לקרוא לכלב בשמו

בין הכללה ואמירה מדויקת, בין תיאור ישיר ומטפורה: השפה, שהרי בלעדיה אי-אפשר
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

בסיפורו "פוּנֶס הזכרן" מספר חורחה לואיס בורחס על אדם בשם אירֶנֶאוֹ פוּנֶס, שבשל תאונה איבד את היכולת לשכוח ולו פרט אחד שנחרת בחותמי חושיו:

"פונס זכר לא רק כל עלה של כל עץ בכל יער שהכיר, אלא גם כל פעם מן הפעמים שהבחין בו בחושיו או העלה אותו בדמיונו".

יכולת זו, שמצטיירת במבט ראשון כמתת אל מופלאה, מתגלה מהר מאוד כעול קוגניטיבי מן המעלה הראשונה:

"חוששני שלא היה מוכשר ביותר לחשיבה. לחשוב משמע לשכוח הבדלים, להכליל, להפשיט. בעולמו הגדוש-מדי של פונס לא היו אלא פרטים, מידיים כמעט" [מתוך "פונס הזכרן", מתוך "בדיונות", הוצאת הספריה החדשה, 1998, תרגומו של יורם ברונובסקי].

אנחנו לא מסוגלים להעניק לכל אובייקט או תהליך את החד פעמיות שבה אנו תופסים אותו.

ואכן, בחיי היום-יום שלנו, אנחנו לא מסוגלים להעניק לכל אובייקט או תהליך את החד פעמיות שבה אנו תופסים אותו. היכולת להפשיט מכל פרט שאנו תופסים את יחודיותו, וכך לזהות דפוסים שחוזרים על עצמם על אף שאינם זהים, היא אינטגרלית ליכולת המחשבה שלנו. אלמלא הייתה לנו היכולת להתעלם, לא היינו יכולים להפוך פעולות רבות כל כך שלנו לאוטומטיות. זהו מכניזם קוגניטיבי יעיל וחסכוני, המאפשר לנו לשרוד בעולם מבלי לטבוע בתוך כמות הפרטים שאנחנו נחשפים אליהם.

שלט על אזור ללא כלי רכב

שלט המורה על אזור ללא כלי רכב. תצלום: איאן בריטון

כמו כן, אלמלא היינו יכולים להכליל, לא היינו יכולים לתקשר. הכושר השפתי שלנו (כמו גם התפיסתי בכלל) אמון על יכולתנו להפשיט מאירועים את יחודיותם, וליצור הכללות. ההכללות האלו קיימות בכל רובד של השפה: לכל החיות ההולכות על ארבע ונובחות אנחנו קוראים בשם אחד, על אף שהן בוודאי נבדלות אחת מן השנייה. כשאנחנו מעוניינים לדבר על קבוצה של פרטים, ולא על פרט בודד, אנחנו משתמשים בסימן מסויים ("ים" או "ות" בעברית), על אף שיש הבדל דרמטי בין שתי כוסות ליין לחמש כוסות יין. כשאנחנו מדברים על משהו שקרה בעבר אנחנו מחילים הטייה מסויימת על הפעלים שאנו משתמשים בהם, גם אם עבר זמן רב בין האירוע שבו קניתי מכונית לבין זה שנהגתי בה. התקשורת השפתית בנויה על קונבנציות של הכללה שמאלצות אותנו לשים בצד את היחודיות של כל דבר ודבר שאנו מדברים עליו על מנת שנוכל לתקשר באופן יעיל. ואכן, פונס מסיפורו של בורחס מתקשה להתמודד עם התכונה הזו של השפה האנושית:

"לא זו בלבד שהתקשה להבין שהסמל הקיבוצי "כלב" חל על פרטים נבדלים כה רבים ושונים בגודלם ובצורתם; אלא גם הפריע לו שהכלב של שלוש וארבע-עשרה דקות (במבט מהצד) זהה בשמו לכלב של שלוש ורבע (במבט מלפנים)".

אלמלא היינו יכולים להכליל, לא היינו יכולים לתקשר.

