לשפוך את מילגרם עם המים

קריאה מחודשת במחקרים פסיכולוגיים קלאסיים חושפת פגמים יסודיים המערערים על ממצאיהם. האם עלינו להמשיך לתת להם את המקום המרכזי שאנו נותנים להם כיום?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

בשנה שעברה מלאו חמישים שנה לניסויים שערך סטנלי מילגרם על ציות לסמכות, אירוע שסיפק השראה לכנס, מספר נאה של מאמרים רפלקטיביים וספר פופולארי של ביקורת ארסית. ספרה של גינה פרי Behind the Shock Machine: The Untold Story of the Notorious Milgram Psychology Experiments ביקש להטיל ספק בשיטות המחקר של מילגרם, בממצאיו, באתיקה שלו ובאדם עצמו. כשסקרתי את הספר ודנתי על אודותיו עם חוקרי מילגרם, שבה והתעוררה בי הדילמה הנצחית שניצבת בפני מרצים ומחברים של ספרי לימוד: כמה זמן עלינו להקדיש להוראת המחקרים הקלאסיים, בהתחשב בצורך לפנות דרך למחקר חדש (שלעתים קרובות עדיין לא שוחזר), ואיך עלינו ללמד אותם? איך עלינו לנהוג כאשר יש בקלאסיקות הללו פגמים שלא היו מאפשרים את שחזורן כיום, אך הממצאים שעלו מהן עדיין מספרים סיפור טוב?

בכל דור ישנם מחקרים שמכים שורש בספרי הלימוד ובהרצאות שלנו, והם נוטים להיתקע שם. בהדרגה נעשה קשה יותר להכריע כמה לקצץ – ועל אחת כמה וכמה אם הגיע הזמן לעקור אותם מהשורש. אנחנו מפסיקים לבחון את המחקרים המקוריים מקרוב, שלא לדבר על באופן ביקורתי; הם פשוט ניצבים בקורסים שלנו כמו מונומנטים היסטוריים עצומים. אולם טוב לבחון מחדש את אותם מחקרים קלאסיים, משתי סיבות חשובות: ראשית, למעננו, כדי לרענן את זיכרוננו ולהעריך מחדש את תרומותיהם; ושנית, למען הסטודנטים שלנו. הסטודנטים של היום להוטים לדחות תיאורים של האנושות שהם לא מחמיאים או מנוגדים לאינטואיציה, בדיוק כמו הסטודנטים של לפני מספר עשורים. לפיכך, הוראת הקלאסיקות משמעה מציאת דרכים חדשות לשכנע את הסטודנטים שהממצאים האלה אכן תקפים לגביהם, למרות השגיאות או המגבלות של המחקרים המקוריים. בהתאם לכך, בכוונתי לבחון את הסיפורים מאחורי שלושה מחקרים קלאסיים בפסיכולוגיה: ניסוי מערת השודדים של מוצפר שריף, ניסויי הציות של מילגרם וניסויי "אם התיל" ו"אם המגבת" של הארי הארלו.

מערת השודדים

כצעד ראשון הורדתי מהמדף את התנ"ך שלי בלימודיי לדוקטורט, Basic Studies in Social Psychology, וקראתי שוב של מאמרו של שריף, Superordinate Goals in the Reduction of Intergroup Conflict, שהתפרסם בכתב עת לסוציולוגיה ב-1958. שריף ועמיתיו השתמשו במחנה צופים בשם "מערת השודדים" כדי לבחון את השערותיהם לגבי מקורן של עוינות ושל דעות קדומות בין קבוצות והדרכים לשיכוכן. הם חילקו בנים בגילאי 11 ו-12 לשתי קבוצות באופן אקראי, "הנשרים" ו"הנחשים", והרכיבו מערך של פעילויות תחרותיות שיצרו במהירות חשיבה של "אנחנו" ו"הם" ואיבה הדדית. מאוחר יותר, כדי להפיג את מצב המלחמה שיצרו, הם תכננו מצבים שבהם היה על הילדים לעבוד בצוותא כדי להשיג מטרה משותפת.

