לשנות את עצמנו בכוח המוח

המוח שלנו גמיש. אבל עד כמה? האם אנחנו יכולים לשנות אותו ביוזמתנו?
X זמן קריאה משוער: 19 דקות

במשך שנים היא ניסתה להיות האישה והאם המושלמת, אבל כעת, כגרושה עם שני בנים באחריותה, ולאחר שחוותה פרידה נוספת ושקעה בייאוש לגבי עתידה, הרגישה שנכשלה בכול. ונמאס לה מזה. בשישה ביוני, 2007, דבּי המפּטוֹן מגרינסְבוֹרוֹ, צפון קרוליינה, לקחה מנת יתר. באותו אחר צהריים היא השאירה פתק על המחשב שלה: "הרסתי לעצמי את החיים לחלוטין. לא נשאר כאן מקום עבורי, ואין לי מה לתרום". ואז עלתה בבכי לחדר השינה, התיישבה על המיטה, ושמה דיסק של דיידוֹ שילווה אותה במותה.

אך אז היא התעוררה שוב. מצאו אותה, הבהילו אותה לבית החולים והצילו את חייה. "כעסתי", היא אומרת. "פישלתי. ובנוסף גרמתי לעצמי נזק מוחי". אחרי שדבי יצאה מתרדמת בת שבוע סיפרו לה הרופאים שהיא סובלת מאנצפלופתיה. "זה בעצם מונח כללי שאומר שהמוח לא מתפקד כמו שצריך", היא מסבירה. היא לא הצליחה לבלוע או לשלוט בשלפוחית השתן, והידיים שלה רעדו ללא הרף. רוב הזמן היא לא הבינה מה היא רואה. היא בקושי הצליחה לדבר. "רק השמעתי צלילים", היא אומרת. "כאילו שהפה שלי היה מלא חצץ. זה היה מחריד, כי הדברים ששמעתי כשדיברתי לא היו הדברים ששמעתי בתוך הראש". אחרי שהות במרכז שיקומי היא התחילה להתאושש אט אט. אך לאחר שנה השיפור נעצר. "דיברתי לאט ובלעתי מילים. לא יכולתי לסמוך על הזיכרון או על כושר המחשבה שלי. לא הייתה לי אנרגיה לחיות חיים נורמליים. אם הצלחתי לרוקן את המדיח זה היה הישג גדול".

באתה תקופה היא החלה טיפול חדש בשם "נוירופידבק". במסגרתו ניטרו את המוח שלה בזמן שהיא שיחקה משחק פשוט הדומה ל"פקמן" ובו היא שולטת בתנועות בעזרת מניפולציה של גלי המוח שלה. "תוך עשרה מפגשים כושר הדיבור שלי השתפר". אך נקודת המפנה האמיתית של דבי הגיעה כשיועץ הנוירופידבק שלה המליץ לה על ספר: רב מכר בינלאומי בשם "המוח הגמיש” מאת הפסיכותרפיסט הקנדי נוֹרמַן דוּידְג' (Doidge). "זה היה מדהים", היא אומרת. "הוא הוכיח לי לראשונה שהמוח שלי יכול להחלים. ולא רק שזה אפשרי, אלא שזה תלוי בי".

הדברים שאנחנו עושים בחיינו משנים את המוח. זה שרביט הקסם. גמישות מוחית מאפשרת לכם לשנות את חייכם ולהפוך את האושר למציאות. תוכלו להפוך מנכבשים לכובשים. זה כמו כוח-על. כאילו שיש לכם ראיית רנטגן.

אחרי שקראה את הספר של דוידג' החלה דבי לנהל "חיי-מוח בריאים". זה כלל יוגה, מדיטציה, תרגילי ויזואליזציה והקפדה על תזונה וגישה מנטלית חיובית. מאז היא הפכה לשותפה בסטודיו של יוגה, כתבה אוטוביוגרפיה ומדריך ל"חיי-מוח בריאים", וכעת היא מנהלת את האתר thebestbrainpossible.com. היא אומרת שמדע הגמישות המוחית (neuroplasticity) לימד אותה ש"אנחנו לא תקועים עם המוח שנולדנו איתו. נכון, אנחנו מקבלים גנים מסוימים, אבל הדברים שאנחנו עושים בחיינו משנים את המוח. זה שרביט הקסם". גמישות מוחית, היא אומרת, "מאפשרת לכם לשנות את חייכם ולהפוך את האושר למציאות. תוכלו להפוך מנכבשים לכובשים. זה כמו כוח-על. כאילו שיש לכם ראיית רנטגן".

