מאיפה בוקע האור?

הרצאות בתחום המדע עלולות להיות משעממות למדי, לכן אני מנסה לתבל אותן. אני שולף את בובת האורנגאוטן השעירה הענקית שלי, מבצע מופע קצר כפיתום ועד מהרה מוצא את עצמי מעורב בוויכוח. אני מסביר את התאוריה שלי בנוגע לאופן שבו המוח – שהוא מכונה ביולוגית – מייצרת מודעוּת. קווין, האורנגאוטן, מתחיל להפריע: ״כן, כן, לי אין מוח, ועדיין יש לי מודעות. מה זה עושה לתאוריה שלך?״

קווין הוא ההדגמה המושלמת. מבחינה אינטלקטואלית, איש לא נופל בפח: כולנו יודעים שאין בתוכו דבר. אבל הקהל כולו חווה אשליה של תודעה הנובעת מראשו השעיר של הבובה. האפקט מתרחש באופן אוטומטי: כבעלי חיים חברתיים, אנו מקרינים מודעות על הבובה. למעשה, חלק מההנאה ב״דיבור מהבטן״ היא חוויית האשליה תוך כדי הבנה ברורה שהיא אינה אמיתית.

אם התפתחנו לזהות מודעות באחרים – ולייחס אותה באורח מוטעה לבובות, דמויות בסיפורים וסרטים מצוירים על המסך – אז על אף מה שנדמה, לא יתכן שהמודעות סגורה ומסוגרת בתוך פרטיות ראשינו

הוגים רבים בחנו את שאלת המודעות מנקודת מבט של גוף ראשון, מפרספקטיבה פילוסופית שעל פיה תודעות של אנשים אחרים הן במהותן בלתי ניתנות לידיעה. ועם זאת, כפי שמדגים קווין, אנחנו משקיעים לא מעט אנרגיה מנטלית בייחוס מודעות לדברים אחרים. זה חזק מאיתנו, והעובדה שכך הדבר צריכה לומר לנו משהו על מהותה של המודעות ולמה היא עשויה לשמש. אם התפתחנו לזהות מודעות באחרים – ולייחס אותה באורח מוטעה לבובות, דמויות בסיפורים וסרטים מצוירים על המסך – אז על אף מה שנדמה, לא יתכן שהמודעות סגורה ומסוגרת בתוך פרטיות ראשינו.

אנחנו יודעים שאין שם אף אחד ובכל זאת... תצלום: sgodt chumbucket

לאחרונה, בעיית המודעות החלה להעסיק מאוד את חקר המוח. כיצד המוח מייצר מודעות? בעידן המחשב, לא קשה לדמיין איך מכונת חישוב עשויה ליצור, לאגור ולפלוט החוצה את המידע האומר ש״אני בחיים, אני ישות, יש לי זיכרונות, הרוח קרה, העשב ירוק״ וכן הלאה. אבל כיצד הופך המוח למודע להיגדים הללו? הפילוסוף דייוויד צ׳למרס (Chalmers) טען שהשאלה הראשון, כיצד המוח מחשב מידע על אודות עצמו והעולם הסובב אותו, היא הבעיה ״הקלה״ של המודעות. השאלה השנייה, כיצד הופך המוח מודע לכל אותם דברים שחושבו, היא הבעיה ״הקשה״.

אני סבור שהבעיות הקשות והקלות הוחלפו זו בזו. עצם קנה המידה והמורכבות של החישוביות במוח הופכת את הבעיה הקלה לקשה במידה עצומה לפתרון. כיצד המוח מייחס את תכונת המודעות לעצמו היא, לעומת זאת, שאלה קלה הרבה יותר. לכל הפחות, נדמה שמדובר במערך חישובים מוגבל יותר. במעבדה שלי באוניברסיטת פרינסטון, אנחנו עובדים על תאוריה מסוימת של מודעות ובסיסה במוח. התאוריה שלנו מסבירה גם את המודעות שנראה כי אנחנו יכולים לייחס לקווין וגם את נקודת המבט הישירה, בגוף ראשון, שיש לנו בנוגע לחוויות שלנו עצמו. והדרך הקלה ביותר להציג אותה היא לחזור כמיליארד שנים בזמן.

