מאיפה הרכוש הפרטי?

לא הקפיטליזם ולא הליברליזם: היו אלו גברים חמסנים, שודדים ואנסים, ששעבדו נשים ונטלו לעצמם את פרי עבודתן
X זמן קריאה משוער: 24 דקות

על פי התיאוריות הכלכליות המקובלות בימינו רכוש מוגדר בתור פרי עבודתו של הבעלים. הנחה זו מתקבלת, כמובן מאליו, כבסיס הלגיטימי של בעלות. זכותו של מי שיצר דבר מה שימושי להחזיק בו בתור בעלים וליהנות ממנו. בנושא זה הסוציאליסטים והתומכים בכלכלה הקלאסית – שתי קבוצות המייצגות את שני הקצוות של החשיבה הכלכלית – מסכימים. אין מחלוקת בנקודה זו, או לפחות לא הייתה עד לאחרונה. היא התקבלה כהנחת בסיס אקסיומטית. עבור הסוציאליסטים, הנחת הבעלות שימשה בסיס לתביעתם שהפועל יקבל את מלוא התוצר של עבודתו. עבור הכלכלנים הקלאסיים, אקסיומה זו הערימה קשיים לא פחות מכפי שהייתה בעלת ערך. היא הכריחה אותם להבהיר מדוע בעל אמצעי הייצור [הקפיטליסט] הוא ה"יצרן" של טובין שעוברים לרשותו, ומדוע נכון שהפועל יקבל תמורה בעד מה שייצר. קושי נוסף התעורר בשל אירועים ספורדיים של בעלות המנותקת מפעילות יצרנית ושיש להצדיקם כיוצאים מהכלל, שאמנם מעיקים על התיאוריה כלכלית. אולם העמדה המושלת בכיפה, עמדה שכמעט אין מערערים אליה, היא שעל פי רוב, העושר מתחלק ביחס לחלקו של אדם ביצירתו ותרומתו לייצור.

פיאט, פיאט 500

לא רק בעל ההון, הקפיטליסט, אחראי על התוצאה היפה הזאת. תצלום: ג'קומו גירוני

הבעלים ה"טבעי" הוא האדם ש"ייצר" חפץ, או זה שבמאמץ זהה למאמץ שמושקע בייצור, השיג את החפץ והפך אותו לשלו. אדם כזה נתפש כמי שהופך לבעלים בזכות הכנסת מושג הבעלות תחת רעיון העבודה היצרנית

העבודה היצרנית של הבעלים אינה רק הבסיס המגדיר את הבעלות בימינו אנו. היא מוסברת כהתפתחות ממוסד הרכוש הקדום, מוסד שתיאורטיקנים מאתרים אותו בעבודתו היצרנית של אותו הפרא שצד שני איילים, או בונה או תריסר דגים. ההיסטוריה המשוערת של מקור הרכוש, לפחות כפי שנכתבה בידי כלכלנים, נבדתה מתוך השערות הנובעות מהאידיאולוגיה [של הכלכלנים בני זמננו] של זכויות טבעיות ושל הסדר הטבעי הכופה עצמו על כל אדם. עבור כל חובב הבוחן את שאלת הרכוש, אפילו מתוך עניין אגבי בפתרונה (כפי שעשו כלכלנים קלאסיים עוד לפני האמונה בתורת האבולוציה של כלכלות), ואשר מחזיק בתפישה של זכויות טבעיות, רעיון הזכות של בני אדם להחזיק בפירות עבודתם נראה פשוט. רעיון זה מתאים למוסד הבעלות גם משיקולים לוגיים וגם מנקודת מבט של התפתחות היסטורית. הבעלים ה"טבעי" הוא האדם ש"ייצר" חפץ, או זה שבמאמץ זהה למאמץ שמושקע בייצור, השיג את החפץ והפך אותו לשלו. אדם כזה נתפש כמי שהופך לבעלים בזכות הכנסת מושג הבעלות תחת רעיון העבודה היצרנית.

תיאוריית הזכות הטבעית לבעלות הופכת את המאמץ היצרני של אינדיבידואל, שמספק את צורכי עצמו, לבסיס של הבעלות המוקנית לו על הפריטים שהוא מייצר. וכך, התיאוריה מתעלמת מהעובדה שאין שום פרט המספק את צורכי עצמו. כל סוג של ייצור מותנה בסיוע של קהילה, וכל העושר נמצא רק בתוך חברה. לאורך התפתחותה של האנושות, נראה שניתן לקבוע בוודאות, ששום אדם לא מצא עצמו כיצרן יחיד, ואיש לא הצליח לייצר אפילו חפץ יחיד, בכוחות עצמו. אפילו כשלא מתקיים שיתוף פעולה בייצור, אנשים תמיד מודרכים מניסיונם של אחרים. היוצאים מהכלל האפשריים היחידים – מקרים שדיווחים אותנטיים למחצה שלהם מתקבלים מפעם לפעם – הם מקרים של ילדים שאבדו או ננטשו, וגוּדלו בידי חיות פרא. אולם לא נראה שהחיים יוצאי הדופן וההיפותטיים למחצה של אסופיים אלו השפיעו במשהו על ההתפתחות החברתית, ובוודאי לא במידה כזו שמוסד הרכוש נוצר בעטיים. ככלל, ייצור מתרחש רק בחברה – רק מתוך שיתוף פעולה של קהילה יצרנית. קהילה כזו עשויה להיות גדולה או קטנה, גבולותיה עשויים להיות מוגדרים באופן עמום, אך היא תמיד מורכבת מקבוצה הגדולה דיה לשמר מסורות, כלים, ידע טכני ושימושים ולהעביר אותם מדור לדור. ללא כל אלו, שום ארגון יצרני ושום יחסים כלכליים בין פרטים ובינם לבין סביבתם, אינו אפשרי. הפרט המבודד אינו יכול להיות יצרני. הוא עשוי, לכל היותר, לשרוד מעונה לעונה, כמו בעלי חיים שחיים בגפם. שום ייצור אינו אפשרי ללא ידע טכני; ולכן גם אין כל אפשרות לצבירה ואו לבעלות על רכוש. ואין ידע טכני, אלא בקהילה יצרנית. כיוון שאין ייצור אינדיבידואלי או כל יצרנות של פרט, ההנחה המוקדמת של הזכות הטבעית לרכוש, בתור כזו שנובעת מפעילותו היצרנית של פרט יחיד, מתגלה כאבסורדית, אפילו תחת ההיגיון של הנחותיה שלה.