השפה לא רק בנויה על הכללות, אלא זהו גם האופן שאנחנו לומדים אותה ומשתמשים בה. בשנים האחרונות, עדויות רבות מצביעות על כך שהידע השפתי והאופן שבו ידע זה נלמד מבוססים על מנגנונים קוגניטיביים כלליים של הפשטה, הכללה וניבוי. כלומר, אנו שמים לב לתופעות שחוזרות על עצמן בשפה שלנו, ואנחנו נעזרים בהן על מנת להשתמש בשפה: גם להבין את הנאמר לנו וגם להפיק מבעים בעצמנו. דוגמא אחת מני רבות היא הפרדה של הרצף האקוסטי למילים. אחד מהאתגרים הרבים ברכישת שפה הוא ללמוד כיצד להפריד את רצף הדיבור למילים מובחנות (שכן אנחנו לא באמת מדברים עם רווחים בין מילה למילה). מתברר שאנחנו רגישים לאינפורמציה ההסתברותית הקיימת בקלט הלשוני: הסבירות ששתי הברות מסוימות יופיעו אחת אחרי השניה גבוהה יותר כאשר שתיהן מרכיבות מילה אחת, מאשר כשהן שייכות למילים שונות. למשל, ברצף הצלילים תינוק חמוד, ההסתברות שתופיע ההברה נוק אחרי ההברה תי גבוהה יותר מהסבירות של הופעה של ההברה חַ אחרי ההברה נוק. עובדה סטטיסטית זו נמצאה כאמצעי חשוב ביותר המאפשר לילדים ומבוגרים להפריד בין מילים כאשר אנחנו שומעים דיבור רציף של שפה שאיננו מכירים. חשוב מכך, במחקר רב השפעה משנת 1996, קבוצת חוקרים מאוניברסיטת רוצ'סטר מצאה כי פעוטות בגיל שמונה חודשים בלבד מסוגלים להשתמש במידע הזה על מנת להבין את הגבולות בין מילים בשפה חדשה.

ממצאים מראים כי אנו משתמשים בהסתברויות הקיימות בשפה לא רק ברמת ההברות: דוברים רגישים לשכיחויות של מילים, צירופי מילים ומבנים תחביריים שונים. מחקרים רבים מראים כי בעת עיבוד שפה בזמן אמת, השומע יוצר ניבויים לגבי הצלילים המסוימים, המילים המסוימות והמבנים המסוימים שהוא עתיד לשמוע. הניבויים הללו אינם ניחושים, אלא הם מושפעים מהסטטיסטיקה שברשותו מתוך היכרותו עם שפתו. ישנה ספרות ענפה, לדוגמא, על כך שיכולת עיבוד המשפטים של דוברי שפה נשענת על ניבויים שהם עושים בזמן אמת: כאשר אנשים קוראים או שומעים משפט, הם נעזרים בניסיון שלהם עם השפה (פירוש הדבר, בסטטיסטיקה שיש להם על האופן שבו השפה שלהם מתנהגת) על מנת ליצור תחזיות בנוגע לאופן שבו המשפט ממשיך.

השיחה בקרון רכבת תחתית

"השיחה", תצלום: ניקי מאניקס

ככל שהמשך המשפט תואם לסטטיסטיקה הקיימת של השומע, כך הוא מעבד אותו בקלות יותר. למשל, נסתכל על המשפט: He knew the feeling was mutual. דוברי אנגלית יודעים, למשל, שלאחר הפועל knew יכול להופיע שם עצם כלשהו (למשל, the feeling) או משפט שלם (למשל, the feeling was mutual). כאשר המשפט משולל הקשר, לכאורה, אין לקוראת דרך לדעת כיצד הוא יסתיים. אולם נמצא כי בעת קריאת הפועל, יש לקוראת כבר ניבוי בנוגע לאופן שבו המשפט ימשיך, בהתאם לתפוצה הסטטיסטית של שני סוגי ההמשכים באנגלית. כאשר הקוראת תגיע למילה was, היא כבר תבין מהי האופציה המתאימה במקרה זה. ספציפית, אם האופציה המתאימה היא האופציה הסבירה פחות מבין האפשרויות, היא תקרא את המילה לאט יותר בהשוואה לאותה מילה שתופיע במשפט שבו הופעתה צפויה יותר. פירוש הדבר שדוברים מתכוננים לקראת המשך המשפט בהתבסס על הסתברויות הזמינות להם בנוגע לאופן שבו בנויים משפטים בשפה.