קשב הוא שיטה לניהול נתונים, הדרך של המוח להקצות את משאבי העיבוד שלו בצורה יעילה. הוא נמצא ונחקר אצל בעלי חיים רבים. יונקים ועופות שניהם מפגינים קשב, והם התפצלו מאב קדמון משותף לפני כ-350 מיליון שנה, כך שנראה כי מדובר ביכולת שקיימת לפחות מאז

בתקופה של התפשטות אבולוציונית מהירה שנקראת "הפיצוץ הקמבריוני", מערכות העצבים של בעלי חיים רכשו את היכולת לחזק את האותות הדחופים ביותר המתקבלים מהסביבה. כמות המידע המגיעה מהעולם החיצון היא עצומה מכדי לעבד את כולה באותו אופן, ולכן יש יתרון בבחירה של הנתונים הבולטים ביותר לעיבוד מעמיק יותר. אפילו לחרקים ולסרטניים יש גרסה בסיסית של היכולת הזו להתמקד באותות מסוימים. עם הזמן, היכולת הזו הפכה להיות נשלטת על ידי מנגנון מתוחכם יותר — הנקרא כיום "קשב". קשב הוא שיטה לניהול נתונים, הדרך של המוח להקצות את משאבי העיבוד שלו בצורה יעילה. הוא נמצא ונחקר אצל בעלי חיים רבים. יונקים ועופות שניהם מפגינים קשב, והם התפצלו מאב קדמון משותף לפני כ-350 מיליון שנה, כך שנראה כי מדובר ביכולת שקיימת לפחות מאז.

יודע מה הוא עושה, יודע מה יש בחוץ ומסביב, יודע מי עלול להיות שם: סרטן נזירי על חוף הים. תצלום: אנטוניו לואיס מרטינס קאנו, אימג'בנק/ גטי ישראל

קשב תובע שליטה. בחקר הרובוטיקה המודרני ישנה תאוריה המכונה תאוריית השליטה, והיא מלמדת אותנו כי אם מכונה כמו המוח צריכה לשלוט במשהו, כדאי שיהיה לה מודל פנימי של הדבר. חשבו על מצביא שמניע מודלים של צבאות על המפה: הם מספקים ייצוג פשוט אבל שימושי – שאינו תמיד מדויק לחלוטין, אבל הוא קרוב דיו כדי לעוזר לנסח אסטרטגיה. באופן דומה, כדי לשלוט במצב תשומת הלב שלו עצמו, המוח צריך סימולציה או מודל של מצב זה, המתעדכן כל העת. כמו צבאות הצעצוע של המצביע, המודל יהיה סכמטי ולא מאוד מפורט. המוח ייחס את התכונה לעצמו ותכונה זו היא מעיין ייצוג פשוט של הקשב. היא אינה מדויקת לגמרי, אבל היא מספקת מידע שימושי. מהי בדיוק אותה תכונה? כשהמוח מפנה קשב לדבר מה, למשל ל-X, אנו יודעים שהמוח בדרך מייחס את החוויה הזו לעצמו – את התכונה של היותו מודע למשהו. למה? כי הייחוס הזה מסייע לו לעקוב אחרי המוקד המשתנה ללא הרף של הקשב.

היכולת להיות מודעים כנראה השתנתה ועם הזמן קיבלה פונקציות חדשות. למשל, סכמת הקשב עשויה הייתה לאפשר למוח לערוך אינטגרציה של מידע בקנה מידה חדש ועצום. אם אתם מטפלים בתפוח, מודל ראוי של אותו מצב יתבע ייצוג של עצמכם, של התפוח ושל התהליך המורכב של תשומת הלב הקושר ביניכם

אני קורא לזה "תיאוריית סכמת הקשב" (attention schema theory). בליבה של התיאוריה הזאת עומד רעיון פשוט מאוד: התודעה היא מודל סכמטי של מצב הקשב שלנו. בשלב מוקדם של האבולוציה, אולי לפני מאות מיליוני שנים, התפתחו במוח מערכות חישוביות ייחודיות שמטרתן לבנות את המודל הזה. בשלב הזה, המשפט "אני מודע ל־X" הפך לאחד החישובים האפשריים שהמוח יודע לבצע.