דבי אינה היחידה שמתלהבת מגמישות מוחית, שהיא למעשה יכולתו של המוח לשנות את עצמו בתגובה למתרחש בסביבתנו. ישנן טענות רבות ומדהימות אודות היתרונות שביכולת זו. חצי שעה בגוגל תגלה לגולש הסקרן שגמישות מוחית היא תגלית מדעית "קסומה" שמוכיחה כי המוח שלנו אינו בגדר חומרה קשיחה, כפי שהיה נהוג לחשוב, אלא דומה יותר לפלסטלינה. זה אומר ש"המחשבות שלנו יכולות לשנות את מבנה ותפקוד המוח", ושתרגילים מסוימים יכולים להגביר, פיזית, את "כוחו, גודלו ודחיסותו". הגמישות המוחית היא "סדרה של נסים המתרחשים בתוך הגולגולת שלנו", ובעזרתם אנו יכולים להיות אנשי מכירות או ספורטאים טובים יותר וגם ללמוד לאהוב ברוקולי. הגמישות המוחית יכולה לטפל בהפרעות אכילה, למנוע סרטן, להקטין ב-60% את הסיכוי ללקות בדמנציה ולעזור לנו לגלות את "תמצית האושר והשלווה האמיתית שלנו". אנחנו יכולים ללמד את עצמנו את "מיומנות" האושר וללמד את המוח שלנו להיות "כביר". גם הגיל אינו מהווה מגבלה: הגמישות המוחית מוכיחה ש"המוחות שלנו תוכננו כך שישתפרו ככל שאנו מתבגרים". זה אפילו לא קשה במיוחד. "אם רק תשנו את מסלול הנסיעה שלכם לעבודה, תקנו בסופרמרקט אחר, או תשתמשו ביד החלשה שלכם כדי להסתרק, תחזקו את מוחכם". כפי שאמר דיפּאק צ'וֹפְּרַה (Chopra), גורו הרפואה האלטרנטיבית הידוע: "רוב האנשים חושבים שמוחם שולט בהם, אבל אנחנו טוענים שהמוח נמצא בשליטתנו".

הסיפור של דבי הוא תעלומה. אין ספק שהטכניקות שהבטיחו לשנות את מוחה בעזרת הבנה של עקרונות הגמישות המוחית היטיבו עמה באופן משמעותי. אך האם הגמישות המוחית פועלת באמת כמו כוח-על? כמו ראיית רנטגן? האם באמת אפשר להגדיל את משקל המוח שלנו רק בכוח המחשבה? האם אפשר להפחית את הסיכוי ללקות בדמנציה ב-60%? או ללמוד לאהוב ברוקולי?
הבעיה היא שחלק מהשאלות האלה נשמעות מטופשות, אבל חלקן לא. קשה להדיוטות להבין מהי בדיוק גמישות מוחית ומה הפוטנציאל האמיתי הטמון בה. "שמעתי הגזמות אדירות", אומר גרג דַאוּני (Downey), אנתרופולוג מאוניברסיטת מאקארי ומבעלי הבלוג הפופולארי Neuroanthropology. "אנשים מתלהבים כל כך מגמישות מוחית, שהם מסוגלים לשכנע את עצמם להאמין בכל דבר".
***

במשך שנים רבות היה מקובל לחשוב שהמוח האנושי לא מסוגל לייצר תאים חדשים לאחר שהגיע לבגרות, מכיוון שבשלב זה הוא נכנס למצב של דעיכה נוירולוגית. את התיאור הידוע ביותר של תפיסה זו כתב ב-1928 סנטיאגו רמון אִי קַחאל (Cajal), מי שנחשב למייסד חקר המוח המודרני. לאחר שפיתח עניין ראשוני בגמישות המוחית הוא התמלא ספקות: "במרכזים הבוגרים של המוח, נתיבים נוירולוגיים הם דבר מקובע, סופי, בלתי ניתן לשינוי. כל דבר יכול שם למות ושום דבר לא יכול להתחדש. מדע העתיד הוא זה שיצטרך, במידת האפשר, לשנות את גזר הדין החמור הזה". הפרוגנוזה הקודרת הזו של קחאל המשיכה להדהד באוזנינו לאורך המאה ה-20.
אף על פי שהתפיסה האומרת כי המוח האנושי מסוגל לעבור שינויים חיוביים משמעותיים עוררה עניין פה ושם לאורך המאה ה-20, הרי שרוב החוקרים התעלמו ממנה, כפי שגילה ב-1980 פסיכולוג צעיר בשם איאַן רובּרטסון. באותם ימים הוא התחיל לעבוד בבית החולים "איינסְלי אסְטְלי" באדינבורו עם אנשים שעברו שבץ, ונדהם ממה שראה. "נכנסתי לתחום חדש עבורי, שיקום נוירולוגי", הוא אומר. בבית החולים הוא ראה מבוגרים שעוברים טיפולי ריפוי- בעיסוק ופיזיותרפיה. ולכן הוא חשב... אם היה להם שבץ, זה אומר שחלק מהמוח שלהם נהרס. ואם חלק מהמוח שלהם נהרס, כולם יודעים שהוא אבד להם לנצח. אז איך ייתכן שהתרגילים הגופניים החזרתיים האלה עוזרים להם? זה לא הגיוני. "ניסיתי לרדת לעומק הנושא, להבין מה המודל", הוא אומר. "מה הבסיס התיאורטי לכל הפעילות שם?". האנשים שהגיבו לרוברטסון היו נחשבים כיום לפסימיסטים.

