מארק טוויין היהודי

שלום עליכם היה המתעד הגדול של היהודים בעשורים שבהם המושב שגשג והתפרק בו-זמנית. הוא הכיר לעולם את ההומור שאפשר לקורא להתרחק מעט ממצב חסר תקווה -- מההיסטוריה היהודית עצמה
X זמן קריאה משוער: 17 דקות

דרקולה, דון קיחוטה, רובינזון קרוזו: דמות ספרותית זקוקה לגדוּלה מיוחדת כדי להתנתק מיוצרהּ ולזכות בעצמאות. כמו אותם "שירי עם" שנבעו למעשה מעט בודד, נדמה שדמויות כאלה נולדו ישירות מתוך הדמיון העממי ומחקו את הוגיהן לחלוטין. כולם שמעו על פרנקנשטיין; לא רבים מכירים את מרי שלי.

וכך קרה גם עם טוביה, הבדחן הענק מהספרות היידית. עם שלוש בנותיו הכשירות לחיתון, עם אנטבקה, עיירתו הנצחית, עם עוצמתו ופשטותו, נראה שהוא מגיע אלינו היישר מתוך סיפור עם. כמעט צריך להיות מומחה לתרבות יידית כדי לזהות את השם של יוצרו, שלום עליכם. אך גם הוא היה ענק: קולה של יהדות מזרח אירופה, כפי שהסכים כל העולם. הוא היה היוצר של הספרות היהודית המודרנית וכן של ההומור היהודי, כפי שמספר לנו ג'רמי דובר (Dauber) בביוגרפיה חדשה. על מעמדו מעידה התקרית שבה הוא הוצג בפני מארק טוויין בתור 'מארק טוויין היהודי,' שהשיב: "אנא אמור לו שאני שלום עליכם האמריקאי." הלווייתו ב-1916 היתה ההלוויה הפומבית הגדולה ביותר בניו יורק אי פעם.

מצד שני, שלום עליכם לא היה בדיוק שלום עליכם (כפי שמארק טוויין לא היה בדיוק מארק טוויין). הוא היה שלום רבינוביץ', שנולד בפריאסלאב שליד קייב ב-1859. הפסבדונים שלו הוא ברכה ידועה: ידידותית, ביתית, עממית, בדיוק כמו הדמות שהיא מייצגת. וטוביה – טוב, גם זה סיפור. כמו כל דמות מיתולוגית, הוא עוצב ועוצב שוב בתהליך סיפור הסיפורים, והותאם לצרכיהם של אמנים וקהלים שבאו זה אחר זה. האייקון שהקיף את העולם במרכז "כנר על הגג," שמגלם את הנוסטלגיה של השטעטל, המזוהה עם "מסורת" ועם קהילתו הפסטורלית, שונה מאוד מהדמות המורכבת, אירונית ואמביוולנטית שבנה שלום עליכם בסיפורים אפיזודיים שונים לאורך יותר מ-20 שנה, שבמהלכן היה בקשר אינטימי עם קהילת הקוראים דוברי היידיש שלו.

"כנר על הגג" מילא תפקיד מהותי ביצירת זהות יהודית חדשה לדור שאחרי ההתבוללות: ה"מסורת", כעת, הפכה למסורת בעצמה

השינוי הזה, אם נדבר באופן רחב, עומד במרכז הספר Wonder of Wonders: a Cultural History of Fiddler on the Roof. כותרת המשנה של אליסה סולומון צנועה מדי. ספרה הוא למעשה היסטוריה תרבותית של כל היהדות האמריקאית, כפי שמשתקפת בתוצר הידוע ביותר שלה. המחזמר, שעלה לראשונה בשנת 1964, היה סימן לתקופתו. אחרי שני עשורים של היטמעות לאחר המלחמה, שבמהלכם זכו יהודים, כמו קתולים, אט אט לקבלה ציבורית, התחילה הזהות האתנית להטביע את רישומה. כור ההיתוך הוצג מחדש כקערת סלט, והתנועה שה"כנר" עזר להשיק, תוביל בסופו של דבר ל"שורשים." כמה מממנים אפשריים חששו שההצגה תהיה "יהודית מדי." אך למעשה יהודיותה הייתה המפתח להצלחתה.
אך מה בדיוק כללה היהודיות הזו? אם "כנר" סימן את הימים הראשונים של הרב-תרבותיות, הוא ייצג גם את שיאו של תהליך שבו הובטח זיכרונם של יהודי מזרח אירופה בשביל נכדיהם; הם צומצמו לאוסף של סטריאוטיפים מעודדים – עוני ואדיקות, צחוק ודמע, נרות ומרק עוף ו"חום" – ששומרו לא בענבר, אלא בשמאלץ.