עוד נמצא, כי חוקרים יכולים בזמן הניסוי לחשוף את הנבדקים להתפלגות שונה של חלקי משפט מזו הקיימת בשפה בדרך כלל, וכתוצאה לשנות את הציפיות שלהם. לדוגמא, כיוון שמשפטי זיקה (את מכירה את הילדה שלמדה לגלוש) הם נפוצים הרבה פחות בדיבור היומיומי מאשר משפטים ללא פסוקית זיקה (את מכירה את הילדה כבר כמה חודשים), הציפיה של נבדקים להיתקל בפסוקית זיקה כשהם קוראים משפט היא נמוכה. אולם, אם במהלך ניסוי מסוים נבדקים נחשפים לכמות גדולה יותר של משפטי זיקה, הם מפתחים בהדרגה ציפיה גבוהה יותר ויותר להופעת פסוקית זיקה בעת קריאת משפט. ממצא זה ממחיש את העובדה שבתור דוברי שפה אנחנו מתאימים את עצמנו למאפיינים הסטטיסטיים של השפה, גם אם היא משתנה. כלומר, אנחנו לא לומדים את הסביבה הלשונית שלנו פעם אחת ולתמיד, אלא אנחנו תמיד קשובים לאינפורמציה הלשונית שסביבנו. כפי שאם נגיע לעיר חדשה נשהה את ההרגלים הישנים שלנו על מנת להכיר את המאפיינים של העיר החדשה, כך בסיטואציה שפתית חדשה; בשימוש בשפה אחרת, במשלב אחר, או אפילו בשיחה עם דובר אחר - נרגיל ונתאים את עצמנו למאפיינים הלשוניים החדשים.

אלו הן רק דוגמאות להפשטות והכללות שאנו עושים דרך קבע ברכישה ובעיבוד שפה. זה המקום לציין, כי אמנם אנו מתגלים כיצורים דקי הבחנה בכל הנוגע לדפוסים חוזרים בשפה, אולם במרבית המקרים אנו מבצעים את החישובים הללו באופן אוטומטי ולא מודע. בדיוק כפי שאנו נושמים, מעכלים ומחשבים את הפרופורציות של החפצים בסביבתנו כאשר אנו נעים במרחב מבלי לתת על כך את הדעת, כך גם אנו מעבדים ומפיקים שפה באופן אוטומטי, מבלי להסגיר את המנגנונים המורכבים המאפשרים לנו לעשות זאת. כך, אם אצא לרחוב, ואשמע מישהו אומר "האוטובוס מתקרב", אבין את המשפט באופן מיידי ואוכל להגיב בהתאם; אני יודעת מה אומרת כל מילה במשפט הזה מבלי להתעכב עליהן, ואני מכירה את כללי הצירוף של שמות עצם ופעלים בעברית כך שהמשפט שנאמר לי ברור לי באופן מיידי בתור דוברת עברית. כמו כן, אם מישהו שראה סרט יאמר לי שהוא היה "חבל על הזמן", אבין מיד, ללא חישובים ארוכים, שהוא חשב שהסרט היה מצויין (על אף שהצירוף המיידי של המילים הללו יכול לגרום לאוזן הבלתי מיומנת לעברית מודרנית לרושם אחר). מנגנוני העיבוד שאנו משתמשים בהם משטיחים את הייצוגים העשירים שלנו של "אוטובוס", "מתקרב", "חבל", "זמן" וכו', והופכים אותם ליצוגים "רזים", מה שמאפשר לנו לקודד אותם ואת היחסים ביניהם, לגבש הכללות וכך לתקשר באופן יעיל.

אבל לצד הצורך שלנו לתקשר ביעילות, לעתים הכלליות שכופה עלינו השפה מקשה עלינו. אורה, הגיבורה של "אישה בורחת מבשורה" של דוד גרוסמן, תמהה על כך שאת הרגשות שהיא מרגישה לשני הגברים שמלווים אותה לאורך חייה, אברם ואילן, מכנים באותו שם - "אהבה". כיוון שהשפה מושתתת על סימנים מוסכמים המכלילים אינסוף חוויות, לפעמים אנחנו צריכים לשבור את החוקים על מנת להביע את החד פעמיות שאנחנו חווים. בסרטו של וודי אלן, "אנני הול", כשאלווי רוצה לומר לאנני שהוא אוהב אותה, הוא נתקל בבעיה הזו בדיוק:

Love is too weak a word for what I feel - I luuurve you, you know, I loave you, I luff you, two F's, yes I have to invent

 

אם כך, על אף שהשפה מאפשרת לנו לתקשר באופן יעיל (באמצעות אריכטקטורה מאלפת שתעסיק עוד חוקרים רבים בניסיון להבינה), לעתים אותן הסיבות שהופכות אותה למערכת תקשורתית מוצלחת כל כך הן אלו שמקשות עלינו להביע את עצמנו. ידוע כי אלו הם הסופרים והמשוררים שמצליחים להעביר את מה שקשה כל כך לתאר במילים. למעשה, הם מתפרנסים מיכולתם לשבור את כללי השפה באמצעות השפה עצמה.

