מאזן הבגידות

זו הייתה בדיחה שהם הרבו להשתמש בה. במקום לנצל רגעים גנובים, כמו מרבית הנאהבים הסודיים, דינה וזק נפגשו בכל יום חמישי אחר הצהריים לשעת כושר אחת (או שתיים) בין הסדינים. בלי פגישות בדויות מחוץ לעיר, בלי התגנבויות והתחמקויות – רק חודשים של מפגשים מיניים קבועים. ״הייתי דרוכה תמיד, אבל יכולנו להיראות בציבור בלי חשש כי עבדנו ביחד,״ אומרת דינה, בת 36.

בסופו של דבר, האירוניה שבמפגשי הסקס הקבועים על פי לוח זמנים הכתה בה במלוא הכוח והכריחה אותה לערוך חשבון נפש. היא לא חיפשה אהבה. אפילו לאחר שמונה שנות נישואים, היא ובעלה היו מסורים זה לזה. כמי שעמדה בראש משרד עורכי דין בדנבר, היא בילתה זמן רב בהדרכה של עורכי דין חדשים. ״העבודה ביחד הולידה אינטימיות. היו לי שפע הזדמנויות״, היא נזכרת. ״יכולתי לבחור בחירות אנוכיות מאוד, והרגשתי שאני בשליטה מלאה. התחושה שאני נחשקת הייתה מעוררת מאוד. קודם הרגשתי שאני כל כולי רעיה ואם״.

כעבור שמונה חודשים, היא סיפרה לבעלה על הרומן וסיימה אותו. בהתחלה היחסים ביניהם היו לא נעימים. ״היו לילות שבהם ישנתי על הספה. הוא בכה קצת. במשך תקופה מסוימת לא דיברנו. הייתי כאילו באבל, והתגעגעתי למשהו שממש נהניתי ממנו עם מישהו שהיו לי כלפיו רגשות. התאבלתי גם על מי שיכולתי להיות לזמן מה. הרגשתי שאני אדם שלם, אישה שהיא גם מלאת חיים ומושכת ומינית, ופתאום הייתי צריכה לחזור ולהניח אותה בצד״. היא נאלצה לרסן את עצמה, וגם ״לעשות זאת בצורה מאופקת, כי למרבה המזל הנישואים שלי שרדו״.

בני הזוג החליטו ללכת לטיפול. הם חשו שהם זקוקים להנחיה כדי לשוחח בחופשיות. ״הרגשתי שזו לא אני – האישה שכבר אינה נחשקת״, אומרת דינה. ״איך אוכל לומר את זה לבעלי בצורה שתביא אותנו לשפר את היחסים בינינו? רציתי להרגיש נחשקת – איתו״. לכן היא עשתה למען נישואיה את מה שעשתה למען הרומן שלה: ״רשמנו את הסקס והבילויים שלנו ביומן. אחרי הכול, זה התאים לי במהלך הרומן – גם אם נאלצתי לחכות לזה כל שבוע״.

חשבתי שזה יגרום לי לתחושה יותר גרועה. אני לא חושבת שאני פסיכופתית, אבל אני תוהה למה לא הרגשתי אשמה נוראה

דינה מעולם לא אהבה את הסודיות שברומן. אבל היא מתחרטת על מספר דברים בהרפתקה שלה מחוץ לנישואים. ״חשבתי שזה יגרום לי לתחושה יותר גרועה. אני לא חושבת שאני פסיכופתית, אבל אני תוהה למה לא הרגשתי אשמה נוראה״.

הסתרה ללא אשמה? תצלום: וליזאר איוונוב

אולי הסיבה לכך היא שמערכות יחסים רומנטיות ומיניות משתנות לנגד עינינו, כשהכוח נודד מן הגברים אל הנשים. על פי נתוני האתר FiveThirtyEight כמעט 40 אחוז מהנשים כיום מרוויחות יותר מבעליהן. ככל שנשים זוכות ליותר כוח חברתי וכלכלי, הן הופכות לעצמאיות מבחינה מינית. המיניות הנשית משתחררת מכבליה: לא שסבתותינו היו נחשקות פחות, אבל היו להן פחות הזדמנויות והרבה יותר מה להפסיד. ״נשים כעת ממשות את התאווה שלהן, שהייתה במידה רבה פריבילגיה גברית״, אומר טרי ריל, פסיכותרפיסט ממסצ׳וסטס ומחבר הספר The New Rules of Marriage.