במהלך הקריאה המחודשת במחקר שמתי לב שהנתונים היו מוגבלים יותר ממה שזכרתי ושה"מדעיות" שלהם מבחינה סטטיסטית לא הייתה עומדת בסטנדרטים העכשוויים. רוב המסקנות, כתב שריף, "גובשו על סמך נתונים נצפים" – ואושרו על-ידי "בחירות סוציומטריות ודירוגי סטריאוטיפיות." "תצפיות שנערכו לאחר מספר מטרות-על הראו ירידה חדה בקריאה בשמות גנאי ובהכפשה של קבוצת החוץ... בהשוואה למצבים ללא מטרות-על." (אגב, הקריאה המחודשת במחקרים מקוריים מביאה עמה גילויים בלתי צפויים. "שמות הגנאי" המתועדים בניסוי מערת השודדים מיושנים באופן מקסים. ב-1948 ילדים "הכפישו" זה את זה בשמות כמו "מגעיל" ו"חכמולוג").

שריף אמנם סיפק כמה מספרים ואחוזים וכמה התפלגויות כי בריבוע, אולם זה היה מחקר שטח, על כל המשתנים הבלתי-נשלטים שמחקרי שטח יכולים לייצר. האם בסוף המחקר שררו בין "הנשרים" ל"נחשים" יחסים תקינים? מספר הבנים שהראה יחס חיובי כלפי קבוצת החוץ השתפר, אולם נראה שמרבית הבנים בכל קבוצה שמרו על עוינות אלו כלפי אלו. למרות זאת, ניסוי מערת השודדים היה ועודנו חשוב בגלל הרעיונות המרכזיים שלו. בזמן שבו נערך הניסוי המקורי, רוב הפסיכולוגים לא הבינו – ורוב ההדיוטות לא מבינים אפילו היום – שלא די שנכניס שתי קבוצות מתחרות ועוינות לאותו חדר, לצפייה משותפת בסרט למשל, כדי להפחית את היריבות ביניהן; שמצבים תחרותיים יוצרים עוינות וסטריאוטיפיזציה של קבוצת החוץ; ושאפשר לנטרל תחרותיות ועוינות, לפחות במידת מה, דרך שיתוף פעולה למען השגת מטרות משותפות. זה הסיפור של ניסוי מערת השודדים: הוא היה נכון אז, והוא נכון גם היום. ההחלטה של שריף לבחון את ההשערות החשובות הללו מחוץ למעבדה בתנאים ריאליסטיים הייתה נועזת וחדשנית, ואיני סבור שמרצים צריכים להטיל ספק בשיטות המחקר שלו בפני סטודנטים בשיעורי מבוא לפסיכולוגיה.

למעשה, ניסוי מערת השודדים הוליד שורה ארוכה של מחקרי שדה וניסויים ששחזרו את חשיבותן של מטרות-על. כאשר אליוט ארונסון נכנס לכיתות העוינות באוסטין שבטקסס לאחר ביטול ההפרדה הגזעית, כיתות ששררה בהן מלחמה בין ילדים אמריקאיים ממוצא אפריקני, מקסיקני ואנגלוסקסי, היה שריף חלק מהמערך המנטאלי שלו והשפיע עמוקות על פיתוח שיטת הפאזל שלו (Jigsaw Classroom – שיטת לימוד שמחלקת את הכיתה לקבוצות קטנות, שעל כל אחת מהן לבצע משימה כדי להשלים את ה"פאזל" הכיתתי). אבל אליוט עשה זאת כמו שצריך, בעזרת התערבות ניסויית וקבוצת ביקורת. איזו קודה נהדרת לסיפור של מערת השודדים – קישור ישיר בין התיעוב המלאכותי שהוחדר ב"נשרים" וב"נחשים" לבין מצב המלחמה הבין-גזעי השורר בבתי הספר שלנו, שלמרבה הצער הוא מציאותי ועיקש לגמרי.

הניסוי של מילגרם

כמובן שהוראת הניסויים של סטנלי מילגרם מסובכת הרבה יותר מהוראת עבודתו של שריף. פיבי אלסוורת' מאוניברסיטת מישיגן אמרה לי לא מזמן שהיא ערכה סקר בשיעור פסיכולוגיה חברתית למתקדמים שהיא מלמדת כדי לגלות איך הסטודנטים שמעו על מילגרם לראשונה. כמחצית מהסטודנטים התוודעו אליו לראשונה דרך עבודתו העוסקת בציות לסמכות ובכוחה של הסיטואציה. המחצית השנייה שמעה עליו לראשונה בתור דוגמה לחוסר האתיות של פסיכולוגים חברתיים מסוימים. רוב הסטודנטים ששמעו על "מילגרם המרושע", היא אמרה, אפילו לא ידעו מה הייתה מטרת הניסוי שלו. "מעורר רחמים," היא כתבה לי. אני מסכימה.

