לשלוט בעם אחר

משה דיין היה דמות מרכזית בעיצוב מדיניותה של ישראל בשטחים שנכבשו ב-1967 ויחסיה עם התושבים הפלסטינים שנותרו בשטחים הללו. מדיניותו נחלה בשעתה הצלחות רבות. עם זאת, הונחה ביסודה שגיאה היסטורית בסיסית בנוגע לכיבוש
X זמן קריאה משוער: 39 דקות

1967. שעות אחדות לאחר שהגיעו כוחות צה"ל לנהר הירדן ודיין פקד לפוצץ את הגשרים כדי לקבע דרמטית את השינוי העקרוני שחל ביחסים בין ישראל לירדן, הוא התחיל לתת את דעתו לסוגיה שתעסיק אותו עד יומו האחרון: כיצד לשלוט בשטח שנכבש ממערב לנהר הירדן בלי לשלוט בעם האחר החי בו — הפלסטינים. אחד המעשים הראשונים שעשה עמד בניגוד גמור לפיצוץ הגשרים הדרמטי. בביקור ליד הגשרים המפוצצים הוא נוכח לדעת שפלסטינים רבים עוברים, מי ברגל ומי ברכב, בנהר שהיה רדוד בעונה זו של השנה. גם המסחר נמשך. משאיות עמוסות ירקות וֵפרות עברו אל השווקים בערי עבר הירדן מזרחה. בו במקום הורה דיין להתיר לפלסטינים את המעבר ולהסדירו. עד מהרה הוקמו שני גשרים ארעיים, האחד ליד יריחו, סמוך לגשר אלנבי הישן, והאחר ליד מעבר דמיה שבמורד הדרך משכם. זה יהיה מעתה אחד מעקרונות המדיניות שהשתית דיין בשטחים הכבושים: לאפשר לפלסטינים להמשיך את קשריהם עם העולם הערבי באין מפריע, אם גם בפיקוח. לרבים מתושבי השטחים היו קרובי משפחה בעבר הירדן מזרחה או במדינות ערביות אחרות. בהיעדר אוניברסיטאות של ממש בגדה המערבית נאלצו צעירים רבים לנדוד לאוניברסיטאות בעולם הערבי. חופשת הקיץ עמדה בשער, ואלפי סטודנטים שלמדו מחוץ לשטחים הכבושים ביקשו לבלות את הקיץ בבתיהם ובחיק משפחותיהם. הנהירה מזרחה דרשה פיקוח מועט, אך המעבר חזרה היה עלול להיות פתח לחדירת גורמים עוינים. הדבר ִחייב מערכת בידוק ופיקוח. דיין טרח רבות לייעל מערכות אלה ולהקל ככל האפשר את המעבר על הירדן. בתוך שעות עלתה גם בעיית המעבר בין שני ִצדי הגבול הישראלי הישן. עם כיבוש מזרח ירושלים הוטל על האזור עוצר. עתה עלתה השאלה בדבר ביקורי ישראלים באזור שנכבש זה עתה, ובעיקר במקומות הקדושים שיהודים רבים ביקשו לבקר בהם מטעמי דת או מסקרנות גרדא. להבדיל משאר השטחים שנכבשו והושארו בגדר אזורים כבושים שגורלם ייקבע רק בעתיד, מיד בתום הקרבות סופחה מזרח ירושלים בחקיקה של כנסת ישראל לשטחה המוניציפלי של ירושלים הישראלית.

הטיפול בבעיות העיר ובתושביה הערבים הוטל על ראש העיר טדי קולק. הוחל מיד בסילוק המתרסים, המוקשים והגדרות שחצצו בין שני חלקי העיר. ב־8 ביוני זימן קולק את כל הנוגעים בדבר — המשטרה, הצבא, משרד הפנים ועוד גורמים — לדיון בשאלת ההגבלות על המעבר בין ירושלים העברית וירושלים הערבית. רוב הנוכחים חששו מהתפרצויות של מחאה אלימה מצד תושבי העיר הערבים נגד הסיפוח והציעו להמשיך בהגבלות. משה דיין החשיב את הנושא וטרח להשתתף בדיון בעצמו. הוא דרש לפתוח לרווחה את כל המעברים לשני הכיוונים ולבטל את הצורך ברישיונות מעבר. למרות ההתנגדות העזה מצד המופקדים על שלום הציבור, כפה דיין על המסובים החלטה ברוח גישתו. למחרת בבוקר נהרו אלפי ישראלים מזרחה לחזות באתרים ההיסטוריים, שבמשך 19 שנים נמנעה מהם הגישה אליהם. אך גם אלפי ערבים תושבי העיר המזרחית נהרו מערבה להזין את עיניהם בנפלאות העיר שנבנתה מעבר לגדרות ולחומות. היו גם ערבים מבוגרים שהלכו לבקר בבתים שנעקרו מהם ב־1948. "בעיר אווירת פסטיבל," כתב טדי קולק לדיין למחרת. "צדקת, וכל הכבוד. כל הערבים בכיכר ציון וכל היהודים בבזארים."

ההנחה שהונחה ביסוד הדיון הממשלתי ביוני 1967 היתה שהמפלה הקשה שהערבים נחלו במלחמה מאפשרת ומחייבת את ישראל לנצל את הזעזוע שפקד אותם כדי להציע להם שלום

ב־18 וב־19 ביוני, כשבוע לאחר תום הקרבות, קיימה הממשלה דיון עקרוני בהצעות השלום שעל ישראל להציע לשלוש המדינות שהשתתפו במלחמה ושחלקים מהטריטוריות שלהן נמצאו עתה בידי ישראל. ההנחה שהונחה ביסוד הדיון היתה שהמפלה הקשה שהערבים נחלו במלחמה מאפשרת ומחייבת את ישראל לנצל את הזעזוע שפקד אותם כדי להציע להם שלום. בתום הדיון הוחלט שישראל תציע למצרים ולסוריה לקיים שלום על בסיס נסיגת צה"ל לגבול הבין־לאומי. פירוש הדבר שישראל תיסוג מהגולן ומסיני, אבל תמשיך להחזיק ברצועת עזה. על גורל הגדה המערבית היתה מחלוקת קשה. לפי שעה הוחלט שלא להחליט. עמדת דיין היתה שיהודה, שומרון ורצועת עזה הם "חלק מארצנו ויש להתנחל בהם ולא לנוטשם." הגבול בין ישראל לממלכת ירדן חייב להיות הנהר. ברבים התפרסם הביטוי שפלט דיין: "אם יש לירדנים מה להציע לנו, שיטלפנו לנו. אנו ממתינים לטלפון של חוסיין." הוא סבר ששום דבר אינו בוער ושישראל אינה צריכה לנקוט כל יוזמה לעתיד השטחים הפלסטיניים. דיין היה ֵראליסט דיו וידע שבתקופה הקרובה "הערבים לא יהיו מוכנים לכרות ִאת נוח וזה שלום, תהיינה הצעותינו אשר תהיינה", לפיכך תהיה הסוגיה האִמתית שתעמוד בפני ישראל "לחפש דרכים מעשיות לשיפור יחסינו עם הערבים תושבי השטחים הכבושים, גם בהיעדר שלום."

עם זאת, הוא לא הצטרף לתנועה החדשה שהוקמה באותו קיץ ושׂשמה לה ליעד להיאבק למען שלטונה הלא מסויג של ישראל בארץ ישראל השלמה. המשורר נתן אלתרמן, מושא הערצתו של דיין מנעוריו, עמד בראש התנועה, אך דיין לא סבר שיש להכריז בנושא זה הכרזות אלא לנהל מדיניות של דו־קיום הלכה למעשה. שבע שנים כיהן משה דיין כשר הביטחון. הוא היה האיש שעיצב במידה רבה את המדיניות שיש לנקוט בנוגע לשטחים שנכבשו ואת יחסי ישראל עם התושבים הפלסטינים שנותרו בשטחים הללו. לכאורה נגעו הדברים גם בסמכותם של שרים רבים, אך רובם נמנעו מלעסוק בכך בפועל. דיין נכנס לתוך החלל שנוצר, ועד מהרה חלש גם על התקציבים האזרחיים הקשורים בשטחים שנכבשו.

בשבועות הראשונים ניסה לוי אשכול, ראש הממשלה הממורמר, להשתלט על הטיפול בשטחים. הוא כינס התייעצויות, הקים כמה פורומים לתיאום בין־משרדי, הזמין סקרים ואף התערב בנושאים פרטניים, כגון קביעת תוואי כבישים, רישות מערכות מים ואישור התיישבות של יהודים בשטחים החדשים. אולם "המציאות היתה חזקה יותר. העובדה שהשלטון בשטחים הכבושים היה נתון באופן בלעדי בידי הממשל הצבאי, וכן התעניינותו המעמיקה של דיין והתמסרותו האישית לטיפול בחיי היום־יום של התושבים — הם שהכתיבו את המציאות," כפי שציין הביוגרף של אשכול. "בסופו של התהליך התרכז הטיפול בפלסטינים שחיו בשטחים הכבושים בידי שר הביטחון." מתוקף מעמדו כראש הממשלה המשיך אשכול לעמוד בראש ועדת השרים לענייני השטחים. הדבר חרה לדיין והוא נמנע מלהעלות נושאים לדיון בוועדה ובכך נטרל אותה במידה רבה. במשך הזמן הסתמן דיין כמסמל הבנה ואפילו אמפתיה כלפי הערבים, ועם זאת הוא נקט עמדה ִנצית קיצונית בכל הנוגע להמשך השליטה של ישראל בשטחים. פעם אחר פעם חזר כמו מנטרה על כך: "אסור שישראל תחזור אל הגבול [הקו הירוק] הנמצא 15 קילומטר מנתניה שעל חוף הים. [...] בשנת 1949 היו לנו גבולות חסרי שחר שאסור לנו לחזור אליהם, כי הם גרועים ממלחמה. משמעותם היא מלחמת קבע".