כמו בנישואים, כיום גם רומנים מתאפיינים בשוויון מגדרי. למעשה, בקרב בני פחות משלושים יותר נשים מנהלות רומנים מגברים

כמו בנישואים, כיום גם רומנים מתאפיינים בשוויון מגדרי. למעשה, בקרב בני פחות משלושים יותר נשים מנהלות רומנים מגברים – כך עולה מסקר רחב היקף שנערך בין 2010-2016 על ידי אוניברסיטת שיקגו. לדברי האנתרופולוגית הלן פישר, הדבר מעיד על חזרה לתנאים שאפיינו את חברות הציידים-לקטים של אבות אבותינו, שבהן שני בני הזוג הביאו למשפחה את אותה הכנסה.

ברמה האישית, מספר כוחות בתוך מערכות היחסים ומחוץ להן מעצבים את מצב העניינים הנוכחי, לפחות בקרב זוגות הטרוסקסואלים. גם גברים וגם נשים בוגדים משום שהם יכולים. יש להם יותר הזדמנויות מאי פעם, והם לא בהכרח מתכוונים לפרק את הנישואים שלהם. גברים ונשים עובדים ביחד, נוסעים ביחד. הטכנולוגיה הפכה את הנישואים – כמו את כל המוסדות – לפרוצים יותר, ובה בעת נפתחים עוד ערוצי קשר מפתים עם אנשים מבחוץ. במאבק הבלתי פוסק בין אוטונומיה ומחויבות, קורה שרומן חטוף מחוץ לנישואים הוא פשוט רגע של תענוג, עניין אישי, בעיקר בתרבות המעריכה את הנרקיסיזם.

חוקרים העוקבים אחר הנעשה בתחום זה, מדווחים כי עבור יותר ויותר נשים, רומן הוא תוצאה של היפוך תפקידים מגדרי קיצוני בבית. לעתים נשים מחפשות  ברומן גם מידה של הקלה מן העול השגרתי של הטיפול באחרים, או בריחה מחממת האינטימיות הרגשית הנוצרת לעתים בנישואים מודרניים. גידול ילדים הפך למבצע כל כך תובעני שמבוגרים מגלים כי הצרכים שלהם עצמם אינם מסופקים. על אף שהם מצפים לאינטימיות, רבים בוגדים משום שנדמה להם שלבקש מבני הזוג המיניים הקבועים שלהם את מה שהם רוצים באמת – ואפילו להגדיר במדויק מהי בגידה (החלפת הודעות עם בן זוג לשעבר? צפייה חשאית בפורנו?) – זה... מגעיל. ולפעמים – אבל רק לפעמים – רומן הוא תסמין למערכת יחסים שאין שום סיכוי לתקן אותה.

במרבית המקרים, אנשים בוגדים כדי להרגיש שהם בחיים, ולהרחיב את תחושת העצמי שלהם. ברומנים, אנשים מוצאים אפשרות לגלות את עצמם מחדש

ואולם במרבית המקרים, אנשים בוגדים כדי להרגיש שהם בחיים, ולהרחיב את תחושת העצמי שלהם. ברומנים, אנשים מוצאים אפשרות לגלות את עצמם מחדש. לעתים קרובות, בגידה מכריחה אנשים להתנהג בניגוד לערכים שבהם הם מאמינים. אלא שתשוקה היא כוח מעורר רב עוצמה, אולי החזק ביותר מכל מגוון התחושות האנושיות. ״אנשים רוצים להתחבר לחלקים שבהם שאבדו״, אומרת אסתר פרל, פסיכותרפיסטית מניו יורק ומחברת הספר The State of Affairs: Rethinking Infidelity. ״בגידה במערכת יחסים מתרחשת בצורות רבות. לעתים קרובות, גם הבוגד מרגיש נבגד: האם יש לך עניין לאהוב אותי כפי שאני רוצה? קורבן הרומן אינו תמיד קורבן הנישואים״.

