לקרוא דרווין בערבית

לפני שהאסלאם הפוליטי צבר עוצמה בעולם הערבי, אימצו משכילים מוסלמים נודעים את תורת האבולוציה שקראה תיגר על סיפור הבריאה המסורתי. על הקשר ההיסטורי בין האסלאם והמדע המודרני
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

במהלך האביב של 1910 נהג איראני צעיר, שבאותם ימים היה בעיצומה של הכשרה לתפקיד איש דת, לטפס לגג ביתו כדי להשקיף על העצם המוזר שנע בשמי הלילה. אחמד כָּסְרַווי לא הבין במה הוא מביט, אבל באופן אינסטינקטיבי הוא הטיל ספק במה שהאמינו במחוז העני והנחשל שלו, ש"הכוכב המזונב" הזה קשור איכשהו לתהפוכות הפוליטיות באיראן, ושהוא מנבא את חורבן כדור הארץ. תצפיותיו הליליות של כסרווי דווקא מילאו אותו שמחה, ושמחתו רק גברה כשנתקל בכתב העת הערבי "אל-מוקְתטף" ("התמצית"), שגילה לו כי העצם הזה אינו כלי לנבואה, אלא כוכב שביט שסודותיו כבר פוצחו על-ידי אדמונד היילי, אסטרונום אנגלי מהעבר. במוסד שבו למד היה כסרווי ידוע עוד לפני כן ביחסו הלעגני; תגליתו בנושא כוכב השביט הוכיחה לו סופית את טיפשותם של מוריו והפרימיטיביות של שיטותיהם. "הכוכב הזה", הוא ייזכר לאחר מכן, "הוא שהראה לי את הדרך אל הלמידה האירופאית".

אחמד כָּסְרַווי

אחמד כָּסְרַווי

ייתכן שסיפור ההארה של כסרווי הוא קטן ושולי מכדי שמרווה אל-שכרי תכלול אותו ב"לקרוא את דרווין בערבית", ספרה הדחוס, המלומד והמחכים על אודות התפשטות הידע המדעי המערבי בשפה הערבית. ובכל זאת, הוא ממחיש את ההשלכות האנושיות של התופעה שהיא מתארת. כסרווי, בן למשפחת אנשי דת פרובינציאליים, גדל בסביבה שלא בטחה ברעיונות מודרניים. 400 שנה לאחר קופרניקוס התעקשו מוסדות הדת ללמד אסטרונומיה תלמאית להחריד, והטיפול הרפואי שכסרווי קיבל לאחר שחלה בטיפוס כלל הקזת דם שכמעט הרגה אותו – טכניקה שהמערב זנח זמן רב לפני כן, יחד עם תיאוריית ארבע הליחות של גלנוס.

ובכל זאת, איראן – ובעצם רוב האזור – הלכה והשתנתה בימים ההם מהר יותר משהבינו רוב המערביים שביקרו בה. תקרית כוכב השביט של כסרווי התרחשה לאחר המהפכה החוקתית של 1906 באיראן, בתקופה של טלטלה רבה. התומכים בזכותם האלוהית של המלכים התעמתו עם הדמוקרטים, ובהם כסרווי, ששאבו את השראתם מצורות הממשל המערביות. בשלב מאוחר יותר, החל מאמצע שנות ה-20, כשהמלך הרודני רזא שאה פהלווי השיק תוכנית של מודרניזציה חילונית (שאותה המשיך בנו, מוחמד רזא שאה), הפך כסרווי להוגה דעות שלא מסתיר את דעותיו, בכיר המתנגדים לאנשי הדת ולמיסטיקה. ב-1946 הוא נרצח על-ידי מתנקשים אסלאמיסטיים.