קשה שלא להבחין שברקע הנימוקים הרציונליים פעלו אצל דיין גורמים רגשיים רבי־עוצמה. דּובר על נסיגה משטחים שנראו לו חלקי מולדת מאז ומעולם, למעשה מאז מסעו לנגב ולעזה בימי נעוריו

 

כמסופר לעיל, דברים דומים אמר דיין בשנת 1950 בכינוס שגרירים, אך בשנות החמישים לא ערער על מדיניותו של בן־גוריון, שהעדיף להימנע מכיבוש השטחים הללו. עתה שוב לא עמדה השאלה אם יש לשנות את הגבולות בכוח, אלא אם יש להחזיק בגבולות החדשים. בכל הנוגע ליהודה, שומרון ורצועת עזה, דבק דיין במצב החדש שנוצר במלחמה. קשה שלא להבחין שברקע הנימוקים הרציונליים פעלו אצלו גורמים רגשיים רבי־עוצמה. הפעם דּובר על נסיגה משטחים שנראו לו חלקי מולדת מאז ומעולם, למעשה מאז מסעו לנגב ולעזה בימי נעוריו. בהרצאה לפני מפקדי צה"ל ב־4 בדצמבר 1967 הוא חזר אל געגועי העם היהודי אל השטחים במשך אלפיים שנה — "השטחים של הארץ הזאת, אשר לא שכחנו אותה כמולדת ואשר לא חדלה להיות לנו מולדת בתקופה הארוכה שבה היינו רחוקים ממנה". בהספד שנשא בטקס קבורת העצמות של חללי העיר העתיקה שנפלו בתש"ח ונקברו עתה מחדש בהר הזיתים, אמר: אחינו שנפלתם במלחמת השחרור, לא נטשנו את חלומכם ולא שכחנו את לקחכם. שבנו אל ההר, אל ערש ימי עמנו, אל נחלת האבות. ארץ השופטים ומעוז מלכות דוד. שבנו לחברון ולשכם, לבית לחם ולענתות,
ליריחו ולמעברות הירדן באדם העיר.

בדברים אלה שרטט את מפת השטחים שמהם לדעתו אין לסגת. בזיכרונותיו של דיין הוא מתרפק בלשון פיוטית על אותה מולדת שגילה מחדש:

ביהודה ובשומרון היה משהו מיוחד. מעולם לא יכולתי לגבור על הרטט שהביאו בלבי שמות מקומות [הנזכרים בתנ"ך] אף כאשר שרד במקום רק תל חורבות. עוצמת השם לא נגרעה ממנה נימה. [...] מקצת השמות הוסבו במשך השנים והותאמו לשפה הערבית. הדבר לא הפריע לי. הצליל העברי והכנעני נשמר — יריחו, עכו, מגידו. השנים, המלחמות, העמים שעברו בהם לא הכחידו את שורשם. עתה יושבים בהרי יהודה ערבים. הנערים הדשים במורג את ערימות התבואה, הפלאחים החורשים בצמדי שוורים במחרשת עץ ובמלמד הבקר. הנשים העולות מן הבאר אל הכפר וכדן על ראשן — כולם חלק מפני הארץ. אין הם חוצצים ביני לבינה.

דיין לא מצא בקרבו כוחות נפש חזקים דיים לוותר על השליטה בהם גם כאשר ידע שאין דרך אחרת לסיום הסכסוך עם הערבים. דמותם של הערבים שפגש בטיולי נעוריו נשארה חקוקה במוחו וטמנה בו את האשליה שיהיה אפשר לחיות
עם הפלסטינים גם בלא ויתור על השליטה בארצם. אולם כיצד יוצרים מצב מדיני שיאפשר זאת? עד יום מותו המשיך דיין לחפש אחר הנוסחה שתגשר בין שתי עמדות מנוגדות אלו ולא מצא לה פתרון משכנע. כשהלך לעולמו בשנת 1981 כבר זעזעו פעולות אלימות של ארגוני הטרור הפלסטיניים את הארץ. העולם כולו כבר הבין שמדובר במאבק לאומי נחוש של הפלסטינים לחירותם. אבל דיין הוסיף לשגות בחלומות על גישור בין תפיסת המולדת שלו ובין הבנתו למניעי הפלסטינים ולצורכיהם. אדם עם הביוגרפיה של דיין היה מסוגל להוליך את ישראל לשלום עם המצרים, ואולי גם עם הסורים, אך את הדרך לשלום עם הפלסטינים לא היה מסוגל למצוא. יתר על כן, כפי שנראה להלן, במדיניותו קבע דיין עובדות בשטח שיכבידו בעתיד על כל ניסיון להתפשר עם הפלסטינים, ואולי בעצם לכך כיוון. אין תמה אפוא שרבות מהכרזותיו היו מעורפלות וכללו סתירות שמן הדין היה שיבחין בהן כבר אז. בכינוס של סגל הפיקוד הבכיר של צה"ל בספטמבר 1967 קבע ארבע מגמות למדיניותו: (1) להפוך את הקווים שנקבעו בתום הקרבות לגבולות קבע; (2) להגיע להסדרי שלום עם הערבים בדרך של משא ומתן ישיר; (3) להימנע מיצירת מדינה דו־לאומית; (4) לסכל אפשרות של יצירת רוב ערבי בעתיד בשטחים הכבושים.9 במבט בן ימינו קשה לנסח נוסחה מופרכת יותר. כבר אז היה ברור שהפיכת הקווים לגבולות של קבע תמנע כל אפשרות לשלום עם הערבים ושהחזקת השטח תיצור בפועל מדינה דו־לאומית שיהיה אפשר לקיימה רק באלימות. הרצון למנוע רוב ערבי בשטחים, שלא היה בהם שום יהודי באותה עת, היה חזיון תעתועים. ארבעים שנה ויותר של ניסיונות להגביר את הנוכחות היהודית בשטחים הכבושים לא הצליחו להקטין את חלקם של הערבים לפחות מתשעים אחוזים מהיושבים בשטחים. אלא שדיין לא האמין בסיכויי השלום והעדיף את השטחים על פני הסיכוי לשלום, סיכוי שלדעתו לא היה קיים. הוא אפילו חזה פעמים רבות שבתום תקופת ביניים, שאותה יש לנצל כדי לקבוע עובדות יהודיות בשטח, צפויה מלחמה חדשה, קשה מקודמתה. אך אם תשכיל ישראל להתכונן לקראתה כראוי, תוכל לעמוד גם בה.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

מיד בסיום הקרבות נפנה דיין ללמוד את הבעיות שהונחו על מפתנו. הוא ביקש לשמוע מה בפי תושבי השטחים, ללמוד את הלך רוחם ואולי להגיע עמם לעמק השווה, למצוא ִאתם מודוס ויוונדי. שבוע לאחר שנדמו התותחים נפגש עם ראשי הערים המרכזיות בגדה המערבית וברצועת עזה. השלטון הירדני נעלם ולפלסטינים לא היה ממשל משל עצמם. ראשי הערים היו הגורם היחיד שעליו היה אפשר להשתית את הממשל החדש כדי לאפשר לפלסטינים להמשיך בחיי היום־יום. רוב ראשי הערים היו נציגי משפחות מיוחסות ּוותיקות שנהנו מתמיכת העילית הפלסטינית מזה והממשל הישראלי מזה. לימים יקום דורחדש שראשי ערים ותיקים שוב לא יהיו מסוגלים לייצגו, אך לפי שעה הם היו המשענת העיקרית למדיניותו של דיין. אחד הדברים הראשונים שעשה דיין ברוח זו היה להזמין לביתו את פדואה טוקאן, בת לאחת המשפחות המיוחסות של שכם. טוקאן התפרסמה כמשוררת עזת ביטוי, וכמה משיריה ביטאו שנאה וזעם נגד ישראל והכיבוש. "קראתי את שיריה," הסביר את מניעיו, "והתרשמתי מכנותה האישית ומרוחה הלאומית."

פדואה הגיעה לביתו של דיין ב־12 באוקטובר 1968 בלוויית דודּה, ראש עיריית שכם קדרי טוקאן. "סבר פניה של המשוררת בת כארבעים נעים וגלוי," תיאר דיין את הפגישה עמה. " ׂשערה העבות גולש על כתפיה. בשעה שדיברה הרצינה וצל של עצבות על פניה."10 היא לא דיברה הרבה, אך לקראת סוף הביקור הפצירה בדודּה להסדיר פגישה בין דיין לגמאל עבדאל־נאצר, ואף ניסתה בעצמה לתווך פגישה מעין זו, אך בלא הצלחה. הזמנתה של טוקאן, שונאת ישראל המובהקת, לביתו של שר הביטחון, עוררה ביקורת קשה מצד חוגי הימין בישראל. דיין מצא לנכון להשיב לטענות בשידור בקול ישראל: "פדואה טוקאן היא עתה המשוררת הלאומנית של הציבור הערבי הפלסטיני, ואני סבור שעלינו לנסות לדעת מה חושב הציבור הזה, מה הוא חש, עם מה ישלים ובמה יילחם, ולא רק מה אומרים מנהיגיו הפוליטיים." בנאום בעצרת סטודנטים הרחיב את השקפתו בנושא:

עלינו לעשות מאמץ עליון ליצירת מגע עם מיליון הערבים שעתידים אנו לחיות ִאתם ולידם. עלינו להכיר את הרקע הנפשי שלהם, את אקלימם הרגשי, בין אם ימצא חן בעינינו ובין אם לאו. [...] עלינו להמשיך ולהקשיב להם בתקווה שביום מן הימים יקשיבו גם הם לנו.

באמצע אוגוסט 1967 מונה שלמה גזית, שהיה ראש לשכתו של דיין בראשית דרכו כרמטכ"ל, לְמתאם הפעולות בשטחים הכבושים מטעם שר הביטחון. לימים חיבר גזית שני ספרים על מדיניות ישראל בשטחים הכבושים. בספרו המקל והגזר הוא מעלה סברה שביקורו של דיין בווייטנאם והביקורת הקשה שהטיח באמריקאים על מדיניותם כלפי האוכלוסייה האזרחית שם, השפיעו מאוד על קווי המדיניות שניסה להשתית בשטחים שנכבשו במלחמה. ודאי שאסור לחפש ברשמי וייטנאם את המקור לכל החלטה שנתקבלה באותו זמן בשטחים [...] ובכל זאת נראה כי בדברים ובביקורת על התנהגותהאמריקנים בווייטנאם אפשר לזהות את הכיוון המרכזי, את רוח המדיניות שנקבעה על ידו.

גזית מדגיש לקח אחד:

[לדיין היה] צורך חיוני, מבחינתו, לקיים מגע בלתי אמצעי עם השטח, עם האנשים, עם דעותיהם, התלבטויותיהם ומכאוביהם.

את עיקרי מדיניותו של דיין ממקד גזית בשלושה סעיפים: "שלטון כיבוש בלתי נראה; נורמליזציה; מדיניות ענישה מתוחכמת." בעניין שלטון הכיבוש הבלתי נראה אמר דיין לממשלה:

עלינו לוודא ששטחי החיכוך בין שני העמים יהיו מזעריים. כדי שנוכל לממש זאת, עלינו לקבוע כמטרה לממשל הצבאי שלנו, שערבי מקומי יוכל לנהל חיים נורמאליים כל עוד לא עבר על החוק, בלי שיצטרך לראות, או לבוא בדברים עם נציג ישראלי כלשהו המייצג את שלטון הכיבוש.

