מדוע אנשים נבונים מקבלים החלטות טיפשיות?

סימטריה מפתיעה בטבע והזינוק בנגישות למידע הם רק שניים מהגורמים שמעוררים בנו ביטחון יתר. אבל אשליה עצמית זו, האחראית לאינספור החלטות גרועות, היא גם הדרך לשינוי
X זמן קריאה משוער: 17 דקות

עצמו את עינכם ונסו לדמיין כי הזמן שחלף מאז המפץ הגדול שיצר את היקום ועד היום אינו אלא יממה אחת המתחילה בשעה 12:00 בלילה. השמש, שאנו בטוחים שהייתה עמנו מאז ומעולם, אינה זורחת עד לשעה 15:43 אחר הצהריים, והבקטריה, אות החיים הראשון, מופיעה רק ב- 18:40 באותה יממה. החרקים מראים נוכחות רק חמש שעות מאוחר יותר, ובשש דקות לחצות, מועד סיומה של היממה, נשמע רעש מחריש אוזניים שאחר כך נאמר לכם כי היה קולה של התנגשות חזיתית בין אסטרואיד לכדור הארץ, התנגשות שבעקבותיה נכחדו כל הדינוזאורים. האדם והקוף נזכרים לרדת מהעץ 31 שניות לחצות, ההומו סאפיינס - המין שלנו - נוצר פחות משנייה לחצות, וכל התרבות האנושית כולה, כפי שהיא מוכרת לנו כיום, נדחסת לשלוש המאיות האחרונות של היממה הזאת.

בשלוש המאיות האחרונות הללו תמצאו, בין השאר, את האהבה הרומנטית של ימי הביניים, את תורת ההסתברות שחרצה את גורלן של טכנולוגיות רבות (אך גם את פיתוחה של פצצת האטום), את הקריירה ואת הלאומיות, שעליה אנו הורגים ונהרגים (שתיהן באו לעולם רק לפני מעט יותר מ- 150 שנה) וכמובן, את תכניות הריאליטי שהפציעו לפני עשר שנים בסך הכול. בקיצור, דאגותינו היומיומיות אינן אלא מצמוץ בעיניה של האבולוציה. נשאלת אפוא השאלה: אם מוחנו בילה יותר במחיצת חרקים וקופים מאשר במחיצת עמיתינו בני האדם, האין בכך כדי להשפיע על הדרך שבה אנו מתייחסים לאתגרים שמציב בפנינו העולם המודרני? ואמנם, כפי שיובהר להלן, מבחינה אבולוציונית לא הסתגלנו עדיין לדרישות החיים המודרניים, ומקצת ההתפתחויות שחווה המין האנושי במאות האחרונות מהירות מכדי לאפשר לאבולוציה, האטית מטבעה, לתקן את הפגמים באזורי המוח השונים האמורים להתאים את עצמם להתפתחויות אלה.

הקִרבה הגנטית שלנו למינים אחרים מדגימה היטב את מגבלותינו: אנו חולקים 98.76 אחוז מהמטען הגנטי שלנו עם השימפנזה, המין הקרוב אלינו ביותר. לפיכך, לא מפתיע שברוב האתגרים שאנו מתמודדים עמם ביומיום אנו מפעילים רבות מהמיומנויות שאנו חולקים עם השימפנזים ועם מינים אחרים נחותים יותר מבלי שנהיה אפילו מודעים לכך. מוחנו, כמוחם, הופך למכשיר משוכלל המכוּון לחיפוש מתמיד של איומים פוטנציאליים. בחיפוש העקר אחר סיכונים קיומיים שנעלמו זה מכבר מהעולם המודרני מגייס מוחנו את יכולותיו הקדומות לזהות תבניות, תוך ציות לצו הטבע העליון שעל פיו גילוי מוקדם של תבנית מאיימת הוא תנאי להישרדות.

סולם העדיפויות הנחרץ של המוח, הקובע כי התרעת שווא בתשעים ותשעה מתוך מאה מקרים היא מחיר נסבל ובלבד שבפעם המאה שבה זיהה המוח איום, במקרה זה ממשי, נעמוד דרוכים להדפו (או לברוח מפניו), יצר מנגנון בזבזני, לכאורה, שעל פיו זיהוי מוטעה וגיוס משאבים מיותרים להתמודדות עמו אינו כרוך בכל עונש. אלא שבמציאות הכלכלית, למשל, זיהוי מוקדם שגוי של תבנית או מגמה למטרות השקעה גורר עונש מיידי כמעט.