הכאב הרגשי שנוצר כתוצאה מן החשאיות ותחושת הבגידה הוא תוצאה בלתי נמנעת של הבגידה כאשר היא מתגלה, ובגידות מכאיבות לבן הזוג הנבגד לא פחות מאשר בעבר. הן היו ועודן הסיבה המרכזית לגירושים, אבל פרידות אינן תוצאה הכרחית ודאית לאחר גילוי של רומן או וידוי על ניהולו. בגידה אינה מוחה את מה שהיה שם קודם, בנישואים. למעשה, אומרת פרל, מעשה הבגידה עשוי להיות הזעזוע שמעיר את הצורך לצמוח, וכופה סוג של תיאום מחדש, שעשוי להועיל עמוקות לשני בני הזוג.

"הביקור" (1899), פליקס ולוטון, המוזיאון לאמנות בציריך. תצלום: ויקיפדיה

אסטרטגיית הזיווג הכפול

״חקרתי בגידות ב-42 תרבויות, ומצאתי אותן בכל מקום, בקרב נשים וגם בקרב גברים, אפילו בתרבויות שבהן ניאוף עלול להוביל לעריפת ראש״, אומרת פישר, שהיא חוקרת בכירה במכון קינסי באוניברסיטת אינדיאנה, ויועצת מדעית לאתר השידוכיםMatch.com . בגידה היא בת הלוויה החשאית של המונוגמיה, וכבר מימי הפרה-היסטוריה, היא הייתה חלק בלתי נפרד מהאופן שבו בני אדם הזדווגו. פישר ידועה כמי שזיהתה שלוש מערכות עצביות המתאמות את מה שהיא מכנה ״אסטרטגיית הזיווג הכפול״ של בני אדם – יצר מיני המבוסס על טסטוסטרון, וקיים אצל גברים ונשים; רשת המונעת בכוחו של הדופמין, גורמת לנו להתמקד באדם אחד ויוצרת תחושה של אהבה רומנטית ייחודית; ומעגל הורמונלי שיש בו אוקסיטוצין ווזופרסין שמייצר בנו תחושה של זיקה עמוקה בזכותה אנו מפתחים קשרים עמוקים שנמשכים לאורך זמן מספיק כדי לגדל ביחד צאצא בתקופת ילדותו.

שלוש המערכות הללו, והרגשות שהן מעוררות בנו, אינן תמיד מתואמות. ״קורה שאתם שוכבים בלילה במיטה ומרגישים קשר עמוק לאדם אחד, הרגש משתנה לתחושת התאהבות פראית באדם אחר ואז למשיכה מינית  כלפי מישהו שאתם בקושי מכירים״, היא אומרת. ״אנחנו בנויים להתאהב ולגדל ילדים כצוות, וגם לגלות סקרנות כלפי החלופות האפשריות״.

עם המהפכה החקלאית, הפכו תפקידי הגברים לדומיננטיים ונשים איבדו את האוטונומיה שלהן:  הן כמעט לא עשו מה שהן רצו, אלא מה שהן היו אמורות לעשות

לטענתה, עם התרחבותו של העיסוק בחקלאות, הפכו תפקידי הגברים לדומיננטיים, ונשים איבדו את האוטונומיה שלהן. באותה עת נפוצה התפישה שלפיה נשים הן פחות מיניות מגברים. נאמנות הייתה יותר ממסורת: היא הייתה מנגנון הישרדות עבור הנשים. כפי שמסבירה פרל: ״בתנאים אלה, נשים כמעט לא עשו מה שהן רצו. הן עשו מה שהן היו אמורות לעשות״.

״היום אנו משתחררים מעשרת אלפים שנה של עבר חקלאי ומתקדמים לעבר מערכות היחסים שהיו בין בני אדם לפני עידנים״, אומרת פישר, בהצביעה על הנתונים האנתרופולוגיים שמהם עולה כי בחברות הציידים-לקטים נשים יצאו לקטוף פירות וירקות וחזרו עם מחצית מארוחת הערב. ״לנשים היה כוח חברתי וכלכלי, ובנסיבות כאלה באות לידי ביטוי נטיות בסיסיות. להבדיל מאחרים, אני לא מופתעת מכך שנשים בוגדות ממש כמו גברים״.