דיין הורה להוציא את ִמפקדות צה"ל מהערים הערביות ולהציבן באזורים הכפריים, להסיר את דגלי ישראל מאתרים ערביים, להימנע ככל האפשר מסיורים צבאיים במרכזי האוכלוסייה הפלסטינית ולהישען ככל האפשר על פקידות מקומית ועל מוסדות השלטון המוניציפלי לניהול חיי היום־יום. אין ספק שמדיניותו של דיין כלפי הפלסטינים נחלה בשעתה הצלחות רבות. כל עוד הוא ניווט את המדיניות, הוא הצליח לשמור על רגיעה ולמנוע תופעות של מרי עממי כמו אלו שפרצו בסוף שנות השמונים. עם זאת הונחה ביסוד מדיניותו שגיאה היסטורית בסיסית. כיום ברור לכול שאי אפשר לכבוש עם. גם הענישה המתוחכמת התבררה כאשליה. דיין שאף להפריד בין ארגוני הטרור ובין האוכלוסייה האזרחית. הוא ביקש להימנע ככל האפשר מפגיעה באזרחים תמימים תוך כדי מלחמתו במחבלים, אולם בטווח הארוך גם זו היתה מדיניות בלתי אפשרית. רוב אמצעי הענישה נועדו להרתיע, אלא שבפועל לא היה מנוס מלפגוע במשפחות המחבלים. אף באוכלוסייה האזרחית בכללותה גברה התודעה הלאומית הפלסטינית על האינטרסים הכלכליים ועל נטייתו של חלק מהאוכלוסייה להסכין עם הכיבוש הישראלי.

מספר הפועלים הפלסטינים מהשטחים שעבדו בישראל בשנות השבעים הגיע ליותר ממאה אלף. בשטחים שררה רווחה יחסית. כיום ברור ששילוב זה בין כלכלת ישראל לכלכלת השטחים לא מנעו התפתחות רגשות לאומניים בקרב הערבים

דיין לא הסתפק בהיתר שפתח את גבולות ישראל הישנה לביקורים של ערביי השטחים. הוא גם פעל במרץ לאפשר לפלסטינים לפעול בתחום הכלכלי מעבר לקו הירוק ולהעלות את רמת חייהם. הדבר בא לידי ביטוי בפתיחת שוק העבודה בישראל בפני פועלים פלשתינים, ברכישת מוצרים חקלאיים מהגדה המערבית וכן בפתיחת השוק הפלסטיני למוצרים מתוצרת ישראל. זו היתה מדיניות ברורה של שילוב כלכלי בין שתי הישויות שהיו נפרדות במשך 19 שנים ולא שררה ביניהם סימטרייה משום בחינה שהיא. מציאות זו יצרה מאליה תלות חד־צדדית של הנכבשים בכובשים. אמנם כלכלת ישראל נהנתה מן השווקים החדשים ומכוח העבודה הזול של תושבי השטחים, אך היא לא היתה תלויה בהם.

הרמטכ"ל דיין סוקר מסדר ניצחון בתום מלחמת סיני. לצדדיו: מפקד פיקוד הדרום אסף שמחוני, ומפקד חטיבה 9 אברהם יפה.

הרמטכ"ל דיין סוקר מסדר ניצחון בתום מלחמת סיני. לצדדיו: מפקד פיקוד הדרום אסף שמחוני, ומפקד חטיבה 9 אברהם יפה.

בנושא זה התנגש דיין בׂשר האוצר פנחס ספיר, שהיה מּוכר כיונה צחורה והאמין שאין לנקוט כל צעד שיכביד בעתיד על החזרת השטחים לידי הירדנים. הוא גם חשש מפגיעה בכלכלת ישראל בגלל ההצפה של כוח עבודה זול ושל סחורות זולות. ספיר העדיף לעודד את החקלאות ואת התעשייה בשטחים עצמם כדי להבטיח מקומות תעסוקה, אך דרש לכוון את תוצרתם לעבר העולם הערבי שממזרח לנהר הירדן. דיין לא התנגד להשקעות בשטחים הכבושים, אך טען שזהו תהליך אטי, ועד שיבשיל יישארו אלפי פלסטינים מובטלים וממורמרים. למרות מעמדו המרכזי של ספיר בכלכלת המדינה, הוא לא הצליח לבלום את התהליך שיזם דיין. הוא נאבק לא רק בדיין אלא גם בכוחות השוק. הגבולות היו פרוצים ולא היה אפשר לבלום את זרימת התוצרת החקלאית הזולה אל השווקים הישראליים ואת זרימת רבבות הפועלים הפלסטינים אל שוק העבודה המפותח בישראל. בגלל הפריחה הכלכלית שפקדה את המשק הישראלי לאחר המלחמה, לא נוצרה בעיה של חוסר עבודה בקרב פועלים ישראלים, והמשק הסתגל לתנאי התחרות של המוצרים מהשטחים בלא זעזועים מיותרים. מספר הפועלים הפלסטינים מהשטחים שעבדו בישראל בשנות השבעים המוקדמות הגיע ליותר ממאה אלף. בשטחים שררה רווחה יחסית. כיום ברור ששילוב זה בין כלכלת ישראל לכלכלת השטחים, וכן הרווחה היחסית בשטחים, לא מנעו התפתחות רגשות לאומניים בקרב הערבים. נראה שלדיין היתה הבחנה טובה בכל הנוגע לתהליכים של הטווח הקצר, אולם לא היתה לו השכלה היסטורית מספקת כדי להבין תהליכים בלתי נמנעים בטווח הארוך.

בעקבות מלחמת ששת הימים התאחדו הפלגים השונים של מפלגות הפועלים למפלגה חדשה שנשאה את השם מפלגת העבודה. הגרעין המרכזי עוד היה בידי נאמני מפא"י, אך עתה נוספו עליהם פעילי אחדות העבודה שפרשו ממפא"י בשנות הארבעים ועתה התקרבו לאותו גרעין מרכזי. למפלגת העבודה נוספו עתה גם רוב פעילי רפ"י, ובראשם משה דיין ושמעון פרס. דוד בן־גוריון סירב להתפייס והוסיף לקיים סיעה קטנה אך נפרדת בכנסת. בן־גוריון כבר היה בא בימים, וכוכבו בפוליטיקה הישראלית הלך ודעך. לראשונה זה שנים רבות מצאו את עצמם יגאל אלון ומשה דיין באותה מפלגה. בציבור התעורר הרושם ששני תלמידיו של יצחק שדה מימי חניתה יהיו עתה המתמודדים העיקריים על הנהגת המפלגה לאחר שיסתלק מן הזירה הדור של אשכול, שנפטר בפברואר 1969 ושל גולדה מאיר, שהחליפה אותו בראשות ממשלה. ואכן, הן לאלון והן לדיין היתה יומרה להתוות לישראל דרכים מדיניות ועקרונות בנושאים המרכזיים שעמדו על סדר היום. בסיוע האיבה המתמשכת של ותיקי מפא"י כלפי דיין, שאב אלון עוצמה מתמיכתם הלא מסויגת של ראשי המפלגה. ישראל גלילי, מורו וידידו של אלון, נעשה יועצה הנאמן של גולדה מאיר ועמד לימינו של אלון במאבקיו. משה דיין, הזאב הבודד, שאב את עוצמתו מדעת הקהל, שראתה בו מנהיג מחונן הראוי לעמוד בראש הפירמידה. בתקופה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים היתה נטושה בין דיין לאלון מחלוקת חריפה ברוב הנושאים שעל סדר היום של המדינה. בסוף יולי 1967, כחודש לאחר שוך הקרבות, הגיש אלון לראש הממשלה אשכול מסמך שכותרתו "עתיד השטחים ודרכי הטיפול בפליטים."

שלא כנטייתה של הממשלה שלא להחליט דבר בכל הנוגע לעתיד הגדה המערבית, הציע אלון לשרטט גבולות קבע שעל בסיסם תדון ישראל עם מדינות ערב על שלום. לפי הצעתו תחיל ישראל את ריבונותה על רצועה צרה לאורך הירדן, על מזרח ירושלים ושטחי קרקע בסביבותיה, ועל שטחים סביב צומת רפיח בדרום רצועת עזה. גם אלון רצה להיפרד מהאוכלוסייה הפלסטינית, אך ביקש לשמור בידי ישראל שטחים, רובם ריקים, בעלי ערך אסטרטגי, לרבות ירושלים השלמה. דיין לא האמין בסיכוייה של תוכנית אלון להציע בסיס לשלום. הוא גם לא הסכים לדעת רוב השרים "[ש]במצב שנוצר אחרי המלחמה ישראל יכולה, בזכות ניצחונה ותבוסת הערבים, לקבוע כרצונה את גבולותיה עם שכנותיה."

דיין לא ייחס משקל רב לערכה של התיישבות אזרחית כפתרון לבעיות אסטרטגיות. הוא בעיקר התנגד להתיישבות יהודים באזורים שבהם חיו הפלסטינים בצפיפות. עם זאת, הוא לא התייצב מעולם נגד מיני יוזמות להתיישבות יהודית בכל שטחי ארץ ישראל

מול תוכנית אלון הוא הציע תוכנית של חלוקה פונקציונלית. לא הקרקע תחולק, גרס דיין, אלא הסמכויות והניהול בפועל. ישראל תשמור לעצמה את השליטה הצבאית על מלוא השטח, ובעיקר על שדרת ההרים החוצה את הארץ מצפון לדרום, אך תאפשר לפלסטינים עצמאות בניהול חייהם למעט שאלות של מדיניות חוץ וביטחון. דיין לא השלה עצמו שתוכניתו יכולה לשמש בסיס לשלום שיהיה מקובל על מדינות ערב, אך הוא העריך שאפשר ליישמה הלכה למעשה ושברבות השנים יתרגלו הפלסטינים לחיות עמה וימצאו בה יתרונות מעשיים. אף שתוכנית אלון לא אושרה מעולם כמדיניות הרשמית של ישראל, היא הוצגה בידי דיפלומטים ומנהיגים ישראלים בפני מנהיגים ערבים. אלון אף זכה לדון בה ישירות עם חוסיין מלך ירדן. תגובת הערבים היתה שלילית, והתוכנית לא קירבה את ישראל למשא ומתן מעשי ורציני. התוכנית נשארה על הנייר. המחלוקת המעשית יותר בין דיין לאלון נגעה למאמצי ההתיישבות בשטחים שנכבשו.