גלידת שוקולד, ואפל

רשימה חלקית: מישהו מגדל קקאו, מישהו מייצר שוקולד, מישהו אופה ואפל בצורה הנכונה, מישהו מייצר את הגלידה ומישהו יודע להגיש אותה ללקוח ומישהו יודע לצלם את התוצאה. תצלום: אירנה קרדנטס.

כל עוד השאלה היא שאלת של עובדה חומרית, לגבי ראשיתם של השימושים שמאוחר יותר יזכו לכינוי בעלות, יהיה עלינו להודות שמרגע שחפצים מסוימים מוקצים לאנשים מסוימים, נוצר הרכוש

חוקרים אחדים שבחנו את מקורותיו של הרכוש הפרטי מנקודת מבט אנתרופולוגית, טוענים שראשיתו בשימוש הנוהג של פרטים בכלי נשק ובתכשיטים. אחרים מצאו מקור זה לרכוש הפרטי בהחזקה של פיסת אדמה, ובהדיפתם בכוח של פולשים, שהפכה את האדמה לרכוש המחזיק בה. עמדה כזו מבססת בעלות קולקטיבית על קרקע כפעולה של תפיסת הקרקע או אחזקתה בזכות יכולת וחוזק יד. זוהי עמדה השונה באופן מהותי מביסוס הרכוש על עבודה יצרנית. העמדה שהבעלות צמחה משימוש נוהג בחפצים כמו כלי נשק ותכשיטים על ידי פרטים נתמכת בעדויות וגם באידיאולוגיה של הזכויות הטבעיות. ואומנם, השימוש בחפצים בקרב כל השבטים הפראיים הידועים לנו, נראה במבט ראשון כתומך בהשערה זו. בכל הקהילות הללו שמורה לפרטים הזכות להשתמש (או לנצל לרעה) ללא סייג, בכלי הנשק שלהם, אם יש להם כאלו, וכן בתכשיטים, בגדים וכלי איפור. בעיני כלכלן מודרני, שימוש כזה הוא בגדר הוכחה לבעלות. כל עוד השאלה היא שאלת של עובדה חומרית, לגבי ראשיתם של השימושים שמאוחר יותר יזכו לכינוי בעלות, יהיה עלינו להודות שמרגע שחפצים מסוימים מוקצים לאנשים מסוימים, נוצר הרכוש. אולם אם ננסה לענות מתוך נקודת מבטם של הפראים שאת המוסדות החברתיים שלהן אנו בוחנים, נגלה שהתשובה לשאלה זו היא שלילית. הנקודה הנבחנת היא מוסד הבעלות, כפי שזה נוצר לראשונה במחשבתו של הברברי, ובוחנת כיצד מתפתח ממנו רעיון הבעלות הפרטית או הרכוש, כפי שהוא מובן לנו. כלומר, אין זה חשוב כיצד אנו תופשים באופני המחשבה שלנו את השימושים שעושה הפרא בחפציו כהוכחה לבעלותו עליהם, אלא כיצד הוא תופש שימושים אלו. כיצד הוא מבין את אותם חפצים שהוא נושא עמו ואשר משמשים אותו באופן יום-יומי. כמו שאלות אחרות של היווצרות מוסדות חברתיים, זוהי שאלה של פסיכולוגיה חברתית, לא של עובדות. וכאשר היא נבחנת ככזו, ניאלץ להשיב שהפרט בחברה שבטית אינו רואה בחפצים שמוקצים לו את רכושו.

חריש, מצרים העתיקה, קבר

חריש במצרים העתיקה (ציור קיר בקבר סנג'ם), 1200 לפנה"ס. תצלום: The Yorck Project, ויקיפדיה

אותו אדם פשוט, פראי או בן-תרבות, נוטה לראות את אישיותו כחודרת לדברים; שכן אישיותו זו היא מונח שקרוב אליו. תפישה זו רווחת יותר בקרב פראים. כל הפעולות הברורות של כוח נתפשות על ידם כהוכחה לכוח רצון – מאמץ של ישות כלשהי, הדומה למאמץ אנושי, שהוביל לפעולה. על פי תפישת העולם של התרבות הקדומה, בבסיס כל התרחשות ביחסים שבין אנשים ובין חפצים נמצאת אישיות בעלת עוצמה. צורת מחשבה כזו מעצבת במידה רבה את המוסדות החברתיים של תרבויות מוקדמות, ובמידה פחותה אף של את אלה של תרבויות מפותחות יותר. לפי אופן חשיבה כזה, הקשר בין כל פרט לחפצים שבשליטתו המיידית נתפש כקשר אינטימי יותר מסתם בעלות. בעלות היא מונח חיצוני מידי וחסר עומק לתיאור קשר זה בין אדם לחפציו.