מאז 2010 היא עורכת סקר שנתי של רווקים, עם מדגם מייצג של יותר מ-5000 איש בגיל 18-71.  כיום, 86 אחוזים מחפשים בני זוג קבועים שעמם יבלו את כל חייהם. רק מיעוט זעיר של גברים רווקים רוצים להתחתן עם בתולה, והרוב רוצים בת זוג שיש לה קריירה. יתרה מכך, 68 אחוזים מן הרווקים באמריקה הם בעד יחסים שאינם מונוגמיים בהסכמה – המוכרים בשם פוליאמוריה – אבל רק 6 אחוזים מהם עושים זאת בפועל. פישר אינה סבורה שקשרים כאלה יחליפו בקרוב את הבגידות – משום שהם תובעים כללים מפורטים ואינסוף שיחות על רגשות, ואינם מפוגגים רגשות כמו קינאה המשמרים את הדחף לאקסקלוסיביות רומנטית. ״לאנשים יש תפישות ליברליות יותר של מערכות יחסים״, אומרת פישר, ״אבל הרוב פשוט לא יוכלו לתפקד במערכת פוליאמורית״.

אהבות כמו סוכריות? כמה באמת אפשר? תצלום: לורה אוקל

מקבלים את מה שהם רוצים?

תופעה חדשה: גברים שהם שותפים מלאים בנישואים ובגידול הילדים ואפילו מקריבים את הקריירות המצליחות שלהם כדי להיות עקרי בית כשנשותיהם מרוויחות יותר מהם

הדינמיקה המשנה את התשוקה בזמנים של שינויים בתפקידים מגדריים עלולה ליצור לא מעט בלגן נפשי. חלק ממנו מגיע אל משרדיו של עורך הדין הניו יורקי לענייני גירושים רוברט דובריש, וחלק גדול עוד יותר מגיע לפתחו של הפסיכואנליטיקאי הניו יורקי נורמן ויילוג׳. שניהם מבלים זמן רב בסיוע ללקוחותיהם להתמודד עם תוצאותיהם של רומנים. ושניהם אומרים כי הם עדים לתופעה חדשה: גברים שהם שותפים מלאים בנישואים ובגידול הילדים ואפילו מקריבים את הקריירות המצליחות שלהם כדי להיות עקרי בית כשנשותיהם מרוויחות יותר מהם, אולם הנשים שלהם מנהלות רומנים ורוצות להתגרש, ומבקשות גם משמורת על הילדים.

ויילוג׳, המנהל כבר זמן רב קבוצה טיפולית לגברים גרושים, אומר כי גברים מן המגזר החדש, בעלים שהחליפו את התפקידים המסורתיים, פגועים וכועסים במיוחד. הם מרגישים שהערימו שעליהם פעמיים – לא היה להם מושג שנשותיהם לא היו מאושרות והם חשים דחויים מינית, אף שהפכו להיות הגברים שנשותיהם רצו שיהיו. הנשים גם הן כועסות. בכל מקרה כזה, מציין ויילוג׳, הדינמיקה של הנישואים השתנתה אחרי שבני הזוג החליטו להחליף תפקידים, אבל זה קרה כל כך לאט שהם לא שמו לב. ״מה שהלהיב אותה בתחילה בגבר שעמו התחתנה לא היה שם יותר. איש העסקים רב העוצמה היה כעת עסוק בקניות, ניקיון ובישול״.

דובריש וויילוג׳ משרתים פלח אוכלוסייה זעיר.  מדובר במגזר שבו הנשים הן מנהלות בכירות, מנהלות כספים, רופאות, עורכות דין ומגישות בטלוויזיה. אבל האכזבה אינה מוגבלת למגזר הזה. הבעלים, גם אלה שיש להם הכנסה משלהם, מרגישים ״אבודים לגמרי״, חודשים ארוכים אחרי שהרומן טלטל את חייהם. ״ההערכה העצמית שלהם שברירית. הם מרגישים נטושים, מסורסים, קורבנות מנוצלים״, אומר ויילוג׳. ״כל מה שהם חשבו שהוא טוב הוא רע. הם הרגישו קרובים לנשותיהם, אבל הנשים לא הרגישו קרבה כלפיהם״. בנוסף לכל, הם חשים בושה משום שאין להם עבודה ובית וישנה סכנה שיאבדו את הקשר עם ילדיהם.