"הפילוסופיה שלהם התבססה על עיקרון של פיצוי", אומר רוברטסון. "הם חשבו שהטיפולים החיצוניים רק מונעים היווצרותן של בעיות נוספות". בשלב מסוים, כשעדיין היה מבולבל, הוא חיפש ספר לימוד שמסביר איך כל העסק הזה אמור לעבוד. "היה שם פרק על כיסאות גלגלים ופרק על מקלות הליכה", הוא אומר. "אבל לא היה שם כלום, פשוט שום דבר, על האפשרות שתרפיה מסוגלת להשפיע על החיבורים הפיזיים במוח". מקור הגישה הזאת מצוי כמובן אצל קחאל. הוא זה שגיבש את התפיסה הטוענת כי המוח הבוגר הוא מקובע, שאפשר רק לאבד נוירונים, ושאם המוח ניזוק, כל שאפשר לעשות הוא לעזור לחלקי המוח ששרדו לעקוף את הנזק".

אבל הפרוגנוזה של קחאל טמנה בחובה גם קריאת תיגר. רק בשנות ה-60 החל "מדע העתיד" להיענות לאתגר. שני חלוצים עקשנים, שסיפוריהם מתוארים בפרוט ברב המכר של דוידג', הם פול באך-אִי-ריטַה ומייקל מְרזְניץ'. באך-אי-ריטה ידוע יותר מכול בזכות מחקריו שסייעו לעיוורים "לראות" בדרך חדשה ומרחיקת לכת. הוא שאל את עצמו האם הם יוכלו לקבל מידע על העולם שלא באמצעות העיניים אלא דרך רטטים שיחושו בעורם. הם ישבו בכיסא ונשענו על יריעת מתכת. לצדה האחר של יריעת המתכת היו צמודות 400 לוחיות שרטטו בהתאם לתנועת חפץ כלשהו. ככל שמכשיריו של באך-אי-ריטה נעשו מתוחכמים יותר (הגרסה העדכנית ביותר של המתקן מונחת על הלשון) החלו עיוורים מלידה לדווח כי הם "רואים" בשלושה ממדים. רק עם פיתוח טכנולוגיות הדימות המוחי החלו מדענים למצוא ראיות שתומכות בהשערה המדהימה הזאת: המידע שהתקבל שלא דרך העיניים בכל זאת נקלט באזור קליפת המוח שבו מעובדים נתוני הראייה של הנבדקים (visual cortex). אף על פי שההשערה הזאת עוד לא אוששה סופית, נראה שמוחותיהם תכנתו את עצמם מחדש באופן קיצוני ושימושי.


מרזניץ', מצדו, עזר לאשר בסוף שנות ה-60 כי המוח מכיל "מפות" של הגוף ושל העולם החיצוני, ושמפות אלו מסוגלות להשתנות. לאחר מכן הוא השתתף בפיתוח שתל שבלולי שסייע לחרשים לשמוע. פיתוח זה מתבסס על עיקרון הגמישות המוחית, שבו המוח צריך להסתגל לקבלת הקלט דרך שתל מלאכותי במקום שבלול האוזן הפיזיולוגי (שאינו עובד אצל חרשים). ב-1996 הוא סייע בהקמת חברה מסחרית שמייצרת תוכנות חינוכיות בשם “Fast ForWord", שמטרתן "להעצים את המיומנויות הקוגניטיביות של ילדים בעזרת תרגילים חזרתיים המשפרים את תפקוד המוח על בסיס עיקרון הגמישות המוחית". כפי שכותב דוידג', "במקרים מסוימים לאחר 30-60 שעות טיפול בלבד חל שיפור במצבם של אנשים אשר חוו קשיים קוגניטיביים כל חייהם ".