ההמונים נותרו אדוקים ומחוברים לאמונותיהם התפלות, אבל הערבים והתורכים המשכילים שעבדו במקצועות חדשים ובשירות המדינה המודרני, הטילו ספק בתפיסות המסורתיות בחופשיוּת שכמעט ולא רואים עוד בימינו

בדומה לכסרווי, יותר ויותר אנשים במזרח התיכון שינו את תפיסתם. לא רק מפני שהוגים מערביים פיתחו דרכים חדשות להגשמה אנושית – פוזיטיביזם, רוחניות חילונית, אבולוציה חברתית – אלא גם בגלל הטכנולוגיה, שהאיצה את התהליך. רק כמה עשרות שנים קודם לכן הודו אנשי הדת והמעתיקים המקצועיים של כתבי הדת בתבוסה במאבק שניהלו זה מאות שנים לבלימת השפעותיו המשחיתות של מכבש הדפוס, וקשה להפריז בחשיבותו של פרץ הפרסום שבא לאחר מכן. הדפוס, יחד עם החינוך החילוני המתפשט, חולל תמורה בחברה אנאלפביתית כמעט לחלוטין והפך אותה לחברה אוריינית בחלקה. סחר העבדים הוצא מחוץ לחוק, אף על פי שהוא נמשך באופן בלתי חוקי.

עד אז היה לשיח'ים ולממשלה מונופול על הידע, אך כעת קיבלה האליטה המתרחבת גישה למידע רב במגוון עצום של תחומים. בין 1880 ל-1908, מספרת לנו אל-שכרי, יותר מ-600 עיתונים וכתבי עת שונים נוסדו במצרים לבדה. הבולט ביניהם היה "אל-מוקתטף", שמספר קוראיו היה גדול בהרבה מתפוצתו בת 3,000 העותקים. לדוגמה, קבוצה של קוראים נאמנים בבגדד חברו יחד כדי לעשות מינוי לעיתון. אל-מוקתטף היה הביטוי העממי לתנועת תרגום שהחלה מוקדם יותר באותה מאה עם מדריכים צבאיים ורפואיים וטקסטים בולטים מתקופת ההשכלה (בין החביבים ביותר היו "הרהורים בגורמים לגדולת הרומאים ולשקיעתם" מאת מונטסקייה ו"הרפתקאותיו של טלמאכוס" מאת פנלון). אל-מוקתטף סיפק לקוראיו מאמרים מכתבי עת כגון "Popular Science" – פעמים רבות ללא אזכור המקור – במגוון נושאים שבהם עיבוד זכוכית, מיקרוסקופים וטיפוח שיער שופע, והציג מדענים כגון תומאס האקסלי, ארנסט הקל ולואי פסטר.

התפוקה הספרותית והעיתונאית הזאת התאפשרה בחלקה בזכות מאמצי הרפורמה הרשמיים שיזמו הסולטן העות'מאני מאיסטנבול והווסל המרדן שלו, הח'דיו ממצרים, ושמטרתם הייתה מודרניזציה צבאית, הרחבת ההשכלה ושירותי הבריאות והטמעת טכנולוגיה מאירופה. היו הצלחות מסוימות, כגון חיסול מגפת הדבר ושיפור אטי בשיעורי האוריינות, ותוך זמן קצר כבר נהנתה האימפריה העות'מאנית מרכבות וקווי טלגרף. אך לגורמים מסורתיים רבים נראתה הרפורמה כאשליה שתוביל לחורבן כלכלי, כאשר הביטוי שהמחיש את האשליה הזו בצורה הטובה ביותר הוא הצהרתו מ-1878 של הח'דיו איסמעיל, שליט מצרים (בפני ועדה בינלאומית לפשיטות רגל). הוא הכריז: "ארצי כבר אינה באפריקה; כעת אנו חלק מאירופה".

בשלב זה, העות'מאנים המוסלמים כבר השתמשו יותר ויותר במילה "תָטָווּר", תחדיש שהוכנס לשימוש על ידי אל-מוקתטף ומשמעותו "אבולוציה", וכן במונח "דרוויניה" שמשמעותו "דרוויניזם" (התנועה לתרגום טקסטים מאנגלית ומשפות אירופאיות חוללה שינוי בערבית ובתורכית העות'מאנית דרך מילים חדשות, תחביר מפושט וישירוּת שבאה על חשבון הניסוחים המפותלים הישנים). ההמונים נותרו אדוקים ומחוברים לאמונותיהם התפלות, אבל הערבים והתורכים המשכילים שעבדו במקצועות חדשים ובשירות המדינה המודרני, הטילו ספק בתפיסות המסורתיות בחופשיוּת שכמעט ולא רואים עוד בימינו.