במאמרו בשנת 1917, Art as a Technique, חוקר הספרות ויקטור שקלובסקי תיאר את האמנות כמדיום שיוצר הזרה לדברים שאנו תופסים בחיינו היומיומיים באופן אוטומטי, בתפיסה נטולת מודעות וקשב ליחודיותם. היכולת שלנו להפחית את המודעות שלנו לרוטינות מסויימות בחיים שלנו היא מפותחת עד כדי כך שניתן לבצע פעולות שלמות מבלי לשים אליהן לב. בזמן נהיגה, למשל, אנו מגיבים להולכי רגל, רמזורים, מכוניות אחרות ותמרורים באופן אוטומטי לחלוטין. כפי שראינו, כך גם בעיבוד השפתי שלנו: במהלך היום-יום, כאשר נקרא או נשמע משפט, לעתים נדירות נתעכב על כל מילה כמוקד תשומת לב בפני עצמו. לטענת שקלובסקי המטרה של אמנות היא לגרום לנו לשים לב. ההזרה שיוצרת אמנות מאפשרת לנו להסתכל על המוכר בעיניים שבוחנות אותו כאילו בפעם הראשונה. כמו תינוק שמרגיש חפצים או מתבונן בעולם בסקרנות, כך האמנות מעוררת בנו את היכולת להרגיש דבר מה ביחס לדבר מוכר, במקום פשוט לחלוף על פניו. אמנות טובה, לדבריו, מנסה לגרום לנו להרגיש את האבניוּת של האבן. במילים אחרות, האמנות מבקשת לעצור את המנגנון ההישרדותי של ההביטואציה, אשר יעיל וחסכוני כמכניזם קוגניטיבי, ולפרק את התפיסה בחזרה לראשוניות של הפרטים. ה"הזרה" הזו, לפיכך, היא היפוכה של יכולת התנהלות הכרחית בעולם.

במובן זה, אמנות המשתמשת בשפה, כמו פרוזה או שירה, היא ניסיון להשתמש בשפה ובה בעת לקרוא עליה תיגר - למרוד במשטר הקוגניטיבי שהיא מציבה בפנינו. אולם, היכולת הזו היא לא מתת אל השמורה לאמנים בלבד. השפה מאפשרת לכולנו לעשות זאת, ורבים מאיתנו עושים זאת לעתים קרובות: אנחנו משתמשים במטאפורות.

מטאפורה היא הצגה של מושג מסויים במונחים של מאפייניו של מושג אחר. כאשר עגנון כותב שפרנהיים הנבוך לא מצליח להשיב לשוערת הבית "אלא אמירה קצוצה ומעוכה", אנחנו כקוראים מבינים את כוונתו על אף שאמירות הן לא דבר שאפשר לקצוץ או למעוך. המטאפורות מאפשרות לנו לתאר משהו שמוכר לנו מחיי היומיום מנקודת מבט חדשה. ההסתכלות על אמירה כעל חומר שפוף או חתוך דק, שכמעט לא תופס מקום בעולם, מאפשרת לנו להתעכב על האמירה הזו, ולהבין מחדש את האפשרות של אמירות מהסוג הזה. אם כך, מהפרספקטיבה של שקלובסקי, מטאפורות הן אמצעי לשוני שיוצר הזרה לשפה עצמה.

כידוע, לא רק סופרים בעלי שיעור קומה כשל עגנון משתמשים במטאפורות. למעשה, כולנו עושים זאת, באופן יומיומי. בשנות ה-80, החוקרים לקוף וג'ונסון העמידו את המטאפורה כמנגנון קוגניטיבי מרכזי. הם טענו כי מטאפורה היא לא רק תופעה לשונית אשר משתמשים בה על מנת לקשט את הטקסט, אלא מדובר בתכונת מחשבה יסודית. וויכוח מתואר פעמים רבות כחריף, על אף שאנחנו לא נוהגים לתבל אינטרקציות אנושיות, שיחה מתוארת ככבדה על אף שלשיחות אין משקל, אנשים נשברים למול עיננו על אף שהם בסך הכל בוכים ונשארים שלמים תוך כדי. המטאפורות מאפשרות לנו לתאר מושגים מופשטים באמצעות שאילה מהעולם החומרי. בנוסף, הן מאפשרות לנו לרענן את אופן התיאור שלנו, וכתוצאה גם את ההסתכלות שלנו על הדבר המתואר. אם להשתמש בטרמינולוגיה של אבי הבלשנות המודרנית, פֶרְדִינָן דֶה-סוֹסִיר, מטאפורות מגוונות את המסמן וכך גורמות לנו להסתכל הן על המסמנים האחרים הן על המסומן מנקודת מבט חדשה.