אמנם חלפו כמה עשרות שנים, אך מרזניץ' ובאך-אי-ריטה הוכיחו שקחאל טעה, ושתמימות הדעים המדעית הייתה שגויה. המוח הבוגר דווקא כן גמיש. הוא מסוגל לתכנת את עצמו מחדש, לעתים באופן קיצוני. זה הפתיע מומחים כמו רוברטסון, שעומד כיום בראש המכון לחקר המוח בטריניטי קולג' בדבלין. "אני זוכר הרצאות שהעברתי לסטודנטים באוניברסיטת אדינבורו, שבהן נתתי להם מידע שגוי המבוסס על הדוֹגמה שתאי מוח מתים לא יכולים להתחדש ושגמישות מוחית קיימת רק בילדות המוקדמת."

רק לאחר פרסום סדרה של מחקרים המבוססים על סריקות מוח החלה האמת הזאת לחדור לתודעה הכללית. ב-1995 פרסם תומַס אלברט (Elbert), נוירופסיכולוג, מחקר בנושא נגני כלי מיתר שהוכיח כי ה"מפות" שנמצאות במוח שלהם, המייצגות כל אחת מהאצבעות ביד שמאל – שבעזרתה לחצו על המיתרים – הן מוגדלות בהשוואה למפות הקיימות אצל מי שאינם נגנים (או בהשוואה למפות יד ימין שלהם). מכאן למדנו שמוחותיהם תכנתו את עצמם מחדש כתוצאה משעות רבות ואינסופיות, של אימונים. שלוש שנים לאחר מכן, צוות שוודי-אמריקאי בראשות פֶּטר אריקסון (Eriksson) מבית החולים האוניברסיטאי סַלגְרֶנסקָה פרסם מחקר בכתב העת “Nature” שהוכיח לראשונה כי ייתכן תהליך של "נוירוג'נסיס" – יצירת תאי מוח חדשים – גם במוח מבוגר. ב-2006, צוות בראשות אלינור מַגווייר (Maguire) מהמכון לנוירולוגיה ביוניברסיטי קולג' לונדון מצא שלנהגי המוניות בעיר יש חומר אפור רב יותר באחד מאזורי ההיפוקמפוס מאשר נהגי אוטובוס, וזאת בזכות ההתמצאות המרחבית העצומה שלהם במבוך הרחובות הלונדוני. ב-2007 פרסם דוידג' את ספרו "המוח הגמיש". בסקירה שפרסם ה"ניו יורק טיימס" על ספר זה, הוכרז כי "כוחה של החשיבה החיובית זכה סוף סוף לאישוש מדעי". הספר מכר יותר ממיליון עותקים ב-100 מדינות. פתאום כולם החלו לדבר על הגמישות המוחית.
***

מה שברור הוא שכמעט כל הדברים שאנו עושים, כל ההתנהגויות, המחשבות והרגשות שלנו, משנים את המוח פיזית ומשפיעים על הכימיה שלו ותפקודיו

 

קל, ואולי אפילו מהנה, להתייחס בציניות לכל הסיפור הזה. אבל הגמישות המוחית היא תופעה מדהימה באמת ובתמים. "מה שברור הוא שכמעט כל הדברים שאנו עושים, כל ההתנהגויות, המחשבות והרגשות שלנו, משנים את המוח פיזית ומשפיעים על הכימיה שלו ותפקודיו", אומר רוברטסון. "הגמישות המוחית היא מאפיין קבוע ומהותי של ההתנהגות האנושית". הוא מוסיף כי הגילויים האלה על אודות כוחו של המוח סוללים את הדרך לפיתוח טכניקות טיפוליות חדשות עבור מגוון אדיר של מחלות. "כמעט שאין מחלה או פציעה, אני חושב, שאי אפשר באופן פוטנציאלי לטפל בהן בצורה חכמה על-ידי גירוי מוחי התנהגותי, אולי בשילוב עם גירויים מסוגים אחרים".
האם הוא מסכים שכוחה של החשיבה החיובית זכה כעת לאישוש מדעי? "התשובה הקצרה שלי היא כן", הוא אומר. "אני חושב שבני אדם שולטים בתפקוד מוחם הרבה יותר משחשבנו בעבר". התשובה הארוכה היא: כן, אך יש הסתייגויות. ראשית, יש להתחשב בהשפעתה של התורשה. אני שואל את רוברטסון אם לא יהיה מדויק לומר שהתורשה עדיין משפיעה באופן משמעותי על כל דבר, החל מבריאותנו וכלה באופיינו. "כלל האצבע שלי הוא חלוקה של 50-50 בכל הקשור להשפעת התורשה מול השפעת הסביבה", הוא אומר. אבל עלינו להיות חיוביים מאוד לגבי 50% של השפעות הסביבה".