במחשבתו של הפרא ושל הברברי גבולות גופו אינם חופפים את אלו שהמדע הביולוגי המודרני מזהה. אישיותו נתפשת ככוללת, אמנם באופן עמום ולא מובטח, שדה רחב למדי של עובדות ושל חפצים שמשתייכים לו באופן מיידי, פחות או יותר. עבורנו, חפצים אלו אינם משתייכים לגופו, והיחסים בינו לבינם ייראו לנו ככלכליים ולא כאורגניים

במחשבתו של הפרא ושל הברברי גבולות גופו אינם חופפים את אלו שהמדע הביולוגי המודרני מזהה. אישיותו נתפשת ככוללת, אמנם באופן עמום ולא מובטח, שדה רחב למדי של עובדות ושל חפצים שמשתייכים לו באופן מיידי, פחות או יותר. עבורנו, חפצים אלו אינם משתייכים לגופו, והיחסים בינו לבינם ייראו לנו ככלכליים ולא כאורגניים. אסופה זו של עובדות וחפצים כוללת על פי רוב את צילו של אדם, את השתקפותו במים או במשטח בוהק אחר, את שמו, את כתובות הקעקע שלו, את הטוטם שלו, אם יש לו כזה, את מבטו, את נשימתו – בעיקר כשהבל הפה שלו נראה לעין, את טביעת כף ידו וטביעת כף רגלו, את קולו, כל דימוי ושרטוט שלו, כל דבר שנילקח או יצא מגופו – כגון ציפורניים ושיער, את התכשיטים והקמעות שלו, את הבגדים שהוא משתמש בהם באופן יום-יומי – במיוחד אלו שעוצבו עבורו ושחקוקים בהם סימנים של הטוטם שלו, את כלי הנשק שלו – ובייחוד אלו החביבים עליו ושנמצאים בשימושו התדיר. מעבר לאלה, ישנם חפצים רבים אחרים שרחוקים יותר מגופו של אדם, ושניתן למנות אותם כנמצאים בשולי אישיותו.

כפות ידיים, טביעות ידיים, מערת הידיים, ציורי מערות

של מי הידיים (והן רובן שמאליות)? איפה נגמר מי שהטביע ידו והיכן מתחילה ידו המוטבעת? אמנות מערות בדרום ארגנטינה של ימינו (9,000 עד 13,000 שנה לפני העידן הנוכחי). תצלום: מריאנו, ויקיפדיה

ניתן לומר ש"שדה ההשפעה" של הפרט אינו חל על כל העובדות והחפצים הללו באותה מידה. האינדיבידואליות שלו מתפוגגת אל תוך העולם, ככל שהדברים מרוחקים ממנו יותר. אולם הם נתפשים על ידי הפרא כחלק מהותי מעצמו. הם אינם אסופת דברים שיש לו קשר כלכלי אליהם ושהוא יכול לתבוע אותם מאחרים כרכושו שלו. פריטים אלו נחשבים כשייכים לו באותו האופן שידיו ורגליו הם שלו, או הדופק והעיכול שלו, או חום גופו או תנועות גפיו ומוחו.

בכל מקרה שבו משתמשים בחפץ של אדם לצורך קסם סימפתטי, ניתן לומר שהקשר של אותו אדם לחפץ נתפש כחיוני וכחורג מקשר של בעלות

מי שמטילים ספק בנכונותו של תיאור זה, די שיביטו בשימוש שעושה כמעט כל עם בחפצים. תפישה כגון זו של אישיות החודרת לתוך דברים, או של הילה של השפעה סביב אדם, באה לידי ביטוי, למשל בנתינת מתנות ומזכרות ובשמירה שלהן. וכן, באופן מפוקפק יותר, בפעולתם של קמעות, בכישוף, בטקסים, בנוהגים דתיים כגון גלגל התפילה הטיבטי; בסגידה לשרידי קדושים, לאיקונות ולסמלים, בסגידה האוניברסלית כמעט למקומות ולמבנים קדושים, באסטרולוגיה, בניבוי לפי שאריות שיער וציפורנים, תצלומים וכדומה. התימוכין הברורים ביותר אולי הם האמונה בקסם סימפתטי [כגון בובות וודו], והשימוש חובק העולם בחומרים לצורך השפעה, החל משיקוי האהבה ועד לסקרמנט הנוצרי של הלחם והיין. בבסיס כל הנוהגים הללו נמצאת האמונה שניתן להשפיע על פרסונה באמצעות השפעה על חפץ שמקושר אליה. האישיות שעליה מבקשים להשפיע יכולה להיות של בן תמותה אחר או של ישות רוחנית. אם מכשף, או כל מי שיוצר קמע, מצליח להגיע ל"הילה" של אדם אחר, שמתממשת בעובדות ובחפצים שמקושרים אליו, הוא יכול להשפיע לטובה או לרעה על אותו אדם. טקס הכישוף שייערך לאותו הצורך יהיה בעל עוצמה רבה יותר ודיוק רב יותר ככל שהחפץ שבאמצעותו מבקשים להשפיע על האדם האחר קשור אליו באופן אינטימי וחזק יותר. קשר כלכלי, בפשטות, לא יתאים לסוג כזה של כישוף. בדרך כלל, בכל מקרה שבו משתמשים בחפץ של אדם לצורך קסם סימפתטי, ניתן לומר שהקשר של אותו אדם לחפץ נתפש כחיוני וכחורג מקשר של בעלות.

לחם ויין, סקרמנט, נצרות

הכל מוכן לסקרמנט הנוצרי: לחם ויין כדי להתחבר לאלוהות דרכי שליחיה האנושיים. תצלום: ג'יימס קולמן

חפצים אישיים דלים אלו של הפראי הפשוט, אשר במערכת המונחים של זמנים מאוחרים יותר יכוּנוּ בשם רכוש פרטי, לא נחשבו על ידו כלל כרכוש, אלא  היוו חלק ממנו עצמו. לא כל הדברים שנמצאו בתחום אישיותו השתייכו אליו באותה מידה של אינטימיות או עקביות, אולם גם אותם פריטים שנכללו בתחום אישיותו באופן מרוחק יותר ונתון לספק, לא נתפשו כאילו הם בחלקם חלק ממנו ובחלקם רכושו. רכוש פרטי אינו המושג החליפי להשתייכות של דבר לעצם גופו של אדם. ייתכן מאוד שחפץ מסוג זה, שנח בשולי תחום האישיות של אדם, מוּצא מתחום זה ומתנכר לאדם, אם בשל חוסר שימוש ואם בשל החלטה מודעת של אותו אדם לקרוע מעצמו את אותו פריט. אך כשאירוע כזה מתרחש, החפץ אינו נראה כאילו יצא ממעגל ההשפעה של אדם אל תוך אסופת הפריטים שמהווים את רכושו של אותו אדם וחיצוניים לו. אם חפץ יוצא ממוטת ההשפעה של אישיותו של אדם אחד הוא יכול להפוך לחלק אורגני מאדם אחר, או שכחפץ שימושי, הוא יכול לעבור למלאי הכללי של הקבוצה שאליה משתייך הפרט.

