מגורשים בארצם

נשיא אכזרי, בנקאים תאבי בצע, גזענות גלויה ואכזריות בכסות של פרויקט לאומי סללו את נתיב הדמעות של הילידים האמריקנים
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

כשעזבו הם החניקו את דמעותיהם, ונגעו בעלי הסתיו בפעם האחרונה. אנשי הצ׳וקטאו נלחמו לצדו של אנדרו ג׳קסון במלחמת 1812, ונציג הממשל האמריקני הבטיח להם בתמורה חזקה על אדמתם. למרות זאת, כעת הם אולצו לנדוד מערבה, האומה הילידית הראשונה שהוגלתה מאדמות אבותיה מכוחו של החוק להעברתם של האינדיאנים שהתקבל בשנת 1830 על ידי ממשל הנשיא ג׳קסון. הם נטשו את בתי הספר, גלגלי הטוויה וסדנאות הנגרות שהם בנו בכל רחבי השטח הקרוי היום מיסיסיפי, אנשי הצ׳וקטאו יצאו למסע מפרך לאוקלהומה. הפינוי שלהם היה ״ניסוי בחיי אדם״, כפי שחבר קונגרס מטעם מסצ׳וסטס הזהיר. הניצולים כינו את ביתם החדש בשם ״ארץ המוות״.

עבור הלבנים במיסיסיפי, הגירוש היה כמו לזכות באוצר מפתיע, והם מיהרו לפלוש לבתיהם של הצ׳וקטאו, לקצור את יבוליהם ולחמוס את רכושם

עבור הלבנים במיסיסיפי, הגירוש היה כמו לזכות באוצר מפתיע, והם מיהרו לפלוש לבתיהם של הצ׳וקטאו, לקצור את יבוליהם ולחמוס את רכושם. במהלך העשור שלאחר מכן, ארצות הברית חזרה על אותו דפוס פעולה מאוהיו ועד אלבמה, וגירשה כ-80 אלף נשים, גברים וילדים אל מעבר לנהר המיסיסיפי, אל השוליים המערבים של האימפריה האמריקנית חסרת הבושה. ״הם מחוץ לנו״, קבעה ועדה של הסנאט, ״ובמקום שיישאר לעד מחוץ״. יותר מ-25 אלף ילידים אמריקניים מתו.

בספרו Unworthy Republic, קלאודיו סונט, היסטוריון מאוניברסיטת ג׳ורג׳יה, מציג את השילוב הנורא בין בגידה של אנשי הממשל, הגירושים ההמוניים והאלימות הקטלנית שהגדירו את שנות השלושים של המאה ה-19. שניים מטיעוניו המרכזיים – כי הגירושים ההמוניים לא היו בלתי נמענים וכי מדובר ב״נקודת מפנה בחיי הילידים ובחייה של ארה״ב״ – מקובלים על מרבית החוקרים. הטיעון השלישי שלו, לפניו מדובר בהליך מתוכנן ״חסר תקדים״ בתולדות האומה האמריקנית, מזמין ויכוחים על היסטוריה ארוכה יותר של גזל אדמות.  אבל תרומתו הגדולה ביותר של סונט היא החיבור שבין נראטיב הגירוש והראייה המחודשת של הקפיטליזם, המדגיש את מרכזיותה של העבדוּת  בהתפתחות הכלכלית של ארה״ב: הוא עוקב אחר הכסף, חוקר ביסודיות מסמכים של חברות ורישומים של הממשל, כדי להראות כיצד בנקאים בבוסטון ובלונדון מימנו את העבודה המלוכלכת של הגירוש, בשיתוף פעולה עם ספקולנטים מן הדרום. התוצאה היא סיפור מצמרר של תאוות בצע ואכזריות גזענית, המגדירה תקופה מרכזית בתולדות ארה״ב ובתולדות הילידים גם יחד.

צ'וקטאו, מושולאטוביי

"תמיד הלכנו בנתיבי השלום של הלבנים", אמר מושולאטוביי - מנהיג בני הצ'וקטו שלחם לצד אנדרו ג'קסון ב-1812, ניסה להיבחר לסנאט ב-1830 והוביל את עמו למחוזות הגירוש, דיוקן ב-Smithsonian. תצלום: ג'ורג' קייטלין, ויקיפדיה.