שליטה במוח, נוירופידבק

טיפול נוירופידבק: שליטה במוח

ויש גורם נוסף שמסבך את הדיון הציבורי המורכב-ממילא בנושא הגמישות המוחית: למונח עצמו יש כמה משמעויות אפשריות. באופן כללי, אומרת שרה-ג'יין בּלייקמוֹר (Blakemore), סגנית מנהל המכון למדעים קוגניטיביים של לונדון, הוא מתייחס "ליכולתו של המוח להסתגל לגירויים סביבתיים משתנים". אבל המוח יכול להסתגל בדרכים רבות ושונות. הגמישות המוחית יכולה להתייחס לשינויים מבניים, כמו אלה שמתרחשים כשנוירונים נוצרים או מתים, או כשקשרים סינפטיים נוצרים, מתחזקים או נגדעים. המונח עשוי גם להתייחס לארגון מחדש ברמה התפקודית, בדומה לשינויים שהתרחשו אצל מטופליו העיוורים של פול באך-אי-ריטה, שבזכות המכשירים החלו להפעיל את קליפת הראייה המושבתת שלהם.

בקנה מידה רחב יותר, התפתחותי, ישנן שתי קטגוריות של גמישות מוחית. והן "ממש שונות זו מזו", אומרת בלייקמור. "צריך להבחין ביניהן". במהלך הילדות, המוח שלנו עובר שלב של "גמישות המצפה-לחוויה" (experience-expectant plasticity). בשלבים שונים "מצפה" המוח ללמוד מהסביבה דברים חשובים, כמו דיבור. המוח לא מסיים את התהליך ההתפתחותי הזה לפני אמצע שנות ה-20 לחיינו. "זאת הסיבה שפרמיות על ביטוח רכב גבוהות כל כך עבור אנשים מתחת לגיל 25", אומר רוברטסון. "האונה המצחית שלהם עדיין לא קושרה באופן מלא לשאר המוח. יכולתם לצפות סכנות והתנהגות אימפולסיבית עדיין לא סיימה להתפתח". וישנה גם גמישות אשר "תלויה בחוויה" (experience-dependent). "זה מה שהמוח עושה בכל פעם שאנחנו לומדים משהו, או בכל פעם שמשהו משתנה בסביבה", אומרת בלייקמור.
אחת ההפרזות הרווחות לגבי הישגי המחקר המדעי בתחום הזה נובעת מערבוב בין סוגי השינוי השונים. כותבים אחדים יצרו את התחושה שכמעט כל דבר נחשב ל"גמישות מוחית", ולכן כל דבר הוא מהפכני וקסום וראוי לסיקור. אבל דברים רבים לא ראויים לסיקור – לדוגמה, העובדה שהמוח מושפע מאוד מהסביבה כשאנו צעירים. עם זאת, ב"מוח הגמיש" מרחיב דוידג' את המושג למגוון של תחומים כמו התפיסה המינית של בני האדם. הוא מכנה זאת בשם "גמישות מינית" (sexual plasticity). חוקרת המוח סופי סְקוֹט (Scott), גם היא סגנית מנהל המכון למדעים קוגניטיביים של לונדון, מסופקת בקשר לכך: "זאת פשוט השפעת תהליך ההתבגרות על המוח", היא אומרת. דוידג' משתמש במונח "גמישות מוחית" אפילו כדי להסביר שינויים תרבותיים, כגון ההנחה המודרנית הרווחת שאנו מתחתנים מתוך אהבה, ולא מתוך התאמה סוציו-אקונומית. "זאת אינה גמישות מוחית", אומרת סקוט.

אם כך, הרי לכם האמת על גמישות מוחית: היא קיימת, והיא עובדת, אבל היא אינה תגלית מופלאה שאומרת כי במאמץ מועט אנו מסוגלים להפוך את עצמנו לגאונים מדהימים שאוהבים ברוקולי, רצים במרתון ולעולם לא חולים. "השאלה העמוקה", אומר כריס מֶקמַנוּס (McManus), מרצה לפסיכולוגיה וחינוך רפואי מיוניברסיטי קולג' לונדון, היא: "למה אנשים, ואף מדענים, רוצים להאמין בכל זה?". הוא החל להתעניין בגורמים לשיגעון הגמישות המוחית והגיע למסקנה שזו אינה אלא הגרסה האחרונה למיתוס הטרנספורמציה האישית שרודף את התרבות המערבית מזה עידן ועידנים.
***

"לאנשים יש כל מיני חלומות ופנטזיות, ואני לא חושב שאנחנו מצטיינים בהגשמתם", אומר מקמנוס. "אבל אנחנו אוהבים לחשוב שכאשר מישהו נכשל בחייו הוא יכול לעבור טרנספורמציה ולהפוך לאדם מצליח. זה מזכיר את שיטתו של סמיואל סְמַיילס(Smiles), לא? הספר שהוא כתב, "עזרה עצמית" ("Self-Help"), היה "החשיבה החיובית" של התקופה הוויקטוריאנית".

