לקרוא תיגר על האי-שוויון

פערי ההכנסות היום עצומים. מי שולט בכוחות השוק? תשובות חדשות עשויות לסייע בתיקון המצב.
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

ב-1991, תקופה שנראית לנו כעת תמימה למדי, פרסם רוברט רַייך ׁׁׁ(Reich) ספר רב השפעה בשם “The Work of Nations".  בין היתר סייע לו הספר להשיג משרה בקבינט של ממשל קלינטון. היה זה ספר טוב יחסית לזמנו, אבל הזמנים השתנו. הפער בין נקודת ההשקפה האופטימית יחסית של הספר ההוא, לבין נקודת ההשקפה של ספרו החדש, “Saving Capitalism”, מצביע כשלעצמו על השינויים המטרידים שהתחוללו בארצות הברית.

במובנים מסוימים, “The Work of Nations” היה ספר פורץ דרך כי הוא התמקד ישירות בעלייה ברמות האי-שוויון בחלוקת ההכנסות, נושא שכבר אז החל להדאיג כלכלנים מסוימים, ובהם אני. אולם בזמנו, נושא זה  עדיין לא תפס מקום מרכזי בשיח הפוליטי. ספרו של רייך ראה באי-שוויון בעיה טכנית בעיקרה, עם פתרון טכנוקרטי שבו אין מפסידים, אלא מנצחים בלבד. אך כל זה שייך לעבר. כיום רייך מגיש לנו חזון קודר הרבה יותר, ואפשר אף לומר שהוא קורא למלחמת מעמדות- או, אם תרצו, להתקוממות הפועלים נגד מלחמת המעמדות השקטה שהאוליגרכיה האמריקאית מנהלת זה עשרות שנים.

1.

כדי להבין את ההבדל בין הספר- “The Work of Nations” ,לספר -“Saving Capitalism”, יש לדעת שני דברים. הדבר הראשון, שכבר ידוע לרובנו, הוא התפנית המכוערת שמתחוללת בפוליטיקה האמריקאית ובכך אדון בהמשך. את הדבר השני אפשר להגדיר כדיון למביני עניין, אך הוא טומן בחובו השלכות אדירות על סוגיות של מדיניות ופוליטיקה: עלייתה ונפילתה של התיאוריה המדברת על "שינוי טכנולוגי המוטה לטובת מיומנויות" (skill-biased technological change), שבעבר הייתה נפוצה כל כך בעולם הכלכלה עד שהיה נהוג להתייחס אליה בראשי תיבות בלבד: SBTC.

תיאוריית ה-SBTC נולדה בסביבות 1980 עם ההבנה ששכרם של בוגרי אוניברסיטאות החל להעלות במהירות גדולה הרבה יותר משכרם של אמריקאים בעלי תעודת בגרות ופחות מכך. נשאלת השאלה: מדוע זה קרה?

השערה אחת דיברה על צמיחת הסחר הבינלאומי, שהביא עמה עלייה בייבוא סחורות מתעשיות עתירות עבודה שממוקמות במדינות נמוכות הכנסה. לא זו בלבד שסחורות אלה היו עשויות, באופן עקרוני, להביא לעלייה ברמות האי-שוויון, אלא שהן היו עשויות להביא גם לירידה בשכרם של עובדים פחות משכילים; למען האמת, לתיאוריה המקובלת של הסחר הבינלאומי, התומכת בעיקרון מסוג זה, יש השלכות חמורות הרבה יותר משנדמה להדיוטות. אולם הסתבר שהנתונים לא תמכו בתיאוריה. בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת, הסחר עם מדינות מתפתחות עדיין היה מצומצם מכדי להסביר את התמורות הגדולות בשכר היחסי של בוגרי אוניברסיטאות ותיכונים. יתר על כן, הסחר היה אמור להניע את שוק התעסוקה לעבר תעשיות המבוססות על מיומנויות; אך התיאוריה לא יכלה להסביר את מה שהתרחש בפועל, כלומר את העלייה ברמות המיומנות בשנדרשה במגוון רחב של תעשיות בכל תחומי הכלכלה.