ציוריו של שגל, צילומיו של רומן וישניאק (שנערכו כדי להעלים סימנים לשגשוג ומודרניות), ספרים כמו Life Is With People, וכמובן, The World of Sholem Aleichem: חפצי התרבות האלה ביצעו מעין מהלך מסובך בנפשם של היהודים שאך עברו לפרברים, אותם אוניטרים עם כיפות. הם העניקו להם עבר להעריץ, אך כזה שיוכלו גם להותיר בגאווה מאחור.

"לו הייתי רוטשילד," שר טוביה לתושבי טנאפלי וגרייט נק, שחיו חיי נוחות מעבר לכל חלומותיו הפרועים. "כנר על הגג", כפי שסולומון מציינת, משתמש בתמה של ההתאקלמות התרבותית, אך למעשה גם מגלם אותה. טוביה נדרש להתמודד עם שלוש התמרדויות של בנותיו בזו אחר זו. צייטל מתעקשת להתחתן עם אהובה, ולא עם האיש שבחר אביה. הודל הולכת לסיביר בעקבות מהפכן. חווה, במהלומה ניצחת לאביה, נישאת בנישואי תערובת. לבסוף המשפחה מגורשת מאנטבקה. אבל מבין כל השינויים שביצעו יוצרי המחזמר במקור – השמטת סיפוריהן של שתי בנות נוספות, שאחת מהן מתאבדת בגלל לב שבור; התעלמות מעסקיו של טוביה עם יהודים נובורישים; הפחתת הדגש על הזנחתו כאב – הערמומי ביותר קשור לגורלו הסופי של הגיבור. במקור, טוביה נודד למקום בלתי ידוע, והנרטיב שלו מסתיים בנימה של פטליזם ובלבול. במחזמר, הוא וילדיו הנותרים נוסעים לאמריקה. המחזמר הציע את עצמו כמיתוס מוצא. הסיפור שהתחיל על הבמה מסתיים בקהל. זה מי שאנחנו, אמר המחזמר לצופיו, וככה הגענו לאן שהגענו. לחיים!

ג'רום רובינס, צילום מחזרה של סיפור הפרברים ב-1961

ג'רום רובינס, צילום מחזרה של סיפור הפרברים ב-1961

יש לציין שלא היה שום דבר ציני במיזם הזה. סולומון מסבירה שיוצרי המחזמר עברו את אותו "מסע," אותו שחזור של זיכרון תרבותי וגילוי מחדש של שורשים אתניים שהם קיוו שהקהל שלהם יעבור בעקבות ההצגה. הדמות המרכזית הייתה ג'רום רובינס, הבמאי, הכוריאוגרף, ה"קונטרול פריק" והגאון של "כנר". בנעוריו, רובינס ברח מביתו כי התבייש ממה שתפס כחולשה יהודית, וניצר את שם המשפחה שלו, שהיה - בצירוף מקרים משעשע – רבינוביץ'. בעת הכנת המופע הוא שקע במקורות, ערך מחקר שטח אנתרופולוגי בחתונות חסידיות, דובב את אבא שלו בנוגע לילדותו ברוסיה והעלה זיכרונות מסבתו דוברת היידיש הזעירה והאדוקה. רובינס היה מודע לפחים שטומנת הסנטימנטליות, אבל הנימה העולה מהרשימות שניהל בתהליך ההכנה מסגירה את חוסר יכולתו להימלט ממנה. "ספגתי את זה, גמעתי את זה," הוא כותב על מה שלמד, "נתתי לזה לשקוע עמוק בתוכי, ובניתי בשקט מאגר עשיר ומרהיב של ידע קדוש, נוגע ויקר ערך, שאוחסן במקום עמוק ורחוק." כמי שלכד מחדש את תחושות הילדות שלו לגבי מורשת ראויה, הוא לא מסוגל שלא להיות שוב הילד הקטן ההוא. "כנר" אכן היה מחזמר לנכדים המייצג את תפיסתו המסונוורת של נכד.