ומה אז? ממש כפי שסנפירים התפתחו לכדי גפיים ואז לכנפיים, היכולת להיות מודעים כנראה השתנתה ועם הזמן קיבלה פונקציות חדשות. למשל, סכמת הקשב עשויה הייתה לאפשר למוח לערוך אינטגרציה של מידע בקנה מידה חדש ועצום. אם אתם מטפלים בתפוח, מודל ראוי של אותו מצב יתבע ייצוג של עצמכם, של התפוח ושל התהליך המורכב של תשומת הלב הקושר ביניכם. לכן, מודל פנימי של קשב אוסף נתונים מתחומים רבים ושונים. על ידי כך, הוא פותח פוטנציאל עצום לשילוב מידע, לראיית דפוסים רחבים יותר ואפילו להבנה של הקשר בין עצמנו לבין העולם שמחוץ לנו.

מודל כזה גם מסייע לבצע סימולציה של תודעה של אנשים אחרים. אנו בני האדם מייחסים כל העת זה לזה מצבים מנטליים מורכבים – רגשות, רעיונות, אמונות, תוכניות פעולה. אבל קשה לייחס לג׳ון פחד מפני משהו, או אמונה במשהו, או כוונה לעשות משהו, אלא אם אנחנו יכולים לפני כן לייחס לו מודעות לדבר מה. מודעות, בעיקר היכולת לייחס מודעות לאחרים, עומדת כנראה בבסיס כל יכולת חברתית שהיא.

יתכן שציפורים, עם התבונה החברתית המאוד מפותחת שלהן, הן בעלות יכולת כלשהי לייחס מודעות זו לזו

לא ברור מתי המודעות הפכה לחלק ממערך הכלים החברתיים בעולם החי. יתכן שציפורים, עם התבונה החברתית המאוד מפותחת שלהן, הן בעלות יכולת כלשהי לייחס מודעות זו לזו. יכול להיות שהשימוש החברתי במודעות נעשה נפוץ הרבה יותר מאוחר, עם האבולוציה של הפרימאטים לפני כ-65 מיליון שנה, או אפילו מאוחר יותר, כשהתפתח הסוג שלנו Homo, לפני כשני מיליון שנה. בכל מקרה, ברור שהוא ממלא תפקיד מרכזי ביכולת החברתית של בני האדם המודרניים. אנחנו מציירים את העולם במודעות נתפשת. משפחה, חברים, חיות מחמד, רוחות, אלים ובובות של פיתומים – כולם מופיעים בפנינו כאילו הם בעלי תודעה.

יש מודעות, כמובן: זוג ציפורים, וציפור שלישית... תצלום: Quasic

אבל מה בנודע למבט מבפנים, אותו אור מסתורי של מודעות הנגיש רק לעצמי הפנימי ביותר שלנו? חבר שלי, פסיכיאטר, סיפר לי פעם על אחד המטופלים שלו. המטופל הזה סבל ממחשבות שווא: הוא חשב שיש בראשו סנאי. מחשבת שווא משונה כזו מופיעה לעתים, והמטופל היה נחוש בנוגע לסנאי. כשנאמר לו שהדבר אינו הגיוני ואינו מתאים לחוקי הפיזיקה, הוא הסכים, אבל אז המשיך וציין כי הלוגיקה והפיזיקה אינם מסבירים את כל מה שקיים ביקום. כשנשאל אם הוא יכול להרגיש את הסנאי – כלומר, אם הוא סובל מהלוצינציה חושית – הוא טען שאין לו כל תחושה מיוחדת בנוגע לכך. הוא פשוט ידע שיש בראשו סנאי.

אנחנו יכולים לשאול שאלות משני סוגים. הראשונה טיפשית למדי אבל אכתוב עליה כאן. כיצד מוח של אותו אדם מייצר את הסנאי? איך יכולים תאי העצב להפריש את הציפורניים והזנב? למה הסנאי לא מופיע בסריקת MRI? האם הסנאי שייך לעולם אחר, שאינו גשמי, ואינו ניתן למדידה בציוד מדעי? סוג כזה של מחשבה הוא כמובן שטותי. אין לו תשובה כי הוא אינו קוהרנטי.

שאלה מהסוג השני היא כזו בערך. איך מוחו של האיש מעבד מידע כך שהוא מייחס לראשו סנאי? איזה אזורים במוח מעורבים בחישוביות הזו? איזו היסטוריה הובילה למודל המידע המשונה הזה? האם הדבר פתולוגי לגמרי או בעצם שימושי?