בעלות היא הכרה המקובלת על הכלל, שלפיה יש בכוחו של מישהו לפעול לפי שיקול דעתו על משהו; בעלות מניחה שהבעלים קובע את גורלו של פריט הרכוש

באשר לאותו מלאי כללי, יש לציין ששום מובן של בעלות קבוצתית או פרטית לא חל עליו בחברה הקדומה. הרעיון של בעלות קבוצתית הוא מאוחר למדי וחייב היה להתפתח, מבחינה פסיכולוגית, רק לאחר התגבשותו של רעיון הבעלות הפרטית. בעלות היא הכרה המקובלת על הכלל, שלפיה יש בכוחו של מישהו לפעול לפי שיקול דעתו על משהו; בעלות מניחה שהבעלים קובע את גורלו של פריט הרכוש. כל בעלים הוא קודם כל פרט יחיד, ורק עידון ארוך שנים של מערכת המשפט אפשר לקבוצה להיחשב לבעלים משותף, הקובע יחד את גורלם של פריטי רכוש. הבעלות מניחה פרט שהוא הבעלים. רק באמצעות רפלקסיה על המונח, ורק על ידי הרחבת חלותו של מושג זה לאחר שהתקבל בחברה, ניתן לקרוא לקבוצת אנשים בשם בעלים. בעלות משותפת היא רק בעלות למחצה [של כל אחד מהפרטים המשתתפים], ולכן היא בהכרח נגזרת של בעלות אישית ולא ייתכן שהתקיימה לפני קיומה של הבעלות הפרטית.

אמיש, שדה, קציר, סוסים, קומביין

בעלות משותפת, קהילתית ובעלות אישית מתערבבות בקרב קהילת האמיש. תצלום: ולדימיר קודינוב.

לאחר שרעיון הבעלות הפרטית פותח וזכה לעקיבות מסוימת, הופיע הרעיון של חלחול האישיות של המשתמש לחפצים שבבעלותו. וכך ניתן למצוא פריט שנמצא בטווח אישיותו של אדם אחד, בעוד שהוא משתייך לאדם אחר. למשל, תכשיטים וחפצי יום-יום, יכולים להשתייך, במובן האישי, לעבד או לאדם במעמד נמוך במשק הבית הפטריארכלי, אולם כרכוש, הם שייכים  לאדון או לעומד בראש משק הבית. שתי הקטגוריות: חפצים שאישיותו של אדם חודרת אליהם וחפצים שנמצאים בבעלותו של אדם, אינן חופפות או מוציאות זו את זו. שני הרעיונות כה שונים זה מזה, שאותו חפץ יכול להשתייך לאדם אחד לפי המובן הראשון ולאדם שני לפי המובן האחר. וכמו כן, אדם אחד יכול להיות קשור לאותו החפץ בשני המובנים, בלי שאלו יתמוססו זה לתוך זה. פריט יכול לשנות בעלות מבלי שיצא ממוטת ההשפעה של האדם שהפריט השתייך אליו, כמו למשל תצלום או מזכרת. דוגמה מוכרת היא הבעלות הארצית על מקום קדוש או מבנה קדוש, מקום או מבנה שמוסיף להשתייך, במובן אחר, לקדוש או לאלוהות, שקידשו אותו.

לא כל חפץ שנחשב בעבר לחלק מאישיותו של אדם נתפש בהמשך בכחלק מרכושו הפרטי, משעה שמונח זה התקבל. פריטים כאלו, כמו למשל טביעת הרגל של אדם, דמותו, או שמו, נחשבים לרכושו רק מאוחר מאוד, אם בכלל

כמו כן, המונחים של השתייכות אישית ובעלות פרטית כה מובחנים ונבדלים זה מזה, עד שקשה לדמיין שאחד מהם התפתח מהאחר, וסביר שהמעבר מאחד לאחר נבע רק בשל דחף חיצוני. צעד כזה משמעו יצירת קטגוריה חדשה ומיון מחודש של עובדות קיימות תחת המושג החדש של בעלות. הדחף לסווג מחדש עובדות וחפצים שנחשבו כמשתייכים לאישיות של הפרט, יחד עם עובדות וחפצים אחרים, לתוך הקטגוריה החדשה של בעלות פרטית, דחף זה נבע ככל הנראה מאילוץ מיידי של התפתחות מאוחרת יותר מהמונח הראשון. הקטגוריה החדשה אינה פשוט העצמה של קודמתה. לא כל חפץ שנחשב בעבר לחלק מאישיותו של אדם נתפש בהמשך בכחלק מרכושו הפרטי, משעה שמונח זה התקבל. פריטים כאלו, כמו למשל טביעת הרגל של אדם, דמותו, או שמו, נחשבים לרכושו רק מאוחר מאוד, אם בכלל. עובדות אלו, כגון שמו ודמותו הופכות רק באורח אקראי להיות בבעלותו, בעודן ממשיכות גם היום להיחשב לחלק מטווח אישיותו.