משנת 1800 ועד 1820, ארה״ב גזלה בכוח משכניה הילידים שטחי אדמה בגודל של יותר ממיליון וחצי קילומטרים רבועים

זהו גם הסיפור על כך – שלמרות כל הכסף שהלבנים עמדו להרוויח – הגירוש כמעט לא התממש, הודות לסערה של מחאות מצד ילידים ותומכיהם הלבנים שפעלו לטובתם. ואחרי ההתרחשות, נותרו ההשלכות, שעמן – כפי שסונט טוען בצורה משכנעת – אין לנו ברירה אלא לנסות ולהתמודד עד עצם היום הזה.

הגירושים הגדולים של שנות השלושים של המאה ה-19 החליפו את המדיניות הפדרלית הקודמת, שעודדה היטמעות תרבותית והתרחבות הדרגתית. מראשית שנות התשעים של המאה ה-18, נציגי ממשל התפרשו בכל רחבי מזרח צפון אמריקה, ודחקו בתושביה הוותיקים של היבשת לשנות את אורחות חייהם: ללבוש מכנסיים ארוכים, להשתמש במחרשות, להתפלל לישוע. המדיניות הייתה פטרנליסטית ומרושעת, כלי בידיה של האימפריה. אבל הילידים שיתפו פעולה, מטעמים אסטרטגיים, ואימצו את מנהגי ״התרבות״ – כמו בתי ספר וטקסטים מיסיונריים – שיוכלו להועיל להם. לעתים, ילידים ומתיישבים חדשים – המשפחות הלבנות, אשר בשלהי המאה פשטו על המקום בהמוניהן – חיו זה לצד זה. אנשי צ׳וקטאו היו ״שכנים די טובים״, נזכר נציג ממשל ששמח מאוד לחלוק את מזונם ולשכור את שירותיהם כפועלים בחווה ״תמורת שכר סביר לגמרי״.

באמצע שנות העשרים של המאה ה-19, פוליטיקאים אמריקניים תמכו בהתלהבות ב״מדיניות התירבות״ הזו, בטענה כי הצלחתה ברורה לכל. הילידים החלו מסתגלים, ואילו ארה״ב זכתה בוויתורים חלקיים ובודדים על שטחי אדמה, בתהליך שהואץ על ידי מלחמת 1812. משנת 1800 ועד 1820, ארה״ב גזלה בכוח משכניה הילידים שטחי אדמה בגודל של יותר ממיליון וחצי קילומטרים רבועים.

אבל הילידים האמריקנים עדיין שלטו במיליוני קילומטרים רבועים ממזרח למיסיסיפי, ובעיקר בדרום. בשנות העשרים של המאה ה-19, כחמישית משטחה של אלבמה כיום, היה בבעלותם של  שבטי הקריק; מחצית משטח מיסיסיפי הייתה שייכת לאנשי צ׳וקטאו וצ׳יקאסו. האדמות החקלאיות שלהם היו מן השחורות והפוריות בעולם, אדמות שעשויות היו להפוך אנשים למיליונרים – בעיקר לאחר עיבוד אינטנסיבי, על ידי פועלים שהועבדו בפרך. למעשה, ילידים דרומיים עשירים היו באותה עת בעליהם של אלפי עבדים שחורים.

אחד מכותבי הטורים מג׳ורג׳יה הזכיר לקוראיו את ״הזכויות הבלתי מעורערות שלכם לעבדים ולאדמותיהם של האינדיאנים!״

לבנים דרומיים התאוננו ואז רטנו. הם הביטו בילידים האמריקנים – המעונבים והמצטטים פסוקים מהברית החדשה – אשר עיבדו את האדמה הזו, וחשו ״להט״, כפי שציין אחד המבקרים. עיתונים הפיצו את המגפה. אחד מכותבי הטורים מג׳ורג׳יה – שחשש שמא פוליטיקאים מן הצפון יתנגדו להשתלטות נוספת על אדמות ילידים בדרום, ולכן יאיימו על כוחם של בעלי העבדים – הזכיר לקוראיו את ״הזכויות הבלתי מעורערות שלכם לעבדים ולאדמותיהם של האינדיאנים!״