החיסרון המרכזי של המערכת הרגשית הוא עיוורונה המוחלט להסתברות. התוצאה המיידית של חולשה זאת היא שאנו מאפשרים לאקראי לקנות אחיזה במחשבתנו

נכתב רבות לאחרונה על שתי המערכות המתגוררות במוחנו בשכנות טובה. המערכת הרגשית (system 1) והמערכת השכלית (system 2). אנו נוהגים להתייחס למערכת הרגשית כאל תחושת הבטן שלנו, ובהיותה אוטומטית ומהירה היא ברירת המחדל של המוח. זו המערכת האחראית על הישרדותנו, והיא יודעת לטפל בכמויות אינפורמציה גדולות באמצעות קיצורי דרך הפוגעים לא פעם בדיוק השיפוט שלה. אך כשחיינו מוטלים על הכף, למהירות ההחלטה חשיבות עליונה. המערכת הרגשית היא שפועלת כאשר אנו דוברים את שפת אמנו או כאשר אנו דוברים אמת. זו גם המערכת שרגישה לשינויי הטון של הדובר יותר מאשר לתוכן של דבריו. המערכת השכלית אחראית להערכות המורכבות יותר, שבעקבותיהן היא מאשרת או מתקנת את החלטות המערכת הרגשית. אלא שלפעמים היא מוסחת או איטית מדי (המערכת הרגשית מהירה ממנה כפליים), ואנו מניחים בטעות כי המערכת הרציונלית שלנו היא שפועלת, בעוד שלמעשה אנו מגיבים למערכת הרגשית החשופה להטיות רבות.

החיסרון המרכזי של המערכת הרגשית הוא עיוורונה המוחלט להסתברות. התוצאה המיידית של חולשה זאת היא שאנו מאפשרים לאקראי לקנות אחיזה במחשבתנו. איינשטיין חשב ש"האקראיות היא דרכו של אלוהים להמשיך לשלוט בעולם ולהישאר אנונימי", וולפגנג פאולי, חתן פרס נובל בפיסיקה, מציע ברוח דומה, כי צירופי מקרים הם העקבות הנראים של עקרונות שאיננו מודעים להם. כאשר במהלך ביקור בלונדון אשתי שואלת אותי בעיניים בורקות מה הסיכוי שתפגוש במוזיאון חברה ללימודים מבית הספר היסודי, שאותה לא ראתה שנים, אני נאלץ להסביר כי אירוע של אחד למיליון בעיר כמו לונדון, שבה עשרה מיליון תושבים, מתרחש עשר פעמים ביום. משום מה, כאשר אנו נתקלים בצירוף מקרים מוזר, אנו נוטים לדחות את ההסבר הסטטיסטי נוכח הפיתוי להתנחם בממד מסוים של יכולת להעניק לאירועים משמעות כלשהי ובעקבות כך להשיג שליטה מסוימת בחיינו. אי הבנת מקומו של האקראי בהתרחשויות אלה מביאה אותנו פעם אחר פעם לייחס את הצלחותינו לכישרוננו הרב ולהסביר את כישלונותינו בביש מזל.

טים טיבוא על שער המגזין Sports Illustrated

טים טיבוא על שער המגזין Sports Illustrated

אחת הדוגמאות השכיחות לנטייה זאת שלנו קשורה לתופעה הסטטיסטית של התסוגה אל הממוצע, שעל פיה, כאשר במדידה של משתנה מסוים התקבל בדגימה מסוימת ערך קיצוני, הרי שהמדידה הבאה תשקף ערך קיצוני פחות, הקרוב יותר לממוצע. הראשון שהבחין בתופעה היה פרנסיס גלטון, בסוף המאה ה-19, לאחר שנתן לבו לעובדה שתכונות פיזיות קיצוניות של ההורים (כמו גובה) אינן עוברות בתורשה לצאצאיהם במלואן: ילדים להורים גבוהים, גבוהים בעצמם אך אינם גבוהים כמו הוריהם, וילדים להורים נמוכים אמנם יהיו נמוכים, אך לא נמוכים כמו הוריהם. מגזין הספורט הפופולרי Sports Illustrated עמד בפני בעיה אמיתית, כאשר ספורטאי צמרת סירבו לככב בכתבות השער שלו. טענתם, שזכתה לכינוי "הקללה של Sports Illustrated", הייתה כי בעולם הספורט נפוצה השמועה שמי שמופיע בשער המגזין בשבוע מסוים נגזר דינו לביצועי נפל ולפציעות בשבועות שלאחר מכן. עורכי המגזין החליטו לבדוק את מה שנראה כאגדה אורבנית וגילו להפתעתם שהטענה מוצדקת: ב-913 מתוך 2,456 גיליונות שבדקו התברר שלאחר פרסום תמונתם בשער, נפגעו ביצועי הספורטאים. על פי התסוגה אל הממוצע ההסבר פשוט: ספורטאי מוזמן להתארח בשבועון לאחר שביצועיו הגיעו לשיאם. בשבועות הבאים, אלא אם יעלה לרמה חדשה בעקבות מהפכה טכנולוגית בענף שלו, הוא צפוי לחזור לממוצע הביצועים שלו, וזה יהיה בהכרח טוב פחות.