בנקודה זו כלכלנים רבים פנו להסבר אחר: הכול קשור לטכנולוגיה, ובייחוד למהפכת טכנולוגיית המידע. הטכנולוגיה המודרנית, הם טענו, הפחיתה את הצורך בעבודת כפיים שחוזרת על עצמה ובה בעת הגדילה את הביקוש לעבודה שדורשת חשיבה. רמת ההשכלה הממוצעת אכן עלתה, אך קצב העלייה היה אטי מכדי לעמוד בקצב השינוי הטכנולוגי. מכאן נבעה העלייה בהכנסות בוגרי האוניברסיטאות והירידה היחסית, ואולי אף האבסולוטית, בהכנסותיהם של עובדים נטולי מיומנויות מתאימות.

התפיסה הזו מעולם לא נתמכה בראיות ישירות שהוכיחו כי הטכנולוגיה היא הכוח המניע את שינויי השכר; הגורם הטכנולוגי היא רק נגזרת של ההשפעות שהוא כביכול הוליד. תפיסה זו בכל זאת הופיעה בכמה מאמרים טכניים שהתהדרו במשוואות ובנתונים, והתקבעה בייחוד בעקבות מאמר פופולרי משנת 1992 מאת לורנס פ. כַּץ (Katz) מהרווארד וקווין מ' מֵרפי(Murphy) מאוניברסיטת שיקגו. הספר “The Work of Nations" של רייך ניסה, בין היתר, להנגיש את ה-SBTC לקהל הרחב, בעזרת שפה עשירה שחיברה בין הפורמליזם הכלכלי המופשט לדוגמאות יומיומיות. בחזונו של רייך, הטכנולוגיה הלכה וחיסלה את העבודה הרוטינית שחוזרת על עצמה, ואף החליפה חלק מהעבודות שבאופן מסורתי דרשו מהעובד לבוא במגע, פנים אל פנים עם אחרים. בה בעת יצרה הטכנולוגיה הזדמנויות למי שנקראו "אנליסטים סימבוליים" – אנשים בעלי הכישורים וההכשרה המתאימה הנדרשים לעבודה המבוססת על מחשבה ורעיונות. הפתרון של רייך לעלייה ברמות האי-שוויון היה לצייד מספר רב יותר של אנשים בהכשרה המתאימה על-ידי הרחבת החינוך הקונבנציונלי מחד גיסא, והסבות מקצועיות בהמשך החיים מאידך גיסא.

היה זה חזון אופטימי ומפתה; אפשר להבין למה הוא התקבל בהתלהבות רבה כל כך. גם היום, תוכלו עדיין להיתקל באנשים ששולפים את תיאוריית ה-SBTC כהסבר לעלייה ברמות האי-שוויון והדעיכה ברמות השכר. תאוריה זו עדיין פופולרית, במיוחד בקרב רפובליקנים מתונים שחיים בהכחשה לגבי השינויים שהתחוללו במפלגה שלהם, וכן בקרב אנשי "הדרך השלישית" המקוננים על עליית הפופוליזם הדמוקרטי. האמת היא שתיאוריית ה-SBTC נחלה כישלון ב-25 השנים האחרונות, וכעת לא סביר שנראה בה הסבר רציני לתחלואינו.

העסק החל לקרוס בשני שלבים. בשלב ראשון,  במהלך שנות ה-90, הפסיק להתרחב פער המיומנויות בתחתית סולם השכר: עליית השכר הריאלי של העובדים במרכז הסולם התמתנה ואף החל לפגר מעט אחרי קצב עליית השכר של המצויים בתחתית הסולם. כלכלנים אחדים הגיבו לכך שערכו בעזרת שינויים מסוימים שערכו בתיאוריה: הם טענו שהטכנולוגיה ,חיסלה" את מרכז ההתפלגות במקום להחליף את העובדים שבתחתית הסולם. זה נראה כאילו הם מנסים לשים פלסטר על תיאוריה פצועה. אחרי שנת 2000 לערך, השכר הריאלי של בוגרי אוניברסיטאות הפסיק לעלות גם כן. בו בזמן, ההכנסות בצמרת הסולם – האחוזון העליון, ויתרה מזו, קבוצה זעירה בתוך האחוזון העליון – המשיכו לנסוק. היה ברור שההבדלים האלה לא קשורים להשכלה, מכיוון שמנהלי קרנות גידור ומורי תיכון הם בעלי הכשרה פורמלית דומה.