הניסוי של מילגרם הצית גל של מחאה כנגד הנזק הפסיכולוגי שעלול להיגרם למשתתפים ללא ידיעתם, וכתוצאה מכך אין כל אפשרות שהוא ישוחזר כיום בגרסה הקיצונית שלו

גם כאן על הסטודנטים לזכור את ההקשר התרבותי של התקופה. בשנת 1961, בשעה שאדולף אייכמן טען במשפטו שהוא "רק מילא פקודות" כשרצח יהודים במהלך השואה, החל מילגרם במחקר שביקש לקבוע כמה אמריקאים יצייתו לסמכות שתורה להם ישירות לפגוע באדם אחר. המשתתפים בניסוי שהגיעו למעבדה של אוניברסיטת ייל האמינו שהם לוקחים חלק בניסוי הבוחן את ההשפעה של ענישה על למידה, והצטוו לתת שוק חשמלי ברמות הולכות ועולות ל"לומד". הלומד היה שותף של מילגרם שלא קיבל שום שוק חשמלי, אלא שיחק את תפקידו באופן משכנע. עם התקדמות הניסוי הוא צעק בכאב והתחנן שישחררו אותו, לפי תסריט שנקבע מראש. התוצאה, שבזמנו הפתיעה פחות או יותר את כולם, הייתה שכשני שלישים מה"מורים" שהשתתפו בניסוי נתנו את מה שחשבו שהוא העוצמה הגבוהה ביותר של שוקים חשמליים, גם אם חשו קושי או אי נוחות לעשות זאת.

הניסוי של מילגרם הצית גל של מחאה כנגד הנזק הפסיכולוגי שעלול להיגרם למשתתפים ללא ידיעתם, וכתוצאה מכך אין כל אפשרות שהוא ישוחזר כיום בגרסה הקיצונית שלו. חלק מהאנשים שנאו את השיטה, ואחרים את המסר, וזה עדיין המצב – ולכן הדיון סביב הניסוי עודנו מתקיים. גינה פרי, פסיכולוגית ועיתונאית אוסטרית, ראיינה במסגרת ספרה את כל מי שהיה ביכולתה למצוא שהייתה לו נגיעה כלשהי למחקר המקורי, לצד מבקריו של מילגרם ותומכיו. היא נברה בארכיונים של המחקרים עבי הכרך שלא התפרסמו. מטרתה הייתה לטעון שהניסויים פגומים ולא אתיים, כדי לסתור את מה שהיא מכנה "ההשקפה העגומה של מילגרם על הטבע האנושי".

החוקר (ח) משכנע את הנבדק (נ) לתת שוקים חשמליים כואבים לנבדק אחר (ש), שהוא למעשה שחקן. נבדקים רבים בניסוי של מילגרם המשיכו במתן השוקים למרות תחינותיו של השחקן

החוקר (ח) משכנע את הנבדק (נ) לתת שוקים חשמליים כואבים לנבדק אחר (ש), שהוא למעשה שחקן. נבדקים רבים בניסוי של מילגרם המשיכו במתן השוקים למרות תחינותיו של השחקן

