לראות את האור

האמן ג'יימס טורל מראה לנו במיצבי תאורה מרהיבים כיצד טכנולוגיה יכולה להיות אמנות, ומזכיר לנו באמצעותה לעצור ולהביט בשמיים
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

דמיינו שציור של מארק רותקו הופך לסרט. בחלל שמאחורי לוח זכוכית עננים צבעוניים מטושטשים נעים באטיות מתצורה אחת לאחרת. כתם זהוב מופיע בשדה ארגמני, מתרחב לאטו כמו שמש עולה ושוטף את כל האזור. ואז מופיעה סביב הקצוות מסגרת ירוקה המתפשטת באופן כמעט בלתי מורגש. גם היא בתורה משנה צורה. וכולי וכולי. זאת החוויה שחווה מי שמביט ביצירות אמנות מסדרות Tall Glass ו-Wide Glass של ג'יימס טורל, שחלקן מוצגות בגלריית Pace בלונדון וחלקן (לצד עבודות אחרות) במוזיאון המחוזי לאמנות של לוס אנג'לס (LACMA).
אלה היו רק שתיים מתוך סדרה יוצאת דופן של תערוכות מקבילות של טורל ב-2013 ותחילת 2014, שכללו גם תערוכות בגוגנהיים בניו יורק ובמוזיאון לאמנות יפה ביוסטון (MFAH).

Sunrise, with a Boat between Headlands מאת וויליאם טרנר.

Sunrise, with a Boat between Headlands מאת וויליאם טרנר.

במשך קרוב לחמישים שנה טורל בן ה-71 יוצר אמנות חדשנית מהמרכיבים היסודיים ביותר: אור, חלל וזמן. יצירות ה-Tall Glass וה-Wide Glass מורכבות מפתח מלבני בקיר, המכוסה לעתים במשטח קמור של זכוכית מזוגגת; מאחוריו נמצא צג LED בעל בקרה דיגיטלית.  ב-2001, כשביקשתי מטורל לבחור יצירת אמנות מהעבר ולדבר עליה, הוא בחר את Sunrise, with a Boat between Headlands של ג'וזף מלורד וויליאם טרנר (1835-40); ההשראות שלו כבחור צעיר היו ציירים מופשטים כגון רותקו, ברנט ניומן ואד ריינהרט. טורל מוסיף ממדים חדשים (באופן מילולי) למסורת שהאמנים האלה מייצגים. יש חלל אמיתי מאחורי הזכוכית, ועבודותיו נפרשות על פני זמן בצורה שטרנר, למשל, היה יכול רק לרמוז עליה.

ייתכן שטורל מתרגם ציור לאור בגלל אופי פגישתו הראשונה עם עולם הציור כילד בפסדינה, קליפורניה. "בחוף המערבי, היכן שגדלתי," הוא סיפר לי, "ראינו ציורים רק בשקופיות." מכיוון שלא היו הרבה אוספים מוזיאוניים בקליפורניה הוא התחיל לתאר לעצמו שאמנות אינה מורכבת מצבע על קנבס, אלא מאור וחלל. אלה מרכיביהן של רבות מיצירותיו, ונדמה שחלקן תופסות חלל בדיוק כמו פסל, וחלקן מכסות אזור שטוח בדיוק כמו תמונה. התוצאה עלולה לתעתע במי שרגיל להביט באמנות מופשטת. במהלך תערוכה מ-1980 במוזיאון ויטני בניו יורק ניסו כמה אנשים להישען על מה שנראה להם כקיר צבוע, אך היה למעשה משטח שהאמן יצר מאור ותו לא (אישה אחת שברה את זרועה ותבעה את טורל). בשביל האמן, ההיבט הכואב ביותר של התקרית הזאת הוא (כפי שאמר לוויל הילטון מהניו יורק טיימס) התחושה ש"ברמה מסוימת צריך להודות שנכשלתי."

Afrum White, מאת ג'יימס טורל. צילום: גלן רייס

Afrum White, מאת ג'יימס טורל. צילום: גלן רייס

טורל לא מנסה ליצור אשליה. הוא מנסה להעביר מסר עמוק יותר: "לאור יכול להיות נפח, ויכולים להיות לו פני שטח." רגע ההתגלות שלו – הנקודה שבה נהיה אמן – התרחש ב-1966. הוא היה סטודנט באוניברסיטת קליפורניה באירוויין. יום אחד הוא קרא מאמר של מייקל פריד, שיצא נגד אמנות מינימליסטית. תלונתו הייתה שליצירותיהם של אמנים כגון דונלד ג'אד יש מראה רזה ונטול ממשות, כמו של שקופיות. טורל קרא, "זהו זה! הבנתי!" טורל הבין שאפשר ליצור אמנות מאור בלבד. היצירות הראשונות שלו – שאחת מהן, Afrum White מוצגת ב-LAMCA – כללו מלבן מואר שהוקרן על פינת חדר. התוצאה הייתה מין רוח רפאים; נראה שקובייה זוהרת מרחפת כששני צדדים מחוברים לקירות החדר והשאר בולטים לתוך החלל. נדרש זמן עד שמבינים שמדובר בפסל גיאומטרי נטול חומר.