סמיואל סמיילס [גילוי נאות: סמיואל סמיילס הוא אחד מאבותי] נחשב על-ידי רבים למייסד תנועת ה"עזרה העצמית", וספרו, בדיוק כמו זה של דוידג', נגע בציבור באופן עמוק והפך בהפתעה לרב-מכר. המסר האופטימי של סמיילס דיבר על העולם החדש והמודרני מחד גיסא ועל החלומות של הגברים והנשים החיים בו מאידך גיסא. "במאה ה-18 היה הכוח נחלתה של האריסטוקרטיה בעלת הקרקעות", אומרת ההיסטוריונית קֵייט ויליאמס. "סמיילס כתב בעידן של מהפכה תעשייתית, נגישות להשכלה והזדמנויות כלכליות שהאימפריה הציעה לתושביה. זאת הייתה הפעם הראשונה שאדם ממעמד הביניים היה יכול לעבוד קשה ולהתפרנס יפה. הם היו זקוקים למוסר עבודה איתן כדי להצליח, וזה הדבר שסמיילס ניסח עבורם ב'עזרה עצמית'".

לקראת סוף המאה ה-19 לקחו ההוגים האמריקאים את הרעיון הזה והתאימו אותו לאמונתם הלאומית, קרי, לאמונה שהם יוצרים עולם חדש. חסידיהן של תנועת המחשבה החדשה; תנועת המדע הנוצרי; ותנועת הריפוי המטאפיזי סילקו את רוב הדיבורים על עבודה קשה – שעליה התעקשו הבריטים – ויצרו את תנועת החשיבה החיובית, שלדעת אחדים מקבלת תוקף מדעי מן הממצאים בנושא הגמישות המוחית. הפסיכולוג ויליאם ג'יימס קרא לה "תנועת ריפוי הנפש", וייחס לה "אמונה אינטואיטיבית ביכולתה של גישה בריאה להושיע אותנו ובכוח שמעניקים לנו אומץ, תקווה ואמון; ולצדה בוז לספק, לפחד, לדאגה ולכל מצבי הנפש הנובעים מזהירות יתרה". אפשר לזהות בה את ההנחה האמריקאית שהמחשבות עצמן על ביטחון עצמי ואופטימיות –מסוגלות להעניק לנו גאולה אישית.

המיתוס הזה, שאנו יכולים להיות כל מי שנרצה ולהגשים את חלומותינו כל עוד נאמין בעצמנו די הצורך – מופיע שוב ושוב בספרים, בסרטים ובחדשות שלנו, בתחרויות שירה טלוויזיוניות בהנחית סיימון קאוול, וכן בשיגעונות ציבוריים בלתי צפויים כמו שיגעון הגמישות המוחית. גלגול קודם ודומה להפליא של תופעה זו היה ה"ניתוב הלשוני הפיזיולוגי" (neuro-linguistic programming או NLP), שיטה שטענה כי הפרעות פסיכולוגיות כגון דיכאון אינן אלא דפוסים שהמוח למד, ושכדי להשיג הצלחה ואושר עלינו רק לתכנת אותו מחדש. לפי מקמנוס, הרעיון הזה הופיע גם באצטלה אקדמית יותר תחת השם “Standard Social Science Model”. "מדובר ברעיון משנות ה-90, שאומר בפועל כי כל ההתנהגות האנושית ניתנת לשינוי ללא הגבלה ולא מושפעת מהתורשה בשום צורה".

לתומכי הגמישות המוחית יש תשובה לשאלות המסובכות העוסקות בתורשה ובהשפעתה הרבה על כל מה שקשור לבריאות, חיים ורווחה.

לתומכי הגמישות המוחית יש תשובה לשאלות המסובכות העוסקות בתורשה ובהשפעתה הרבה על כל מה שקשור לבריאות, חיים ורווחה. התשובה שלהם היא אפיגנטיקה. זהו ענף חדש יחסית העוסק בהשפעת הסביבה על אופן התבטאות הגנים. דיפאק צ'ופרה אמר שהאפיגנטיקה הוכיחה לנו כי "יהיו אשר יהיו הגנים שירשנו מהורינו, שינוי דינמי ברמה הזאת מעניק לנו יכולת שליטה כמעט בלתי מוגבלת על גורלנו".