עוד בתקופת היותו של דיין מפקדו של צה"ל הוא לא ייחס משקל רב לערכה של התיישבות אזרחית כפתרון לבעיות אסטרטגיות. גם אחרי מלחמת ששת הימים הוא לא נתן עדיפות גבוהה להתיישבות יהודים בשטחים החדשים. בעיקר התנגד דיין להתיישבות יהודים באזורים שבהם חיו הפלסטינים בצפיפות. את השליטה על רכסי ההרים הוא ביקש לבסס על העתקת מחנות צבא, בעיקר גדודי שריון, לאתרים אסטרטגיים במרומי ההרים. עם זאת, הוא לא התייצב מעולם נגד מיני יוזמות להתיישבות יהודית בכל שטחי ארץ ישראל, ועל פי רוב אף תמך בה. בתוך זמן קצר החלו צצות בכל חלקי הארץ התנחלויות. מקצתן הוקמו ביוזמות פרטיות, כמו של יתומי כפר עציון ששבו לבתיהם כפי שסופר לעיל, או בעלייתם של חברי קיבוצים מהגליל אל מרומי הגולן לא הרחק מקונייטרה. רוב ההתנחלויות נעשו בתיאום מלא עם הממשל הצבאי ונתמכו בידי גורמים ממשלתיים. כדי לצמצם את סמכויותיו של דיין מינה אשכול את אלון לעמוד בראש הוועדה שעסקה בהתיישבות החדשה.

התנחלות בשומרון, שא-נור, 1978. צילום: בטי1970

התנחלות בשומרון, שא-נור, 1978. צילום: בטי1970

דיין לא התנגד לעצם תהליך ההתנחלות משום שגם הוא ראה בו איתות לנחישותה של ישראל להמשיך להחזיק בשטחים. יתר על כן, הוא חזר ואמר שמבחינה עקרונית לא יעלה על הדעת שיהודים לא יורשו לחיות במקום כלשהו בארץ ישראל. עם זאת, הוא סבר שיש להשאיר לפלסטינים מרחב לפֵתח בו מידה של שלטון עצמי שהוא תכנן עבורם. כך למשל התנגד דיין להרחבה מופרזת של גבולותיה המוניציפליים של ירושלים המאוחדת מאחר שהרחבה זו קוטעת את הקשר בין החלק הדרומי של הגדה המערבית לחלקה הצפוני. "אני מביא בחשבון שייתכן שנרצה לעשות מהגדה המערבית יחידה אחת שיהיו בה גם חברון, גם בית לחם וגם יריחו. [...] ואז צריכה להיות דרך מקשרת". אלון תמך בהתלהבות בקביעת עובדות בשטח שיתאימו לחזון שלו בדבר גבולות העתיד. הוא קידם במלוא המרץ את ההתנחלות בגולן. שני השרים כאחד לא הצליחו לעמוד נגד הלהט המשיחי של חוגי הציונות הדתית, שראו בהתנחלות בשטחים מצווה אלוהית וסימן לבוא המשיח והקימו תנועה מרשימה של התנחלויות. בהיעדר תהליך מדיני ובהיעדר החלטת ממשלה בדבר עתיד השטחים, התקשתה הממשלה לעמוד בלחץ גם כאשר הועלו הסתייגויות במקרה זה או אחר.

המקרה הבולט ביותר שהעמיד במבחן את הגישות השונות היה ההתנחלות בחברון. ב־2 באפריל 1968, בליל סדר פסח, פחות משנה לאחר המלחמה, ערכו כמה מראשי התומכים בארץ ישראל השלמה סעודה חגיגית במלון שׂשכרּו בלב העיר הערבית חברון. אך על אף המוסכם על הרשויות החליט הרב משה לווינגר, מראשי תנועת ההתנחלות הדתית, להישאר במקום גם אחרי ליל הסדר. בימים ההם חל איסור על ישראלים ללון בשטחים הכבושים בלא היתר מיוחד. אלוף הפיקוד התיר חד־פעמית ללווינגר ולאנשיו להישאר במלון עד צאת החג, אך לווינגר החליט להישאר לצמיתות וקרא להחזרת היהודים שגורשו מחברון בפרעות 1929 לעיר האבות. הדבר עורר מחלוקת בממשלה. התומך הראשי בהיאחזות היהודים בחברון היה יגאל אלון, שסייע לקבוצת המתנחלים בציוד ובתקציבים ואף ערך אצלם ביקור מתוקשר היטב למחרת בואם למקום. דיין התנגד לצעד בנימוק שמדובר בהתיישבות יהודית בלב עיר ערבית צפופה ושזו פרובוקציה מיותרת. אמנם הוא שלח לקראת הפסח ברכה לחוגגים אך לא תמך בהישארותם במקום.

כל עוד נשאר דיין בתפקידו נאסר על המתנחלים להיאחז בחברון. רק כעבור עשר שנים ירשה להם מנחם בגין לחזור ולהתנחל גם בלב העיר הערבית

אלא שדיין היה עדיין מאושפז עקב פציעה, ואף עוזרו הבכיר שלמה גזית נעדר בשל מות אביו. אלון נכנס אל תוך החלל הריק שנוצר. כאשר חזר דיין למשרדו כבר לא היה סיכוי להחזיר את החבורה, והוא נאלץ להתפשר. בסופו של דבר הועברו המתנחלים זמנית למצודת המשטרה בשולי העיר, ולבסוף הורשו להקים את קריית ארבע על שטח המרוחק שני קילומטרים ממזרח לחברון. כל עוד נשאר דיין בתפקידו נאסר על המתנחלים להיאחז בעיר עצמה. רק כעבור עשר שנים ירשה להם מנחם בגין לחזור ולהתנחל גם בלב העיר הערבית. כפי שחזה דיין, נעשה היישוב היהודי בחברון מוקד מתמשך לסכסוכים ולאלימות משני הצדדים עד עצם היום הזה. פרשה זו ואחרות יצרו בציבור ובקרב העיתונאים רושם כאילו דיין ואלון נאבקים ביניהם. אלון טען שכל מה שהוא מציע, דיין מציע את ההפך.19 דיין לעומת זאת הכחיש את הטענה ואף שלח את האלוף במילואים יוסף גבע, שהיה באותה עת המנהל הכללי של משרד הקליטה שבראשו עמד יגאל אלון, עם מסר לאלון. דיין ביקש מהאלוף למסור לשר שלו שאין הוא שואף כלל להיות ראש ממשלה, ושאל לו לאלון לחשוש מפניו. אלא שהחשדנות היתה עמוקה מדי.
"אל תאמין לערמומי הזה," אמר אלון לגבע.

בעיות השלטון בשטחים הכבושים היו לעיסוקו העיקרי של שר הביטחון. לצד המדיניות הליברלית שביקש דיין להנחיל לפלשתינים, הוא קבע מדיניות של יד קשה ואף אכזרית כלפי כל פלשתיני שנקט אלימות או סייע ללוחמי הגרילה
הפלסטינים. בנובמבר 1967 אמר לקצינים:

אנו מנהלים מדיניות של "תן למיליון הערבים לחיות את חייהם, כדי שיהיה להם מה להפסיד" [...] אבל אם הם פורעים בנו — אנו מכים קשות בחזרה. מי שיחזיק נשק בביתו, יאכסן טרוריסט, גם אם רק ייתן לו ארוחה או ילין אותו — נפוצץ לו את הבית. אנו לא מתכוונים לשום פשרות והתחכמויות. [...] בפני הערבים אפשרות של דו־קיום בשלום, אבל אנו אלרגיים לדבר אחד — כשיורים בנו.

בחודשים הראשונים לאחר הקרבות ניסה מנהיג פת"ח יאסר ערפאת לארגן התנגדות עממית בתוך השטחים הכבושים. הוא עצמו הסתנן לגדה המערבית והתחבא בכמה מקומות מסתור. כבר באוגוסט 1967 החלו אנשיו במיני פעולות, כגון ירי בכבישים, פיצוץ מטעני חבלה בערים היהודיות והנחת מוקשים בדרכי עפר. מפעם לפעם ארגנו הפגנות ושביתות כלליות. צה"ל נקט צעדי ענישה כבדים: פיצוץ בתים, מעצר מנהלי של חשודים או של קרובי משפחה שלהם, סגירת חנויות שהשתתפו בשביתות מסחר והטלת עוצר בערים הפלסטיניות כעונש או כהרתעה לעתיד. "אחד מצעדי התגובה הכואבים והיעילים היה גירוש מנהיגים פוליטיים ומסיתים שעמדו מאחורי השביתות, ההפגנות וצעדי ההתנגדות האחרים," כתב שלמה גזית, עוזרו הבכיר של דיין בשטחים. גם שירותי הביון של ישראל הצליחו לעקוב אחרי לוחמים פלשתינים ועצרו רבים מהם. מצוד נרחב הכריח את ערפאת לברוח לעבר הירדן מזרחה, ותנועת המרי שקיווה להצית בשטחים כשלה. עתה הקים ערפאת את בסיסי תנועתו בירדן והפעיל משם התקפות נגד מטרות ישראליות מעבר לקווים ובארצות אחרות — חטיפת מטוסים, התנקשות בדיפלומטים ישראלים ואף תקיפת מוסדות יהודיים בתפוצות. הפעילות החבלנית הישירה התרכזה עתה בבקעת הירדן. הפלסטינים ניסו להחדיר בלילות לוחמים דרך מעברי הירדן בתקווה שיגיעו עם שחר לאזור ההר וייבלעו באוכלוסייה הצפופה. נגד ניסיונות אלה הקימה ישראל מערכת גילוי ועיקוב לאורך הנהר: שרשרת מוצבים, גדרות עם גלאים חשמליים ודרכי טשטוש שכוסו מדי בוקר בעפר טרי כדי לחשוף את פסיעות החוצים. צה"ל רדף אחר החודרים במסוקים ובסיורים ממונעים. סגנון לחימה זה נמשך כמה חודשים וצומצם מספר החדירות.