ואכן, הספרות הקוגניטיבית מראה כי עיבוד של מטאפורות שונה מעיבוד של משפטים רגילים. החוקרת פאולה רוביו-פרננדז בחנה את האסוציאציות המיידיות שעולות לאנשים ששומעים משפטים מטאפוריים - למשל, האם התיאור המטאפורי "נסיכה" מעובד גם באופן המילולי שלו? רוביו-פרננדז מצאה שהמילה המטאפורית האחרונה במשפטים כמו "מרי היא אנציקלופדיה", גרמה בטווח קצר (400 מ"ש לאחר שמיעת המשפט) לאקטיבציה גם של המשמעות המילולית של אנציקלופדיה וגם למשמעות המטאפורית שלה (בדוגמא זו, ידע). אולם לאחר 1000 מ"ש רק האסוציאציות המטאפוריות היו פעילות. המסקנה היא שקריאה של מטאפורה מתחילה בתור קריאה מילולית רגילה, ממשיכה בזיהוי ראשוני של אי הלימה ומסתיימת בדיכוי המשמעות המילולית של התיאור המטאפורי (כלומר, בהבנה שמרי היא לא אנציקלופדיה ממשית, אלא בעלת ידע רב). משמע, מטאפורות אכן מעוררות אותנו מהעיבוד האוטומטי ה"רדום" שלנו לשפה. אולם, האם זה נכון לגבי כל תיאור מטאפורי? האם כל קישור בין שני שדות סמנטיים נתפס אצלנו כסטיה מהשגרה?

השיח היומיומי שלנו רווי במה שמכונה "מטאפורות מתות": מטאפורות שאינן דורשות מאיתנו לפענח את הקשר שבין שני שדות משמעות שונים, אלא אנו מקבלים אותן כפשוטן. למשל, המשפט "צריך להסתכל עשר שנים קדימה מעכשיו" מצריך אפילו מידה של שכנוע על מנת שנאתר בו אלמנט מטאפורי. אם נתחיל לבחון את השפה בעיניים פקוחות, נראה שאין סוף למטאפורות המתות שניתקל בהן: אף אחד לא באמת מסתכל קדימה אל עבר העתיד שלו, הכלכלה לא יכולה לצמוח, פרטים אינם יכולים לדלוף לעיתונות, ושום חדשות - מעניינות ככל שיהיו - לא מלאות במיץ, ועל כן הן אינן עסיסיות.

מטאפורה מתה, איך הזמן עמד מלכת

"איך הזמן עמד מלכת", תצלום: Hartwig HKD

אם כך, מהו הדבר שהורג מטאפורות? התשובה היא, כמובן, חזרתיות. כאשר אנו נתקלים במטאפורה שוב ושוב ושוב, האסוציאציה כבר לא חדשה לנו, וכמו בכל דבר בחיים, לרבות אלמנטים שפתיים - אנחנו מתרגלים. בצורה זו, צירופים רבים שהתחילו כמטאפורות מצאו את מותם תחת גלגלי השיניים של התפיסה האוטומטית שלנו, כך שהיום הם פשוט ביטויים שגורים בשפה שלא מצריכים פענוח.

בהתאם לכך, רוביו-פרננדז טוענת שמטאפורות שמרוב שימוש הפכו למילים מן המניין (כלומר, למטאפורות מתות), לא יעוררו אצלנו את המודעות המיוחדת שמעוררות מטאפורות חיות. אם המשפט "X אנציקלופדיה" היה מוטבע בלשוננו מרוב שכיחותו בשפה, המשמעות המטאפורית שלו הייתה מעובדת באופן אוטומטי לחלוטין, כאילו הייתה אנציקלופדיה פשוט מילה נרדפת לבעלת ידע.

מטאפורות מתות הן מתות במיוחד, אם אפשר להתנסח בצורה הזו, כאשר הפרשנות האלטרנטיבית שלהן זמינה הרבה פחות, או לא זמינה בכלל, לדוברי השפה. לדוגמא, המשפט "השופטת הכריעה לטובת הנאשם", לא מצטייר כמטאפורה כלל משום שהמשמעות שממנה נגזרת המילה הכריעה, הורידה מישהו על ברכיו, כבר לא זמינה בעברית המודרנית. חיפוש המילה במילון כיום כלל לא יציע את משמעותה המקורית של המילה. במצב כזה, המטאפוריות הטמונה במשפט היא בסך הכל אנקדוטה היסטורית.