דבר נוסף קרה אחרי שנת 2000: כוח העבודה כולו החל לפגר אחרי ההון. לאחר עשרות שנות יציבות החל נתח ההון הלאומי שהולך לתגמולי עובדים לצנוח במהירות. אפשר לנסות להסביר גם את זה בעזרת הטכנולוגיה: אולי רובוטים החליפו את כל העובדים, ולא רק את המשכילים פחות. אבל הגירסה הזו מעלה כמה וכמה בעיות. קודם כול, לו היינו בעיצומה של מהפכה רובוטית, למה צמיחת הפריון האטה, ולא האיצה? נוסף לכך, לו באמת נעשה קל יותר להחליף עובדים במכונות, הייתה אמורה להתרחש עלייה בהשקעות העסקיות כיוון שתאגידים היו מתחרים זה בזה על ההזדמנויות החדשות שצצו; אבל זה לא מה שקרה, למעשה יותר ויותר תאגידים ביצרו את הרווחים שלהם בבנקים או השתמשו בהם כדי לבצע רכישה חוזרת של מניות.

ההסבר הטכנולוגי לעלייה ברמות האי-שוויון נראה פחות ופחות סביר, וההנחה שהקניית מיומנויות לעובדים תבלום את המגמה הזו סבירה אף פחות ממנו. אז מה בדיוק קורה פה?

2.

במסגרת המאמצים להבין את הקיטוב הכלכלי, עוד ועוד כלכלנים מפסיקים לדבר על טכנולוגיה ועוברים לדבר על כוח. אולי זה נשמע לכם כאילו "החיות בורחות מהשמורה" – הרי כלכלנים אמורים להתמקד רק בתופעת היד הנעלמה, לא כן?  למעשה ישנה מסורת ארוכה של עיסוק כלכלי בנושא "כוח שוק", קרי השפעתם של מונופולים. נכון שהעיסוק הזה דעך במהלך כמה דורות, אבל עכשיו הוא עושה קאמבק – ואפשר להבין את ספרו החדש של רייך כניסיון להנגיש את התפיסה הזו לציבור הרחב, בדיוק כפי ש-“The Work of Nations” היה ניסיון להנגיש של ה-SBTC. כפי שאסביר מיד, התזה של רייך לא מסתכמת אך ורק בזה, אבל אפשר להתחיל בדברים שרוב הכלכלנים מסכימים לגביהם.

למושג "כוח שוק" יש הגדרה מדויקת: זו תופעה שקורית  בכל פעם ששחקנים כלכליים מסוימים מסוגלים להשפיע על המחירים שהם מקבלים או משלמים, במקום שהיד הנעלמה תקבע אותם עבורם. המונופוליסטים מסוגלים לקבוע את מחיר המוצר שלהם; המונופסוניסטים הם קונים יחידים בשוק למוצר או שירות מסוים המסוגלים לקבוע את מחיר המוצרים שהם קונים באופן בלעדי. אוליגופול הוא מצב שבו יש מוכרים מעטים בלבד והוא מורכב יותר מאשר מונופול, אך גם במסגרתו נהנים המוכרים מכוח שוק רב. ברור לכול שהכלכלה שלנו כוללת הרבה יותר מונופולים ואוליגופולים מאשר מתחרים בודדים ללא שליטה במחירים (כמו אלה שכלכלנים רואים לעתים קרובות בעיני רוחם).

אבל האם זה משנה? מילטון פרידמן, במאמר רב השפעה מ-1953, טען שמונופולים חשובים, רק במידה שהתנהגות השוק בפועל שונה לעומת מה שצפוו תחזיות המבוססות על ניתוח פשוט של ביקוש והיצע. בפועל אין ראיות משמעותיות המעידות כי יש להם השלכות חשובות.3 תפיסתו של פרידמן רווחה בקרב כלכלנים, ולמעשה גם בשיח הפוליטי הרחב. בעוד שהמונופולים מעולם לא נעלמו מספרי הלימוד, וחוקי ההגבלים העסקיים לא נעלמו מהארסנל של קובעי המדיניות, הרי שמאז שנות ה-50 השפעתם של שני המושגים האלה הלכה ודעכה .