שיקום לאחר פגיעה מוחית באמצעות טיפול בקופסת מראות

טיפול באמצעות מראות לשיקום בעקבות פגיעה מוחית (גטי אימג'ס)

 

ג'ונתן מיל (Mill), מרצה לאפיגנטיקה מאוניברסיטת אקסטר, פוטר בביטול את הטענות האלה וטוען שמדובר ב"קשקוש". "זה תחום מדעי מלהיב", הוא אומר, "אבל מוגזם לומר שהדברים האלה הולכים לתכנת מחדש את המוח ותפקוד הגנים שלכם באופן מהותי". והוא מוסיף שצ'ופרה הוא לא היחיד שטוען זאת. גם עיתונים וכתבי עת אקדמיים חוטאים בזה לפעמים, או נשבים בקסמו של המיתוס. "ראיתי כל מיני כותרות מוגזמות להפליא. חוקרים רציניים של אפיגנטיקה נמצאים עכשיו על סף ייאוש, בין היתר כי התחום הזה משמש כהסבר לכל מיני דברים ללא ראיות מוצקות".
***

בדיוק כמו האפיגנטיקה, גם הגמישות המוחית לא מגשימה את ההבטחה התרבותית לטרנספורמציה אישית. לדברי איאן רוברטסון, אפילו חלק מהטענות המהימנות יותר, לכאורה, אינן מוצדקות בשלב זה. לדוגמה, הטענה לגבי הפחתת הסיכון לדמנציה ב-60 אחוז. "אין שום מחקר מדעי שמוכיח כי קיים טיפול המסוגל להפחית את הסיכון לדמנציה ב-60 אחוז, או בכל שיעור אחר", הוא אומר. "אף אחד מעולם לא חקר את הסוגיה הזאת בעזרת מתודולוגיות מסודרות עם קבוצת ביקורת, ואף אחד לא הוכיח קשר של סיבה ותוצאה".

כשבוחנים את הרקורד הקליני של טיפולים ידועים המסתמכים על עקרונות הגמישות המוחית, מוצאים תוצאות מעורבות. ביוני 2015 התיר מנהל המזון והתרופות האמריקאי, בהסתמך על מחקרים מוצלחים, לשווק את הגלגול האחרון של מכשירי ה"ראייה" של באך-אי-ריטה לעיוורים. אך סקירה שערך ארגון קוקריין ב-2015 לגבי שיטת טיפול בשם “constraint induced movement therapy" – טיפול המשמש אבן בוחן עבור חסידי הגמישות המוחית, שמטרתו לשפר את התפקוד המוטורי אצל אנשים שלקו בשבץ – מצאה ש"היתרונות האלה לא הפחיתו את שיעורי הנכות באופן משכנע". ניתוח-על משנת 2011 שהתמקד בטכניקות ה-“Fast ForWord” של מייקל מרזניץ', "סנדק" הגמישות המוחית (אותן טכניקות שתוארו בהתלהבות רבה על-ידי דוידג'), לא מצא ראיות המוכיחות כי הן "יעילות כטיפול בקשיי דיבור או קריאה של ילדים". ולפי סופי סקוט, זה נכון גם לטיפולים מסוגים אחרים. "יש התלהבות רבה באשר לחבילות טיפוליות לאימון המוח, אבל מחקרים גדולים מראים שאין להן השפעה משמעותית", היא אומרת. "או שהם מראים שהמטופלים השתפרו בדברים שהם התאמנו בהם, אבל לא בתחומים אחרים". בנובמבר 2015 צוות בראשות קלַייב בּאלארד (Ballard) מקינגס קולג' לונדון מצא ראיות מסוימות לכך שמשחקים מקוונים לאימון המוח עשויים לשפר את יכולת הסקת המסקנות, תשומת הלב והזיכרון אצל אנשים מעל גיל 50.

לפתע נדמה שהכול אפשרי. אך ברוב המקרים מדובר למעשה בסוג ספציפי של גמישות מוחית – ארגון מחדש ברמה התפקודית – שעשוי להתרחש בנסיבות מסוימות.

ייתכן שאפשר להבין מדוע סיפורים מופלאים על התאוששות מפגיעות מוח, על אנשים שחוזרים לראות, לשמוע או ללכת, מעוררים בציבור רמות בלתי סבירות של תקווה. לפתע נדמה שהכול אפשרי. אך ברוב המקרים מדובר למעשה בסוג ספציפי של גמישות מוחית – ארגון מחדש ברמה התפקודית – שעשוי להתרחש בנסיבות מסוימות. "אפשר לומר שהגבולות הם ארכיטקטוניים", אומר גרג דאוני. "אזורים מסוימים במוח טובים יותר בדברים מסוימים מאזורים אחרים, וחלק מזה קשור למיקום שלהם".
והנה מגבלה נוספת שכל מי שמקווה לפתח כוח-על צריך להביא בחשבון: כל אחד מחלקי המוח הנורמלי כבר מוקדש לפעילות מסוימת. "הסיבה לכך שישנו תהליך של ארגון מחדש אחרי קטיעה, למשל, היא שחלק מהקורטקס הסומטוסנסורי התפנה", הוא אומר. למוח בריא אין שטח פנוי. "אנחנו ממשיכים להשתמש בו עבור הדברים שהוא נועד לעשות, ולכן אי אפשר לאמן אותו לעשות דברים אחרים. הוא כבר עושה משהו".