קבל את האור

האיכות הכפולה הזאת מאפיינת את עבודותיו של טורל: הן בה-בעת נוכחות בעולם ונעדרות ממנו. שני המאפיינים מעוגנים בתולדות חייו. לפני שפנה לאמנות, טורל למד מתמטיקה ופסיכולוגיה של התפיסה בפומונה קולג' בקלרמונט, קליפורניה. כיום הוא ממשיך להשתמש באור כמדיום אמנותי אך בו-בזמן חושב עליו כמדען ואוהב אותו כשלעצמו. "האיכות הפיזית של האור מדהימה," הוא הודיע לי ברפסודיה למדיום (והנושא) שלו. "הוא יכול לשרוף אותנו; אנחנו שותים אותו כוויטמין די. זה דבר שאנחנו אוכלים. ללא חשיפה לאור אנחנו סובלים מהפרעה רגשית עונתית."

לעתים קרובות טורל מאלץ אותנו לעצור ולהביט, ולהביט, ולהביט, ממש כך. במובן מסוים, הוא חבר בתנועת ה"האטה" שהתחזקה בעשורים האחרונים

בתחילת הקריירה שלו, העניין של טורל בהפיכת אור לאמנות הוביל אותו לחקור את האופן שאנו רואים בו דברים. ב-1968 ו-1969, יחד עם האמן רוברט ארווין והפסיכולוג התפיסתי אדוארד וורץ, הוא ערך סדרה של ניסויים במסגרת תוכנית האמנות והטכנולוגיה של LAMCA. חלק מהמחקר של טורל בשנים ההן עסק באפקט גנצפלד. תופעה זו, ששמה נגזר מביטוי גרמני שמשמעותו "שדה שלם," תוארה לראשונה על-ידי הפסיכולוג וולפגנג מצגר (1899-1979), שאמר כי הבהייה בשדה צבע בלתי משתנה גורמת לשינויים בתפיסה ואף להזיות. מה שאנחנו רואים משפיע על המחשבות והתחושות שלנו: זה אחד המסרים של טורל. אבל לאמן יש מסר מהותי נוסף. היבטים רבים של המציאות, כגון צבע, הם תוצרים של תפיסותינו. בין עבודותיו ישנן גם "יצירות גנצפלד," סביבות שבהן הצופה שוקע בחלל המלא באור מונוכרומטי. Breathing Light, שהוצגה ב-LAMCA, כוללת כ-460 מ"ר המוצפים באור שמשתנה ללא הרף באמצעות צגי LED מתוכנתים דיגיטלית. סביבה זו לא גורמת לתופעות הקיצוניות שמצגר דיבר עליהן, אבל היא חוויה מבלבלת ויפהפייה גם יחד: אתם הולכים לאיבוד בים של כחול או אדום. בחלק מהיצירות הצופה מביט החוצה בקירות הלבנים של הגלריה ונדמה לו לפתע שהוא רואה ירוק במקום צהוב, בהתאם לשינויים בצבעי האור בתא הפנימי.

זה הצד הטכנולוגי של טורל; אבל מובן שהאור הוא גם סמל עמוק לעולם הפנימי. אנחנו מדברים, כמעט בלי לדעת למה אנחנו מתכוונים, על הארה. טורל גדל  במשפחה של קווייקרים. הוא זוכר פגישות שבהן סבתו עודדה אותו "להיכנס פנימה ולקבל את האור." כשגדל, הוא דחה את העולם הקווייקרי ואז חזר אליו במובן מסוים, אך לאורך כל הדרך נשארה איתו תפיסת האור כמטאפורה רוחנית. בציור של הירונימוס בוש, נשמות מבורכות בדרכן לגן עדן עולות בתעלת אור אשר נראית כסדרה של מעגלים שזוהרם מתמעט בהדרגה. השפעתו של אותו ציור בן 500 שנה על המתבונן דומה להפליא לזו של Aten Reign (2013), היצירה המרשימה של טורל משנה שעברה, שמשלבת צגי LED ואור טבעי במבנה העגול של הגוגנהיים. בעבודה זו הוא למעשה מרוקן מחומר את פנים יצירת המופת של פרנק לויד רייט והופך את הצורה מעגלית של חללו הפנימי של הבניין – במילותיו שלו – ל"ארכיטקטורה של חלל הנוצר מאור."