אינטלקטואלים ומומחים השתלחו במה שראו כלעג לחיים היהודיים בעולם הישן ולעבודתו של שלום עליכם, סוכנם הספרותי הדגול ביותר. אם "מסורת" היא מהותה של אנטבקה, המהות מבחינת המבקרים הייתה אותנטיות. אבל אותנטיות, כפי שסולומון מראה בשנינות, היא מטרה נעה. כשהגרסה המחודשת של שנת 2004, הרביעית במספר בברודווי מאז ההפקה המקורית, העזה ללהק גוי, אלפרד מולינה, לתפקיד הראשי המקודש, כינה אחד המבקרים את המופע, "גויים על הגג." "כנר" מילא תפקיד מהותי ביצירת זהות יהודית חדשה לדור שאחרי ההתבוללות: היהודי ה"תרבותי" שמבעיו האתניים כללו אכילת בייגלים, ביקור בבית הכנסת פעמיים בשנה והאזנה ל"כנר" בהי-פי. ה"מסורת", כעת, הפכה למסורת בעצמה.

אבל כפי שגם סולומון וגם דובר כותבים, שלום עליכם גויס כקמע ל"ארץ הישנה" מהרגע שהתחילו לתרגם את יצירותיו לאנגלית, בערך עם הגעתו האחרונה לניו יורק, כמה שנים לפני מותו. בשעה שהיהודים של 1964 חיפשו קשר אבוד לאבותיהם, הדור של 50 שנה קודם לכן רצה רק להדגיש את ההבדלים בינו לבין אבותיו. היהודים של ההגירה הגדולה ניסו להפוך לאמריקנים. מי אם לא שלום עליכם מייצג את מה שהותירו מאחור? לא זו בלבד שהוא היה הסופר המהולל ביותר של ה"יידישלנד" (כפי שדובר מכנה זאת); הוא היה, מתוך בחירה גאה ומודעת, פולקשרייבר – סופר של העם. בעבודתו, כמו בזו של טוויין, יש שקיפות, אינטימיות, איכות של דיבור פשוט, והומור יבש אך בלתי מתיימר שחשבו אותו בקלות רבה מדי לחוסר עידון, כאילו הוא היה דמות פשוטה הטווה סיפורים על אנשים פשוטים. וכמו במקרה של טוויין, כך מראה דובר, התנשאות כזו מפספסת אותו לחלוטין.

ברוב יצירותיו של שלום עליכם, הקורא הוא היחיד שמבין את הפואנטה. בעזרת מגוון אמצעים – הוא אמן האירוניה – הוא מספר לנו את מה שגיבוריו לא ירשו לעצמם לדעת

שלום עליכם עם משפחתו בניו יורק ב-1889

שלום עליכם עם משפחתו בניו יורק ב-1889

יש חולשות בספרו של דובר. הוא לא מספר לנו הרבה על חייו הפרטיים של שלום עליכם. אנו מופתעים לגלות, בעמוד 242, שהיה לו קשר מורכב עם ששת ילדיו, פשוט כי בקושי היינו מודעים לקיומם. אנו לומדים כמה פופולרי היה הסופר, אבל אנו לעולם לא מבינים בדיוק מדוע. דובר עובר שנה שנה, יצירה יצירה (והייתה כמות אדירה של יצירות – סיפורים, נובלות, מערכונים, סטירות, מאמרים, מחזות) ומציב את זכוכית המגדלת שלו קרוב מדי לפני השטח בניסיון לספק לנו תמונה ברורה של השלם. הוא גם לא אומר הרבה על "החיים שלאחר המוות" המוזכרים בכותרת המשנה שלו – גורל יצירתו של שלום עליכם בעשרות השנים שחלפו מאז מותו.