אלביס, אוטוגרף

אלביס חותם למעריצות: מה בינו ובין שמו, ולמי שייך שמו? ואלביס עצמו? תצלום של Powell F. Krueger משנת 1956, ויקיפדיה

ניתן להדגים נבדלות זו של שני המונחים מתוך התבוננות בחיות משק. אותם יצורים לא אנושיים אינם יכולים להחזיק ברכוש, אולם אנו מניחים שיש להם אישיות, שהטווח שלה כולל את טביעת רגלן, את התא שלהם באורווה או בדיר, קווצות שיער או צמר וכדומה. בנוסף לכך, בני אדם משתמשים בפריטים אלו של חיות המשק לצורך קסם סימפתטי אף בקהילות מודרניות מתורבתות. דוגמה נוספת וחזקה יותר לנבדלות זו בין מונח השייכות האישית לבעלות פרטית היא האמונה התפלה שלפיה יש למצבי הירח השונים השפעה מבורכת או מקוללת על מעשיהם של בני אדם. הירח בחליפותיו נתפש כבעל השפעה סימפתטית טובה או רעה על בני אדם, באופן שמניח כי יש לירח עצמו טווח שליטה על בני אדם, אך בלי להניח כי בני האדם משתייכים לו.

הבעלות הפרטית היא מוסכמה חברתית שעל פרטים ללמוד אותה, היא עובדה חברתית שהתפתחה לאורך תקופה ארוכה לכלל מוסד שגור ומקובל, ועוברת מדור לדור כמו עובדות חברתיות אחרות

עד כאן מצאנו שבעלות אינה המובן הפשוט והאינסטינקטיבי שמוכלל בתמימות [על ידי כלכלנים] כפרי מאמץ יצרני מצד אחד, או שימוש הנוהג בחפץ מצד שני. היא אינה מושג שמתפתח באופן נפרד מהמרקם החברתי בדרך החשיבה של פרטים ואף אינה נוצרת מהצורך של בני אדם, המשתפים פעולה בייצור, וצריכים לגבש כללים והכרה הדדית זה ברכושו של זה, כדי שלא להפריע את הסדר החברתי – כפי שנטען בתיאוריית האמנה החברתית. הבעלות הפרטית היא מוסכמה חברתית שעל פרטים ללמוד אותה, היא עובדה חברתית שהתפתחה לאורך תקופה ארוכה לכלל מוסד שגור ומקובל, ועוברת מדור לדור כמו עובדות חברתיות אחרות.

כאשר אנו בוחנים את ההיסטוריה התרבותית של העבר שלנו עצמנו, אנו מוצאים את הרגע החברתי שבו המעורבות של אדם בפעילות יצרנית הייתה ראיה לכך שאין ברשותו רכוש. במשטר של צמיתות או של עבדות, לעובדים אין זכות לרכוש, וחסרי הזכות לרכוש הם הם המעמד העובד. אפילו בתקופה האחרונה – במונחים תרבותיים – איש לא העלה על דעתו שעבודתה של אישה במשק הבית הפטריארכלי, נותנת לה את הזכות לבעלות על פירות עבודתה. בתקופה קדומה יותר, בתרבות הברברית, כשמשק הבית נשמר טוב מבימינו כיחידה כלכלית, הייתה מקובלת על הכול, וללא עוררין, העמדה אשר לפיה פירות עבודתה של האישה אינם ברשותה. ראש משק הבית היה היחיד שנחשב לבעלים של רכוש, ואפילו היקף הבעלות שלו הוגבל מאוד, אם הוא עצמו היה וסל לשליט פיאודלי. ההחזקה ברכוש היא מצד אחד החזקה באמצעות חוזק יד [כלומר התנגדות בכוח ללקיחה של הרכוש], ומצד שני החזקה תוך עמידה בסבל שנגרם על ידי אדם בכיר יותר. המפלט להגדרת מה שיש לאדם חזקה עליו כמה שהוא מחזיק בכוח, נעשה ברור ומיידי יותר ככל שחוזרים לאחור בתרבות הברברית. וכשמגיעים בבדיקה זו עד לדרגות הנמוכות ביותר של הברבריות, שהן גם הדרגות הגבוהות ביותר של החברה הפראית, חזקה באמצעות חוזק יד היא כלל ברור לכל. תמיד היו מוסכמות חברתיות כלשהן, הבנות לגבי התנאים והנסיבות, ובראשן הקבלה החברתית, שמאפשרים את הבעלות ואת העברתו של רכוש מיד ליד. מה שבימינו מקובל כסטטוס קוו של הרכוש – המאמץ שמושקע בו – הוא טוב ויפה כל עוד לא מאתגר אותו כוח שלא ניתן לעמוד בפניו. זכויות רכוש שיש הגבלות על הפרתן, כביכול מאז ומתמיד, הן בלתי מופרות, כמו כל זכות אחרת, אלא באמצעות הפקעה בכוח. אולם תפישת רכוש והחזקתו בכוח מקבלות במהירות את ההכשר [legitimation] של השימוש, וכך ההחזקה של רכוש הופכת בפועל לכזו שמכוח הרגל אסור להפר אותה. כפי שנאמר בלטינית: beati possidents, יבורכו בעליי החזקה.

קומקום

קומקום מסורתי: של משק הבית? של ראש המשפחה? של כל הדורות שלה? תצלום: פיליפ גליקמן

בכל רחבי התרבות הברברית, שבה מתקיימת החזקה רק בזכות יכולת וחוזק יד, האוכלוסייה מתפלגת לשני מעמדות כלכליים: אלו שעוסקים בפעילויות יצרניות, ואלו שעוסקים בפעילויות בלתי יצרניות כגון לוחמה, ממשל, ספורט, ודת. בשלבים המוקדמים והתמימים יותר של הברבריות, מי שעוסקים בפעילות יצרנית לא היו בעלים של דבר ואילו העוסקים בפעילויות בלתי יצרניות היו בעליהם של כל מה שהצליחו לתפוס בו ולשמור עליו. בדרגה נמוכה עוד יותר של תרבות, בשבט הפראי, האוכלוסייה אינה נחלקת למעמדות. אין שכבה שנהנית מפנאי ומבססת את מעמדה באמצעות כפייה, חוזק יד ומעמד. בחברה כזו גם אין בעלות.