ערפאת ובכירים בארגון הפת"ח בפגישה הראשונה עם נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר בקהיר כשמונה חודשים לאחר שערפאת מונה לראש תנועת אש"ף, 1969

ערפאת ובכירים בארגון הפת"ח בפגישה הראשונה עם נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר בקהיר כשמונה חודשים לאחר שערפאת מונה לראש תנועת אש"ף, 1969

דיין היה עתה רחוק משדה הקרב, אך הוא לא ויתר על החוויה. בליל 12 באוקטובר 1967 הצטרף לאחד המארבים שהניח גדוד צנחנים באחד הערוצים היורדים מהרי שכם אל הירדן. למזלו הרב, מיד לאחר שהחוליה שהוא הצטרף אליה נערכה בׂשדה, הגיחה מול הקבוצה של מבריחים. כשאלו התקרבו כדי חמישים מטר פתחו האורבים, ובהם דיין, באש וקטלו שלושה מהפלשתינים. לימים סיפר דיין שהוא לא למד הרבה מהאירוע אך התרפק על חוויית המפגש עם הטבע, עם הלילה ועם האדמה ונזכר בנעוריו בנהלל ובאהבתו לשינה בקיץ מחוץ לבית:

הבטתי בשמים הפרושים מעלי, בעננים הנעים עם הרוח. האזנתי לשפעת הקולות, אשר רק בדממת הלילה ניתן להבחין בהם. צרצרים, חגבים, יתושים, עופות הלילה, כלבים נובחים מרחוק ולטאות ונחשים העושים דרכם כשזנבם משמיע אוושה ממושכת. [...] גם עתה כבעבר, לפני ארבעים שנה, הלילה, עם ריחות בשמיו ורחשיו והשמים הקרובים, עודו שופע עוז ונוסך עלי שכרון.

קשה יותר היתה ההתגוננות מפני מרגמות וטילים שנורו מעבר לירדן על יישובים יהודיים בסביבות בית שאן ועמק הירדן. בקיבוצים ובמושבים נפגעו בתי מגורים, גני ילדים ובנייני משק. דיין ביקר באזור לאחר כל הפגזה כבדה. הוא התרשם שהיישובים לאורך הירדן הפכו לקו חזית ושיש צורך דחוף להשקיע משאבים רבים בביצורם ובהקמת מקלטים בהם. דיין הורה להגיב על כל ירי בתותחים, בטנקים ואפילו במטוסים. הוא ביקש לצמצם את התגובה ליעדים צבאיים, אך בסופו של דבר נפגע כל השטח הפורה והמאוכלס בצפיפות רבה בצדו המזרחי של הירדן. תעלת המים שהשקתה את האזור כולו פוצצה. רוב התושבים נאלצו לעזוב את בתיהם ואת משקיהם ועברו למחנות הפליטים החדשים שהוקמו סביב עמאן וערים אחרות בעומק רמת ירדן. האזור המושקה והמעובד היה לשממה.

בזיכרונותיו טען דיין: "כישלון פעולות המחבלים לא היה יכול להיות מופגן ביתר עוז מאשר השוני בין שני צדי הירדן," וסיפר בגאווה כיצד החזיקו היישובים היהודיים מעמד למרות הלחימה המתמשכת ואיך "בשום מקום לא זנחו אף דונם אחד מאדמותיהם." עם זאת, בעוד דיין מנצח את המחבלים בשדה הקרב, הלך והתעצם כוחם ומעמדם של ערפאת ושל אנשיו. בפברואר 1969 הם השתלטו על ארגון השחרור הפלסטיני אש"ף ועד מהרה הכירו כל מדינות ערב בו ובארגונו כמייצגים הבלעדיים של העם הפלסטיני. אפילו כישלונות צבאיים מובהקים, כפי שנראה מיד, תרמו לתהליך ההתעצמות. ב־21 במארס 1968 ערך צה"ל התקפה נרחבת על הכפר כראמה, בסיסו הראשי של יאסר ערפאת במזרח בקעת הירדן. בד בבד תקף צה"ל בסיס פלסטיני בקצה הדרומי של ים המלח. זו היתה הפעולה ההתקפית הרחבה ביותר של צה"ל מאז נדמו התותחים במלחמת ששת הימים. כוח צנחנים הצליח לכבוש את הכפר בתוך שעות אחדות. כ־150 לוחמים פלשתינים נהרגו וכ־130 נלקחו בשבי. יאסר ערפאת שהה בכראמה בראשית הקרב אך נמלט ממנה בעור שיניו. הפלסטינים גילו התנגדות עזה. בקרב שהתפתח מול טנקים ירדניים בשולי קרב כראמה, ליד אחד המעברים בנהר הירדן, נפגעו ארבעה טנקים של צה"ל. צה"ל נאלץ להשאיר בשטח כמה כלי רכב משוריינים וציוד רב. לצה"ל היו 33 הרוגים ו־161 פצועים. אף שלוחמי צה"ל גברו על הפלסטינים, במיתוס הפלסטיני היתה כראמה לסמל ההתנגדות האמיצה והעמידה נגד כוחו של צה"ל. אבו איאד, סגנו של יאסר ערפאת, היה נוכח בקרב והוא תיאר אותו במידה של הפרזה כעמידה של 300 לוחמים פלשתינים חמושים בנשק קל מול 15 אלף חיילים ישראלים חמושים עד שיניהם. את השפעת הקרב הזה תיאר בשיחותיו עם העיתונאי הצרפתי אריק רולו:

התלהבות אחזה בהמונים פלשתיניים. לאחר השפלות ורדיפות במשך עשרות שנים, יכלו לזקוף את ראשם הודות לניצחון כראמה שבו ראו את ראשית שחרורם. אלפים, רבבות צעירים וזקנים, ביקשו להצטרף לפת"ח. תלמידי תיכון וסטודנטים נטשו את לימודיהם כדי להצטרף לשורותינו.

את הידיעות על הקרב הקשה ועל מחירו הכבד קיבל דיין בבית חולים, שם שכב פצוע וחבול לאחר שניצל בקושי ממוות. יום לפני ההתקפה על כראמה יצא דיין לחפור באתר עתיקות בָאזֹור שליד חולון. אריה, נער שהתגורר בקרבת מקום וכבר סייע בעבר לדיין לגלות אתרים ארכאולוגיים, דיווח לו שדחפורים חפרו כורכר לצורכי סלילת כביש וחשפו מערת קברים. דיין, צמא למצוא עתיקות, מיהר למקום. הוא נכנס למערה והחל לחטט בתוכה. מפולת עפר קברה אותו כליל. בזיכרונותיו תיאר דיין את החוויה:

הפעם חשבתי כי אכן בא קצי. [...] ראיתי את החלק העליון של גבעת החול נבקע, נופל ומתדרדר עלי. הספקתי לחשוב: זה הסוף. לא יכולתי לזוז ולברוח ואף לא לעצור את הגוש העצום הנוחת על ראשי.

דיין איבד את הכרתו. למזלו הזעיק אריה את השכנים, ואלה מיהרו לחפור בחול, הוציאו את דיין חסר ההכרה והזעיקו אמבולנס. דיין נפצע קשה. כל גופו היה כחול ושותת דם. שתי חוליות בעמוד השדרה וכמה צלעות נשברו, ואחד ממיתרי הקול שלו נקרע. יותר משלושה שבועות שכב בבית החולים ופלג גופו העליון נתון בגבס. יכולת הדיבור ניטלה ממנו כליל. הוא טופל טיפולים פיזיותרפיים מייסרים, ומומחה מיוחד אימן אותו לדבר מחדש.

בתגובה להפצצת אילת הטילו מטוסי חיל האוויר שתי פצצות על עקבה, פוצצו גשרים על כביש עמאן- עקבה והפגיזו בתותחים מחנה של צבא עיראק שחנה בצפון המדינה

מרגע שהרופאים הרשו זאת, זרמו אל בית החולים לא רק פרחים, מכתבים, שוקולד ומברקים מרחבי העולם אלא גם מבקרים רבים, החל בבן־גוריון ובאשכול וכלה בנאורה מטלון, וכמובן בבני המשפחה ורות בראשם. "לא נראה לי שענייני הביטחון צריכים להיות מופקדים בידי אדם פצוע המרותק למיטתו," הסביר. לבית החולים הגיעו גם כמה מראשי הערים הפלסטינים שִאתם קיים קשרי ידידות, ובראשם חמדי כנען, ראש עיריית שכם שנלווה לפדואה טוקאן בביקורה בביתו של דיין. מערוף זהראן, ראש עיריית קלקיליה, העיר שדיין הורה לשקם לאחר שנהרסה במלחמה, הביא ענף מלא תפוזים כתומים, ודיין טרח לציין זאת בזיכרונותיו בהתרגשות רבה. רות, יעל וגם אודי ואסי הצעירים סעדו את מיטתו יום־יום. יעל כתבה בזיכרונותיה:

במשך שלושה שבועות שכב שם, סובל כאבים ופצעי לחץ. היה זה בלתי נסבל להימצא במחיצתו, אך הוא לא הסכים להישאר לבדו. הוא היה תובעני כילד בן עשר. אמא בישלה לו, עזרה לשטוף אותו ולשכך את כאביו עד שהתמוטטה מדי לילה מותשת וסחוטה.

רחל אהובתו הגיעה אל מיטתו לאחר כיבוי האורות, כאשר כבר היה בית החולים סגור ובני המשפחה ואחרוני המבקרים הלכו לבתיהם. היא הזדעזעה למראהו המבהיל, והוא נאלץ, כל יום מחדש, להבטיח לה שישוב לאיתנו ויהיה
"כמו חדש." תקופה ארוכה לאחר שחזר לביתו ולמשרדו סבל דיין מכאבים מייסרים וקולו היה צרוד וחלוש. רק בהדרגה חזרו אליו כוחותיו וכושרו לנאום ולהרצות, אולם יעל סברה ששוב לא חזר ממש למלוא בריאותו. היא סברה "[ש]פגיעה זו היתה תחילתו של תהליך ההידרדרות בבריאותו. מאז ועד מותו שוב לא היה בריא לחלוטין."

עם שובו לתפקידו ֶהחריפה הלחימה בגבול ירדן. הפלסטינים פעלו עתה מתוך מחנות הפליטים בעומק מדינת ירדן והרחיבו את מוטת פעולותיהם. הם הפגיזו קשות את העיירה בית שאן ואת מפעל האשלג בקצה הדרומי של ים המלח, וביום 8 באפריל 1969 הופגזה אף אילת. דיין לשיטתו דרש מהשלטון הירדני שיקבל עליו אחריות והורה לפגוע גם במטרות ירדניות. בתגובה להפצצת אילת הטילו מטוסי חיל האוויר שתי פצצות על עקבה, פוצצו גשרים על כביש עמאן- עקבה והפגיזו בתותחים מחנה של צבא עיראק שחנה בצפון המדינה. המלך ניסה להשתלט על הפלסטינים, אך אלו זכו לגיבוי מסוריה, ממצרים ומעיראק.