אבל דובר, מומחה לספרות יהודית מודרנית, מצטיין בהצבת הסופר בהקשר הספרותי וההיסטורי שלו. שלום עליכם היה המתעד הגדול של הקיום היהודי בתחום המושב בעשורים שבהם הוא שגשג והתפרק בו-זמנית. תחום המושב היה גטו טריטוריאלי נרחב שאליו הגבילה האימפריה הרוסית את תושביה היהודיים, ושבו, לפרקים, היא דיכאה ותקפה אותם, ואף הורידה אותם מנכסיהם (האזור מקביל בקירוב לאוקראינה, מולדובה, בלארוס וליטא המודרניות, וכן נתח נכבד מפולין, כולל ורשה – למעשה האיחוד הפולני-ליטאי הישן שרוסיה סיפחה במאה ה-18). עד 1897, האזור כלל חמישה מיליון יהודים, כמעט חצי ממספר היהודים בעולם. רובם המכריע דיברו יידיש, ויותר מחצי מהם לא ידעו קרוא וכתוב.

לקראת סוף המאה התחוללו שינויים אדירים בחייהם. ההתנקשות בצאר ב-1881 (דובר מכנה זאת אירוע החניכה של ההיסטוריה היהודית המודרנית) הציתה סדרה חסרת תקדים של רדיפות: גל הפוגרומים הראשון; הגבלות על תנועה, השכלה ובעלות; גירושים מאזורים כפריים אל עיירות ועיירות קטנות (קרי, שטעטלים, שלא היו יהודיים באופן בלעדי). האירועים גם הציתו הגירה המונית, בעיקר לאמריקה, שתסתכם ביותר משני מיליון אנשים. באותו זמן האימפריה עברה מודרניזציה מהירה, והיהודים עברו מודרניזציה יחד איתה. כל הקונפליקטים שאנו נוטים לראות כייחודיים לחיים היהודיים העכשוויים טרדו כבר את אותו עולם "על-זמני." ההקפדה על המסורות הדתיות הלכה והתמעטה. האמונה הלכה ודעכה. הילדים שכחו "מי הם," וההורים הרשו זאת – או ניסו להילחם בזה. כסף חדש זרם פנימה ושיבש את ההסדרים והערכים הישנים. זוהרה של המודרניות המערבית שטף את תחום המושב ופיתה יהודים לסוציאליזם, חילוניות ואלילים אחרים, וכמובן למקצועות ולערים.

שלום עליכם ראה את ההתרחשויות האלה וכתב עליהן, בין השאר כי הוא חי אותן. הוא נולד בעיר אבל גדל בשטעטל. אביו, נחום, היה סוחר עשיר שהידרדר לעוני בשנות העשרה המוקדמות לחייו של שלום. נחום היה שומר מצוות ומשכיל, תומך אדוק של ההשכלה היהודית, עם אהבתה לתרבות האירופית. שלום למד בתחילה בחדר, אבל אחר כך בתיכון חילוני, שם הוא זיהה את ייעודו באמנים הרוסים ובקלאסיקות המערביות. ואז התרחש דבר כאילו מתוך אגדה. כשעבד כמורה פרטי התאהב שלום בתלמידתו, ביתו של מנהל אחוזה עשיר – אם כי המילה "עשיר" היא כנראה לשון המעטה. הרומן התגלה; המורה פוטר; הנערה התעקשה; הנאהבים התאחדו לבסוף. פחות משנתיים לאחר מכן מת אביה בפתאומיות והפך את שלום בן ה-26 לאחד היהודים העשירים ביותר במזרח אירופה.