אבא סרג במו ידיו. תצלום: דיאן הלנג'ריס

גם נשים וגם גברים מבולבלים היום באשר לאפשרות להתאים את תשוקותיהם ותפקידיהם

גם נשים וגם גברים מבולבלים היום באשר לאפשרות להתאים את תשוקותיהם ותפקידיהם. ״רעיותיהן של הלקוחות הגברים שלי מרגישות את מה שהגברים הרגישו לאורך כל השנים״, מציין ויילוג׳. בעיני פרל, שחרור האישה נועד לשחרר נשים מתלותן בגברים. ״אבל הוא לא הכין את הנשים לתלות של גברים בהן. נשים חשות לעתים קרובות כעס כשהן מגלות שמוטלת עליהן אותה אחריות שבה הגברים נשאו במשך דורות רבים״. נשים רצו שגברים יעסקו יותר ברגשות ויהיו פגיעים יותר, שיאזינו ללבם ויהיו מעורבים יותר בחיי הילדים, היא אומרת. אבל לעתים קשה להן כשהן אלה שמפרנסות את הגבר.

והן חוששות מן הפגיעוּת הגברית. ממש כפי שגברים הפנימו את התפקיד הגברי התרבותי, גם נשים עשו זאת, אומרת פרל. ״הן תוהות: מי ישמש לי משענת? מי יתמוך בי? אני מפרנסת את כולם. האם הוא יוכל לעמוד מול כוח התשוקה שלי? אם אני רואה אותו כמי שזקוק לתמיכה רגשית, אני לא יכולה להשתחרר. התפקיד שהן ממלאות כעת אינו התפקיד שאליו החברה הכינה אותן״.

לדברי ריל, אם התשוקה הנשית מבוססת על תפישות משתנות של מהות הגבריות, זה משום שהגבריות נמצאת כעת במאבק פנימי. ישנה גרסה מסורתית פטריארכלית של גבריות, המלווה בתחושת עליונות. ״מהותה של גבריות כזו היא היעדר פגיעות״, אומר ריל. ״גברים מנסים להיות כאלה. אבל זהו שקר״. וישנה הגרסה המתקדמת יותר, המאפשרת להם ליצור קשר רגשי.

בתרבות שלנו, מציין ריל, בני זוג מפסיקים לתקשר זה עם זה. ״נשים מפסיקות לומר את האמת ואינן מבטאות את הרצונות והצרכים שלהן. השקר שאותו חיים מרבית הגברים הוא שאין להם צרכים במערכת היחסים. כשהצרכים הללו מודחקים, תשוקה היא הנפגעת הראשונה״. נאמנות עשויה בהחלט להיות הבאה בתור.

סקס לעומת תשוקה

רבים רואים בבגידה אות אזהרה מהבהב המעיד על פתולוגיה – בדרך כלל התמכרות למין – הקיימת באדם הבוגד או במערכת היחסים עצמה. פרל אינה אחת מאלה. היא רואה ברומנים מעשים של התמרדות – פרצי חיוּת, חירות ושחרור ממגבלות החיים. היא גם בטוחה שסקס אינו העיקר ברומנים, אלא התשוקה, רעב למשהו, התעוררות של החושים, תרופה נגד האלחוּש. ״למה אנשים מסכנים את הכול לטובת רומן? כדי להיראות, להיות נחשקים, להרגיש שהם חיים. תשוקה היא תחושה טעונה ולא משנה אם היא מלווה במעשה. היא מעניקה משמעות לחיים. הנשיקה שאתם מדמיינים עשויה להיות רבת עוצמה לא פחות מזו שאתם מקבלים בפועל״. פרל מאמינה שרומנים הם סוג של גילוי ולא תסמין.

רומנים מעצימים את ההבדל בין התחושה שאוהבים אותנו לתחושה שרוצים אותנו. הם מורכבים ברמה הקיומית יותר מאשר ברמה המינית. ״כשאנו מחפשים את מבטו של האחר, אנחנו לא תמיד מפנים עורף לבני הזוג שלנו, אלא לאדם שהפכנו להיות״, היא אומרת. ״איננו מחפשים בן זוג אחר אלא עצמי אחר״, כדי לחוות חיים אחרים מאלה שאנו חיים.