מאז שנות ה-40 של המאה ה-19 נודעה איסטנבול כחממה אתאיסטית – הסטודנטים לרפואה היו ידועים לשמצה – וב-1887, הקצין לשעבר בשיר פוּאט התאבד כ"ניסוי מדעי". שיבלי שומייל, חסיד המטריאליזם הידוע ביותר במצרים, היה רופא ידוע ותרגם את הדרוויניסט הגרמני לודוויג ביכנר. שומייל תיאר את הנפש כתוצר של תהליכים חומריים ונראה שהתענג על השנאה שהופנתה כלפיו, שכן הוא כתב ש"כל המהומה הזאת גרמה לי לרצות לסטור לאנשים על פניהם כדי להעיר אותם מהתרדמת שהם שקועים בה. הם דרים בקיפאון, בשולי הקיום, לא מתים ולא חיים".

בסביבה הבלתי צפויה הזאת, העורכים של אל-מוקתטף, יעקוב סרוף ופארס נימר, קיבלו החלטה שלא להציג את הדרוויניזם בתור מה שהוא – תיאוריה חתרנית ביותר. התרגום הערבי המלא ל"מוצא המינים" נעשה זמין לציבור רק ב-1918; עד אז הספר היה ידוע בזכות פרפראזות ופרשנויות כמו אלה שכתבו סרוף ונימר. כדי לעזור לציבור לעכל את רעיונותיו של דרווין הם מהלו אותם באלה של בן דורו, חוקר הטבע אלפרד ראסל וולאס – ובייחוד בתפיסה שאמרה כי "כל החיות מתפתחות זו מזו מלבד בני האדם". סרוף ונימר הסכימו עם וולאס שהתודעה האנושית ותכונות כגון פיקחות וכישרון אמנותי לא נובעות מברירה טבעית, אלא מ"עולם רוחני בלתי נראה". הנוסחה הזאת אפשרה להם לקבל את רוב הצעותיו של דרווין בלי להדיח את האדם ממעמדו הרם לצד אלוהים.

"מתפללים בקהיר״ מאת ז׳אן-לאון ז׳רום.

"מתפללים בקהיר״ מאת ז׳אן-לאון ז׳רום.

בדיוק כפי שנעשה שימוש בדרוויניזם במחלוקות פוליטיות בבריטניה, כאשר מלתוסיאנים, אנשי תורת הגזע, כמו גם מתנגדי העבדות שאבו ממנו צידוקים, כך הייתה ל"דרוויניה" השפעה על המצב במצרים. המדינה נכבשה על-ידי הקולוניאליסטים הבריטיים ב-1882, במהלך אשר הזניק את "המרוץ לאפריקה" שבמהלכו נפלו כ-80 אחוזים מהיבשת לידיים אירופאיות. ב-1898 הביס הגנרל קיצ'נר את המהדיסטים הסודנים באומדורמאן וסיפח את מה שהמצרים החשיבו לעורף הטבעי שלהם; זאת הייתה תצוגה אכזרית במיוחד של העוצמה הצבאית האירופאית – הבריטים איבדו 47 חיילים בלבד, לעומת 10,000 הרוגים מוסלמים.
"חוק הברירה הטבעית", ציין הלאומן המצרי המיואש קאסם אמין, דרבן את האירופאים "המונעים בקיטור ובחשמל" לגזול את עושרה של כל מדינה חלשה מהם. "מבחינת אמין", כותבת אל-שכרי, "ומבחינת הוגים ערבים רבים בני זמנו, המפגש עם העולם המערבי היה בפני עצמו דוגמה ל'מאבק הקיום' בין מדינות".