אנדרו ג'קסון

אנדרו ג'קסון (דיוקן מאת תומס סאלי משנת 1824), הנשיא השביעי של ארה"ב: שאיפות לגדולה, ציניות וחמדנות קטלנית. תצלום: הסנאט של ארצות הברית, ויקיפדיה

אבל איך אפשר להצדיק את פינוים של אנשים שבעצם אימצו את אורחות החיים של האמריקנים הלבנים, כפי שהממשלה עצמה תבעה מהם? קודם כל באמצעות שקרים. אף שהאוכלוסייה הילידית במזרח צפון אמריקה הייתה יציבה, וכנראה אפילו הלכה גדלה, תומכי הגירוש טענו את ההפך: אם האמריקנים הלבנים לא יעבירו אותם מערבה, ייגזר על הילידים להיעלם. היו מי שהאשימו את ילידי אמריקה במפלתם לכאורה, והתעקשו לומר כי הם צדו יותר מדי וגידלו פחות מדי יבולים – האשמות שסתרו את המציאות, שכן הילידים התמחו בחקלאות. עִזבו או היעלמו – זו הייתה בדיה שנועדה לשמש את הלבנים והגשימה את עצמה, ואפשרה למצדדי הגירוש להתנער מאחריות ובו זמנית להציג את עצמם כגיבורים הומניטריים.

מנהיגי הקריק ביקרו ״הכרזות שנועדו במיוחד להטעות אנשים טובים״. ״אנו חוזרים ואומרים״, כתב בייאוש עורך ה-Cherokee Phoenixאליאס בודינו, ״כי אוכלוסיית הצ׳רוקי אינה בירידה״. אבל לאמריקנים הלבנים היה קל יותר להאמין למה ששירת את האינטרסים שלהם. ספרו של ג׳ימס פנימור קופר ״המהוקיני האחרון״ – שראה אור בשנות 1826 והפך את המיתוס של האינדיאני ההולך ונעלם לאבן פינה רומנטית בזהות האמריקנית הלבנה – נמכר כמו לחמניות חמות.

חודשים ספורים בלבד לאחר שאנדרו ג'קסון נבחר לנשיאות, הוא הציע את החקיקה המפורסמת שלו: חוק שאפשר לו בפועל לדחוק את כל השבטים הילידים אל מערבה מן המיסיסיפי, באמצעות קביעת ״תמורה״ – שטחים לא מוגדרים במערב תמורת אדמות המולדת שלהם במזרח. הצעד הזה, לדבריו, נועד להציל אותם מהיכחדות

אנדרו ג׳קסון התפרסם במהלך מלחמת 1812 כלוחם בחזית, מחסלם של אנשי הקריק. חודשים ספורים בלבד לאחר שנבחר לנשיאות, הוא הציע את החקיקה המפורסמת שלו: חוק שאפשר לו בפועל לדחוק את כל השבטים הילידים אל מערבה מן המיסיסיפי, באמצעות קביעת ״תמורה״ – שטחים לא מוגדרים במערב תמורת אדמות המולדת שלהם במזרח. הצעד הזה, לדבריו, נועד להציל אותם מהיכחדות.

