששפה רגשית חדשה לחלוטין (בצורת אמוטיקונים) נחוצה עבורו (גדעון עפרת כינה אותם "הזן החדש" בספרו "אמנות מינורית"). אבל זו רק ההתחלה.

כולנו נחיה בחטא

"העיצוב האסתטי של הנפש עוזר לה לפרוץ את גבולות התועלתנות הצרה."
פ. שילר2

אני מאד אוהב את העובדה שהמילה תרבות מופיעה בתנ"ך רק פעם אחת, וזאת בהקשר שלילי. כלומר, שלילי בעיני המחבר: "תרבות אנשים חוטאים" היא חיובית למדי בעיני. החטא, או הטרנסגרסיה, הוא בלב התרבות (מחטא גן העדן ועד אדיפוס המלך). החטא הוא מושג אוניברסלי. אני מרגיש חופשי לקבוע זאת מבלי שעשיתי סקר בכל תרבויות העולם, בדיוק משום שאני מניח שאיפה שישנה תרבות ישנו חטא. ואני סומך על החטא הזה שיציל אותנו גם בעולם פוסט-תרבותי. ההגיון שלי אומר בערך כך: גם בעולם שבו צומצם המכנה המשותף למינימום, עדיין תידרש הסדרה; עדיין יפעלו כוחות שאנחנו מכירים (הרצון הדארוויניסטי לשרוד ולהעביר הלאה, הרצון הניטשיאני לעוצמה, והפחד מהמוות: כולם ילבשו צורות חדשות שאנחנו לא יכולים להעלות על הדעת, כמובן), ואת הכוחות האלו יהיה צורך להסדיר. כלומר יהיו חוקים, ומיד כשיהיו חוקים יהיה חטא. ומה שזה לא יהיה, המדיום שבו חברה מדברת את עצמה ומנסחת את החטא יהיה תרבות. וברגע שתהיה שורה של הצגות כאלה של החטא, יפעל עליהן תהליך ברירה אסתטי.

חישבו על עדינות הטעם שצריך כדי להעריך את אמני הרוקוקו ערב המהפכה, ולעומתם, חישבו כמה קל להעריך את הריאליזם של ז׳אק-לואי דוד. זו האישיות שנבנית באקלים האסתטי של אמנות בלתי תובענית

קיימת נטייה לראות במכתבים על החינוך האסתטי של שילר מעין נסיגה: כשהוא מתבונן על המהפכה הצרפתית אשר הופכת מהבטחה גדולה למרחץ דמים, הוא כמו נוטש את החזית הפוליטית ומתחפר באיכויות המוסריות של היפה. זהו כביכול טקסט אפלטוני קנטיאני: הטוב נמצא ביפה, שהוא נטול ״חפץ עניין״. זוהי קריאה רדודה מאד של שילר. קריאה אחרת (אף היא רחוקה מלהיות מקפת!) יכולה להעביר את הדגש למגמה נוספת בספר: האמנות, הצפייה, העשייה, והביקורת של האמנות, הללו הן חלק מן הנפש השלמה, חלק מ״המידה הטובה״. כשהוא מביט על הרובספיירים3 השוחטים איש את רעהו, הוא רואה אנשים שדבר אינו חסר בחינוכם המוסרי, העיוני או ההיסטורי. זהו חינוכם האסתטי שלוקה בחסר. חישבו על עדינות הטעם שצריך כדי להעריך את אמני הרוקוקו ערב המהפכה, ולעומתם, חישבו כמה קל להעריך את הריאליזם של ז׳אק-לואי דוד. זו האישיות שנבנית באקלים האסתטי של אמנות בלתי תובענית, נטולת ניואנסים וקצוות פתוחים (היטלר: ״להיות גרמני זה להיות מובן!״), שאחראית להיעדר עידון ויכולת למצוא פשרה (עם המציאות!) ומובילה לטירוף פונדמנטליסטי.

הליקטורים מביאים לברוטוס את גופות בניו (1789) מאת ז׳אק לואי-דויד.