בשבטים של הפראים השלווים וחסרי הרכוש, הכלל הוא שפרי עבודתו של כל פרט נצרך על ידי הקבוצה שאליה הפרט משתייך, והוא נצרך באופן קבוצתי או לפחות ללא אבחנה, על ידי כל חבר אחר בקבוצה, בלי להתייחס לזכות ראשונים או לבעלות על תוצר העבודה

תהיה זו הכללה גסה לומר שבקהילות שבהן חסרה ההבחנה המפלה בין תעסוקה כסוג של פעילות שמופקת ממנה תועלת מצד אחד ובין עבודת פרך מנגד, גם אין בעלות פרטית. עם התקדמות התרבות, הבעלות הפרטית לא נוסדה אלא לאחר התפתחות מערכת העקרונות של הפקת תועלת. יש להוסיף גם, שהבעלות לא נוסדה ככל הנראה עם הקישור הראשון בין הפקת תועלת לבין גבריות. בקהילות בלתי מעודנות אלו, בייחוד בשבטים של הפראים השלווים וחסרי הרכוש, הכלל הוא שפרי עבודתו של כל פרט נצרך על ידי הקבוצה שאליה הפרט משתייך, והוא נצרך באופן קבוצתי או לפחות ללא אבחנה, על ידי כל חבר אחר בקבוצה, בלי להתייחס לזכות ראשונים או לבעלות על תוצר העבודה. שאלת הבעלות כלל אינה עולה רק משום שפריט נוצר על ידי אדם מסוים או הגיע לידי מישהו בצורתו הסופית והמוכנה לצריכה.

נראה שהמקרים הראשונים של בעלות אירעו בשלבים המוקדמים של ברבריות, ושהתפתחות מוסד הבעלות התרחשה במקביל למעבר מאורח חיים שליו לאורח חיים של לוחמה ופשיטות. הבעלות היא זכות של אותו מעמד בתרבות הברברית שניהל חיי ניצול במקום חיים של יצרנות. מה שאפיין את התרבות הברברית, כמובחנת מאורח החיים השליו שקדם לה, היה הניצול, הכפייה והתפיסה בכוח. בשלבים המוקדמים של התרבות הברברית, בעלות מתגלמת באותו אורח חיים של כפייה ותפיסה בכוח. בשלבים מאוחרים יותר, מכוחו של הרגל, היא מקבלת שיטתיות ועקיבות שכבר אינן דורשות אחזקה בכוח.

הנוהג של תפיסת טובין ושל צבירתם על ידי פרטים לא היה יכול להתפשט במידה כזו שהייתה יוצרת את מוסד הבעלות הפרטית במשטר השליו והשיתופי של הפראים הפשוטים, שכן המחלוקות שהיו נוצרות בשל בעלות פרטית, עד לכדי כפייה הדדית ורמייה הדדית בין חברי הקבוצה, היו מביאות לפירוקה. מאותו הטעם, לא סביר שהבעלות הפרטית, בשלבים הראשונים של הפשיטות על שבטים אחרים, נבעה מאחזקה בטובין שניתן לצרוך אותם – שכן השבט הפרימיטיבי הלוחם נאלץ עדיין לצרוך יחד את משאביו המוגבלים, כדי לאפשר לקבוצה ללחום יחד במרב היעילות. כל שבט כזה, שבו הייתה נקבעת בעלות של פרטים על מצרכים, היה נכנע בפני שבט אחר הצורך את הטובין שלו במשותף.

פפואה גינאה החדשה, שבט, מנהיג, ילידים

מנהיג שבטי בפפואה גינאה החדשה: מודל בעלות אחר לגמרי. תצלום: פיטר קול

ככל שאורח החיים הלוחם הפך לרווח, נוצר הנוהג של ביזה – של תפיסת רכוש של האויב. אולם כדי שנוהג הביזה יוביל לבעלות פרטית על השלל, טובין אלו היו חייבים להיות בני קיימא ולא כאלו שנצרכים מיד לצורך קיום. אמצעי הקיום, שבחברה הפרימיטיבית נצרכים יחד על ידי הקבוצה, והאופן שבו הם נצרכים, נקבעו בשיטה מתוחכמת, שבני הקבוצה לא ששו לכפור בה, משום שהיא הייתה חלק ממשי מחיי כל פרט בקבוצה. בנוסף, צריכת המשאבים המשותפת הייתה חיונית גם להישרדותה של הקבוצה. צורך זה נוכח בהחלטותיהם ובפעולותיהם של חברי הקבוצה, שמקיימים פיקוח חברתי הדוק על קיום הנוהגים בקבוצה. כל נטייה להתנהגות אגרסיבית בשלב מוקדם זה, לא יכלה להתבטא בתפיסה של משאבים מתכלים, והפיתוי להתנהגות כזו היה קטן מאוד, שכן הרעיון של השתלטות של פרט על מאגר האספקה הקבוצתי היה זר להלך המחשבה של האדם הקדום.

רק במקומות שבהם התפתחויות כלכליות הגיעו לרמה גבוהה – מקומות שבהם מיקח וממכר הפכו לחלק משמעותי בחיי הקהילה – פריטים שנועדו לצריכה נתפשו כרכוש

רעיון הבעלות לא חל אפוא על דבר פרט לפריטים מוחשיים ובני קיימא. רק במקומות שבהם התפתחויות כלכליות הגיעו לרמה גבוהה – מקומות שבהם מיקח וממכר הפכו לחלק משמעותי בחיי הקהילה – פריטים שנועדו לצריכה נתפשו כרכוש. קשה עוד – מנקודות מבט של הדיוט ושל כלכלן גם יחד – יותר לכלול את התוצאות הארעיות של שירותים אישיים תחת מושג הרכוש. במובן היומיומי, רעיון הרכוש אינו קשור אלא לטובין מוחשיים, הניתנים למכירה ובעלי עמידות מסוימת.