מאחר שהצעד לא עלה בקנה אחד עם ההיטמעות ההדרגתית של ״מדיניות התירבות״, אותו ״גירוש המוני של ילידים בחסות המדינה״, לדברי סונט, עורר התנגדות חריפה. ילידים שיגרו דיפלומטים לוושינגטון, פרסמו פמפלטים והגישו אלפי בקשות לקונגרס. אוונגליסטים לבנים מן הצפון – שהמיסיונרים שלהם חיו בתוככי קהילות ילידיות במשך עשרות שנים – שוכנעו על ידי טיעוניהם ונכנסו לפעולה. מנהיגי המיסיונרים כתבו עוד ועוד מאמרי מערכת; תושבי פנסילבניה הודו שהם עצמם ״פולשים״; נשים לבנות עברו מדלת לדלת והחתימו על עצומות משלהן, וספגו לעג מן הציבור שראה בכך התערבות בפוליטיקה שאינה יאה לאישה. חבר הקונגרס אדוארד אוורט (Everett) ממסצ׳וסטס אפילו מחה על שמו של החוק. ״העברה״, הוא זעק, ״היא מילה רכה... ומילים הן מטעות״. תוצאות ההצבעה היו כמעט שקולות: 102 חברי הבית בעד, ו-97 קולות נגד, של מצביעים כעוסים שהיו מנצחים אם סעיף שלוש החמישיות הידוע לשמצה בחוקה לא היה מעניק לבעלי עבדים יתרון.

צ'וקטאו, פושמאטאהה

"הגנרל האינדיאני", פושמטאהא, האמין בארה"ב ומת ב-1824 מזיהום נשימתי, באמרו שוושינגטון הבירה היא מקום טוב למות בו. דיוקן מאת צ'רלס בירד קינג. תצלום: ויקיפדיה

חוק ההעברה של ג׳קסון לא פעל בחלל ריק. היו סביבו גם קריאות למלחמה של ממש, ולעתים אף ל״צעדי חיסול״, ובכלל זה מלחמת ארה״ב באנשי הסאק (שהתרחשה במערב התיכון בשנת 1832) והמלחמה השנייה בין ארה״ב לאנשי סמינול (בפלורידה, בין 1835-1842). במקביל התקבלו גם בג׳ורג׳יה, אלבמה ומיסיסיפי, חוקים שקבעו ריבונות על האומות הילידיות בשלהי שנות העשרים ובשנות השלושים של המאה ה-19, ואשר כפו עליהן את ההיררכיה הגזעית של הדרום, ומנעו מהן את הגנת החוק. מטרת המדינות הייתה לאיים על הילידים כדי שיברחו. קחו למשל את גברת אוּסונאלי (Oosunaley), אישה משבט הצ׳רוקי אשר ביחד עם חברתה, הבריחה שריף חמוש מג'ורג׳יה שניסה לאנוס אותה. היא ניגשה לשופט ״והראתה לו את פצעיה״, דיווחה - Cherokee Phoenix, אולם נאמר לה כי ״לא ניתן לקבל עדות מאינדיאנית״. חוקי מדינה אלה עמדו בניגוד להסכמים פדרליים קודמים שלטענת הילידים, אמורים היו לגבור עליהם. בשנת 1832, בית המשפט העליון של ארה״ב הסכים, ואישר נחרצות את סמכותו של הממשל הפדרלי. אולם ג׳קסון סירב ליישם את החלטת בית המשפט.

התוצאה הייתה כיבוש באמצעות חוק, ובאמצעות התעלמות מן החוק. ״כל הכבוד, חברים! בואו נגנוב כל מה שנוכל״, צחק משקיע בג׳ורג׳יה, בעת ששותפיו בזזו רכוש

התוצאה הייתה כיבוש באמצעות חוק, ובאמצעות התעלמות מן החוק. ״כל הכבוד, חברים! בואו נגנוב כל מה שנוכל״, צחק משקיע בג׳ורג׳יה, בעת ששותפיו בזזו רכוש כמו ילדים הממהרים לחבוט בפיניאטה. חיילים ופולשים אנסו אימהות ובנותיהן, גירשו משפחות מבתיהן באלות ובשוטים, ״ואז ישנו במיטותיהם שהיו עדיין חמות״, כותב סונט. משפחות ברחו ליערות ולביצות, ורעבו, כיוון שכל מה שהיה להן לאכול היה קליפות של עצים. מבועתים ממה שיקרה אם הבוזזים הלבנים ישמעו אותן, אימהות נמלטות חנקו את תינוקותיהן הבוכיים, ואז החניקו את בכיין שלהן.