הולכות ומתרבות הראיות לכך שכוח שוק טומן בחובו השלכות גדולות על התנהגות כלכלית – ושהעדר רגולציה נמרצת בתחום ההגבלים העסקיים היא אחת הסיבות המרכזיות למגמות המטרידות השוררות בכלכלה

כיום נהיה יותר ויותר ברור שזו הייתה שגיאה, גם בהיבט האינטלקטואלי וגם מבחינת המדיניות. הולכות ומתרבות הראיות לכך שכוח שוק טומן בחובו השלכות גדולות על התנהגות כלכלית, ושהעדר רגולציה נמרצת בתחום ההגבלים העסקיים היא אחת הסיבות המרכזיות למגמות המטרידות השוררות בכלכלה.

רייך ממחיש את תפקיד המונופול בעזרת דוגמאות קונקרטיות ומדויקות כמו השימוש בפס הרחב באינטרנט. רוב האמריקאים המעוניינים בגישה לאינטרנט נתונים לחסדיה של חברת הכבלים המקומית; לכן הפס הרחב בארצות הברית הוא אטי יותר, ויקר הרבה יותר מאשר במדינות אחרות. דוגמה בולטת נוספת מגיעה מתחום החקלאות, שנחשב לרוב כדוגמה ומופת למגזרים תחרותיים באשר הם. רייך מסביר שחברה יחידה בשם מוֹנסַנטוֹ (Monsanto), שולטת כיום בנתח משמעותי מהמגזר בתור הספקית היחידה של תירס ופולי סויה מהונדסים גנטית. מאמר שהתפרסם לאחרונה בכתב העת “The American Prospect” מציין שלא קשה למצוא דוגמאות נוספות לדומיננטיות כזו, החל ממשקפי שמש, עבור במזרקים וכלה במזון לחתולים.

ויש גם ראיות סטטיסטיות להשפעתו הגוברת של הכוח המונופוליסטי. מחקר שערכו לאחרונה ג'ייסון פוֹרמַן (Furman) ממועצת היועצים הכלכליים, ופיטר אוֹרסַג (Orszag), לשעבר ראש משרד הניהול והתקציב, מצביע על עלייה במספר החברות המרוויחות תשואות "סופר-נורמליות" - כלומר, חברות שגורפות באופן עקבי רווחים גבוהים שלא יורדים בעקבות תחרות.

ראיות נוספות מצביעות בעקיפין על תפקידו המשמעותי של כוח שוק. בשלב זה, למשל, יש ספרות אמפירית נרחבת על אודות השלכותיהם של השינויים בשכר המינימום. ניתוחי ביקוש והיצע שגרתיים קובעים שהעלאת שכר המינימום אמורה להפחית את שיעורי התעסוקה, אך כפי שרייך מציין, יש לנו כעת כמה "ניסויים מבוקרים", שבמסגרתם אפשר להשוות בין שיעורי התעסוקה במחוזות המשתייכים למדינות שהעלו את שכר המינימום לבין שיעורי התעסוקה במחוזות שכנים לאורך הגבול. אין בנתונים דבר המעיד על השפעות שליליות כביכול על התעסוקה.

למה זה לא קרה? אחת ההשערות המובילות היא שלחברות המעסיקות עובדים בשכר נמוך, כמו רשתות מזון מהיר, יש כוח מונופסוני רב בשוק העבודה; כלומר הן הרוכשות העיקריות של כוח עבודה בשוק משרות מסוים. ומונופסון הניצב בפני "רצפת מחירים" לאו דווקא קונה פחות, בדיוק כפי שמונופסון הניצב בפני "תקרת מחירים" לאו דווקא מוכר פחות, ועשוי אף למכור יותר.

הבה נשער כי העלייה ברמות האי-שוויון נובעת מהעלייה בכוח השוק הנמצא בידי גורמים ספורים, ולא מדורסנותה של הטכנולוגיה המודרנית. אם כך, איך זה עוזר לנו להבין את המגמה שאנו רואים?

חלק מהתשובה הוא שההשערה הזו עונה על כמה מהשאלות שעולות מתוך הסברים אחרים. ומעל לכול השערה זו מסבירה מדוע הרווחים הגבוהים לא מעודדים השקעות גדולות. חשבו על המונופולים השולטים בשירותי האינטרנט המקומיים: הרווחים הגבוהים שלהם לא משמשים כתמריץ להשקיע בחיבורים מהירים יותר – להפך, למונופולים יש עוד פחות תמריצים לשפר את השירות שלהם משהיו להם, לו ניצבו בפני תחרות רבה יותר. אם נרחיב את הלוגיקה הזו לכלכלה כולה, נתחיל להבין מדוע יש השקעות נמוכות למרות העלייה ברווחים.