הסופרים היהודים באודסה 1910. מימין לשמאל: ח"נ ביאליק, בן-עמי, שלום-עליכם, מנדלי מוכר ספרים

הסופרים היהודים באודסה 1910. מימין לשמאל: ח"נ ביאליק, בן-עמי, שלום-עליכם, מנדלי מוכר ספרים

בשלב זה הוא כבר היה סופר; למעשה, הוא כבר היה "שלום עליכם." במהרה הוא החל לנצל את הונו - כמוציא לאור ופטרון, אך מעל לכול כסופר – כדי לעצב את עתיד הספרות היידית. כלל לא בטוח שכבר הייתה קיימת ישות כזאת. יידיש הייתה "עגה," לשון הכלאיים של המטבח והרחוב, עירוב בלתי מתוקנן של גרמנית, עברית, סלבית וכל שפה אחרת שהיהודים האשכנזים קלטו במהלך הגירתם בת המילניום מזרחה מחבל הריין. כשהמשכילים התחילו, בסביבות אמצע המאה ה-19, ליצור ספרות יהודית מודרנית, הם פנו לעברית, שנתפסה כלשון טהורה וקלאסית. בצד השני של הספקטרום, כשהספרות החילונית התחילה למלא את היידישלנד, היה ה"שונד", או הזבל, של הספרות היידית הפופולארית, מלודרמות מתחנחנות שלא היו קשורות כלל לחיי קוראיהן.

משימתו של שלום עליכם הייתה ליצור ספרות שתדבר על העם, אל העם, בלשון העם. אם הציונות, שהתעוררה באותה תקופה, הייתה גרסה מאוחרת של הלאומיות הפוליטית, התנועה הספרותית היידית הייתה גרסה מאוחרת למה שעמים אירופיים אחרים כבר עשו: יצירת מסורת אסתטית גבוהה מחומריה של התרבות העממית. בדומה לג'ויס, רק עם הרבה פחות חשיבות עצמית, חתר שלום עליכם לחישול התודעה הבלתי קיימת של הגזע שלו. המשמעות של היותו פולקשרייבר לא הייתה טיהור הדיאלקט של השבט שלו, אלא ניצול מלא של משאביו, שילוב של כל צורות הביטוי שהאנשים צברו לאורך ההיסטוריה הבלתי מתועדת של הדיבור היומיומי שלהם. שלום עליכם אהב לשחק עם ביטויים, הוא היה אמן של פתגמים והתענג במיוחד על הקללות הווירטואוזיות של עקרות הבית היהודיות. לעתים קרובות הוא בנה את סיפוריו כאגדות עם, או כמו בדיחות. הצורה האהובה עליו הייתה המונולוג – כמו סיפוריו של טוביה – והוא אהב לאפשר לדמויות שלו לספר סיפורים נפתלים.

שלום עליכם אהב לשחק עם ביטויים, הוא היה אמן של פתגמים והתענג במיוחד על הקללות הווירטואוזיות של עקרות הבית היהודיות. לעתים קרובות הוא בנה את סיפוריו כאגדות עם, או כמו בדיחות

אבל לב הישגו היה ביידיש עצמה. בשביל סופרים רבים אחרים היה האתגר טמון בעיצוב לשון ספרותית אחידה מתוך ההטרוגניות הכאוטית של השפה. שלום עליכם התענג על הכאוס ומינף אותו לעיצוב ובידול דמויותיו במגוון דרכים. הוא לכד את האופן שבו השפה התפתחה בשעה שדובריה חוו זעזועים ושינויים בחייהם; הגיוון שביידיש היה כרונולוגי, לא רק גיאוגרפי. שלום עליכם התאים גם את הפרופורציות של הגרמנית והסלאבית כך שישקפו את הרקעים והגישות של דמויותיו. יידיש היא שפה המודעת בכל עת להיותה תרכובת של שפות אחרות – ואחת מהן היא שפתו של אלוהים. המשחק על אלוזיות וציטוטים ליטורגיים ומקראיים, בייחוד לנוכח הבס של היידיש המדוברת – "שפת הקודש" נגד "שפת האם" – מהותי באופן שבו שלום עליכם מבליט את מרקם התודעה היהודית של דמויותיו.