הציפייה כי מערכת יחסים רומנטית תמלא את צרכיהם של כל בני האדם בתשומת לב, קשר, חום, קרבה, ביטחון, תשוקה והתלהבות נמצאת בשיאה. אבל התמיכה במערכות היחסים נמצאת היום בשפל חסר תקדים

תשוקה במערכות יחסים ממושכות, היא מציינת, היא התנסות חדשה בהיסטוריה האנושית. הציפייה כי מערכת יחסים רומנטית תמלא את צרכיהם של כל בני האדם בתשומת לב, קשר, חום, קרבה, ביטחון, תשוקה והתלהבות נמצאת בשיאה. אבל התמיכה במערכות היחסים נמצאת היום בשפל חסר תקדים. אחת הסיבות לכך שאנשים מצפים שבני זוגם יענו על כל צרכיהם הרגשיים, מציינת פרל, היא שזוגות הם מבודדים, יש להם מעט חברים וקהילה מצומצמת. בעבר מקובל היה לחלוק עם חברים בלבד את כל סערות הרגש. פרל טוענת כי זוגות יכולים לשמר טוב יותר את התשוקה, כשיש להם למי לפנות מחוץ למערכת היחסים: ״כשאפשר לפרוק תסכולים אצל חברים, קל לחזור הביתה אל בני הזוג״.

שימור התשוקה תובע איזון בין שני סוגים של צרכים אנושיים – ביטחון והרפתקנות, דומסטיוּת וארוטיקה. כפי שפרל אומרת בספרה Mating in Captivity: Unlocking Erotic Intelligence, תשוקה זקוקה למרחק, לא לביטחון ובוודאי שלא לחיים שחולקים בהם הכול כפי שנוהגים זוגות כיום.

החוכמה המקובלת טוענת כי רומנים של גברים שונים מרומנים שמנהלות נשים, שגברים מחפשים סקס טוב ונשים מחפשות קרבה רגשית. פרל אינה מסכימה גם עם זה. בכל רומן ישנה מידה של מעורבות רגשית. עבור גברים, סקס הוא דלת הכניסה לרכות רגשית, השער המוביל אל כל מה שהקוד הגברי המסורתי אינו מתיר. ״גברים לא מנהלים רומנים רק בשביל הסקס. הם פשוט משתמשים בשפה שאושרה למגדר שלהם״ כדי להרגיש בחיים ולחוש חיבור לאדם אחר. נשים, לטענת פרל, ״משתעממות מוקדם יותר מגברים מן המונוגמיה. אנחנו מפרשים את זה כאילו האישה אינה מעוניינת בסקס, כשהיא בעצם לא מעוניינת בסקס שיש לה. היא רוצה להרגיש נבחרת״.

"בחממה" (1879), אדואר מאנה, הגלריה לאמנות, ברלין. תצלום: ויקיפדיה

המידע החשוב ביותר הנוגע לרומן אינו ״מה עשית איתו או איתה?״ אלא ״מה קיבלת מהאדם האחר?״

בעיני פרל, המידע החשוב ביותר הנוגע לרומן אינו ״מה עשית איתו או איתה?״ אלא ״מה קיבלת מהאדם האחר?״ במרבית המקרים, אנו חשים חמלה רק כלפי בן הזוג הנבגד. היא מעדיפה גישה פחות שיפוטית, שאינה רואה באחד הצדדים קורבן, אלא מנסה לראות את הרומן משתי זוויות המבט. כן, מצד אחד ישנם בגידה וכאב, אבל מנגד ישנה צמיחה והתרחבות.

חשוב, כמובן, לא לשכוח את הנזק שנגרם לבן הזוג משום שחיוני לטפל בכך אם הזוג מקווה לשרוד. אבל התמקדות בנזקי הרומן בלבד מתעלמת ממורכבויות האהבה והתשוקה. גם משמעותו של הרומן עבור בן הזוג הבוגד חשובה. ולמעשה, הבנת משמעות הבגידה היא המפתח להפיכתה של מערכת היחסים לטובה מכפי שהייתה בעבר. מה אתם מחפשים ומה אתם מוכנים לעשות בשביל זה? מה קיבלתם מהרומן והאם תוכלו להשתמש בכך בבית? מה גיליתם על עצמכם והאם תוכלו להשתמש בכך במערכת היחסים?