טורל עבד עם צוות טכנאים גדול ויצר מגדל בתוך הארכיטקטורה של רייט. זה התחיל כ-7.5 מטרים מעל לרצפה ועלה דרך חמש טבעות אליפטיות קונצנטריות עד למעלה; שם, מתחת לחלון העליון, חומר שקוף למחצה אפשר לאור היום לחדור פנימה. עצם תכנון המבנה – שנתלה מהחלון שבתקרה – היה אתגר רציני.
על המשטח העליון של כל אחת מחמש השכבות של המגדל הקוֹני היו שתי שורות של צגי LED מרובי צבעים שתצוגתם משתנה – יותר מאלף יחידות בסך הכול (שסופקו על-ידי חברת Philips Color Kinetics). מספר היחידות בכל רמה נקבע לפי ממדי האליפסה. הצגים האירו למעלה ומילאו כל אחד מהתאים הקוניים של המגדל באור המשתנה באטיות. כל אחת מהיחידות האלה קיבלה מספר יחידה משלה בהתאם למיקומה – כתובת דיגיטלית – כך שהיה אפשר לשלוט בצבע ובבהירות שכל אחת מקרינה, בנפרד או בשילובים שונים, בעזרת מכשיר DMX enabler. המחזה כולו תופעל על-ידי תוכנה דיגיטלית שיצר טורל עם אנשי הסטודיו שלו. התוצאה: מעל לצופים היו תלויות טבעות אור שנעות אל על בגוון ועוצמה המשתנים באטיות אך ללא הרף.

תראו את השמיים!

טורל השתמש במכשיר הזה – שמושך תשומת לב לאור, לא כמדיום המאפשר לנו להביט בדברים אחרים, אלא כשלעצמו – ברבות מיצירותיו. לדוגמה, הוא הבסיס למיצבי ה-skyspace הרבים שלו ברחבי העולם. במובנים מסוימים, היצירות האלה פשוטות ביותר. מורה בעל נטיות אמנותיות בבית הספר הבריטי שלי, שאחת ממשימותיו הנעימות פחות הייתה שיפוט ספורט, הבהיל פעם קבוצה של שחקני פוטבול כששרק במשרוקית וקרא, "תראו בנים! תראו את השמיים!" טורל מבקש מאיתנו לעשות אותו דבר ביצירות ה-skyspace שלו, המורכבות מחדרי צפייה הפונים לשמיים. אחת הדוגמאות המרשימות היא One Accord ב- Live Oak Friends Meeting House ביוסטון, אבל ישנן רבות נוספות. חלקן מבנים מקוריים העומדים בפני עצמם; אחרים הם עיבודים של מבנים קיימים.

"ריבוע של שמייםֿ" המוצג בגן הפסלים ביורקשייר שבאנגליה. צילום: libraryems

"ריבוע של שמייםֿ" המוצג בגן הפסלים ביורקשייר שבאנגליה. צילום: libraryems

טורל לא רק מראה לנו את השמיים; הוא משתמש בתאורה שבתוך החלל כדי להשפיע על האופן שאנו רואים בו את מה שנמצא בחוץ. זאת תופעה שכיחה: אם תדליקו אור בחדר בשעת הדמדומים, מה שמחוץ לחדר ייעשה חשוך יותר. טורל משתמש בשינויים הדרגתיים יותר באור כדי להשפיע על מה שאנחנו רואים, והתוצאה שונה בכל אחד מהמיצבים. התוצאות המדהימות ביותר מתקבלות בדמדומים ובשחר, כשנדמה שהשמיים מצוירים על התקרה – בדיוק כמו השמיים המלאים במלאכים שאפשר לראות בפרסקאות של כנסיות ברוקיות.