הייתה לו גם חיבה לטיפוסי. בניגוד למודרניסטים אחרים, הוא נמנע מחוויות קיצוניות. הדמויות שלו אמנם היו נבדלות להפליא, אך תמיד היו "מהאנשים ההם": אלה שמשתחצנים, שבורחים מהצל של עצמם, אלה שלעד יצליחו לרמות אותם – חייטים, מורים, סוחרים זעירים, אנשים קטנים. אבל ייתכן שדמותו הגדולה ביותר היא שלום עליכם, האדם שלא רק חיבר את הסיפורים, אלא לעתים קרובות היה חלק מהם. הוא המאזין, בן השיח, כלי הקיבול למעשיותיהם של האנשים (הוא, למשל, האדם שטוביה מבדר בצרותיו). שלום עליכם משתמש בכלי המטא-בדיון, הרפרטואר המודרניסטי של מסגרות ומסכות, לא כדי להרחיק אותנו אלא כדי לקרבנו, לא להסתיר אלא לקדם בברכה. הוא ליווה את יהודי רוסיה בכל צעד ושעל בדרכם ההיסטורית. סיפורי טוביה – תשעה, המסופרים כולם בין השנים 1894 ל-1916 – נפרשים בזמן אמת. טוביה מזדקן; שלום עליכם מזדקן. תחום המושב עובר, בדמותו של אדם פשוט, מחזורים של תקווה וייאוש.

שלום עליכם מבקר בניו יורק ב-1906, ותוך שנה הוא מוליד את הדמות השנייה האהובה ביותר בקנון שלו, ילד יתום בשם מוטל, הנוסע, ברומן הקרוי על שמו, עם משפחתו המורחבת וכל חושיו, מהשטעטל לאמריקה – דוגמה נוספת ליכולתו יוצאת הדופן של יוצרו לתפוס ולגבש מתוך חוויה קולקטיבית. מוטל מגיע מכתריאליבקה, יוֹקְנָפָּטוֹפָה של שלום עליכם, השטעטל שבנה בדמיונו. זו אינה אנטבקה של ה"כנר". אין הרבה שירה. הדגש של שלום עליכם בתארו את יהדות מזרח אירופה אינו על מודרניזציה, או רדיפה, ואפילו לא דת; הדגש הוא על עוני. ולא מדובר בעוני ציורי; האנשים שם מומחים לרעב, ורק לפי קולו של אדם הם יודעים עד כמה בדיוק הוא רעב. עוני לא מוביל למעלות טובות. בכתריאליבקה יש קנאה, טינה ושנאה כלפי העשירים. יש צער, גנבה וכל סוגי התהפוכות הביתיות. במילים אחרות, ישנו טבע האדם. אבל מעל לכול יש חלומות.

הטיפוס האהוב על שלום עליכם היא השלימזל, אותו קורבן לגורל ולאנשים אחרים. חלומותיו מוגבלים לעולמו הקטן. הם מתבוססים ב"בוץ הידוע של כתיראליבקה," ועוסקים בכבוד ובהון. עם בוא הרכבת ושוק המניות, האגדות על רוטשילד והשמועות על אודסה, הוא טועה טעות מרה ומנסה לממש את חלומותיו האלה בממלכה הבלתי מוכרת של הכלכלה הספקולטיבית החדשה. הדמות השלישית בפנתיאון של שלום עליכם הוא הפתי המכונה מנחם-מנדל, גיבור הכרך הקרוי על שמו, המצליח תמיד להביא את תוכניותיו רק עד הנקודה שבה הן מתנפצות. בצד האחר של מכתביו (סיפוריו אפיסטולריים), בכתריאליבקה, ממתינה המציאות העגומה של חיי המשפחה. גברים כילדים, היהודים של שלום עליכם שואפים לעולם גדול יותר, ולעתים אף לעולמם של הגויים – קצת אמנות, קצת ממון, קצת אוויר, קצת חופש מנטלי – אך במוקדם או במאוחר הם מוצאים את עצמם כבולים שוב לחדר, לשדכן, לאישה.