ויקינגים, רוס, ניקולס רריך

"אורחים באים מעבר לים: ויקינגים פושטים על ממלכת רוס" (1901), ניקולס רריך, גלריית טרטיאקוב, רוסיה. תצלום: ויקיפדיה

קביעה זו נכונה גם לגבי קהילות מודרניות ומתורבתות, המחזיקות ברעיונות ותפישות עולם המבוססות על שימוש בכסף. באותו האופן, ומאותו הטעם, בשלב קדום וקדם-מסחרי של התרבות ישנן פחות הזדמנויות וישנם יותר קשיים ביישום המונח "רכוש" בנוגע לכל דבר מלבד פריטים שהם באופן ברור בני קיימא.

אולם פרטי שימוש בני קיימא ופריטים לצריכה, שנתפסים כשלל בפשיטות, הם פריטים של שימוש כללי או כאלו של שימוש מיידי ומתמשך של האדם שתפס אותם. במקרה הראשון, הטובין נצרכים יחד על ידי הקבוצה, בלי שרעיון הבעלות יעלה כלל; במקרה השני, הם הופכים לחלק בלתי נפרד מאישיותו של המשתמש ולכן הם לא יקבלו מעמד של רכוש.

שבויים אינם פריטים שמתאימים לצריכה משותפת, ואחזקתם על ידי שובה יחיד אינה מייצרת נזק נראה לעין לקבוצה. ובד בבד, ברור לכל שהשבויים נבדלים מהשובה שלהם כפרטים נפרדים, וכך הם אינם נכנסים באופן אוטומטי לתחומי האישיות שלו

קשה להבין כיצד נוצר מוסד הבעלות בימים הראשונים של תרבות הלחימה בעקבות ביזה של טובין, אך קל יותר להבין זאת בהקשר לתפיסת שבויים. שבויים אינם פריטים שמתאימים לצריכה משותפת, ואחזקתם על ידי שובה יחיד אינה מייצרת נזק נראה לעין לקבוצה. ובד בבד, ברור לכל שהשבויים נבדלים מהשובה שלהם כפרטים נפרדים, וכך הם אינם נכנסים באופן אוטומטי לתחומי האישיות שלו. אלו שנפלו בשבי בזמן קרב היו על פי רוב נשים, מסיבות מובנות.  בשבט הקדום, פרט למקומות שבהם היה מעמד של עבדים גברים, קל היה יותר לנצל נשים ולשלוט בהן. פרי עבודתן עלה על צורכי הקיום שלהם, הן לא נשאו כלי נשק ונחשבו למאיימות פחות משבויים גברים. הן שימשו מזכרות ניצחון יעילות, ולכן משתלם היה לגבר השובה אותן לבסס את בעלותו עליהן ולתת לה פומבי. למטרה זו הוא פעל באדנות וכפייה כלפי הנשים שאותן הוא שבה – ומאחר שהן שימשו סמל לאומץ ליבו ויכולתו, הוא לא אפשר להן ליצור קשרים עם לוחמים אחרים בשבט. השבויות היו כפופות לאדנותו ונשמעו לציווים שלו, וכבודו ויוהרתו נשכריו מיכולתו לשלוט בהן, ולכן יוחסה להן תועלת רבה כרכוש. אך בהיותן גם מזכרת ניצחון וגם עדות לכוחו הכופה, ומאחר ששליטתו בהן הייתה הוכחה לגבריותו ולעוצם ידו, לא עלה בדעתו שיינתנו לגברים אחרים בקבוצה זכויות כלשהן עליהן.

שוק העבדים, שפחה, ז'אן-לאון ז'רום

"שוק העבדים" (1866), ז'אן-לאון ז'רום, Clark Art Institute. תצלום: ויקיפדיה

כאשר הורגלו הגברים לחשוב על עבדים ושפחות המזוהים עם האינטרס של בעליהם או נחשבים למשרתים שלהם כעל רכושם הפרטי, קל היה למדי להרחיב את המושג החדש הזה של בעלות פרטית על תוצרי העבודה של האנשים המוחזקים בתור רכוש

כאשר התנהגות כזו של שביית נשים התגבשה לכדי נוהג שגור, ברור היה לכל שלשובה יש זכות לשימוש בלעדי ולניצול בלעדי של הנשים ששבה. וכות נהוגה זו, לשימוש וניצול של מה שבבירור אינו חלק אורגני מהאדם השובה, מייצרת לראשונה את יחסי הבעלות, כפי שהם נתפשים על ידינו. עם הזמן, נשים שהוחזקו כמזכרות ניצחון הוכרו כנשואות לגברים ששבו אותן. התוצאה הייתה סוג חדש של נישואין, שבהן הגבר הוא בעל ואדון. נראה שסוג כזה של בעלות-נישואין הוא המקור של הרכוש הפרטי ובד בבד גם של משק הבית הפטריארכלי. שני מוסדות רבי עוצמה אלו של התרבות הגיעו ממקור אחד.

לא נאריך בתיאור פרטי ההתפתחות של הבעלות על נשים לכדי בעלות על שבויים נוספים [גברים וילדים], וגם לא נוכל להאריך בתיאור התפתחות מוסד הנישואין, שהתפשט ככל שרעיון הבעלות הפרטית קנה לו תומכים. ככל הנראה, הבעלות על טובין שניתנים לצריכה הגיעה זמן קצר לאחר התגבשות מוסד הבעלות-נישואין. הנשים-השפחות של הגבר לא רק סיפקו לו שירותים אלא גם עסקו בפעילות יצרנית, כפי שעשו כל חברי הקבוצה הבזויים – שלא היו לוחמים. וכאשר הורגלו הגברים לחשוב על עבדים ושפחות המזוהים עם האינטרס של בעליהם או נחשבים למשרתים שלהם כעל רכושם הפרטי, קל היה למדי להרחיב את המושג החדש הזה של בעלות פרטית על תוצרי העבודה של האנשים המוחזקים בתור רכוש. ונטייה זו לחיקוי חזקה כל כך, עד שמושג הבעלות הפרטית החל לחול גם על דברים אחרים שהפכו לרכוש. פרי עבודתן של נשים לא נתבע רק בשל התועלת הישירה שבהם לנוחות האדון וצרכיו, אלא גם כהוכחה ניצחת לבעלותו של האדון על אנשי שרת, כלומר כעדות לעוצמתו. קשה להאמין שהלקיחה והצבירה של טובין הפכו לנוהג כללי מתוך התפתחות של השותפות הפרימיטיבית של השבט. סביר יותר שזו הייתה תוצאה ישירה של הבעלות על בני אדם.