יתרה מזו, ההתמקדות בכוח שוק עוזרת לנו להסביר למה הגדילה בפערי ההכנסה מתרחשת בד בבד עם תמורות פוליטיות, ובייחוד הפנייה החדה ימינה בפוליטיקה האמריקאית. הסיבה לכך היא שמידת כוח השוק של התאגידים נקבעת ברובה על-ידי החלטות פוליטיות. והרי לכם הקשר בין כוח שוק לכוח פוליטי.

Justin Kern, Occupation, Flickr Commons

ג'סטין קרן, "Occupation"

3.

רוברט רייך מעולם לא נרתע משאיפות גדולות. כותרת ספרו, “The Work of Nations”, קרצה במכוון לאדם סמית (ולספרו "The Wealth of Nations"); היה ברור לחלוטין שרייך מקווה כי קוראיו לא יתפסו את עבודתו אך ורק כמדריך מועיל, אלא כטקסט יסוד. ונדמה ש-“Saving Capitalism” הוא שאפתני אף יותר. רייך מנסה להציג את הדיון החדש שלו בנושא האי-שוויון כמהפכה מחשבתית בנושא כלכלת השוק. הוא מתעקש על כך שהוא לא קורא למדיניות שתגביל ותרכך את תפקוד השוק; אלא שההגדרה שלנו למושג השוק החופשי היא בעצמה החלטה פוליטית, ושהיינו יכולים לנהל את הדברים בצורה שונה בתכלית. "הממשלה לא 'מתערבת' ב'שוק חופשי'. היא יוצרת את השוק".

אני חייב להודות שיש לי רגשות מעורבים לגבי הגישה הזו. במובנים מסוימים נדמה שהוא נסוג יותר מדי, שהוא מקבל את העמדה האורתודוקסית ששווקים חופשיים הם דבר טוב, אף על פי שבה בעת הוא קורא לשינויים משמעותיים במדיניות. אני חושש שהניסיון להכניס הכול לתוך סכמה אינטלקטואלית מקיפה עלול להסיח את דעתנו משינויי המדיניות המשעממים אך החשובים שרייך, כמוני, תומך בהם.

גם אם ה"קנקן" לא מוצא חן בעיניכם, יש להודות שרייך מציג טיעון משכנע להפליא באומרו שהתרחבות פערי האי-שוויון משקפת החלטות פוליטיות שהיו עשויות לפעול בכיוונים אחרים לגמרי. עליית כוח השוק משקפת התרחקות מחקיקת ההגבלים העסקיים, אף על פי שנראה כי התוצאות מצדיקות אותה פחות ופחות. ובמקרים מסוימים עליית כוח השוק נובעת מניצול בוטה של השפעה פוליטית שנועד למנוע מדיניות אשר תגביל את המונופולים – למשל, הקמפיין המתמשך והמוצלח למניעת אספקה של גישה ציבורית לאינטרנט.

כשאנו מביטים בהכנסות העצומות שהולכות לאנשים ספורים במגזר הפיננסי, עלינו להבין שיש מקום לשאול אם אותם אנשים אכן הרוויחו את ההכנסות האלה ביושר כשאנו מביטים בהכנסות העצומות שהולכות לאנשים ספורים במגזר הפיננסי, עלינו לשאול האם אותם אנשים אכן הרוויחו את ההכנסות האלה ביושר. לטענת רייך, יש יסוד להאמין שרווחיהן הגבוהים של חלק מהחברות הפיננסיות נובעים ברובן מסחר במידע פנים, ושאנחנו קיבלנו החלטה פוליטית לא לטפל בסוגיה הזו  בעזרת רגולציה. עלינו לזכור שצמיחת המגזר הפיננסי נובעת מהחלטות פוליטיות שהפחיתו את הרגולציה על הבנקים בלי להחיל רגולציה על פעילויות פיננסיות מסוגים חדשים.