רובה, ספרינגפילד

רובה מתוצרת ספרינגפילד, עליו נכתב שהוא "שינה לנצח את החיים בערבות של אמריקה הצפונית". תצלום: מוזיאון הורנימן, אנגליה

אל תוך התיאור הזה של הגירוש, סונט משלב תובנות בנוגע להתפתחות הקפיטליזם האמריקני. הוא מראה כיצד פוליטיקאים מן הדרום – הידועים יותר בשל ניצול לרעה של הכוח הפדרלי – שיתפו פעולה עם צפוניים כדי להשתמש בגדודים של שוטרים, סוכנים, פקידים וחיילים לתמיכה בגירוש, בהשקעה כספית בלתי נתפשת: סונט מעריך כי במונחים של היום, מדובר במיליונים לכל מגורש, סכום שכלל את הוצאות המבצעים הצבאיים של הצבא נגד השבטים הילידים. בנוסף למימון הלחימה, הכסף הזה מימן פקידים מושחתים, קבלנים פרטיים, וספקים אופורטוניסטים שביחד העבירו אנשים מערבה בזול ואז הכניסו את הרווחים לכיסיהם. מעט בלבד הגיע ישירות לילידים, שנאלצו לנדוד בנתיבים מוכי כולרה ללא טיפול רפואי, להתגונן מפני היפותרמיה באמצעות סמרטוטים בלבד ולהתמודד עם רעב באמצעות בשר חזיר ישן שהושלך ממחסני הצבא כי לא היה ראוי למאכל, ואז הוחזר לשימוש על ידי איש צבא שידע לזהות את ייאושם  של המגורשים. יחד עם זאת, אף שהגירוש היה יקר, טוען סונט, האדמה הייתה שווה יותר, בעיקר כשאוכלסה מחדש בעבדים. סונט מציג את חישוביו שלו לצד מחקרים עכשוויים על אודות העבדות, ומציג את גירוש הילידים ואת המסחר בעבדים כשני נתיבי דמעות מצטלבים, הצלחה כלכלית ששורשיה באי מוסריות עמוקה.

המודדים, שתבעו שכר בהתאם לשטחים שמדדו, נדרשו לספק נתונים במהירות כדי שבנקאים יוכלו, ממקום מושבם המרוחק, לקנות ולמכור שטחים בקלות. מכונות חקלאיות, זרעים ועבדים סופקו למקום ומפקחים נשכרו וצוידו ברובים ובשוטים

אפילו לאחר שמשפחות ילידיות הוכרחו לעזוב, עשרות מיליוני דולרים של אותה עת נדרשו כדי להפוך את החוות שלהם למחנות עבודה בכפייה (כפי שעוד ועוד היסטוריונים מכנים זאת כיום). המודדים, שתבעו שכר בהתאם לשטחים שמדדו, נדרשו לספק נתונים במהירות כדי שבנקאים יוכלו, ממקום מושבם המרוחק, לקנות ולמכור שטחים בקלות. מכונות חקלאיות, זרעים ועבדים סופקו למקום ומפקחים נשכרו וצוידו ברובים ובשוטים. סונט חושף בפרטי פרטים כיצד מנהלי השקעות מוול-סטריט ומקומות אחרים התעשרו, לא רק משום שמימנו את העבדות, אלא משום שמימנו גם את הגירוש. הם היו כובשים שהיו חמושים בגיליונות חישוב, ותמיכתם בגירוש לא הסתכמה בהעצמת אימפריית העבדות של הדרום. הרווחים שלהם עזרו להניח פסי רכבת לאורך היבשת, ומסילות רכבת תחתית בעיר ניו יורק.