אינטימיות עזה

בגידה עלולה להיות המשבר הגדול ביותר שעמו מתמודדים בני זוג. אבל משברים הם גם הזדמנויות. רומנים הם פעמון האזעקה שעשוי לזעזע את מערכת היחסים די הצורך כדי לגרום לבני הזוג להבין זה את זה. בעקבות רומן, אומרת פרל, אנשים מנהלים שיחות שמעולם לא ניהלו. ״על כמיהה, תשוקה, רגשות, תאווה מינית. דברים שבמשך עשרות שנים הם נהגו לשקר לגביהם״. רומנים חושפים את העובש שדבק במערכות היחסים.

וניתן להשתמש בהם כדי לבנות את מערכת היחסים מחדש. ״לא מספיק לשרוד בגידה״, אומר ריל. השאלה היא: איך יראו עתה הנישואים? הוא משתמש בבגידה ובכאב שהיא גורמת כתמריץ לבחינה יסודית של אופי שני בני הזוג והיחסים ביניהם.

אין די בכינון מחודש של אמון. זוגות חייבם לחוות את עצמם מחדש תוך תחושה של אפשרות

השינוי כרוך במה שהסקסולוגית תמי נלסון מפיירפילד, קונטיקט, מכנה בשם ״שיקום ארוטי״ – בנייה פתוחה ומודעת של הקשר הארוטי אחרי רומן. אין די בכינון מחודש של אמון. זוגות חייבם לחוות את עצמם מחדש תוך תחושה של אפשרות.

אחד הסודות הקטנים והמלוכלכים של רומנים הוא שלעתים הם הופכים את בן הזוג הבוגד למושך במיוחד בעיניי בן זוגו – זהו אחד הרגשות שמערבולת הבגידה מעוררת. המשיכה המחודשת – שהיא בחלקה פחד לאבד ובחלקה תאווה שמקורה בתפישת בן הזוג כזר: מיהו האדם הזה שחשבתי שאני מכיר? מה הפך את בן זוגי למפתה כל כך בעיניי מישהו אחר? הקסם הזה אולי לא ישרוד לעד, אבל הוא יכול לשמש פתח למגע גופני ולשיחות על רגשות הקשורים למין שיכולים להצית מחדש את התשוקה.

אפשר לשקם, בגוף ובנפש. תצלום: תומס קורייר

בשיחה שכולה אהבה נדרש אומץ לעמוד על שלכם ולהבהיר את הצרכים שלכם, להביא את כל כולכם לתוך מערכת היחסים ולומר זה לזה את האמת

לרוע המזל, אומרת פרל, לעתים קרובות הגירושים נראים כתגובה האפשרית היחידה לבגידה, למרות מחירם. היו זמנים, לפני שנים לא רבות מדי, שבהם גירושים היו מלווים בסטיגמה. כעת מוטבעת סטיגמה במי שבוחר להישאר כשהוא יכול לעזוב – למשל הילרי קלינטון. נשים שנשארות נתפשות כחלשות. הגירושים נחשבים לצעד הכרחי של העצמה אישית. ותכופות מצבם של בעלים שנשארים אחרי בגידה של האישה – הם מושפלים כאילו אינם ״גברים אמיתיים״. נדרש אומץ כדי לבחור לשקם את מערכת היחסים.

אין נישואים שהם חסינים בפני רומן. המחסום הטוב ביותר נגד בגידה הוא מערכת יחסים חיה, הרפתקנית ושופעת משחקיות – כזו שיש בה כל המרכיבים שאנשים מחפשים ברומן.

לשם כך, ריל מציע את מה שהוא מכנה בשם ״אינטימיות עזה״, שיחה בין בני זוג שכולה אהבה, בלי לסגת ובלי להיכנע. ״האומץ לעמוד על שלכם ולהבהיר את הצרכים שלכם, להביא את כל כולכם לתוך מערכת היחסים ולומר זה לזה את האמת, במקום למלא את חוסר הסיפוק במקום אחר״.