בחינות מחדש כמעט תמיד מפיקות תגליות מועילות כלשהן. פרי מצאה הפרות של פרוטוקול המחקר: האדם שגילם את תפקיד מנהל הניסוי סטה בהדרגה מהתסריט והאיץ ב"מורים" מסויגים להמשיך בניסוי לזמן ארוך מהמתוכנן. למגינת לבי למדתי לדעת שמילגרם עשה דבר שאפילו אז היה נתפס על-ידי חוקרים כעבירה אתית חמורה: הוא לא חשף את האמת המלאה בפני המשתתפים בסוף כל ניסוי. ה"מורים" הופגשו עם ה"לומדים" פנים אל פנים בתום הניסוי, כדי להיווכח שה"שוקים החשמליים" לא פגעו בהם. אבל לא נאמר להם שכל אותם שוקים חשמליים בעוצמות הולכות וגוברות היו זיוף גמור, כי מילגרם חשש שהשמועה תתפשט ותהפוך את התנהגותם של משתתפים עתידיים לבלתי תקפה. חלפה כמעט שנה עד שהסבר מלא נשלח למשתתפים בדואר. אחדים מהם לא קיבלו אותו מעולם, אחרים לא הבינו את מטרת הניסוי. זה בלתי נסלח. גילויים חשובים כאלה הופכים את הסיפור של מילגרם למורכב עוד יותר, אולם גם כאן אני סבורה שהם אינם מתאימים לסטודנטים מתחילים בפסיכולוגיה, שישתמשו בפרטים הללו כדי לפסול את הלקח הגדול יותר.

בעיני מבקרים כמו פרי, די בפגמים האלה כדי לבטל את מעמדו של מילגרם ולמחוק אותו מספרי הלימוד. אני חולקת עליהם. אני סבורה שעלינו להמשיך לתת לניסויים שלו את המקום המרכזי שאנו נותנים להם כיום, ומאותן סיבות שהם קיבלו אותו מלכתחילה. אני זוכרת שכשקראתי לראשונה על הניסויים של מילגרם כסטודנטית חשבתי, "מחוכם מאד, אבל מה התרומה שלהם? האם גרמניה הנאצית לא הוכיחה כבר את קיומו של ציות לסמכות?" אבל בדיוק זו הייתה הנקודה של מילגרם: בתחילת שנות הששים האמינו אמריקאים – ופסיכולוגים אמריקאיים –אמונה עמוקה בקיומו של אופי לאומי. רבים סברו כי הגרמנים צייתו להיטלר משום שציות הוא חלק מהנפש הגרמנית: ראו אילו תוצאות גבוהות יש להם בסולם הסמכותנות. אנשים האמינו שזה לעולם לא היה יכול לקרות כאן.

אליוט ארונסון מספר את הסיפור הבא בממואר שלו, Not by Chance Alone: כאשר היה באוניברסיטת הרווארד ב-1960, בשנה הראשונה שלו לאחר תום לימודיו, הוא הרצה כמרצה אורח בשיעור של גורדון אולפורט. אולפורט, דמות מיתולוגית בפסיכולוגיה החברתית, הציג את ארונסון כ"אמן הכזב" בגלל הניסויים הדרמטיים שלו בנושא דיסוננסים קוגניטיביים שכבר הביאו לו תהילה. אליוט נעלב מעט, באופן טבעי, וכאשר שוחח עם אולפורט לאחר מכן הגן על השימוש ב"רמייה" בניסויים רבי השפעה בטענה שהם "אינם שקר, אלא הצגה". אולפורט השיב: "אבל למה לכם להסתבך בכל העניינים האלה? למה אתם לא פשוט שואלים את המשתתפים מה הם היו עושים?" טיעון כזה מגורדון אולפורט!

אליוט ניסה להסביר שרוב האנשים אינם מסוגלים לחזות או להסביר את התנהגותם באופן מדויק, אך אולפורט לא השתכנע. חודשיים אחר כך בא אליוט לייל כדי להעביר סמינר ופגש במילגרם לראשונה. מילגרם תיאר את הניסוי שבכוונתו לערוך והסביר את התכנון הבסיסי. אליוט אמר, "וואו, אני מוכן להתערב שמספר מכובד של אנשים יחלק יותר שוקים עוצמתיים ממה שהיו מעלים בדעתם אי פעם." אבל אפילו הוא לא היה מדמיין ששני שלישים מהם ילכו עד הסוף.