בו בזמן אירעה דעיכה במופעים שונים של כוח שוק אשר מיטיבים עם קבוצות גדולות של עובדים, בניגוד למספרם הקטן של פלוטוקרטים, וגם כאן הדבר נובע מהחלטות פוליטיות. נהוג לחשוב ששקיעתם הדרסטית של האיגודים היא השלכה בלתי נמנעת של השינויים הטכנולוגיים והגלובליזציה, אבל צריך רק לשאת עינינו לקנדה כדי לראות שלא כך הדבר. בימים עברו, כשליש מהעובדים בארצות הברית וקנדה גם יחד היו חברי איגודים; כיום הנתון הזה ירד ל- 11% בארצות הברית, אך מצפון לגבול הוא עדיין עומד על 27%. ההבדל הוא פוליטי: בשנות ה-80 המדיניות האמריקאית כלפי האיגודים נעשתה עוינת, אך המדיניות הקנדית לא הלכה בעקבותיה. ונראה שלשקיעת האיגודים יש השלכות גדולות מעבר להשפעתה הישירה על שכרם של חברי האיגודים: חוקרים מקרן המטבע הבינלאומית מצאו קשר הדוק בין דעיכת ההתאגדויות לבין העלייה בנתח ההכנסה שהולך לאחוזון העליון. ממצא זה מלמד אותנו שתנועה חזקה של התאגדות עוזרת להגביל את הכוחות שמובילים לריכוז ההכנסות בצמרת.6

ברוח זו טוען רייך שהאיגודים אינם מקור לכוח שוק, אלא דוגמה ל"כוח מקזז" (מונח שהוא שואל מג'ון קנת' גלבריית) שמצמצם את השפעתם השלילית של מונופולים וגורמים אחרים. אם האיגודים אינם נתונים למגבלות, הם יכולים לעשות זאת באמצעות הסכמים קיבוציים שמסדירים לא רק את השכר אלא גם את תנאי העבודה. בכל מקרה, הגורמים לשקיעת האיגודים והשלכותיה ,בדומה לגורמים לעליית כוחם של המונופולים והשלכותיה, ממחישים בצורה מצוינת את תרומתה של הפוליטיקה להגדלת האי-שוויון.

אך מדוע פנתה הפוליטיקה לכיוון הזה? רייך, כמו פרשנים נוספים, טוען שישנה לולאת משוב בין כוח פוליטי לכוח שוק. עליית העושר בצמרת מגדילה את השפעתה הפוליטית של הצמרת באמצעות מימון קמפיינים, שדולות ותגמולי "הדלת המסתובבת". ההשפעה הפוליטית, בתורה, משכתבת את כללי המשחק – הגבלים עסקיים, דה-רגולציה, שינויים בדיני החוזים, חיסול איגודים באופן שמקבע את ריכוז ההכנסות. התוצאה היא מין מעגל קסמים אוליגרכי. וזה, טוען רייך, סיפורה של אמריקה בדור האחרון. למרבה הצער, חוששני שהוא צודק. אם כך, איך אפשר לשנות את המצב הקיים?

4.

כל מי שמקווה לשבור את מעגל הקסמים של האי-שוויון צריך לענות על שתי שאלות. הראשונה: אילו שינויי מדיניות יהיו אפטיביים? השנייה: איך נגרום לכוח הפוליטי ליישם את השינויים האלה? אני לא חושב שנגרום עוול לרוברט רייך אם נאמר שספרו החדש מציע תשובות ראשוניות בלבד לשאלות האלה.

בהצעותיו לשינויי מדיניות רייך קורא למעין פורטפוליו רחב, או אולי "סל שוק", של שינויים שמטרתם העיקרית לייצר "חלוקה טרומית"  -predistribution – שינוי ההקצאה של הכנסת השוק , במקום "חלוקה מחודשת" -redistribution. (לשיטתו של רייך, זהו למעשה שינוי של החלוקה הטרומית המתרחשת כיום). השינויים האלה יכללו רעיונות ליברליים מקובלים כמו העלאת שכר המינימום, שינוי ההטיה הקיימת בדיני העבודה נגד האיגודים, וכן שינוי דיני החוזים באופן שיעודד עובדים לפעול נגד מעסיקים ויעודד בעלי חוב לעמוד על שלהם מול נושים. רייך מציע גם מהלך פחות אורתודוקסי, שהוא לבצע שינויי חקיקה או שינויים מסוגים אחרים שיחזירו את התאגידים למקום שבו עמדו לפני 50 שנה: ארגונים שראו את עצמם כמי שמשרתים לא רק את בעלי המניות אלא אוסף רחב יותר של "בעלי עניין", ובהם העובדים והלקוחות.