יצירתו של טורל, כמו כל יצירות האמנות הדגולות, מפנה את תשומת לבנו למראה נפוץ שלרוב חומק מעינינו. וזאת הסיבה שהכלי המרכזי שלו, בנוסף לאור, הוא זמן. התוכנית המלאה ליצירות ה-Wide Glass אורכת כשעתיים. זו של יצירות ה-Tall Glass – כשעה וחצי. אין הכרח לצפות בכל הרצף, אבל חשוב להביט בו לאורך מספיק זמן כדי לספוג את השפעתן. לעתים קרובות טורל מאלץ אותנו לעצור ולהביט, ולהביט, ולהביט, ממש כך. במובן מסוים, הוא חבר בתנועת ה"האטה" שהתחזקה בעשורים האחרונים (בייחוד באירופה, שם תנועת המזון האטי פורחת, וספרו של סטן נדולני מ-1983, "שבחי האטיות", הוא רב-מכר זה זמן רב). טורל הוא אחד התומכים הבולטים באמנות אטית. דקות הופכות בקלות לשעות כשיושבים מול אחת מיצירות ה-Wide Glass שלו. רבות מעבודותיו דורשות מחויבות מסוג זה; מכיוון שהן פרושות בצורה רחבה כל כך, ולעתים קרובות נמצאות במקומות מרוחקים, נדרשת השקעה רבה רק כדי להגיע אליהן. כדי לראות את המיצבים הקבועים החשובים ביותר, על חסידי טורל להגיע לחצי האי יוקטן במקסיקו, שם הותקן לאחרונה Agua de Luz (2012) בתוך פירמידה מדורגת בסגנון מאיה; ולקולומה בארגנטינה, שם אפשר למצוא את האוסף הקבוע החשוב ביותר שלו במוזיאון ג'יימס טורל.

יצירת המופת של טורל – מבחינת גודל זו היצירה השאפתנית ביותר של סוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 – עדיין אינה גמורה גם לאחר 40 שנות עבודה. במדבר הצבוע באריזונה, השוכן במרחק שעתיים נסיעה מפלגסטאף, הוא עובד מאז אמצע שנות ה-70 על המרת מכתש רודן, הר געש כבוי, ל"מצפה לעין הבלתי מזוינת." הפרויקט הגמור-למחצה עדיין סגור לציבור. הוא כולל פתח מעגלי עצום הפונה אל השמיים, מוקף בשולי המכתש עצמו, ויוצר אשליה (מנקודת המבט של מי שנמצא בתוך המכתש) של כיפה שמימית. מתחת לפני השטח ישנם פתחים וחדרים רבים שהותאמו לצפייה במראות שמימיים מסוימים. אחת המנהרות מותאמת לימי מפנה הקיץ והחורף, ופעמיים בשנה, במשך שתי דקות בלבד, מתפקדת כקמרה אובסקורה ומקרינה תמונה ברורה של השמש על קירותיו של "חלל שמש וירח." מנהרה נוספת מקרינה לתוך החלל תמונה של הירח ומכתשיו (אבל רק מדי 18.61 שנים, כשהירח מגיע לנטייה הדרומית ביותר שלו).

טורל מקשר במפורש את המפעל אדיר הממדים הזה עם מונומנטים נאוליתיים כגון "מיס האו" באורקני ו"ניוגריינג'" באירלנד, שם אורה של השמש העולה זורח על מעבר הכניסה רק בימים מסוימים בשנה (בעניינים אסטרונומיים התייעץ האמן, בין השאר, באי.סי. קראפ, מנהל מצפה הכוכבים גריפית). כששאלו את טורל מה הוא עושה ברודן, הוא הסביר, "בבמה זו, שזמנה הגיאולוגי עצר מלכת, רציתי ליצור חללים שמקשרים בין אור לאירועים שמימיים וכך מבצעים 'מנגינה של גופים שמימיים' בעזרת אור." במכתש רודן נבנה הוסטל כדי שהמבקרים יוכלו בסופו של דבר ללון שם ולחוות תופעות כזריחה, דמדומים ושמיים זרועי כוכבים (טורל ממליץ לי לנקוט גישה דומה למיצב ה-skyspace שלו בקילדר שבנורת'אמברלנד, בצפון הרחוק של אנגליה: להישאר בפאב, לצפות בשקיעה, לאכול ארוחת ערב ולקום מוקדם כדי לתפוס את הזריחה).

כמו אמנים אחרים בני דורו – הפסל הבריטי ריצ'רד לונג, למשל – לטורל יש זיקה למינימליזם של שנות ה-60 וכן לכמה מהמבנים העתיקים ביותר שיצר האדם. אבל ההיבט הייחודי של עבודתו הטובה ביותר הוא האופן שבו היא ממוקמת בין אמנות לפסיכולוגיה, פיזיקה ומיסטיקה. היא מצליחה לעורר בצופה את המשמעויות הרבות שהאור רכש לאורך עידנים – מתקופת האבן ועד הרומנטיקה של טרנר. ולכן כדאי להשקיע ביצירותיו של טורל את הזמן והמאמץ שהן דורשות.

©2014 Technology Review, INC. Distributed by Tribune Media Services, Inc.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מרטין גייפורד, MIT Technology Review .


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על לראות את האור