ואכן, תהליך המוות של מטאפורות הוא מקרה פרדיגמטי של האופן שבו שפות משתנות, והוא משחק תפקיד חשוב בשינוי שפתי. לעתים קרובות, שינויי משמעות מטאפוריים יוצרים פוליסמיה - מילה אחת שנושאת משמעויות רבות (גם אם קשורות). לדוגמא, למילה תנועה, נוסף על משמעותה כתזוזה במרחב, יש משמעויות נוספות: דוגמת ארגון ותזוזה של כלי רכב. ניתן לראות שריבוי המשמעויות של המילה לאו דווקא פוגע במשמעותה המקורית. אולם במצב שבו המשמעות המקורית אובדת, מתרחש שינוי שפתי של ממש במילה.

אם כך, כאשר מטאפורה נשחקת לגמרי, היא מאבדת את חיוניותה, וכך הופכת גם היא לקונבנציה תקשורתית, כמו כל מילה אחרת, שמאפשרת לכולנו לא להתעכב עליה יתר על המידה. אבל לצד המטאפורות שנשחקו, נוצרות מטאפורות חדשות. הדיאלקטיקה הזו משקפת את המתח המתמיד הקיים בשפה בין הרצון של הדוברת לבטא את עצמה באופן המלא ביותר ובין הרצון לתקשר (וכך, להיות מובנת). מבנה השפה הנתון הוא כמו אוסף של מאובנים של כל הרצונות האלו: מטאפורות חיות לצד מילים וביטויים שהיו פעם מטאפורות. נראה כי תהליך המוות של מטאפורות הוא בעצם מקרה פרדיגמטי גם של האופן שבו אנו לומדים שפה, וגם של האופן שבו שפות משתנות - עם מספיק חזרות, התפיסה ההביטואלית שלנו מפשיטה מהן את יחודיותן והופכת אותן לצירוף שאנו מפיקים ומבינים באופן אוטומטי, מבלי להפנות לו קשב מיוחד. על כן, מטאפורות חדשות מזכירות לנו, כמאמר אלתרמן, ש"לכל מראה נושן יש רגע של הולדת" - לא רק לדברים שהן מתארות, אלא אפילו למילים עצמן.

כך השפה מלמדת אותנו משהו על האופן שבו אנחנו מתנהלים בעולם - אנחנו מבקשים להתרגל, בעל כורחנו, גם לדברים שמרגישים לנו חד פעמיים. כל כלב בא יומו; גם הכלב של שלוש וארבע-עשרה דקות במבט מהצד וגם הכלב של שלוש ורבע במבט מלפנים.

שירה טל היא בעלת תואר שני במדעי הקוגניציה מהאוניברסיטה העברית. מחקרה עוסק בתחום הפסיכולינגוויסטיקה ורכישת השפה.

 

 תצלום ראשי: "שיחה", מאת אנאבל שמר.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי שירה טל.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

10 תגובות על לקרוא לכלב בשמו

    07
    נורית ניצן

    אכן, אורנה, המאמר הזה ישר שלח אותי לבלוג שלך, ולחקר לשון המקרא שאת מציעה, ולעומק ולעוצמה שיש לשפה כפי שגם את מבטאת את זה בספר המופלא שלך ובמאמרים השונים.

09
נעה זמשטיין

"אף אחד לא באמת מסתכל קדימה אל עבר העתיד שלו, הכלכלה לא יכולה לצמוח, פרטים אינם יכולים לדלוף לעיתונות, ושום חדשות - מעניינות ככל שיהיו - לא מלאות במיץ, ועל כן הן אינן עסיסיות".

כשאני קוראת שורות אלה מתעוררת בי השאלה, האם המילון המנטלי שלנו לא מכיל בעצם שני פירושים לסופרלטיבים הללו, והאם הפירוש המסורתי איננו המינורי מביניהם. למשל, למה להניח שהמשמעות הראשונה שאני אמורה לחשוב עליה בהקשר למילה עסיסי היא פרי נוטף מיץ? אם סטטיסטית נתקלתי במשמעות השנייה (מעניין, מרגש) הרבה יותר מהמשמעות הראשונה, אולי המוח שלי בכלל לא עושה את המעבר הזה בין נוטף מיץ למרגש אלא עובר אוטומטית לאחרון?