קריאת הביקורת של פרי הבהירה לי מדוע המעמד של הניסויים של מילגרם מגיע להם בזכות. "משהו בניסויים של מילגרם גורם לנו לחוש אי נוחות עמוק בפנים," היא כותבת. זה בהחלט נכון: ההוכחה שלו לכך שלמצב החיצוני יש השפעה על ההתנהגות שלנו. זה מסר קשה, ורוב הסטודנטים – למעשה, רוב האנשים – מתקשים לקבל אותו. "בחיים לא הייתי מוריד את המתג!" הם מוחים. "הייתי אומר למנהל הניסוי איזה... מגעיל... הוא!" פרי מתעקשת שהאישיות של בני אדם וההיסטוריה שלהם משפיעה על פעולותיהם. אולם מילגרם מעולם לא ערער על העובדה הזאת: המחקר שלו עצמו גילה שמשתתפים רבים התנגדו. "יש נטייה לחשוב שכל מה שאדם עושה נובע מהרגשות או מהרעיונות הפנימיים שלו," כתב מילגרם. "אולם מדענים יודעים שפעולות תלויות במידה שווה במצב החיצוני שאליו האדם נקלע." שימו לב לקיומו של "במידה שווה" במשפט הזה; מבקרים רבים, כמו פרי, אינם מבחינים בו.

אחד המשתתפים המקוריים בניסוי, ביל, ניסה להסביר לפרי מדוע הניסויים כה חשובים ומדוע הוא אינו מתחרט על שהשתתף בהם. הוא לא חשב על הניסויים מזה עשרים שנה, הוא אמר, עד שהתחיל לצאת עם מרצה לפסיכולוגיה. היא הייתה נרגשת לפגוש מישהו שקשור ישירות לניסוי, והזמינה אותו לדבר בשיעור שלה. "אפשר היה לחשוב שהיטלר נכנס לכיתה," אמר ביל לפרי. "באמת שאף פעם לא חשבתי על זה ככה, את יודעת?" ביל אמר לסטודנטים שישבו ושפטו אותו בדממה, "קל מאד להתרווח בכיסא ולומר 'בחיים לא הייתי עושה את זה או 'אף אחד לא היה יכול לגרום לי לעשות משהו כזה'. אבל תנחשו מה? כן, הם יכולים."

כמובן שזהו מוסר ההשכל של הסיפור. אבל מה שמעניין אותי הוא חומת העוינות שביל נתקל בה מצד הסטודנטים. זה אומר שהסטודנטים, כמו גינה פרי, לא הבינו את מוסר ההשכל. הם קראו על הניסוי, צפו בסרטים ועדיין לא הבינו שגם הם עצמם היו יכולים להיות ביל. כל עוד הסטודנטים מתייחסים למשתתפים הצייתניים כשקולים לאדולף היטלר, הניסויים של מילגרם ­– שתוצאותיהם היו פחות או יותר זהות בכל מקום ובכל זמן שבו הם שוחזרו, בין אם בגרסאות "רכות" יותר או באינטרנט או בטלוויזיה – חשובים כתמיד.

אולי דרך אחת להשפיע על התקבלותו של המסר של מילגרם היא להראות כיצד הוא הוליד מחקר על הפסיכולוגיה של המיעוט שהתנגד. מחקרי הציות עלולים לזעזע או לדכא סטודנטים שחושבים שהם משקפים "השקפה עגומה לגבי הטבע האנושי", אולם הניסויים האלה על התנהגות הרוב הביאו גם להתפתחות מחקר על התנאים שבהם עולים הסיכויים שמיעוט אמיץ יתמרד, ידווח על עבירות, יסרב פקודה ויתנגד לעריצות בדרכים שונות. במילים אחרות, עבודתו של מילגרם עוררה מחקר של הסיפור האנושי המלא יותר: העגום ומלא ההשראה, הקונפורמיסטי והמרדני.

הקופים של הארלו

כעת אני מגיעה לניסויים הקלאסיים של הארלו, שנערכו לאורך שנות החמישים והששים של המאה העשרים ועסקו בחשיבותו של המגע להתפתחות הילד. הארלו הפריד גורי רזוס מאמותיהם וגידל אותם עם "אם תיל", בובה מאיימת למראה שנבנתה מתיל וחובר אליה בקבוק חלב, ו"אם מגבת", בובה דומה שכוסתה בספוג ובבד מגבת. באותה תקופה גרסה האמונה הרווחת (של פסיכולוגים, אם לא של אמהות) שתינוקות מתקשרים לאמותיהם פשוט משום שהן מספקות להם מזון. אולם גורי הקופים של הארלו נמלטו אל אם המגבת בכל פעם שפחדו או נבהלו, וההיצמדות אליה הרגיעה אותם. הם ניגשו אל אם התיל רק כדי לשתות חלב, ועזבו אותה מיד לאחר שסיימו לאכול.