יפן, שעברה תהליך מהיר של תיעוש, הנחילה לרוסיה הצארית תבוסה מפתיעה במלחמה של 1904-5, ובכך הוכיחה שההתפתחות הטכנולוגית והקדמה לא פסחו על ארצות המזרח. עורכי אל-מוקתטף הלינו כי בעוד שהיפנים הקדישו את מרצם להתפתחות מדעית, "רוב [אנשי הדת] שלנו עדיין חוזרים שוב ושוב על הדברים שהם אומרים כבר 1,000 שנה, כמו בקר שמעלה גירה; זה מעורר בחילה".

גבולות הידע הלגיטימיים לא הוגדרו עוד על-ידי הטקסטים שנלמדו בבתי הספר הדתיים ושזכו לרוב לפירושים מילוליים חונקים. בפועל, הם החלו לכלול כל תוצר אינטלקטואלי מכל מקום בעולם

בשלב זה, מספרת לנו אל-שכרי, פחות ופחות אנשים הקשיבו לסרוף ונימר; הזן החדש של הלאומנים המצרים סלד מיחסיהם הטובים עם השליטים הבריטים. "הישמרו כי בקרוב תובלו לטבח, בני אתונות", הצהיר מכתב לעורכים; "תוך זמן קצר תמוגרו ובית הדפוס של עיתונכם המתועב יהיה לעיי חורבות". ייתכן שבשלב זה כבר ברור ש"לקרוא את דרווין בערבית" עוסק בנושא רחב יותר משאפשר היה להבין מכותרתו. הוא מתאר את התסיסה האינטלקטואלית שחלה במצרים בשעה שהמדינה נאלצה להתמודד עם הדרוויניזם והשלטון הקולוניאלי גם יחד, ואת הליברליזם האסלאמי שזרח לרגע לפני שאורו כמעט וכבה תחת צלן של האידיאולוגיות האכזריות של המאה ה-20.

למרות יחסו השלילי של אל-מוקתטף למנטליות של אנשי הדת, חלה התרחבות עצומה בידע החילוני שאליו נחשפו מצרים משכילים (ובהם שיח'ים רבים). גבולות הידע הלגיטימיים לא הוגדרו עוד על-ידי הטקסטים שנלמדו בבתי הספר הדתיים ושזכו לרוב לפירושים מילוליים חונקים. בפועל, הם החלו לכלול כל תוצר אינטלקטואלי מכל מקום בעולם.

ב-1798, בזמן הפלישה הצרפתית, אנשי הדת הבכירים במצרים הגיבו למפעל המדעי של מלומדי נפוליאון בתערובת של בוז ואי-הבנה. אחד מהם הביע מורת רוח על מנהגם של חוקרי הטבע הצרפתים לשמר מינים לא מוכרים לשם מחקר עתידי – הלוא מסופר כי הנביא הכריז שישנם 10,000 סוגי חיות מעל פני המים ו-20,000 סוגי דגים תחתם, ועל כן אין סיבה לטרוח ולאשר את מה שכבר ידוע, וממקור מוסמך הרבה יותר.

כמאה שנה לאחר מכן, המדינה השתנתה לבלי הכר. השינוי היה גדול עד כדי כך, שלתפקיד המופתי הראשי – הגורם המשפטי הבכיר במדינה – נבחר מעריץ של דרווין שהתכתב עם טולסטוי וניצל את שליטתו בשפות אירופאיות כדי לספוג כמה שיותר ידע מן הכופרים. המופתי הזה, מוחמד עבדה, ידוע כיום כאחד ההוגים הליברליים האסלאמיים המשפיעים ביותר. אל-שכרי עוסקת בדמותו בהרחבה.

מוחמד עבדה, הידוע כיום כאחד ההוגים הליברליים האסלאמיים המשפיעים ביותר.

מוחמד עבדה, הידוע כיום כאחד ההוגים הליברליים האסלאמיים המשפיעים ביותר.