איך, ולטובת איזה יתרון הישרדותי, מייחס המוח לעצמו חוויה סובייקטיבית? השאלה הזו נגישה מדעית, ותאוריית סכמת הקשב מספקת את קווי המתאר לתשובה

עד כה, התמקדו רוב התאוריות המבוססות-מוח של התודעה בשאלות מהסוג הראשון. כיצד הנוירונים מייצגים חוויה פנימית פלאית? כיצד נובע הקסם מתאי העצב? התאוריה שאני מציע מוותרת על כל אלה. במקום זאת, היא עוסקת בשאלות מהסוג השני: איך, ולטובת איזה יתרון הישרדותי, מייחס המוח לעצמו חוויה סובייקטיבית? השאלה הזו נגישה מדעית, ותאוריית סכמת הקשב מספקת את קווי המתאר לתשובה.

אחת הדרכים לחשוב על הקשר בין המוח לתודעה היא לפרק אותו לשתי תעלומות. אני קורא להן חץ א׳ וחץ ב׳. חץ א׳ הוא הנתיב המסתורי מן הנוירונים אל המודעות. אם אני מביט בשמיים הכחולים, המוח שלי אינו קולט רק כחול אילו אני גלאי של אורכי גל מחנות חשמל. אני מודע לכחול. האם תאי העצב שלי מייצרים את התחושה הזו?

חץ ב׳ הוא הנתיב המסתורי מן התודעה בחזרה אל תאי העצב. חץ ב׳ מושך הרבה פחות תשומת לב מחקרית מחץ א׳, אבל הוא חשוב לא פחות. האמת הכי בסיסית, מדידה וניתנת לכימות בנוגע לתודעה היא פשוט זו: אנו, בני האדם, יכולים לומר שיש לנו אותה. אנחנו יכולים להסיק שיש לנו אותה, לבטא את המסקנה הזו בשפה ואז לדווח עליה למישהו אחר. דיבור נשלט על ידי שרירים, שנשלטים על ידי נוירונים. תהיה התודעה אשר תהיה, היא חייבת להיות בעלת השפעה פיזיקלית ספציפית על הנוירונים, אחרת לא היינו מסוגלים לבטא דבר הקשור אליה. תודעה אינה יכולה להיות מה שלעתים מכונה בשם epiphenomenon, תופעת לוואי מרחפת שאין לה כל השלכה פיזיקלית – אחרת לא הייתי מסוגל לכתוב את המאמר הזה על אודותיה.

עלה על דעתנו, והנה יש: חדקרן, תצלום: יוסוקה מורויה

כל תאוריה מוצלחת של תודעה חייבת להיות מסוגלת להסביר את חץ א׳ וגם את חץ ב׳. אלא שרוב ההסברים כושלים נוראות בנוגע לשניהם. נניח שהתודעה היא תחושה שאינה גופנית, הילה, מהות פנימית שנובעת איכשהו מן המוח או ממעגל מיוחד במוח. תאוריית ״הופעת התודעה״ היא ההנחה הנפוצה ביותר בספרות המחקר. אבל כיצד המוח מייצר את המהות הלא גשמית העולה מתוכו? ומתמיהה עוד יותר, מרגע שישנה המהות הזו, כיצד היא יכולה לשנות פיזית את התנהגות תאי העצב, כך שאתם מסוגלים לומר שיש לכם אותה. תאוריות של ״הכרה מתהווה״ תולות לרוב את כל יהבן בחץ א׳ ומתעלמות לגמרי מחץ ב׳.

מערכות ייעודיות במוח מחשבות מידע. מנגנונים קוגניטיביים יכולים לגשת למידע הזה, להצרין אותו כדיבור ואז לדווח אותו. כשהמוח מדווח שהוא מודע, הוא מדווח מידע מסוים שחושב בתוכו. הוא יכול, אחרי הכול, לדווח רק מידע שזמין לו

תאוריית סכמת הקשב אינה סובלת מן הקשיים הללו. היא יכולה להתמודד עם שני החיצים. התודעה אינה תחושה לא גופנית שמתהווה. במקום זאת, מערכות ייעודיות במוח מחשבות מידע. מנגנונים קוגניטיביים יכולים לגשת למידע הזה, להצרין אותו כדיבור ואז לדווח אותו. כשהמוח מדווח שהוא מודע, הוא מדווח מידע מסוים שחושב בתוכו. הוא יכול, אחרי הכול, לדווח רק מידע שזמין לו. בקיצור, חץ א׳ וחץ ב׳ נותרים לגמרי בתחום עיבוד האותות. אין צורך להפוך דבר לחומר רפאים, לעבד אותו במחשבה ואז להחזיר אותו שוב לעולם הסיבה והתוצאה.