כל קורס מבוא או ספר לימוד מספר את הסיפור הזה, לצד תמונות שוברות לב של גורי קופים שנצמדים לאמהות התיל והמגבת שלהם כשהוכנס לכלוב צעצוע מפחיד. האם התגלית הזו לא הייתה משהו ש"כולנו ידענו" – במקרה הזה, שתינוקות זקוקים למגע אפילו יותר למזון כדי לשגשג? האם לא היו לנו מספיק נתונים מעבודותיהם המפורסמות של הפסיכואנליטיקאים רנה שפיץ וג'ון בולבי, שצפו בתינוקות נטושים בבתי יתומים?

הארי הארלו

הארי הארלו עם קוף שהשתתף באחד הניסויים שלו על היקשרות.

כנראה שלא. לפי התיאור של הפסיכולוגית דבורה בלום בביוגרפיה שלה, Love at Goon Park: Harry Harlow and the Science of Affection, רוב הפסיכולוגים האמריקאיים באותה תקופה הושפעו מהביהביוריזם או מהפסיכואנליזה, שתי פילוסופיות שלמרות היותן מנוגדות לכאורה חלקו אמונה מרכזית, לפיה ההיקשרות של התינוק לאמו נוצרת דרך המזון. ביהביוריסטים סברו שהתפתחות בריאה של הילד דורשת חיזוק חיובי: התינוק רעב; הרעב בא על סיפוקו; מתפתחת אצל התינוק התניה המזהה בין האם לבין מזון; האם והשד הופכים להיות אחד. באופן מעניין, זו הייתה גם התפיסה הפרוידיאנית: אין צורך באם, רק בשד. "מקורה של האהבה," כתב פרויד, "הוא בהיקשרות לצורך במזון שבא על סיפוקו." איזה צורך יש בליטופים? בעיני הביהביוריסט המשפיע ג'ון ווטסון, ליטופים לא היו אלא פינוק.

אולם בזמן שיש צורך לחזור על ממצאיו של מילגרם בכל דור ודור, המחקר של הארלו אינו מפתיע אותנו עוד. אפשר לטעון שהצלחתו מייתרת את הלימוד שלו: איש לא יתווכח עם הממצאים של הארלו, בניגוד לסטודנטים הרבים שתמיד ששים להתווכח עם מילגרם. בני אדם בוגרים היו יכולים לבחור לעזוב את הניסוי של מילגרם בכל עת, ושליש מהם עשו זאת בשלב זה או אחר. הקופים, לעומת זאת, הוחזקו בשבי ועונו באמצעות בידודם. בעשורים האחרונים למדו פסיכולוגים שהמילה "עינוי" אינה הגזמה לתיאור חוויית הבידוד של פרימט מכל סוג שהוא. ועינוי תינוקות הוא דבר נורא. אבל העובדה שהיום אנשים כה רבים חושבים שזה נורא – ואנשים כה רבים לא חשבו כך אז – היא סיפור מדהים לספר עבור מורים. איך קרה שהרחבנו את המעגל המוסרי שלנו וכללנו בו פרימטים אחרים?

הארלו בהחלט לא היה הראשון שהצביע על כוחה של "אהבה אימהית". האם ניסויים בקופים - גידולם בבידוד, עם אמהות תיל ומגבת בלבד - היו הכרחיים כדי להוכיח את הנקודה? אני לא יודעת

ראיינתי את הארלו בשנת 1973, כשהייתי עורכת צעירה ב-Psychology Today. סיירתי במעבדה שלו עם הצלם שלנו, קוד קמיטסוקה, והבטתי בבעתה בחדר מלא קופים שהתכווצו בפחד בכלוביהם הנפרדים, כשאלקטרודות מחוברות לראשיהם. כשרוד צילם את אחד מהם, הקוף נעשה נסער ומבוהל ביותר והתרוצץ בכלובו הקטנטן בניסיון להימלט. רוד ואני היינו מזועזעים, ותגובתנו שעשעה את הארלו. "אני חוקר קופים," הוא אמר, "כי אפשר להסיק מהם לגבי בני אדם יותר ממה שאפשר להסיק מעכברושים, ויש לי חיבה בסיסית לאנשים." שאלתי אותו מה הוא חושב על מבקריו שאמרו שאכזרי להפריד תינוקות מאמותיהם ושהתוצאות אינן מצדיקות את האכזריות הזו. "אני חושב שאני אדם רחום, אבל מעולם לא פיתחתי חיבה לקופים. קופים אינם מפתחים חיבה כלפי אנשים. ובלתי אפשרי בעיניי לאהוב חיה שלא אוהבת בחזרה." הדברים האלה נשמעים היום כמו תירוץ מוסרי צולע. העובדה שחיות לא אוהבות אותנו אינה סיבה לענות אותן.