האינסטינקטים הרפורמיסטיים של עבדה התחדדו כשלמד באל-אזהר, מוסד לימוד אסלאמי עתיק בקהיר, שהיה ידוע באותו זמן כמוסד שפל, מבולגן ועוין למדע המודרני (עבדה אמר בהמשך שאת מעט הידע שברשותו רכש "לאחר 10 שנים שבמהלכן טאטאתי את הטינופת של אל-אזהר ממוחי"). אחד המנטורים הראשונים שלו היה ג'מאל א-דין אל אפגאני, הפאן-אסלאמיסט שובר המוסכמות שבעקבותיו הגיע עבדה לפריז (אפגאני הוגלה לשם); אבל עבדה למד רבות גם מההוגים המערביים, כולל הרברט ספנסר, הפילוסוף ואיש החינוך הבריטי. תפיסותיו של ספנסר, אשר ראה את החברה כאורגניזם בעל חוקים אבולוציוניים משלו ודחה את המטריאליזם הטהור, תאמו את רעיונותיו של עבדה עצמו.

ב-1903, במהלך אחד ממסעותיו באירופה, שבגינם האשימו אותו מבקריו כי הוא מתעניין בתרבות המערבית יותר מאשר בתרבותו שלו, ביקר עבדה את ספנסר בביתו שבברייטון. הפילוסוף האנגלי הקשיב לדברים שאמר עבדה על אלוהים ("ישות, לא אדם") לפני שקבע כי המופתי ובעלי בריתו הם "אגנוסטיקנים מאותו זן של האגנוסטיקנים שלנו". עשרים שנה לאחר מכן ייעץ עבדה לאל אפגאני להסתיר את ביקורתו על התרדמת האינטלקטואלית של החברה האסלאמית וגער בו: "את ראש הדת נערוף אך ורק בחרב הדת". מתנגדיו של עבדה פקפקו ללא הרף ביושרה הדתית שלו, ואחד מהם אף האשים אותו ואת בעלי בריתו בניסיון "להפוך את המסגד לבית ספר לפילוסופיה וספרות כדי לכבות את אורו של האסלאם".

בפועל היה עבדה פוריטן וחדשן בעת ובעונה אחת. מצד אחד הוא גינה תופעות שנראו לו כסטייה מהאסלאם הטהור של ימי הנביא. הוא התנגד לסגידה במקדשים הסוּפיים, כיוון שתפס את הזרם הסופי ככפירה כיתתית מאוחרת יותר

בפועל היה עבדה פוריטן וחדשן בעת ובעונה אחת. מצד אחד הוא גינה תופעות שנראו לו כסטייה מהאסלאם הטהור של ימי הנביא. הוא התנגד לסגידה במקדשים הסוּפיים, כיוון שתפס את הזרם הסופי ככפירה כיתתית מאוחרת יותר. בעניין זה הייתה הסכמה מפתיעה בינו לבין הווהאבים מחצי האי ערב, שאת הדוקטרינות שלהם אנו מקשרים כיום לאסלאם הקודר והלגליסטי של ערב הסעודית המודרנית.

בה בעת, הוא התנגד באומץ למאות שנים של פרשנות מילולית, ונהג לפרש טקסטים דתיים על דרך המשל. אחת הדוגמאות לכך היא ההתייחסות הקוראנית לבריאת כל האנשים "מנפש יחידה". לטענתו של עבדה, הנפש המדוברת לא התייחסה רק לנפשו של אדם הראשון, אלא לאנושות כולה: "כל בני האדם הם אחים באנושות, ולכן לא משנה אם הם טוענים שמוצאם מאדם הראשון או מקוף או מכל דבר אחר". אחד ממבקריו עקץ אותו: "אם תבקשו ממנו להכין חוזה נישואין, הוא יכתוב אותו לפי [אסכולת] דרווין".

עבדה גינה את סירובם של אנשי הדת להסתמך על שיקול דעת עצמאי (הידוע בשם "אג'תהאד") בעת פירוש חוקי האסלאם. השיח'ים האלה טענו כי "שערי" האג'תהאד נסגרו מאות שנים קודם לכן, אבל עבדה הכריז כי הם נפתחו מחדש, ופרסם פַתוות (פסקי הלכה) חדשניות ושערורייתיות, כמו זו שביטלה את האיסור האסלאמי על תשלומי ריבית. הפסיקה הזאת עוררה בחוגים הדתיים דיון שעדיין לא נפתר לגבי הגדרתה של ריבית קצוצה ולגבי התנאים שבהם הלוואות בריבית מותרות. לדוגמה, ממשלת האחים המוסלמים של מצרים עוררה מחלוקת בקרב אנשי הדת בנוגע להסכמתה העקרונית לקבל הלוואה מקרן המטבע הבינלאומית – לפני שהנשיא מוחמד מורסי הודח ב-2013.