ישנם מי שמרגישים מוטרדים על ידי תאוריית סכמת הקשב. היא אומרת שהתודעה אינה דבר מה קסום שנובע מתוך תפקודו של המוח. כשאתם מתבוננים בצבע הכחול, למשל, המוח שלכם אינו מייצר חוויה סובייקטיבית של כחול. בעצם, הוא פועל כמכשיר חישוב. הוא מחשב את התיאור ואז מייחס חוויה של כחול לעצמו. התהליך הוא כל התיאורים והמסקנות והחישובים. חוויה סובייקטיבית, בתאוריה, היא מעין מיתוס שהמוח מספר לעצמו. המוח מתעקש שיש לו חוויות סובייקטיביות כי כשהוא ניגש לנתונים הפנימיים שלנו, הוא מגלה את המידע הזה.

אני מודה שהתאוריה אינה מעוררת תחושת סיפוק. אבל תאוריה אינה צריכה להיות מספקת כדי להיות אמיתית. ואכן, יתכן שהתאוריה מסוגלת להסביר מספר מיתוסים נפוצים נוספים שמוחות מספרים לעצמם. מה בנוגע לחוויות חוץ גופיות? האמונה כי מודעות יכולה לקרון מעיניו של אדם ולגעת במישהו אחר? שאתם יכולים לדחוף אובייקטים בכוח המחשבה? שהנפש מוסיפה לחיות אחרי מות הגוף? אחד ההיבטים היותר מעניינים של תאוריית סכמת הקשב הוא שהיא אינה צריכה להפנות את גבה לאמונות עיקשות כאלה. היא אפילו עשויה להסביר את מקורן.

מודעות היא מודל של תשומת לב, כמו מודל הצבא של המצביא הנפרש על המפה. הצבא האמיתי אינו עשוי פלסטיק, כמובן. הוא אינו קטן כל כך ויש לו הרבה יותר חלקים נעים. במובנים אלה, המודל הוא לגמרי לא מציאותי. ועם זאת, ללא פישוט כזה, המודל לא היה שימושי

לב התאוריה, אל תשכחו, הוא שמודעות היא מודל של תשומת לב, כמו מודל הצבא של המצביא הנפרש על המפה. הצבא האמיתי אינו עשוי פלסטיק, כמובן. הוא אינו קטן כל כך ויש לו הרבה יותר חלקים נעים. במובנים אלה, המודל הוא לגמרי לא מציאותי. ועם זאת, ללא פישוט כזה, המודל לא היה שימושי.

תמונות מנטליות זו על גבי זו: מפה ומשחק לוח באזור הפרת והחידקל. תצלום: Yoppy

אם מודעות היא מודל של תשומת לב, במה היא מהווה פישוט? כיצד היא אינה מדויקת? ובכן, דרך קלה אחת לעקוב אחר הקשב היא לתת לו מבנה מרחבי – להתייחס אליו כאל חומר שזורם ממקור אל יעד. במציאות, קשב הוא שיטה לטיפול בנתונים שמשמשת את הנוירונים. היא אינה חומר והיא אינה זורמת. אבל זהו תכסיס תיאורי נאה שמאפשר ליצור מודל של תשומת הלב, והוא מסייע לנו לעקוב אחר מי מקדיש תשומת לב למה. וכך האינטואיציה לגבי חומר רפאים — אקטופלזמה, חומר תודעה שנוצר בתוכנו, הזורם מהעיניים ויוצר מגע עם דברים בעולם — נשמעת הגיונית למדי. לרוב, המדע באינטואיציות רפאים-יות כאלה תוצאה של בורות, אמונות תפלות או תבונה לקויה. אולם בתאוריית סכמת הקשב אלה אינן סתם טעויות של בורות. אינטואיציות כאלה נפוצות בקרב תרבויות כי אנחנו בני האדם מצוידים במודל שימושי ופשוט של תשומת לב. המודל הזה עומד בבסיס האינטואיציות שלנו.