אולם כשחזרתי אל עבודתו של הארלו גיליתי כמה תגליות פורצות דרך הוא גילה, תגליות שרובן אבדו בתוך הסיפור העיקרי על חשיבותו של המגע. הארלו הראה, בין השאר, שקופים משתמשים בכלים ופותרים בעיות, ושהם לומדים וחוקרים כי הם סקרנים או מתעניינים בדבר מה שהוא מעבר למזון או פרס בלבד. הוא הראה את החשיבות שבמגע עם קבוצת השווים, שיכולה לחפות אפילו על ההשפעות המזיקות של חסך אימהי. הארלו יצר משפחה גרעינית לחלק מהקופים וגילה שבתנאים האלה קופי רזוס זכרים הפכו לאבות מסורים – דבר שאינם עושים בטבע.

הארלו בהחלט לא היה הראשון שהצביע על כוחה של "אהבה אימהית", על הצורך שבמגע ועל התוצאות ההרסניות שמתרחשות כאשר תינוק אינו זוכה למגע, לאהבה או להתייחסות. האם ניסויים בקופים - גידולם בבידוד, עם אמהות תיל ומגבת בלבד, כאשר נגרם לגורים סבל שלא היה יכול לחמוק מעינו של אף מבקר - היו הכרחיים כדי להוכיח את אותה נקודה שבובלי ושפיץ הוכיחו לפניו? אני לא יודעת. אני יודעת שהארלו, כמו מילגרם, הפך את הטיעון שלו לדרמטי, משכנע ובלתי ניתן לערעור מבחינה מדעית. ההוכחה הייתה מבוססת לא על אנקדוטה או על תצפית, משכנעות ככל שיהיו, אלא על נתונים אמפיריים ששוחזרו בהצלחה. כפי שמראה בלום, היה צורך בכך כדי להתחיל לערער תפיסה מדעית מקובלת, שהתעלמה עד אז באופן כה עמוק מהצורך במגע ובליטופים – ההתגלמויות הפיזיות של אהבת אם.

כשחשבתי לראשונה על הנושא הייתי מוכנה להיפטר מהארלו, לאור העובדה שממצאיו אינם מפתיעים אותנו עוד ואין צורך בהם כדי לשכנע את הסטודנטים לשנות אמונה מושרשת. ייתכן שהשיפוט הזה משקף את המראה הבלתי מחיק של גורי הקופים חסרי הישע והסובלים הללו. אבל הקריאה המחודשת בעבודתו שינתה את דעתי. הארלו צריך להישאר; עלינו לדון בתגליות שלו, תוך הרחבת הסיפור שלנו לגבי משמעותן. עבודתו של הארלו היא פרק חשוב בהיסטוריה של הפסיכולוגיה: היא מראה לא רק איך חשבנו על אימהות, אלא גם איך חשבנו על קופים. היא מראה איך צורות מחשבה פסיכולוגיות דומיננטיות משפיעות על חיינו – בתקופתו של הארלו, הביהביוריזם או הפסיכואנליזה; בתקופתנו אנו, גנטיקה והמוח – ומחלחלות לשאלות שאנו שואלים ולמחקרים שאנו עורכים.

הלקח של הסטודנטים לא צריך להיות "תראו כמה אנחנו חכמים יותר, רגישים יותר ומוסריים יותר משהאנשים האלה היו", אלא (1) איפה היינו היום בלעדי המחקרים הקלאסיים הללו? מה הם מלמדים אותנו על האנושיות שהפך אותם לקלאסיים? (2) מה קורה בתרבות של היום שמשפיע על השאלות שמדענים שואלים כעת – ועל התשובות שהם מקבלים? היכן מסתתרות הטעויות וההטיות שלנו – אצלנו, למרות כל הוועדות המפקחות על ניסויים בבני אדם וטפסי ההסכמה מדעת. מהן נקודות התורפה של האתיקה ושל שיטות המחקר שלנו? המחקרים הקלאסיים הם חתיכת היסטוריה, וקצה של ההיסטוריה עודנו רחוק.