בדומה לרפורמטורים מוסלמים אחרים, עבדה האמין שהאסלאם, לאחר רפורמה, יהיה חבר נאמן יותר למדע מאשר הנצרות, כי הוא חשב שהדוקטרינות הנוצריות של טרנסובסטנציאציה ואבהותו של אלוהים על ישו מדירות אותה מתחומי הדיון הרציונלי. בהתלהבותו להוכיח את התאימות בין האסלאם למדע יצר עבדה מין פרשנות הפוכה – הוא התחיל באמת המדעית ואז מצא לה סימוכין, מעורפלים ככל שיהיו, באסלאם.

עבדה טען שה"שדים" המוזכרים באסלאם עשויים להיות "אותם גופים חיים זעירים שמכונים כיום 'מיקרובים' ונגלים לעינינו תחת המיקרוסקופ", ובכתב עת שהוא ייסד נכתב כי מגוון היבטים אחרים של המדע המודרני, החל מהשערת הערפילית לגבי מוצא מערכת השמש, עבור בסהרוריות וכלה באמבריולוגיה ובחידושים טכנולוגיים כגון הטלפון והמטוס, נצפו גם הם על-ידי האסלאם.

בסופו של דבר, הפוליטיקה המצרית והמדיניות האימפריאלית מנעו מעבדה לשנות את מצרים ואת אל-אזהר כפי שרצה. הבריטים, שבהם תלה את תקוותיו לרפורמה חינוכית – מהלך לא חכם מצדו, כיוון שהאנגלופיליה עדיין מכתימה את שמו – העדיפו לייצר עובדי מדינה יותר מאשר תושבים בעלי יכולת חשיבה עצמאית. ובכל אופן, המושל הבריטי במצרים, הפרוטסטנטי השרירי לורד קרומר, לא האמין שאפשר לחולל שינוי אצל עם "הכורע תחת נטל תורתו המכבידה ומוסדותיו המקובצים סביב הקוראן".

עבדה מת מסרטן ב-1905, מיואש מהקמפיינים העיתונאיים והמזימות שהופנו נגדו. למרות שלא הצליח לחולל שינוי במוסדות המצריים, כהונתו כאיש הדת הבכיר במצרים הייתה פסגת המחשבה הליברלית בעולם הערבי המודרני

עבדה מת מסרטן ב-1905, מיואש מהקמפיינים העיתונאיים והמזימות שהופנו נגדו. למרות שלא הצליח לחולל שינוי במוסדות המצריים, כהונתו כאיש הדת הבכיר במצרים הייתה פסגת המחשבה הליברלית בעולם הערבי המודרני. הוא החדיר רעננות חדשה לפרשנות האסלאם ושם דגש על יכולתו לקיים מערכת יחסים הדדית ופורייה עם הידע והפוליטיקה העולמיים. החזון של עבדה היה גמיש, הומני ואוניברסלי; במונחים דרוויניסטיים, הוא ביכר את "חוק העזרה ההדדית" על פני "הישרדות הכשירים ביותר". אך חזונו לא שרד.

לאחר מלחמת העולם הראשונה חילקו ביניהן בריטניה וצרפת את האימפריה העות'מאנית לשעבר ובכך שמו סוף לכל התקשרות הדדית פורה. לבו של עולם האסלאם נשלט כעת על ידי כוחות נוצריים, ולשליטה הזאת הייתה תגובה מידית – הופעת האחים המוסלמים במצריים, השתלטות בית סעוד על אזור החיג'אז ועלייתם של קציני צבא לשלטון באיראן ובתורכיה. אפשר לומר ששני הזרמים הא-ליברליים של המזרח התיכון המודרני, האסלאמיזם והמיליטריזם, קיבלו דחיפה משמעותית ממקימי האימפריות מהמערב.