בספטמבר 1970 פוצצו ארגוני הטרור בשדה תעופה ירדני שלושה מטוסים שנחטפו בשמי אירופה. סבלנותו של המלך פקעה, והוא פקד על צבאו הנאמן להסתער על מעוזי הפלסטינים במחנות. בהדרגה, לאחר קרבות לא מעטים, השתלט צבא ירדן על המחנות, הרג אלפי פלשתינים וגירש את השאר מירדן. לא מעט מלוחמי הגרילה הפלסטינים ברחו מפחד הלגיון הירדני דרך מעברי הירדן והסגירו את עצמם לידי צה"ל. דיין אישר את כניסתם ואת קליטתם בשטחי הגדה המערבית. יאסר ערפאת, אש"ף וארגוני הגרילה הפלסטיניים העתיקו את מרכזיהם ללבנון והחזית הירדנית נרגעה לחלוטין. החיים בבקעת הירדן משני צדי הנהר חזרו למסלולם. דיין מסכם פרשה זו כניצחון מדיניותו באוטוביוגרפיה שחיבר ארבע שנים לאחר אותם אירועים. הוא מציין, ובצדק, שפעולותיו של המלך חוסיין במה שנודע כ"ספטמבר השחור" הביאו לישראל שלושה יתרונות: חיסול החזית הירדנית, שיפור היחסים עם ירדן והפיכת מדינת ירדן ותושביה לאויבי ארגוני הטרור.

אלא שעד מהרה יתברר שניצחון צבאי, אפילו מוחץ כגון זה שאירע בספטמבר 1970, אינו מביא קץ למלחמת שחרור של עם. ארגון השחרור הפלסטיני על פלגיו השונים הצליח לשקם את כוחותיו בבסיסים החדשים בלבנון. פעולות הטרור הפלסטיני לא פסקו ואף התגברו, ומעמדו של אש"ף בעיני העם הפלסטיני ובעיני מדינות ערב הלך והתחזק בשנות השבעים. רק בקעת הירדן שקטה ונרגעה, לא המלחמה בכללותה. שלמה גזית מסכם את תוצאות פעילותו של דיין בשטחים הכבושים בציינו שבמשך עשרים שנה, עד 1987, לא נתקלה ישראל בקשיים מיוחדים בשליטתה בשטחים שנכבשו ב־1967, אולם מפרספקטיבה של יותר מארבעים שנה, זו היתה קללה, לא ברכה. הטראומה שחוללה המפלה המוחצת של הערבים במלחמה בקרב העם הפלסטיני בשטחים שנכבשו הביאה לכך שבמשך השנים הראשונות לא נוצר בקרבם מצב של מרי או של מרד מזוין. החירות האישית והמוניציפלית שהשתית דיין וכן העלייה החדה ברמת החיים של רוב החברה הפלסטינית הביאו לכך שרבים מהם סירבו לפגוע בהישגיהם תמורת צעדי מרי וטרור שתועלתם נראתה להם מפוקפקת. עם זאת, לא הצליח דיין לעקור מלבם של הפלסטינים את מאווייהם לחירות לאומית, והם לא התרשמו מהצעותיו לנהל את חייהם באוטונומיה נרחבת. השקט היחסי ששרר בשטחים בימיו של דיין רק כיסה על התפתחות מרחיקת לכת של התנועה הלאומית הפלסטינית בראשותו של אש"ף. בינתיים הלכה והתרחבה ההתנחלות בשטחים, סתמה אפשרויות לפשרה וחסמה יותר ויותר את הדרך לשלום. מבחינה זו היתה הערכתו של דיין שאין סיכוי לשלום לנבואה המגשימה את עצמה.

עד 1987, לא נתקלה ישראל בקשיים מיוחדים בשליטתה בשטחים שנכבשו ב־1967, אולם מפרספקטיבה של יותר מארבעים שנה, זו היתה קללה, לא ברכה

נשיא מצרים בעת מלחמת ששת הימים, גמאל עבד אל־נאצר

נשיא מצרים בעת מלחמת ששת הימים, גמאל עבד אל־נאצר

המבחן העיקרי שעמד בפני משה דיין כמי שהופקד על הביטחון היה בחזית המצרית. גמאל עבד אל־נאצר לא השלים עם הטרגדיה שפקדה את מצרים ביוני 1967. הסובייטים הגבירו מאוד את זרם הנשק לשיקום הצבאות של מצרים ושל סוריה. קצינים וטכנאים סובייטים באו למזרח התיכון בהמוניהם לאמן ולהכין את הצבאות הערביים למבחן הבא. בספטמבר 1968 הודיע שר ההגנה של מצרים גנרל פאוזי שצבאו מוכן עתה לפתוח בשלב ההרתעה הפעילה. כבר בסתיו 1967 פרצו קרבות בתעלת סואץ, והם הגיעו לשיאם ב־21 באוקטובר בהטבעת המשחתת ישראלית אח"י אילת בידי ספינות טילים מצריות ליד חופי סיני. 47 חיילי חיל הים נהרגו ו־91 נפצעו. בתגובה הפגיז צה"ל ב־25 באוקטובר את בתי הזיקוק המצריים ליד העיר סואץ והשמיד אותם. אך חוץ מאלה היתה החזית רגועה למדי בשנה הראשונה. מן הסתם העריכו המצרים שעדיין אינם מוכנים לעימות. אולם ב־8 בספטמבר 1968 התלקח הגבול באחת. המצרים פתחו בהפגזה מסיבית על עמדות צה"ל לאורך החזית כולה. כוחות צה"ל לא היו מבוצרים כראוי וספגו אבדות כבדות: עשרה הרוגים ו־18 פצועים. ב־26 בספטמבר חצתה יחידת קומנדו מצרית את התעלה בחסות הפגזה קשה שנמשכה שמונה שעות ובחסות הלילה, וניהלה קרב עז נגד כוח של צה"ל בעברה המזרחי של התעלה. הפעם נהרגו 15 מחיילי צה"ל ו־34 נפצעו. כך נפתחה בקו התעלה חזית מלחמה פעילה ויום־יומית, שנמשכה כשנתיים וכונתה מלחמת ההתשה. שני הצדדים סבלו אבדות רבות בנפש ובציוד. התברר שגם למצרים יש כושר לא מבוטל לפגוע ולהכאיב לצה"ל כדבעי. השאלה היחידה שנותרה היתה מי יותש יותר, או מי ימצמץ ראשון. דיין כדרכו חש אל קו התעלה לבחון את המצב מקרוב. את המראות שחזה במוצב קוברה תיאר ביומנו:

המקום נראה כמו אחרי סופת טייפון. פגז עם מרעום השהיה חדר בעד שכבת הבטון של גג הבונקר המרכזי והתפוצץ בתוכו. במקום היו אותה שעה עשרה חיילים וכולם נפגעו. גם רוב העמדות העליונות נהרסו בהפגזה, אולם שם לא היו פגיעות בנפש.

מהמוצב המשיך דיין ברגל לאורך נתיב הפטרולים הישראלי, ואף התקרב בזחילה עד גדת התעלה. מהמוצב שהוקם בקצה המזח הסוגר על פתח התעלה מדרום ראה את העיר סואץ כאילו היתה מונחת על כף ידו. מסקנתו הראשונה של דיין היתה שיש לחזק בלא דיחוי את הבונקרים ואת העמדות לאורך גדת התעלה. הוא לא האמין שאמצעים הגנתיים ימנעו מהמצרים לחצות את התעלה. במגבלותיה הדמוגרפיים של מדינת ישראל לא היה אפשר לסגור הרמטית את קו התעלה על 150 הקילומטרים שלו. בהכרה זו חזר לתפיסותיו משנות החמישים:

השאלה הקובעת היא: האם אנו יכולים לנהל מדיניות, שתוכיח לערבים כי מוטב להם להגיע ִאתנו להסדר שלום, או לפחות להפסקת אש? משום שהמלחמות נגדנו יעלו להם ביוקר ולא ישיגו את מטרתן. מבחינה זו עלינו להנחית עליהם עתה, בגבול מצרים, מכות נגד קשות ולא לסמוך על גדרות ומוקשים.

המטה הכללי עמל להקים לאורך התעלה ביצורים כבדים שנועדו להגן טוב יותר על חיי החיילים המוצבים על קו המים. דיין לא ערער על הצורך לבצר את הקו, אולם הוא חזר להגיון "המכירה הפומבית": ינצח הצד שיהיה מסוגל לגבות את המחיר הגבוה יותר. מלחמת ההתשה נעשתה אפוא מערכה של החרפות בלתי פוסקות, מערכה שבה מנסה כל צד לגבות מהצד האחר מחיר מכאיב יותר. שנתיים השתוללה לאורך התעלה ובעומק מצרים מלחמה קשה שדמתה לעתים למלחמת החפירות של מלחמת העולם הראשונה, ולעתים נפרצה בידי תקיפות עומק של יחידות קומנדו של צה"ל ומטוסי חיל האוויר שלו. יי ּבצר מאתנו לתאר ברמה האסטרטגית את המלחמה הזו שהוביל דיין עד סיומה בקיץ 1970. נשרטט כאן רק כמה קווים לדמותה. ב־1 בנובמבר 1968 פוצץ חיל האוויר את גשר קינה וכוח של צנחנים שהונחת ממסוקים פוצץ את הגשרים נאג' וחמאדי, שניהם גשרים גדולים על הנילוס. המצרים הפעילו תותחים כמעשה יום־יום. עד מהרה הופיעו גם מטוסים, וקרבות אוויר פרצו מעל לחלק המערבי של חצי האי סיני ומעל לתעלה. יחידות קומנדו ישראליות פשטו שוב ושוב על יעדים בעומק מצרים וטנקים הונחתו מהים לפשיטות על יעדים בחוף המערבי של מפרץ סואץ. לאורך התעלה הקים צה"ל שרשרת ביצורים שנודעה בשם קו בר־לב, על שמו של חיים בר־לב, שהחליף את יצחק רבין בתפקיד הרמטכ"ל ב־31 בדצמבר 1967.