המאמר הזה מבוסס על הרצאה שנשאה קרול טאווריס בכנס השנתי ה-26 של האגודה למדעי הפסיכולוגיה (APS).

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קרול טאווריס, APS Observer.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

9 תגובות על לשפוך את מילגרם עם המים

03
ניר

פעם היו עושים ניסויים קשים ואכזריים אך במטרה לגלות אמיתות חדשות, היום עם כל וועדות האתיקה חסרות המעוף בקושי מתחדש ומתגלה משהו מעניין פעם בעשרים שנה, אם בכלל

06
ד"ר משה רז

לכל מי שהתעניין בכתבה הנוכחית, אני ממליץ לקרוא את הספר של לורן סלייטר "לפתוח את התיבה של סקינר" ובמיוחד את פרק 2. שעוסק גם הוא במילגרם והניסויים שלו.

07
טל אלרון

המחקרים נעשו למטרה מסוימת. עוד יותר מההתעללות בבעלי חיים אני מזועזעת מהצביעות וההתחסדות.
אותם אנשים המתנגדים לניסויים בבעלי-חיים, להפרדת גור מאימו - הם אותם אנשים שאוכלים חיות שגודלו בתנאי התעללות ונרצחו באכזריות תוך ביתור גופותיהן.
אז עבור תאוות בשרים, עבור מילוי הכרס - זה בסדר להתעלל ולרצוח (!) חיות? זאת אומרת - זה בסדר להפריד גור מאימו כל עוד הגור הופך לנתח של "עגל רך" שישביע רעבונו של המשלם לשכירי חרב?

כל עוד אנשים אוכלים נבלות, מעודדים שואה יומיומית ורצח, כל עוד הם מתענגים על חלקי גופות של יצורים חסרי ישע - שיסתמו את הפה בנוגע למחקרים המשתמשים בבעלי חיים.
אין להם זכות דיבור כלל.
הצביעות מכוערת עוד יותר מההתעללות.

בנוגע למחקרו של מילגרם - מחקר ראוי בהחלט הממחיש העדר מחשבה עצמית של בני אדם והעדר חמלה. לא נעים - אבל זהו מצב האנושות. ונקודת האור היא - שיש אנשים מרדנים המסרבים לציית לסמכות.
חבל שבחיי היום-יום הללו אינם מוערכים ואף עשויים לסבול מהתנכלות.

ל"מישהו" שמבקש את מקור המאמר
Teaching Contentious Classics
By Carol A. Tavris
Vol.27, No.8 October, 2014
Some of the most historic experiments in psychology used methods that today are considered unethical, if not cruel. So do they still belong in psychology textbooks? APS Fellow Carol Tavris explores this and related questions about three classic studies.
http://www.psychologicalscience.org/index.php/publications/observer

אני לא הייתי ממהר להסיק מסקנות מהמקרים שהוזכרו בכתבה שכן בכל התחומים המדעים ניתן למצוא תופעות כאלו !!

אני חושב שאפשר להוסיף מסקנה נוספת אפילו פחות אופטימית; עד כמה שברירי הגבול שבין ללמוד מטעויות העבר ולהתקדם קדימה למען עתיד הומני יותר לבין לחזור על אותה בורות אלימה שהניסויים האלה ניסו לחשוף ולהפריך. האמת העצובה היא שניסויים חברתיים מהסוג הזה, כמו גם יצירות תרבותיות שחושפות אותנו
לתכנים אלימים (לדוגמה הסרט ׳תפוז מכני׳ של קובריק) הם שומרי הסף שמגנים עלינו מפני הבורות והאלימות. ככל שאנחנו ״מתפתחים״ והופכים ״נאורים יותר״ כך אנו מוקיעים מתוכנו את התכנים האלה ומסירים את הגולל מעל קופת שרצים של עמדות חשוכות ומסוכנות.