הליקטורים מביאים לברוטוס את גופות בניו (1789) מאת ז׳אק לואי-דויד.

 

ציור בסגנון הרוקוקו של מרי לואיז או׳מרפי מאת פרנסואה בושה, 1752.

ציור בסגנון הרוקוקו של מרי לואיז או׳מרפי מאת פרנסואה בושה, 1752.

עכשיו בואו ניקח רגע את הטיעון הזה של שילר ברצינות ונחבר אותו לדברים שנאמרו לעיל. חברה, אפילו מפוזרת, מבודרת וממודרת של יצורים נבדלים ומרוחקים המתקשרים דרך האינטרנט, תבנה מנגנונים של אנינות טעם לא לצורכי בידול מעמדי, אלא משום שהביטוי האסתטי של החטא הוא בעצם ההתמודדות היחידה עם עוצמתו. אנינות הטעם הזו היא הכנה של נפשות עתידיות לקראת המפגש עם העולם. ככל שהעולם מורכב יותר וקשה יותר לתפישה, כך גם תהיה התרבות (אם אפשר לקרוא לה כך).

"וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף יְהוָה אֶל יִשְׂרָאֵל."
במדבר ל"ב, י"ד

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

9 תגובות על לקראת עולם ללא תרבות

01
גיא ג.

מצויין!
עידן קולוניאלי חללי נראה זה מקרוב. הביטוי האסתטי ימשיך לעמוד על כנו והתרבות תפשוט ותלבש צורה בהתאם לחיים עצמם. יחד עם זאת, אין זה הזמן, רגע לפני הפוסט-הומניזם, לחזור לרוסו ולמאמר על המדעים והאומנויות ולשאול את השאלות האתיות על היעד והדרך? האסתטי מזוהה עם הטוב, אך הטוב בהכרח עם האסתטי?

02
הלנה

מרתק! מזכיר לי מאמר של תומס פבל שמגדיר את הבדיון כיצוג של אנשים אשר עוברים ( או לא עוברים) על נורמות חברתיות. אבל רעיון החטא כמגדיר תרבות נראה לי עוד יותר מדוייק.

03
אבי רובין

לאחרונה אנו עדים לשטפון של כתיבה על העתיד, החל ממאמרים כגון זה וכלה בספרים שלמים. הטקסטים האלה מתכתבים אחד עם השני (אינטרטקסטואליות בעגה המקצועית) ובעצם חוזרים על אותו תסריט בגרסאות כאלה ואחרות, תסריט של התפרקות הציביליזציה כפי שהכרנו אותה. החזרה הזאת מעידה על מוגבלות בסיסית של התודעה שלנו. לעולם נשאף לדמיין את העתיד ולעולם נמשיך לטעות בגדול. היסטוריונים הם כנראה המדענים היחידים שמסוגלים לזהות את המוגבלות הזאת, כי היא חוזרת על עצמה שוב ושוב בהיסטוריה של האנושות. מסתבר שהשינויים הגדולים בהיסטוריה האנושית היו בלתי צפויים לחלוטין, ולעתים הם היו ממש מעבר לפינה ואף אחד לא ראה אותם. אך אחד גם לא יכול היה להבחין בהם בגלל שההיסטוריה היא אוסף של נסיבות מקריות. היא גם רצופה ב״ברבורים שחורים״ שאין שום דרך לדמיין אותם. ולכן, יש סיכוי גבה שהעתיד, אפילו זה הקרוב, לא יזכיר במאומה את התסריט הנל ואחרים שדומים לו. התשוקה של הוגים לתאר לקהל המאזינים שלהם את סוף עולמם מוכרת כבר אלפי שנים ויש לה אינספור ביטויים במקורות ההיסטוריים. אבל נשאלת שאלה אחרת- מה פשר העיסוק הגובר בעתיד הדיסטופי או האוטופי או הפנטסטי הזה? מה מעיד העיסוק הזה על נכונותנו להתמודד עם האתגרים שמציב בפנינו ההווה, על העוולות החברתיות והפוליטיות שהוא מזמן לנו?