במטה הכללי היתה נטושה מחלוקת בין התפיסה שדרשה שהמבצרים ישלטו באש בקו התעלה ויוצבו ליד נתיבי צליחה אפשריים, ובין התפיסה שדגלה בהקמת משלטים בעומק של כעשרים קילומטרים מזרחה, מחוץ לטווח הארטילריה המצרית. השליטה בקו המים תיעשה, לפי תפיסה זו, באמצעות פטרולים של כוחות שריון ורגלים. כזכור דרש דיין כבר בשעת הלחימה שהכוחות המתקדמים בסיני יעצרו במרחק־מה ממזרח לתעלה, משום שלא האמין שהמצרים יוכלו לחיות עם נוכחותצה"לעלגדותהתעלה,שתּושבת.אךבתנאימלחמתההתשהראהגם דיין חשיבות בהפגנת נוכחות ישראל על גדות התעלה. עם זאת, הוא העדיף את התפיסה השנייה. כך מסתמן קו חדש בנוהגו של דיין, קו שיהיה לו לרועץ בעוד שנים מספר. למרות הניסיון וההבנה הצבאית העמוקים שלו הוא נמנע מהתערבות בשיקולים הצבאיים של המטה הכללי והניח לרמטכ"ל להכריע לפי הבנתו. קו בר־לב הוקם על קו המים. בציבור הרחב רווח דימוי מוטעה כאילו מדובר במעין קו מז'ינו שנועד לעצור כל ניסיון של המצרים לצלוח את התעלה, ואולם כל כוונתו היתה לשמור על החיילים מאש התותחים כדי לאפשר לצה"ל נוכחות על גדת המים. נפילתו של קו בר־לב במלחמת יום הכיפורים תיראה אפוא כקריסת הקו הראשון אף על פי שלפי תפיסתו של דיין הוא לא נועד לשמש קו שאין נסוגים ממנו.

באביב 1969 הגבירו המצרים את התקפותיהם. בחודש מארס היו כ־150 תקיפות, ובאפריל נרשמו כ־600 אירועים קרביים. הסובייטים החלו לשלוח למצרים טילים נגד מטוסים, ומטוסי צה"ל אכן החלו להיפגע. גם הפגיעות בחיילי צה"ל הלכו וגברו, ובדעת הקהל הישראלית השתררו מבוכה וביקורת. אבדותיהם הנרחבות של המצרים לא הצליחו להפחית את עוגמת הנפש בציבור בישראל. המצרים לא הראו כל נטייה להפסיק את האש ולוותר על הלחימה. מן הסתם היה המחיר שגבה צה"ל מהמצרים מר וכואב, אך במשטר במצרים לא היה לדעת הקהל משקל רב. בישראל החלו לשאול מהי תכלית המשך המלחמה, אך דיין לא ויתר. הוא הציע לממשלה להרחיב את הלחימה ולאשר לחיל האוויר לתקוף מטרות בעומק מצרים. ב־6 בינואר 1970 אישרה ועדת השרים לענייני ביטחון את הצעתו של דיין. חיל האוויר תקף מחנות צבא, בסיסי טילים ומתקני רדאר לא הרחק מקהיר. נראה היה שהמורל של צבא מצרים מתמוטט, אך נאצר לא ויתר. לאחר ביקור בהול במוסקבה הגיעו ְלמצרים טילים מתוצרת ברית המועצות שכיסו מרחב גדול יותר של גבהים. כן הגיעו למצרים שלוש טייסות קרב סובייטיות. המטוסים וסוללות הטילים היו עתה מאוישים בידי צוותים סובייטיים. המעורבּות הישירה של הסובייטים הלכה והעמיקה והדאיגה מאוד את וושינגטון. ב־30 ביולי 1970 התחוללה התנגשות ישירה בין טייסים סובייטים לטייסים ישראלים. הפלתם של חמישה מטוסים סובייטיים לא הפחיתה את הדאגה. בפגישה עם הטייסים הישראלים הגאים על הישגם אמר דיין:

השאלה אינה אילו טייסים טובים יותר, הישראלים או הרוסים, אלא איך לעשות הכול כדי [...] להימנע מהתנגשות עם ברית המועצות.

נרָאה ששני הצדדים היו מותשים כהוגן. האמריקאים הגבירו את מעורבותם והחלו בניסיונות נמרצים להביא לידי הפסקת הלחימה. במארס 1970 אותת נאצר על נכונותו לדון עם האמריקנים. ב־10 באפריל פנה בפומבי אל נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון בבקשה שיתערב בסכסוך. ב־19 ביוני יצא שר החוץ ויליאם רוג'רס ביוזמה שהופנתה לישראל, למצרים ולירדן. הוא דרש מהצדדים להפסיק את האש ולפתוח בשיחות ישירות בתיווכו של גונאר יארינג, נציגו הנורווגי של מזכיר האו"ם. בראשית אוגוסט הסכימו הצדדים להצעת רוג'רס, וב־7 באוגוסט פסקה האש על גדות התעלה. למרות התחייבותה של מצרים, היא קידמה בלילה שלאחר הפסקת האש את הטילים נגד מטוסים עד סמוך לתעלה, צעד שעתיד להכביד מאוד על פעולות חיל האוויר הישראלי במלחמה שתפרוץ כעבור שלוש שנים. ישראל שלחה מחאה חריפה לממשל האמריקני וסירבה להיכנס לשיחות עם יארינג כל עוד הטילים מוצבים קדימה, אך גולדה מאיר ומשה דיין מיאנו להפר את הפסקת האש. "שני הצדדים נשמו לרווחה," כתב דיין. "החיילים הוציאו את ראשיהם מעל החפירות, ישבו על סוללות החול משני צדי התעלה והחליפו דברים. לאו דווקא ברכות ודברי נימוסין, אבל גם זה טוב מכדורים ומפגזים." דיין מגדיר בזיכרונותיו את מלחמת ההתשה כניצחון מדיניותו של צה"ל.

ואכן, אפשר לומר שצה"ל הצליח לסכל את כוונותיו של נאצר להתיש את ישראל ולהמשיך בלחימה עד סילוקו של צה"ל מסיני. נאצר, שעמד זמן רב בסירובו להפסיק את האש, נשבר וביקש את התערבותם של האמריקנים. עם זאת, מפרספקטיבה של ארבעים שנה נראה ש"ניצחונה" של ישראל במלחמת ההתשה לא היה אלא ניצחון פירוס, וזה מארבעה טעמים:

  1. נאצר הצליח לגייס לצדו בצורה מובהקת וגוברת את ברית המועצות.הסכסוך בין ישראל למצרים יהיה לגורם מרכזי במערכת הבין־לאומית. הדבר עתיד להקשות את מצבה הדיפלומטי של ישראל בבוא המשבר הבא.
  2. נראה שנאצר הצליח לצרוב בתודעת הקהילה הבין־לאומית את העובדה שאחיזתה של ישראל בסיני היא מצב זמני שאין לסובלו בטווח הארוך. עתה היה ברור שבהיעדר הסדר מדיני תהיה הפסקת האש סידור זמני בלבד ושהספירה לקראת המלחמה הבאה החלה.
  3. קידום הטילים הכביד מאוד על ישראל בעימות הבא.
  4. העזת נאצר לאתגר את צה"ל חודשים רבים לאורך התעלה והצלחתו פעם אחר פעם להעביר כוחות אל מעבר לתעלה, הנחילה בחיילים המצרים את האמונה שעל אף עדיפותו של צה"ל הם יכולים להעז ולתקוף את מערכיו מעבר לתעלה ואף להגיע להישגים מרשימים.

ב־28 בספטמבר 1970, שבועות מעטים לאחר כניסת הפסקת האש לתוקפה, מת נאצר מהתקף לב. במצרים עלה לשלטון סגנו אנואר סאדאת; זה עתיד לנצל את ניסיון ההתשה ולהעז לחצות את התעלה, לא רק עם יחידות קומנדו ספורדיות
אלא עם כל צבאו.

המאמר מבוסס על פרק מהביוגרפיה שכתב מרדכי בר-און ״משה דיין - קורות חייו, 1981-195״, הרואה אור בימים אלה בהוצאת עם עובד.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מרדכי בר-און.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

13 תגובות על לשלוט בעם אחר

04
אודי מנור

דיין מת, הדייניזם חי ונושם, גם בפוליטיקה וגם בהיסטוריוגרפיה. ההתחמקות שיש כאן מדיון רציני בהבדלים התהומיים בין דרכו של דיין לדרכו של אלון היא המשך לכתיבת-חצר מהסוג שאפשר למצוא בעיתונות של התקופה ההיא. מעציב לראות שגם אחרי 40 שנה ויותר, אנשים המתנאים בתואר 'היסטוריון' ואנשים המתיימרים להפיק כתב עת פורץ דרך מבחינה אינטלקטואלית, עדיין מסרבים לעשות את הדבר היסודי ביותר הנדרש מאיש מחקר המעיין בהיסטוריה: להציג את האמת. והאמת לגבי דיין היא שהוא היה איש הימין הקיצוני ביותר שחי כאן מאז ומעולם, מכל בחינה. את שיטתו המדינית היטיב לסכם דוד הגואל, אחד מהקצינים שעבדו בגדה תחת פיקודו: 'המדיניות היא שאין מדיניות - העיקר שיהיה שקט'. המשמעות המעשית מתוארת כאן: דיין איפשר לאש"ף להתפתח ולהכות שורש לטובת הרעיון שנוסח היטב על ידי גראוצ'ו מארקס: אש"ף שדיין עזר לו להכות שורש בגדה לא רצה להתקבל למועדון שמקבל גופים כמוהו. במלים אחרות, 'המדיניות שאין מדיניות העיקר שיהיה שקט' משמעותה אחת ויחידה: הבטחת והשרשת והעמקת הקפאון המדיני. זוהי אבן החכמים לבחינת מדיניותו של דיין וממשיכי דרכו: קפאון מדיני. כדאי מאד לקרוא את הפרק בספרו של מרדכי בר-און על דיין ומלחמת יום הכיפורים. את תוצר הקפאון הוא אמר להשיג באמצעות 2500 גופות של חיילים ישראלים שהופקרו על ידו ועל ידי משרתו אליהו זעירא. לצערו הגדול של דיין ולרווחתו היחסית של עם ישראל, רווח והצלה באו לו מגולדה, דדו, גלילי ואלון שגם לנוכח המצב הבלתי אפשרי שדיין יצר בכוונת מכוון ערב המלחמה, הצליחו לתרגם אותה לנצחון צבאי שסלל את הדרך לשיחות ה-101 שסללו את הדרך להסכמי הביניים שסללו את הדרך להסכם השלום עם מצרים, ששוב היה זה אותו דיין שהצליח להכניס לתוכם אלמנט של עויינות וקפאון בדמותו של פינוי סיני ללא תנאי, צעד שאפילו סאדאת הופתע ממנו. בין לבין דאג שמעון פרס, יורשו של דיין במשרד הבטחון, לעשות הכל במהלך 1975 כדי למנוע מראש הממשלה רבין ומשר החוץ אלון לקדם 'הסכם ביניים' עם המצרים. ועוד רבות יש להמשיך לספר על דיין האיש והדרך, אבל לא ספרו של בר-און יועיל להבנה אמיתית של ההיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל, שמבחינות רבות ממשיכה לחיות ברגעים אלו ממש.