הדרוויניה שינתה את צורתה, או הודחה ממעמדה. האאוגניקה צברה חסידים רבים בקרב הסוציאליסטים המצריים, כגון סלאמה מוסא (שקרא לסירוס הבלתי כשירים). הייתה תכונה רבה סביב המהפכה הבולשביקית והמהפכה החברתית של אטאטורק בתורכיה, שנתפסו שתיהן כאנטי-קולוניאליות. תנועת ה"פרעוניזם" – ניסיון לקשור בין מצרים המודרנית להישגי העבר הקדום – נתנה מענה לכמיהתם של הלאומנים למעמד גבוה בהיררכיית המינים. תורכים ואיראנים פטריוטים בנו גם הם שושלות משל עצמם (והאיראנים אף גילו את "בני הדודים" האריים בגרמניה הנאצית). תיאוריות הגזע לא התמקדו במוצאם המשותף של כל העמים, בין שיהיה מוצא זה מאדם או מהקופים. "תקופת השפעתו של דרווין על החיים האינטלקטואליים הערביים הלכה והתקרבה לסיומה", כותבת אל-שכרי. הלהט הפאן-ערבי שגמאל עבד אל נאצר ייצר כשהלאים את תעלת סואץ ב-1956, נפל במהרה קורבן ליריבויות לאומיות ולקיטוב של המלחמה הקרה. האסלאם הפוליטי צבר עוצמה, ואף על פי שהיבטים מסוימים של המדע הדרוויניסטי נלמדים כיום בתורכיה, מצרים ואיראן, הרעיונות האלה לא קוראים תיגר בצורה משמעותית על התיאור האסלאמי של הבריאה, הדומה ברוב מובניו לגרסה המקראית. יתרה מזו, כותבת אל-שכרי, לעתים קרובות התפיסות המדעיות נצבעות בגוונים של "פוזיטיביזם טרנסצנדנטלי", הרהורים על "פלאי הבריאה בטבע – כפי שהתגלו על-ידי המדע המודרני ונצפו בקוראן". קבוצות פנאטיות, כגון טאליבן ובוקו חראם, נוקטות גישה אנטי-דרוויניסטית בוטה.

לאחר עשרות שנים של תמיכה מערבית בשליטים הצבאיים במזרח התיכון, נראָה שהאביב הערבי של 2011 מבשר את תחיית הליברליזם האסלאמי שפותח על-ידי אנשים כגון מוחמד עבדה. החל מא-נהדה בתוניסיה וכלה במתונים שבקרב האחים המוסלמים (ואפילו הרפורמיסטים באיראן השיעית), ישנה תמיכה נרחבת בחזון של הרמוניה בין האסלאם לבין המדע והערכים המודרניים. אבל גם המיליטריזם והאסלאמיזם הפגינו נחישות והתחזקו שוב בסוריה ובמצרים. ותורכיה מצדה, שהייתה בעבר מקור של תקווה לסובלנות נוסח עבדה, סטתה לעבר אוטוריטריות אסלאמית.

הדרוויניה אינה רק מערכת מדעית, אלא גם סמל לסקרנות אינטלקטואלית ותפיסה פרוגרסיבית של המצב האנושי. המפלות שהיא נחלה בשנים האחרונות נוראות פחות משנדמה. לא רק כי מספר רב של מוסלמים אימצו את הערכים המודרניים, אלא גם כיוון שהמערב כבר לא מספק תמיכה בלתי מעורערת לרודני האזור. בטווח הקצר, עתידו של המזרח התיכון נראה קודר, אבל הליברליזם יוכל לשרוד בתוך המסגרת האסלאמית.

כריסטופר דה בלייג הוא עיתונאי המתמחה במזרח התיכון ובדרום אסיה. ספרו האחרון הוא "Patriot of Persia: Muhammad Mossadegh and a Tragic Anglo-American Coup" מ-2013.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי כריסטופר דה בלייג, New York Review of Books.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על לקרוא דרווין בערבית