עצם קיומה של חוויה חוץ גופית מעידה על כל שהמודעות היא חישובית ושאת החישוביות ניתן לשבש. מערכות במוח לא רק מחשבות את המידע שאני מודע לו, אלא הן מחשבות גם מסגרת מרחבית עבורו, מיקום ונקודת מבט

אז מהן חוויות חוץ גופיות? אחת התפישות עשויה להיות שדברים כאלה אינם קיימים, שהם הומצאו על ידי שרלטנים כדי להתל בנו. עם זאת, חוויות כאלה ניתן לעורר במעבדה, כפי שהראו מספר מדענים. אפשר לגרום לאדם לחוש שמרכז המודעות שלו מנותק מגופו. עצם קיומה של חוויה חוץ גופית מעידה על כל שהמודעות היא חישובית ושאת החישוביות ניתן לשבש. מערכות במוח לא רק מחשבות את המידע שאני מודע לו, אלא הן מחשבות גם מסגרת מרחבית עבורו, מיקום ונקודת מבט. כשמשבשים את החישוביות, משבשים את עצם הבנת המודעות שלי.

והנה דוגמה נוספת: למה אנשים חכמים מאמינים שהם רואים באמצעות קרניים היוצאות מעיניהם? העקרון האופטי של הראייה מובן היטב ונלמד בבית הספר היסודי. עם זאת, פסיכולוגים התפתחותיים יודעים כבר שנים שילדים נוטים להאמין ברעיון ההפוך. ולא רק ילדים״ מחקר שערכו הפסיכולוג ג׳רלד וינר (Winer) ועמיתיו באוניברסיטה של אוהיו בשנת 2002, גילה כי כמחצית מתלמידי הקולג׳ בארצות הברית חושבים גם הם שהם רואים בזכות קרניים הבוקעות מעיניהם. גם בתרבות שלנו נפוצה התאוריה הזו. היכולת של סופרמן לראות באמצעות קרני רנטגן הבוקעות מעיניו לעבר אובייקטים. העיניים האדומות הבוהקות של גיבור ״שליחות קטלנית״. רבים בטוחים שהם יכולים להרגיש חום עדין כשאדם אחר נועץ בהם את מבטו. איך יתכן  שהתיאור המוטעה פיזיקלית של הראייה נפוץ כל כך?  אולי משום שהמוח יוצר מודל פשוט, שימושי, של קשב שבו ישנה מודעות שהיא בלתי נראית, משהו בלתי מוחשי שזורם מתוך האדם החוצה אל איזה אובייקט מטרה. האינטואיציה הזו מעסיקה אותנו לא משום שהיא מדויקת פיזיקלית אלא משום שהיא משמשת מודל שימושי.

אבל איך אנחנו רואים? משהו יוצא החוצה? משהו נכנס פניה? מה בדיוק? רובנו איננו יודעים תצלום: דייויד רוברט בילוואס.

רבות מהאמונות התפלות שלנו — האמונה בנשמות, ברוחות ובקסם מנטלי — עשויות לנבוע באופן טבעי מפישוט וקיצורים שהמוח נוקט בהם כאשר הוא מייצג את עצמו ואת עולמו. אין פירוש הדבר שבני האדם לכודים בהכרח במערכת של אמונות שגויות. האופן שבו המוח בנוי אינו כופה עלינו להיות בעלי אמונות תפלות, משום שעדיין קיימת הבחנה בין אינטואיציה לבין אמונה שכלית. במקרה של ״דיבור מהבטן״ ייתכן שתחוו תחושת בטן בלתי נמנעת שהתודעה בוקעת מראשה של הבובה, ועדיין תוכלו להבין שהבובה למעשה דוממת. יש לנו את היכולת להתעלות מעל האינטואיציות והנטיות המיידיות שלנו.

רובנו מבינים באופן אינטואיטיבי שהתודעה היא דבר פעיל: שהיא עוזרת לנו להחליט מה לעשות ומתי

הבה נפנה כעת למיתוס (לכאורה) האחרון. אחת השאלות הוותיקות לגבי התודעה היא האם היא באמת עושה משהו? האם היא רק תופעת לוואי הצפה ללא כל תועלת בראשנו, כמו החום שעולה ממעגלים חשמליים במחשב? רובנו מבינים באופן אינטואיטיבי שהתודעה היא דבר פעיל: שהיא עוזרת לנו להחליט מה לעשות ומתי. ואף על פי כן, חלק מהמחקרים המדעיים על התודעה הציעו את ההשקפה ההפוכה, הנוגדת את האינטואיציה: שהתודעה בעצם אינה עושה דבר; שהיא הסיפור שהמוח מספר לעצמו בדיעבד כדי להסביר את פעולותיו. אנו פועלים רפלקסיבית ואז ממציאים רציונליזציה.