טוביה החולב, פוסטר ביידיש מווילנה

טוביה החולב, פוסטר ביידיש מווילנה

זה ההומור היהודי ששלום עליכם הכיר לעולם – אף על פי שהוא בהחלט לא המציא אותו, כי כוח אדיר כל כך, שאדם אוחז בו באופן אינסטינקטיבי כל כך, אינו אלא תוצר של תרבות שלמה. הייחוד שלו, כפי שאומרים לעתים קרובות, הוא עובדת היותו מכוון לעצמי. ההומור היהודי מתגלה במרווח שבין המציאות לחלום, המציאות לצדק. הוא תופעה לאומית לחלוטין, שהרי ההיסטוריה היהודית היא בעצמה מעין בדיחה קודרת, דרמה אירונית של עקירה בלתי פוסקת המתרחשת על רקע רעיון בחירת עם ישראל ("אלי, אלי!", אומרת השורה של וודי אלן. "מה עשית לאחרונה?"). מטרת ההומור היהודי היא לאפשר לאדם להתרחק מעט ממצב חסר תקווה. על-ידי חיפוש עמדה רטורית חדשה, הוא גובר על הבדיחה. וכשהוא צוחק, כלל לא משנה שהבדיחה על חשבונו.

ובכל זאת, ברוב יצירותיו של שלום עליכם, הקורא הוא היחיד שמבין את הפואנטה. בעזרת מגוון אמצעים – הוא אמן האירוניה – הוא מספר לנו את מה שגיבוריו לא ירשו לעצמם לדעת. גדולתו של טוביה שוכנת בהיותו יוצא מן הכלל. הוא שלימזל שמספק פרשנות על השלימזליות שלו ("הייתי אז... חי עם אשתי ובנותיי בעירום ובחוסר-כול, כולנו גוועים ברעב שלוש פעמים ביום, ערב ובוקר וצהריים" [מתוך "טוביה החולב", תרגום: י.ד. ברקוביץ, הוצאת דביר, 1956]). הוא איוב עם פאנצ'ליין, קפקא שעדיין לא איבד את אמונתו. הדבר שמותיר עלינו את הרושם הגדול ביותר ב"כנר" הוא בדידותו. אין כאן שטעטל; אנטבקה היא בסך הכול שם של מקום שבו חיות כמה דמויות. טוביה הוא אחד מאותם יהודים כפריים החיים בכפר קטן בקרב הגויים. כשהוא עובר ביער במסלול החלוקה שלו, ומותיר את בנותיו לתכסיסיהן הרי הגורל, בן שיחו היחיד הוא אלוהים. טוביה ידוע – גם בסיפורים – בצורך הכפייתי שלו לצטט את התנ"ך. אבל הציטוטים הם רק חצי מהעניין. כמו כל מלומדי התלמוד, טוביה מפגין את גאוניותו בפרשנות: הפרפראזות או השנינות היידיות שהוא מוסיף דרך קבע ("לא המתים יהללו יה, קדחת מבינים הם איך יש להודות ולשבח לאלוהים על הטובות שהוא גומל להם" [מתוך "טוביה החלבן: סנדר בלאנק; סטמפניו", תרגום: אריה אהרוני, ספריית פועלים, 1997). הוא לא מדבר עם אלוהים. בהתאם למסורת של בני עמו, הוא עונה לו. הוא מגלם את הסיבה שבגינה כדאי להישאר יהודי, לפי אלוהים: זה עדיף מאשר להיות לבד.