    04
    ערן.ס

    יפה. ביטאת את מחשבותי, אבי. העתיד אכן אינו צפוי וסביר מאוד כי, כמו שגרס כותב המאמר, כל מערכת הערכים שלנו תשתנה, אבל אז כבר לא יהיה אכפת לנו כי נחיה בתוכה ולא נרגיש שהדבר חריג.

    לשאלתך מה מעיד העיסוק הזה על נכונותנו להתמודד עם האתגרים, אני יכול רק לשער שזו תחילתה של קפיצת דרך בתפישת עולמנו ועתידנו כמין אנושי. בתקווה שזה יביא לשינוי לטובה.

05
דליה יאירי-דולב

בעיני המאמר עוסק בעתיד כמשל. הדיון הוא בהווה. ההווה שאנחנו חיים בו הוא בדיוק העולם של בידול וניתוק, של צורך תמידי בתיווך אפילו בהתמכרות לאמצעי התיווך . עולם שאכן ההגדרה התנכית של ''תרבות'' יפה לו. אין צורך להרחיק לעתיד כדי לדון באסתטיקה, או ביכולת ההבנה של טקסטים שאינם כתובים בשפת הדואר האלקטרוני. דלות השפה היא חלק מעושר הטכנולוגיות התקשורתיות. היא חזרה לשפת סימנים. לרשום במקום לכתוב - זה לא רק ביטוי שנעשה שגור על פי המונים. זה סמל. וזה לא רק בעברית. מי שקרא את רשימותיו של קרל צ'אפק יודע עד כמה התריע על הסמנטיקה המסמלת ערכים. מאמר חשוב וחומר למחשבה.

    06
    אבי רובין

    גם אני שותף לדאגה ולתחושה שאנחנו נשטפים בנחשול של דלות תרבותית שיש לו ביטויים בשפה. השפה המדוברת באמת נהיית רזה יותר מיום ליום. אבל אז אני שואל את עצמי האם תחושה זו היא התופעה המוכרת של דור הזקנים שמבכה את הדור ההולך ופוחת. במבט לאחור, הדור לא הלך ופחת. בכל תקופה ובכל מקום היו פלבאים ונבערים, אבל עליהן אנחנו לא יודעים הרבה כי הם לא כתבו. אנחנו יודעים הרבה על המשכילים של החברות האירו-אסייתיות. גם ביניהם היו צרי אופקים, חדלי אישים וצמאי דם, בדיוק כמו היום. אבל לכתוב הם ידעו. אנשי תרבות בריטים ניסחו תורות גזע (מדעיות, בטח) שאנשי תרבות גרמנים פיתחו ויישמו. התרבות הזאת גם יצרה את הלאומיות, אותה אידיאולוגיה שהולידה את המאה הברברית בתולדות האנושות, המאה שבה נולדתי. אז מה כל זה אומר? זה אומר שאולי אנחנו הנבערים, אלה שחשבו שמילים הן חזות הכל, ושפה היא חזות הכל. אולי הילדים שלנו ידעו טוב יותר, אולי הם יהיו ״תרבותיים״ יותר. ואולי מה שהיה הוא שיהיה. כלומר יהיו משכילים נבערים, משכילים הומניסטיים, בורים צמאי דם ובורים רודפי שלום.

08
אדם

מנקודת מבטו של אדם אחראי הרוצה שנכדיו יהיו בני אדם, השאלה המרכזית אינה איך יראה עולם פוסט-הומניסטי, אלא כיצד ניתן למנוע את הג'נוסייד של השמדת האדם והחלפתו במשהו אחר.

09
יעלי

האנושות מחכה לגאולה! איך שתסתכלו על ההווה הבנתם שהרע והטוב התערבבו עד כדי סנכרון שמאיים על הקיום שלנו.זהו הרגע שאנחנו דורשים לעולם מנהיג אחד שיחזיר אותנו לאורגינליות שלנו. לעידן הזה אני מצפה !