תורסטן ובלן (Veblen) היה כלכלן וסוציולוג אמריקאי. ובלן, שנולד ב-1857 והלך לעולמו ב-1929, ביקר את הקפיטליזם וטען שהוא שיטה לא מוסרית ולא יעילה. ובלן נודע עד היום כמי שטבע את המונח החשוב "צריכת ראווה" (באנגלית Conspicuous Consumption), צריכת מותרות באופן מופגן ופומבי במטרה ליצור מעמד חברתי ולשמר אותו. 

במאמר המובא כאן בתרגום עברי, ושראה אור במקור ב-1898 בכתב העת American Journal of Sociology, ובלן טוען ששעבוד האישה וחפצונה הוא המקור להיווצרות הרכוש הפרטי בחברה האנושית. ובלן קשר גם בין מוסד הבעלות ומוסד הנישואין וכתב על כך מאמר חריף שכותרתו "מעמדן הברברי של נשים".

את המאמר תרגם לעברית ד"ר עדו ליטמנוביץ', המתמחה בתרבות חומרית. עבודת הדוקטור שלו עסקה בקשר האישי לחפצים אישיים לפי גאורג זימל וולטר בנימין. 

מערכת "אלכסון" מודה לעדו ליטמנוביץ' על הבאת המאמר המתורגם לקוראי כתב העת.

תמונה ראשית: איפה האישה ואיפה הרכוש - ומה ביניהם? תצלום: איגנסיו קמפו, unsplash.com

Photo by Ignacio Campo on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי תורסטן ובלן.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על מאיפה הרכוש הפרטי?

01
שחק

אוקי, וואו.
תודה למתרגם ולמי שכתב את המאמר הזה לפני יותר מ120 שנה.
ותודה לאלכסון על פרסומו.
מדהים לראות כמה קשה לשים אצבע על רעיונות כל כך משפיעים המוטמעים בבסיס החברה האנושית.

    02
    אמיר פכר

    תאוריה מענינת, ו'נעימה' מבחינה מוסרית.
    אבל איפה ההוכחות?

    לגבי הפרכת התאוריה הקודמת של מקור הרכוש הוצגו הוכחות .
    נ.ב. קראתי איפשהו שלוחם אויב שנשבא מוצא להורג ונאכל

      03
      עדו ליטמנוביץ

      תודה רבה אמיר על תגובתך.
      צריך לקחת את הטיעון של ובלן בערבון מוגבל - המטרה המרכזית שלו היא לא לייצר עוד ספקולציה על מקור הרכוש, כפי שעושים שורת הוגים לפניו, אלא להצביע על הצביעות ביחס לזכויות קנייניות "קדושות" וביחס לנשים בתקופתו.
      עדו

05
דקל

יש קצת בעיה להביא מאמר כה ישן כבסיס לדיון. דברים מעניינים ואולי אפילו פורצי דרך בעת שנכתבו הם די לא רלוונטיים היום. ההתייחסות להמשכיות הגוף ולוודו כמובן לא רצינית בהקשר של בעלות. מאז ומעולם הייתה הנחה שיש אלמנטים "קוסמיים" שמשפיעים על דברים חומריים ומכאן האסטרולוגיה למשל. מה הקשר בין זה לבין בעלות. בתרבויות שהוזכרו יש "אישיןת נפרדת" לעצמים וכזכור לא מזמן בניו זילנד הוכרז נהר ש"אינדיבידואל". כך שמערכות היחסים בין הסביבה והפרט או הקבוצה אינן מסתכמות בחלוקת בעלויות.
בקיצור. קצת אנכרוניסטי אבל כבוד לכותב. דווקא השאלה של התפתחות בעלות עקב שעבוד האשה היא מעניינת - בהקשר הזה מי הבעלים של הילד ומי יצר אותו?

06
ד"ר פנינית צפורי-בקנשטיין

למרבה הצער לכותרת המשנית של המאמר אין אזכור במאמר עצמו. ואם נפרט את הנאמר במאמר וכותרתו נגיע למסקנה העצובה - כל דאלים גבר. מי שיש בידו הכוח והוא חסר איפוק מוסרי ישתלט על כל מה שניתן (כולל נשים, עבדים וכסף) וימציא אידיאולוגיה שלמה כדי להצדיק זאת. "עשיתי, פעלתי, הקרבתי" ושאר לגיטימציות מפוקפקות שמשו את האנושות מאז ומעולם כדי להצדיק שוד ביזה והתעלמות מצרכי האחר והגיעו לשיאי זוועה בימי העבדות ובימי מלחמות. התנ"ך כבר מזמן הזהיר מפני גבהות הלב והיוהרה שמובילות למעשי זוועה שבין אדם לאדם כולל קפיטליזם ורכושנות של בני אדם . חבל שערך חשוב זה של התנ"ך כמעט ואיננו בולט בחיי היום יום אפילו לא אצל אנשים דתיים.

07
יוסף להמן

במאמר כתוב: "במובן היומיומי, רעיון הרכוש אינו קשור אלא לטובין מוחשיים, הניתנים למכירה ובעלי עמידות מסוימת." התרחקנו מאוד מהגישה הזאת לרכוש ולעושר - לפחות בכל הנוגע לכלכלה. לעיתים קרובות קניין רוחני עולה בערכו על קניין מוחשי, ומי שמחזיק במניות או בחשבון בנק הינו בעלים של רכוש שמתבטא באותות חשמליים במחשבי הבנק. מה עם בִּיטְקוֹיְן?