צ'וקטאו, גירוש

"בואו אל ההר": טראומה, זיכרון ומיתוס של בני הצ'וקטאו. תצלום: giveawayboy

מול ההזדמנות להרוויח כל כך הרבה כסף, איזה סיכוי היה למתנגדי הגירוש לנצח? לפעמים, הנרטיב הפסימי של סונט המדבר על תאוות בצע גזענית ובלתי מרוסנת עומד מול ההדגשה האופטימית יותר שלו את האקטיביזם נגד הגירוש, וההתעקשות הכללית שלו כי הגירוש לא היה בלתי נמנע. הוא יכול היה לחזק את טיעוניו באמצעות ניתוח של מתנגדי המפלגה הוויגית של ג׳קסון, שהתנגדותם לגירוש הגדירה את הקואליציה שלהם יותר מכל נושא אחר בשנות השלושים של המאה ה-19. בזמן שתומכי ג׳קסון הגנו על ההתרחבות – החקלאית והטריטוריאלית – הבלתי פוסקת של האימפריה שסונט מתאר היטב, הוויגים אימצו גיוון כלכלי ופיתוח מסחרי אינטנסיבי. המפלגה שלהם העדיפה להימנע מאלימות קטלנית ויקרה, לטובת פשרות של אין ברירה ודו קיום. בשנות השלושים והארבעים של המאה ה-19, למשל, הוויגים בניו יורק התנגדו בהצלחה למאמציהם של תומכי ג׳קסון לגרש את שבטי האירוקוי השכנים. בלחץ ההתנהגות הילידית, הוויגים טענו כי במקום לגרש אותם יש למסות את אנשי השבטים ולתחום אותם לאזורים מצומצמים יותר. לא בלתי סביר להניח כי החזון הקפיטליסטי האלטרנטיבי שלהם – שלא היה נדיב כלל – עשוי היה לנצח גם במקומות אחרים.

לא נעשה שום ניסיון דומה להבין את השלכות כיבושה של היבשת ורק מעט מחשבה רצינית על מקומו המרכזי בצמיחתה של ארצות הברית, ועיסוק מועט בלבד באנשים שאיבדו את מולדותיהם

באחרית דבר נוקבת, סונט מאתר את מקורות העושר הגנוב של האמריקנים הלבנים – ואת העוני של הילידים שנבע ממנו – לאורך הדורות. מלחמת האזרחים, הוא מציין, הכריחה את הלבנים האמריקנים, שהעדיפו לא לעשות זאת, להתמודד עם העובדה שאומתם נולדה על בסיס שעבוד של בני אדם. התנועה למען זכויות האזרח דאגה שהנושא לא ירד מסדר היום. אבל ״לא נעשה שום ניסיון דומה להבין את השלכות כיבושה של היבשת״, הוא כותב, ״ורק מעט מחשבה רצינית על מקומו המרכזי בצמיחתה של ארצות הברית, ועיסוק מועט בלבד באנשים שאיבדו את מולדותיהם״.

הספר Unworthy Republic מזמין את קוראיו להתמודדויות כאלה. מה פירוש עבור ארה״ב להשיב את הזכויות על אדמה ומים, לקיים הסכמים ולכבד את ריבונותם של הילידים עתה ולעולם? קוראיו אולי ירצו לעקוב גם אחרי אקטיביסטים ילידים ולבחון ויכוחים עכשוויים בנושאי מדיניות לאור הנישול המתמשך. אם נכיר בכך שהאדמה נגזלה, למשל, באיזו זכות נוכל לשלול הגירה בימינו? ומעל לכל, הקישור המטריד של סונט בין תאוות בצע לבין אקטיביזם נגד הגירוש מעלה את השאלה האם הקפיטליזם האמריקני ייצג תמיד מרדף לא מוסרי אחר רווחים, או שהוא יוכל לכלול בחישוביו גם צדק.

סונט אינו שואל שאלות כאלה, אבל הוא מזמין אותן. יש לקוות כי הרפובליקה שלנו אינה חייבת להיות בלתי ראויה עד קץ הדורות.

קייטלין פיץ (Caitlin Fitz) מלמדת היסטוריה באוניברסיטת נורת׳ווסטרן, והיא מחברת הספר Our Sister Republics: The United States in an Age of American Revolutions.

על הספר: Unworthy Republic: The Dispossession of Native Americans and the Road to Indian Territory מאת קלאודיו סונט (Saunt).

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2019 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: שטרות של דולרים, ובראשם שטר של 20 דולר, עם דמותו של אנדרו ג'קסון, פופוליסט, גזען ומגרש עמים. תצלום: ריאן קינטל, unsplash.com

Photo by Ryan Quintal on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קייטלין פיץ, The Atlantic.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על מגורשים בארצם