האם די בצעדים האלה? כל אחד מהם בפני עצמו לא נשמע משמעותי. אבל מהלכי ה"ניו דיל", שהצליחו ליצור אומה המבוססת על מעמד הביניים שלה, ולצורך העניין גם המהלכים המנוגדים ל"ניו דיל" שמסייעים, מאז שנות ה-70, ביצירת אוליגרכיה, מלמדים כי לתוכנית שתכלול את כל המרכיבים האלה יהיו השפעות סינרגטיות. מומלץ בהחלט לנסות הצעות אלו.

איך כל זה אמור להתרחש ברמה הפוליטית? רייך מביע אופטימיות לאור נטייתם הגוברת של פוליטיקאים משתי מפלגות ארצות הברית לנקוט רטוריקה פופוליסטית. לדוגמה, טד קרוז ביקר את "העשירים והחזקים, אלה שמתהלכים במסדרונות הכוח". אבל רייך מודה ש"אפשר להטיל ספק בכנותן של ההצהרות האלה" ואני נוטה בהחלט להסכים עימו. קרוז הציע קיצוצי מס גדולים שיכפו, בתורם, קיצוצים גדולים גם בהוצאות החברתיות – אך כ-60% מרווחי המהלכים האלה ילכו לאנשי האחוזון העליון של התפלגות ההכנסה. ברור לחלוטין שהוא לא מוכן לשים את כל הביצים שלו – או בעצם את הביצים שלכם – בסל הזה.

עם זאת, רייך טוען שחוסר הכנות כלל לא משנה כי עצם העובדה שאנשים כמו קרוז מרגישים צורך לומר דברים כאלה מעיד על שינוי מהותי בדעת הקהל. ולטענתו, השינוי הזה יוביל בסופו של דבר לשינוי הפוליטי שאליו הוא שואף בצדק. אפשר רק לקוות שכך יקרה. אך בינתיים, הספר “Saving Capitalism” ישמש לכם כמדריך מועיל למצב שבו שאנו שרויים.

© 2015  New York Review of Books.

פול קרוגמן הוא הפרשן הכלכלי של הניו יורק טיימס וחתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2008.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי פול קרוגמן, New York Review of Books.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על לקרוא תיגר על האי-שוויון

01
נון

האמת שהוא לא חידש יותר מידי ...
עם הבנה כלכלית וקצת הסתכלות על המציאות אפשר להגיע לאותן שאלות, תהיות ומסקנות. ויותר.

לדעתי הפתרון מורכב משינויים רבים במערכת הכלכלית שמחסור כל אחד מהם יכול להוביל לכשלון התוכנית כולה.
לדוג':
1. שינוי יחסי הכוחות בין נושאי המשרה בחברות לעובדים. (לדוג' ע"י מתן אופציות בחוק לעובדים,כך שיעניק להם כוח מסויים גם בתור בעלי מניות)
2. מיסוי דיוידנדים פרוגרסיבי בהתאם לאחוז ההשקעה של החברה מההכנסות. (תמריץ להגדיל השקעות על חשבון דיוידנדים)
3. שינוי בהכרה של הוצאה מוכרת ופחת לעידוד השקעות הון
4. שינוי המיסוי על תמריצים לנושאי המשרה על מנת להמנע מהחלטות הרווחיות לטווח הקצר בלבד
5. הקלות משמעותיות במס על מתחרים חדשים בשווקים מונופוליסטים\אוליגופולים עם הגבלות מכירה של אותן חברות לאותם מונופולים וכו'.

ויש עוד הרבה כלים שניתן להפעיל.

הבעיה היא בחוסר ידע\רצון של אותם גורמי אכיפה\קובעי מדיניות.

כמו כן אני לא חושב שהבעיה היא חד-מימדית ויש מימד מאד משמעותי מהפן הטכנולוגי שאיתן קשה לאמוד את השלכותיו