זוהי העצמה אישית במסגרת של מערכת היחסים. ויתור מוליך בסופו של דבר לטינה, שמכבה כל תשוקה. ״כשאתם מוותרים על הצרכים האמיתיים שלכם, כשאתם מפסיקים לומר אמת – לבני זוגכם ולעצמכם – אתם מכבים את הנדיבות, את המיניות והחיוּת שלכם״.

בני זוגנו אינם שייכים לנו, הם ניתנו לנו בהשאלה, עם אפשרות לחידוש החוזה – או לא

דיבור בכנות על תשוקות הוא הכרחי. אבל בעיני פרל, אינו מספיק. היא רוצה שזוגות יהיו מודעים כל הזמן לשבריריות הקשר ביניהם. ״בני זוגנו אינם שייכים לנו, הם ניתנו לנו בהשאלה, עם אפשרות לחידוש החוזה – או לא״, היא כותבת בספרה. היא רוצה לטלטל זוגות בעזרת חרדה קיומית קטנה, כדי שלא ישקעו בשאננות. אחרי הכול, אהבה מתקיימת תמיד לצד הפחד לאבד.

את כל מערכות היחסים הטובות צריך לשפץ עם הזמן. ״במהלך החיים יהיו לכם שתיים או שלוש מערכות נישואים״, אומרת פרל. ״השאלה היא האם אלה יהיו עם אותו בן זוג״.

החלום לא השתנה, השאלה היא רק עם מי הוא יתגשם. תצלום: טרוויס גרוסן

סקס מהיר, אהבה איטית

בכל העולם, שלבי החיזור מואטים, וגברים ונשים נישאים בגיל מבוגר יותר. אהבה איטית היא סתגלנית וטוב שכך: קשר עמוק הוא תהליך הדרגתי

האנתרופולוגית הלן פישר אינה בטוחה שדפוסי הבגידות הנוכחיים יוסיפו להתקיים בעתיד, משום שהיא רואה שינוי מרכזי המתרחש באופן שבו נוצרות מערכות יחסים – מה שהיא מכנה ״סקס מהיר, אהבה איטית״. בסקר השנתי שהיא עורכת והמקיף 5000 רווקים, היא עוקבת אחר צמיחתם של דפוסים חדשים של קשרים רומנטיים.

תנו לאחרים לפכור את ידיהם בדאגה נוכח קשרים מסוג ״יזיזוּת״ או סטוצים אקראיים. פישר אינה מוטרדת. היא רואה בהם סוג של ראיונות מיניים, שמאפשרים לרווקים ללמוד הרבה על בני זוג אפשריים לפני שהם מגיעים לכלל בחירה של בן זוג, להשתמש בסקס כדי לעורר רגשות אהבה רומנטיים ורק אז לשקול את האפשרות להינשא. ״הצעירים רוצים לדעת הכול על בני הזוג לפני שהם נקשרים אליהם״, אומרת פישר. הם גם לומדים על המיניות שלהם עצמם, מה הם רוצים, מה הם לא רוצים וכיצד לעזוב מערכות יחסים לא מוצלחות.

מה שקורה באמת הוא המשך של שלב הטרום-מחויבות של מערכות היחסים, היא טוענת. הרווקים של היום מתקדמים באיטיות רבה לעבר המחויבות. בכל העולם, שלבי החיזור מואטים, וגברים ונשים נישאים בגיל מבוגר יותר. אהבה איטית, מציינת פישר, היא סתגלנית במיוחד משום שבעוד המשיכה המינית יכולה להתרחש במהירות, קשר עמוק הוא תהליך הדרגתי יותר. היא בטוחה שהתאחרות הנישואים, ותהליך החיזור החדש המלווה ביותר ניסיונות, מבטיחים יציבות גדולה יותר ופחות ניאופים במערכת היחסים.

הארה אסטרוף מראנו (Hara Estroff Marano) היא בעלת הטור Unconventional Wisdom בכתב העת Psychology Today. היא מחברת הספר A Nation of Wimps: The High Cost of Invasive Parenting.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2019 by The Atlantic Media Co., as first published in Psychology Today. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תמונה ראשית: ביחד? לחוד? עם אחרים? תצלום: מימי הדון, אימג'בנק / גטי ישראל