גם הגיל הוא מכשול. "הגמישות פוחתת עם הזמן", אומר דאוני. "אנחנו מתחילים את החיים עם כמות גדולה יותר של גמישות, אך מרחב התנועה פוחת אט אט. זאת הסיבה שפגיעה מוחית בגיל 25 היא סיפור שונה לחלוטין מפגיעה מוחית בגיל שבע. משמעותה של הגמישות היא שאנחנו מתחילים עם פוטנציאל רב אך יוצרים עתיד שהולך ומתקבע בהתאם לדברים שעשינו בעבר".
רוברטסון מספר שטיפל בסופר והיסטוריון ידוע שעבר שבץ. "הוא איבד לחלוטין את היכולת להביע את עצמו בעזרת שפה", הוא אמר. "הוא לא הצליח לומר מילה, לא הצליח לכתוב. הוא עבר כמות עצומה של טיפולים, ועל אף כל הגירויים שקיבל הוא לא התאושש כיוון שהמוח שלו עבר בחייו תהליך מועצם של התמקצעות ופיתח רשת שלמה ומלוטשת לייצור שפה ". למרות שהלך הרוח התרבותי דוחק בנו להאמין כי המוח הוא כמו פלסטלינה, זה לא נכון. "אי אפשר לפתוח בו אזורים חדשים", אומר מקמנוס. "אי אפשר לפרוש ולהרחיב אותו למחוזות חדשים. הוא לא עיסה אפורה שאנחנו יכולים לעשות איתה כל מה שאנחנו רוצים".

אפילו האנשים שחייהם השתנו בזכות הגמישות המוחית מגלים ששינוי המוח אינו משימה קלה כלל ועיקר. לדוגמה, בסוגיית ההתאוששות משבץ: "כדי לנסות להשיב לעצמכם את כושר השימוש באחת הזרועות, ייתכן שתצטרכו להניע את הזרוע עשרות אלפי פעמים לפני שהיא תתחיל לרכוש נתיבים נוירולוגיים חדשים שיאפשרו לה לעשות את זה", אומר דאוני. "וגם לאחר מכן, אין ערובה שזה יעבוד". סקוט מעלה טיעון דומה לגבי טיפולים בבעיות של דיבור ושפה. "היו בעבר, לפני 50 שנה בערך, ימים אפלים; כשמישהו עבר אז שבץ הוא לא קיבל טיפולים כאלה כי הם החליטו שזה לא עובד. רק דאגו שהמטופל לא ייחנק. אבל עכשיו ברור לחלוטין שזה כן עובד, ושזה דבר נפלא. אבל יש לזה מחיר".

מטיפי הדיסציפלינות החדשות, כמו גמישות מוחית או אפיגנטיקה, אשמים לעתים ביצירת הרושם שהגנים שלנו אינם חשובים עוד. ההתלהבות שלהם עלולה לשכנע את ההדיוטות שהסביבה מסוגלת להכניע בקלות את התורשה. הנרטיב הזה מושך אנשים בהמוניהם אל העיתונים, הבלוגים ורבי המכר כיוון שהתרבות שלנו מעודדת אותו וכיוון שאנו רוצים להאמין בו, להאמין שאפשר לעבור טרנספורמציה אישית, שיש בנו הפוטנציאל להיות כל מי שרק נרצה, שאפשר להשיג אושר, הצלחה, ישועה – צריך רק לנסות. אנחנו מסורים לחלומותינו עד אחרון עצבינו. אנחנו אנשי החלום האמריקאי.

ומובן שהמוחות הגמישים שלנו התאימו את עצמם למקצב הזה. כאשר אנו גדלים המיתוסים האופטימיים של התרבות שלנו נטמעים באופן מוחלט בתחושת העצמי שלנו ולפעמים אנו עלולים לשכוח שהם בסך הכול מיתוסים. האירוניה היא שכאשר מדענים מדברים בזהירות על עיוורים שלומדים לראות וחרשים שלומדים לשמוע, אנו מפרשים זאת כנס מופלא, בעוד שהאשמה כולה טמונה בגמישות המוחית שלנו.

 

וויל סטור הוא סופר ועיתונאי לונג-פורם. ב-2013, סדרת הרדיו שלו בבי-בי-סי, "An Unspeakable Act", זכתה בפרס AIB לתוכניות תחקירים דוקומנטריות.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי וויל סטור, Mosaic Science.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על לשנות את עצמנו בכוח המוח