ישנן ראיות מספר לרעיון שלאחר-מעשה הזה. באינספור ניסויים פסיכולוגיים, אנשים תומרנו בחשאי לכדי קבלת החלטות מסוימות – לבחור ירוק על פני אדום, להצביע שמאלה במקום ימינה. כאשר הם נשאלו למה בחרו כפי שבחרו, הם המציאו הסברים. הם ממציאים סיבות שאין להם כל קשר לאמת, הידועה רק לנסיין, והם מביעים ביטחון מלא בהסברים המופרכים שלהם. נראה לכן שלפחות חלק מן הבחירות המודעות שלנו הן רציונליזציות שלאחר מעשה. אבל התודעה היא סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, למה אנו זקוקים לה? למה אנו בכלל מודעים למשהו? למה לא להיות רק אוטומט רב יכולות, ללא שכבה נוספת של סובייקטיביות? ישנם פילוסופים הסבורים שאנחנו אכן אוטומטים ואנו פשוט לא יודעים זאת.

תודעה אין השפעה אמיתית בעולם, שהיא רק רציונליזציה שנועדה לגרום לנו להרגיש טוב יותר עם עצמנו, הוא רעיון קודר מאוד. הוא מנוגד לאינטואיציות של מרבית בני האדם. ישנם מי שעלולים לבלבל בין תיאוריית סכמת הקשב לבין ההשקפה הניהיליסטית הזו. אבל הן כמעט סותרות לגמרי. זו אינה תיאוריה על חוסר התועלת או אי-הקיום של התודעה, אלא על חשיבותה המרכזית. מדוע בכלל התפתחה המודעות לדברים? מפני שהיה לכך יתרון מעשי. מטרת דגם צבא הפלסטיק של המצביא היא לעזור לו לכוון את הכוחות האמיתיים. באותו אופן, לפי התיאוריה, תפקידה של המודעות הוא לדמות את מיקוד הקשב של האדם ולשלוט בהתנהגותו.
במובן הזה, תיאוריית סכמת הקשב תואמת את האינטואיציה הרווחת: לתודעה יש תפקיד פעיל בהכוונת ההתנהגות שלנו. היא אינה סתם הילה חסרת תכלית שמרחפת במוחנו, אלא חלק ממערכת השליטה הביצועית.

לייחס לעצמנו תודעה, להיות בעלי יכולת חישובית, זהו הצעד הראשון בדרך לייחוס תודעה לאחרים. זה, בתורו, מוביל למעבר אבולוציוני מדהים לתבונה חברתית

למעשה, התאוריה מציעה כי אפילו תפקודים יותר מהותיים ומורכבים של המודעות התהוו במהלך האבולוציה, ושאלה הם מפותחים במיוחד אצל בני אדם. לייחס לעצמנו תודעה, להיות בעלי יכולת חישובית, זהו הצעד הראשון בדרך לייחוס תודעה לאחרים. זה, בתורו, מוביל למעבר אבולוציוני מדהים לתבונה חברתית. אנחנו חיים בתוך מטריצה של תודעה נתפשת. רוב האנשים חווים עולם גדוש בתודעות אחרות, תודעות שחושבות, מרגישות ובוחרות ללא הרף. אנו חשים באופן אינטואיטיבי מה עשוי להתרחש בתוך המוחות האלה והדבר מאפשר לנו לשתף פעולה: הוא יוצר את התרבות ואת המשמעות שלנו והופך אותנו למצליחים כמין ביולוגי. על אף מה שנדמה לעתים, איננו כלואים לבד בתוך ראשנו.

וכך, בין אם תאוריית סכמת הקשב תתברר כניסוח מדעי נכון או לא, תיאור מוצלח של התודעה יצטרך לספר לנו יותר על האופן שבו המוח הופך למודע. הוא גם יצטרף להראות לנו כיצד המודעות משנה אותנו, מעצב את ההתנהגות שלנו, את החיבור ההדדי בינינו, והופך אותנו לאנושיים.

מייקל גרציאנו (Graziano) הוא חוקר מוח, סופר ומלחין. הוא פרופסור לחקר המוח באוניברסיטת פרינסטון בניו ג׳רזי. ספרו האחרון Consciousness and the Social Brain ראה אור בשנת 2013.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: יש מודעות, יש ראייה, ויש גם חידה שלא קל לפתור. תצלום: Westend61, אימג'בנק / גטי ישראל