05
עודד אפרתי

דווקא בגלל התדמית של דיין, לא מתנחל פאנאטי, הביא דיין את האסון הגדול שקרה למדינת ישראל.
כיבוש הגדה המערבית ויצירת פלונטר בילתי ניתן להתרה.
גם ידידו טדי קולק היצליח לבנות את אי הפיתרון

06
אודי מנור

נניח בצד רגע את עניין הפתרון (רק בסוגריים: טענתך חסרת שחר אבל לא חשוב כרגע): כל העניין הוא בדיוק זה - כל עוד נמשיך לדון בפוליטיקה ובהיסטוריה של הפוליטיקה במונחים של תדמית, נמשיך לכתוב, לדבר ולחשוב הבלים.

07
מיכה אבנימלך

בתקופה של ליקוי מאורות היה דיין מאור קטן. הוא עשה הרבה שגיאות חמורות, אך גם מעשים נכונים. ספיר היה היחיד שראה את הדברים נכוחה, אך לא היתה לו האישיות ולא היכולת הפוליטית להילחם על דרכו. גולדה הובילה מדיניות אסון ללא חשיבה אסטרטגית כלשהי ואלון לא הציע שום חלופה רצינית. דווקא דיין הבין אחרי ההתשה שעדיף להנמיך להבות מול מצרים ולסגת לקו המיצרים, דבר שאולי היה מונע את מלחמת יום הכיפורים, אך מול התנגדות נמרצת של גולדה-גלילי-אלון, דיין לא נאבק על עמדתו.
הצרה הגדולה שקוצר הראות וחוסר האסטרטגיה נמשך עד היום ואולי נעשה גרוע יותר. ראו ניתוחו של בראון על מלחמת ההתשה ותוצאותיה בהחלפת הזמן והמקום למשל למלחמת עזה 2014. ההנחה המוטעית שאם הצד השני משלם מחיר גבוה יותר, הוא ירים דגל לבן, היא מקור השגיאה המדינית-בטחונית.

08
אודי מנור

נניח לרגע בצד את השאלה על פי אילו קריטריונים כבוד הכלכלן והיועץ לענייני תיירות מודד את האנשים שבנו את המדינה הזו. הרי אנו חיים בתקופה לפיה היותו של אדם מאור קטן או גדול כנראה תלויה בטיקבוקיו ולא במעשיו. בכל אופן לגופן של טענותיך הן מעידות על דומיננטיות חצאי-האמיתות הגרועות משקרים (או שמא הן סתם מעידות על בורות). האמת היא כזו: א. ספיר היה חבר בממשלה ובמפלגה שהחליטה פעם אחר פעם ברוב קולות שנסיגה תתבצע רק תמורת הסכם מדיני ראוי לשמו. דיין היה עסוק בלחבל בסיכוייו של תהליך כזה. אלון חשב שיש לעשות פשרה טריטוריאלית על בסיס עקרונות של גבולות בני הגנה. ספיר אכן חשב שכדאי לפנות את כל השטח. אבל לא באופן חד צדדי אלא על פי עקרונות החלטה 242 ששימשה מאז התקבלותה את ממשלות ישראל למיטב ידיעתי עד לשניות אלו ממש. ולכן הטענה שספיר ראה נכוחה מגוחכת כשם שהיא חסר שחר. רק בראייה לאחור אפשר לומר דבר כזה. אבל אחרי המלחמה האחרונה ולנוכח התקדמות דע"אש לקוניטרה, הראייה הנכוחה הזו כביכול של ספיר (נסיגה מלאה ללא תנאי כביכול) היא טיפשות ואיוולת שאם ספיר היה מציע אותה ב1967, מילא. אבל ניתן להבין מדבריך שאתה חושב שנסיגה חד צדדית מהגדה המערבית היא פתרון שיבטיח שלום ובטחון ליהודים ולערבים. ב. דיין רצה לסגת נסיגה חד צדדית מהתעלה, בניגוד לעמדת הממשלה בה היה שותף, שלאור כשלון הנסיגה החד צדדית ללא-הסכם ב1957, הבינה שאין לשוב על הטעות הזו. האם מדובר במקרה של דיין בראייה נכוחה כפי שיחסת את היכולת הזו לספיר? לא. מבחינתו נסיגה חד צדדית היתה חלק מתפיסתו המדינית: קפאון. ג. בדיוק אותה תפיסה מסבירה את התנהלותו של דיין ערב יום הכיפורים. אי הפעלת האמצעים המיוחדים נועדה למנוע גיוס מילואים שהיה מונע את המלחמה. פריצת המלחמה כפי שהתרחשה הביאה את דיין להתנהג כאילו יש 'חורבן בית שלישי' דבר שהצדיק לדעתו את הוצאת הנשק הגרעיני מהלך שהיה מביא מיידית להקפאת החזיתות ולהבטחת מטרתו המדינית כאמור: קפאון מדיני. ד. הטענה שאלון לא הציע שום חלופה רצינית אחראית מעידה על בורות שאין כדוגמתה. או כאמור לעיל על הדומיננטיות של מספרי האגדות הדייניסטיות, שמאז שהלך לעולמו רק התרבו.

09
רמי פינצ'ובר

אם יש משפט שהוא המשפט המאפיין את דיין יותר מכל, הוא דבריו בתגובה להצעת שלום מצרית באמצעות רוג'רס ויארינג "טוב שארם א-שייח' בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייח'". משפט שהוא גם אולי המשפט האומלל ואולי גם המופקר ביותר שהוציא פוליטיקאי ישראלי מפיו. משה דיין היה אדם שחצן, מפר חוק סדרתי, חסר אחריות ומחויבות והוא אשם מרכזי לפרוץ מלחמת יום הכיפורים ולתוצאותיה, שהביאה לנו - במחיר דמים נורא - מצד אחד שלום עם מצרים וביסוס האחיזה הישראלית בשטחים במחיר דמים נורא לא פחות.

10
יוני מיכאלי

קראתי את הספר זמן קצר לאחר הופעתו באנגלית ב-2012, והתאכזבתי מאוד. למרות התיעוד ההיסטורי הרב שנחשף עם השנים, ומחקרים מאלפים וחדשניים שהתפרסמו בעשור האחרון על בסיס תיעוד זה, בר-און נשען בספרו על מקורות מישניים (ספרים בעיקר), שחלקם מיושנים ואפילו מסולפים. התוצאה היא עוד ביוגרפיה שיגרתית של דיין שאינה מחדשת דבר, והגדושה באי דיוקים. דוגמה לרשלנות המחקרית של בר-און: הוא מזכיר (גם במאמר כאן) את פגישת דיין עם המשוררת פדואה טוקאן. המקור שלו הוא ספרו הביוגרפי של דיין. היסטוריון רציני היה משתף את הקורא גם בגירסתה של פדואה טוקאן עצמה, שהופיעה בביוגרפיה שלה, ושאינה עולה בקנה אחד עם גירסת דיין הרומנטית. ועוד דבר: כאשר בר-און מספר על פציעתו של דיין בחפירה ארכיאולוגית ערב פעולת כראמה, הוא "שוכח" לגלות שהייתה זו חפירה בלתי חוקית, ושדיין היה עבריין סידרתי שהשתמש במסוקים צבאיים כדי להעביר לביתו הפרטי מימצאים ארכיאולוגיים גנובים (כול מימצא ארכיאולוגי שייך לפי החוק למדינה). דיין היה דמות מפתח בשנות ה-50 ובשנים 74-67, ובעשיית השלום עם מצרים (79-77). ביוגרפיה רצינית וראויה שלו עודנה ממתינה לביוגרף ראוי שייטול על עצמו את המשימה.

11
רמי פינצ'ובר

אכן דברי טעם. ומעבר לכך האם מישהו חקר פעם איזה מין מפקד היה האיש הזה? אם יש מישהו שעיצב את הדמות של הצבר המכוער, חסר העכבות, חסר אחריות, חסר תרבות וחסר עומק, זהו משה דיין, קצין צבא שלמיטב ידיעתי לא השתתף באופן אישי בשום קרב ולאורך כל דרכו הצבאית זלזל בחיי אדם, הפקיר את חייליו, את עמו ומדינתו ותמיד גנב את התהילה מאחרים - ראו כדוגמא את הסיפור עם אלוף אסף שמחוני - בדיוק כפי שגנב מכולנו את עתיקות ארץ ישראל. בנערותי זוכר אני אותו נוסע ועושה חארקות ברחובות ירושלים. כך או כך ראוי שתהיה ביוגרפיה מעמיקה וביקורתית על האיש הזה ושתהיה לכולנו שנה טובה.

12
אודי

כדאי לחדד נקודה קטנה: מצרים לא הציעה שום הצעת שלום לא ב1970 ולא אחרי זה. סאדאת הציע נסיגה חד צדדית של ישראל תמורת פתיחת תעלת סואץ לשייט חופשי כלומר תמורת כלום (שהרי לפי החוק הבינלאומי כל נתיבי השייט אמורים להיות פתוחים ללא שום תנאי, וכמובן על פי כללי השייט הידועים). אדרבא, מבחינת דיין שדגל במדיניות של קפאון ('סטטוס-קוו' כפי שהגדיר זאת מרדכי בראון בספר אחר שלו, 'גבולות עשנים'), היתה זו הצעה מצויינת שכן קבלתה היתה מבטיחה קפאון מדיני. הוא עצמו הציע נסיגה חד צדדית למרחק של 30 קילומטר מהתעלה. סאדאת הציע מה שהציע מהסיבה שבימיו הראשונים כנשיא מצרים לא יכול היה לשבור את הקו של קודמו הנערץ. דיין לעומת זאת המשיך את הקו הקבוע שלו, שבא לידי ביטוי גם בהצהרות משונות וגם בהצעות שעמדו בניגוד גמור לעמדת כל ממשלות ישראל בין 67 ל-77, קרי: תהליך מדיני על בסיס 242 (גבולות מוכרים ובטוחים, שלום חוזי תמורת נסיגה משטחים). על כל השאר (אופיו, מעלליו, רמתו המוסרית) אין ולא יכול להיות ויכוח. שנה טובה.

13
דני

באיחור ניכר (שנה!) קראתי עתה את המאמר, ובסיום הקריאה חשבתי שמרדכי בר-און הוא כותב פורה בעל תפוקה כמותית מרשימה. לפיכך עצתי לו להשקיע פחות בכמות, ו(הרבה) יותר באיכות. כדי לכתוב עבודה בעלת ערך יש בראש ובראשונה - לקרוא! לפי המאמר, בר-און אינו מעודכן בחומרים ההיסטוריים שנחשפו לעיון בעשורים האחרונים (או שמא אינו מעוניין להיות מעודכן?).