היהודים של שלום עליכם שואפים לעולם גדול יותר, ולעתים אף לעולמם של הגויים – קצת אמנות, ממון, קצת חופש מנטלי – אך במוקדם או במאוחר הם מוצאים את עצמם כבולים שוב לחדר, לשדכן, לאישה

כמה מבני עמו של שלום עליכם יישארו יהודים בסופו של דבר? זו הייתה שאלה פתוחה. הסופר – שלא שמר מצוות, דיבר רוסית בבית ונתן לילדיו שמות כגון אמה ומישה, לא מוטל, או הודל או צייטל – היה אמביוולנטי מאוד לגבי התבוללות. ב-1911, בשלב מאוחר בקריירה – תקופה, לפי דובר, שבה הוא התחיל להרגיש שעולם השטעטל הולך ונעלם – הוא פרסם קובץ שנקרא "סיפורי רכבת". אלה סיפורים על יהודים בתנועה, סוחרים הנדחקים, במחלקת תיירים, ברחבי תחום המושב, ויש בהן סוג דמות שאפשר לכנות "האיש ברכבת." האיש ברכבת, באופן כללי, כבר אינו שלימזל. הוא יהודי המסתגל למודרניות. הוא בחור חכם, מנצל הזדמנויות, אולי אפילו בעל יוזמה. הוא בדרכו לקייב, ואולי בדיוק חזר מבואנוס איירס. הוא מרמה את חברת הביטוח, או את הנוסעים האחרים בקלפים. אבל הוא כבר לא בטוח, באופן מוחלט, מי הוא. ב-"בגלל כובע" [מופיע בקובץ "סיפורי תוהו" בהוצאת כתר (2010), תרגום: דן מירון. הציטוטים הבאים בפסקה לקוחים מתרגום זה], סוכן נדל"ן המתעורר מתנומה בתחנה, לוקח בטעות את הכובע של חברו לספסל, קצין רוסי. הוא רצה שיתייחס אליו כמו לשכן ("להיות גוי... זה כנראה בכלל לא גרוע"), וכעת זה המצב. אבל בשעה שהכרטיסן מוביל אותו לקרון המחלקה הראשונה ("יבוא איתי, הוד מעלתו"), הוא לא מבין מה קורה. הוא רואה את עצמו לרגע במראה – וחושב שהוא עדיין חולם בתחנה. הוא הצליח להתבולל, וכעת הוא לא מצליח לזהות את עצמו.

ב"קְלַנְפים", סיפור מאוחר נוסף, המעגל נסגר. הכפירה חדרה לעיירה עצמה. כל הגברים הצעירים מכורים לקלפים, הנתפסים כמעין אנטי-אורתודוקסיה. הם משחקים כל היום וכל הלילה בבית שהם מכנים "קלֵייזל" (בית תפילה), מעשנים בשבת, אוכלים חזיר וקוראים ספרים חילוניים. יום אחד הם זוכים לביקור מזוג גברים במחלצות חסידיות מלאות, שאוספים לכאורה כסף בשביל ישיבות. מהם ריבועי הקרטון המוזרים האלה?, רוצים השניים לדעת ("קלנפים" הוא הניסיון המוצלח ביותר שלהם לבטא את התשובה). הם יושבים לשולחן, וכצפוי מרוקנים את הקופה. בפעם האחרונה שאנו רואים אותם הם עוזבים את העיירה, מגולחים ולבושים באופנתיות, ומפגינים בוז לקורבנותיהם. וכעת לא המודרניות היא משחק של תחפושות; אלא המסורת. בדיוק כמו שהיה כשהעלו את "כנר על הגג."

ויליאם דרסביץ (Deresiewicz) הוא סופר ומבקר ספרות אמריקאי. ספרו הקרוב הוא: Excellent Sheep: The Miseducation of the American Elite and the Way to a Meaningful Life.

©2013 The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Media Services, Inc.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ויליאם דרסביץ, Atlantic.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על מארק טוויין היהודי

01
זיו ג

דמיון נוסף בין מארק טווין (השם הספרותי סמיואל לנגהורן קלמנס) לשלום עליכם נמצא גם בתרגום לאנגלית של הספר "מוטל בן פייסי החזן". באנגלית הספר נקרא Adventures of Mottel, the Cantor's Son - בהשראת הספר "הרפתקאותיו של הקלברי פין", הדמות המזוהה כל כך עם מארק טווין.