מדורי החדשות בתקשורת גדושים בתופעות חריגות שישובו אל הממוצע לאחר הפרסום: מספר הנפגעים בתאונות דרכים בסוף שבוע עצוב במיוחד, שיא שערים שמבקיעה או סופגת קבוצת כדורגל, וגם ביצועי טייסים בבית הספר לטיסה בדוגמה מפורסמת שנתן דניאל כהנמן בנאום קבלת פרס הנובל שלו. מי שאינם מכירים את התופעה ומחפשים נואשות משמעות ותבניות, מועדים להעניק לתופעה יוצאת דופן המבוססת על תצפית בודדת משמעות מוטעית.

אלא שהטבע אינו מקל את חייו של מוחנו מחפש התבניות, והוא מחולל אותן באקראי ללא הפסק. אם אך נתבונן במדגם גדול מספיק נוכל לראות כל תבנית שנחפש, גם אם איננה נמצאת שם באמת. מוחנו כבר יחבר את הנקודות. שאו עיניכם לשמיים בלילה חשוך ותראו את כל מה שתבקשו. אם תרצו לזהות מרכבה, תצליחו בקלות, אם תרצו כרכרה, אין כל בעיה, ואם אתם מוכנים להסתפק בעגלה, יש לכם שתיים: העגלה הגדולה והעגלה הקטנה. המתמטיקאי והפילוסוף הבריטי פרנק רמזי הקדיש את חייו הקצרים (הוא מת בשנת 1930, בן 28 בלבד) לחקר הכאוס. בין השאר, הוא גילה כי ניתן לגלות סדר מסוים גם במדגמים צנועים יחסית. חוק הנושא את שמו קובע כי אם נערבב את 101 המספרים הראשונים בכל סדר שנחפוץ, תמיד נוכל למצוא בסדר החדש 11 מספרים רצופים (לא בהכרח מספרים עוקבים) היוצרים סדרה עולה או יורדת.

נפוליאון ברוסיה

אדולף נורתן, ״נפוליאון נסוג מרוסיה״, שמן על בד, 1870. באדיבות מוזיאון הרמיטז׳, סנט פטרסבורג.

הכרונולוגיה של תאונת החלטה הממתינה להתרחש מתגבשת כאן לנגד עיניכם. מצד אחד, מוח קדום התר אחר תבניות כדי לזהות בהן איום פוטנציאלי, ומצד שני יקום שלם של טבע ואנשים המייצרים תבניות אקראיות למכביר. המצת המחבר את שני החלקים ללא כל הצדקה אמיתית הוא חולשה אנושית המוכרת לכולנו: עודף ביטחון. ואמנם, 80 אחוז מאתנו מאמינים כי אנו נהגים, מאהבים והורים טובים מהממוצע, כי נאריך ימים יותר משכנינו לחדר בתקופת הלימודים, ואם אתם עורכי דין הרי ש-70 אחוז מכם סבורים כי התיק שלכם מבוסס יותר מהתיק של הצד השני. בעולם שבו 19 אחוז מתושבי ארצות הברית חושבים שהם במאיון העליון, לעודף ביטחון יתרונות חברתיים רבים המוכרים היטב למראיינים במקומות עבודה ולבלייני מסיבות המנסים לאתר את מוקדי ההתרחשויות.

הדשן המודרני שעליו צומח עודף הביטחון הוא עודף המידע. אנו מניחים כי נוכל לעבד כמות בלתי מוגבלת של אינפורמציה שניחשף אליה, וכי נוכל לברור את העיקר מהטפל

עודף הביטחון מעוגן במיומנות שרכשו אבותינו הקדמונים בהונאה בכלל ובהונאה עצמית בפרט. האדם הקדמון נדרש להונאה כדי להסתיר כי נטל משלל הציד עוד לפני החלוקה הרשמית שלו, ואילו האדם המודרני מבקש בעיקר לשפר באמצעותה את מעמדו החברתי. אלא שמוחותינו אינם חשים בנוח עם הונאה והם מסגירים אותה בדרכים רבות, החל בתגובות פיסיולוגיות וכלה בניסוח של מילותינו כשאנו משקרים. הדרך היחידה הפתוחה בפנינו להונאה יעילה היא לשטות במוחנו תחילה. קשה לעמוד בכישלונות התכופים שמזמנים לנו החיים מבלי לפתח מנגנון הדחקה יעיל המסתיר אותם מחברינו אך בעיקר מעצמנו, וכך גם מתאפשרת היכולת לבסס את עודף הביטחון.

הטבע אינו מקל את חייו של מוחנו מחפש התבניות, והוא מחולל אותן באקראי ללא הפסק. אם אך נתבונן במדגם גדול מספיק נוכל לראות כל תבנית שנחפש, גם אם איננה נמצאת שם באמת

הדשן המודרני שעליו צומח עודף הביטחון הוא עודף המידע. אנו מניחים כי נוכל לעבד כמות בלתי מוגבלת של אינפורמציה שניחשף אליה, וכי נוכל לברור את העיקר מהטפל. בפועל אנו טועים בשתי ההנחות גם יחד. באחד הניסויים המכוננים בתחום ביקש הפסיכולוג פול סלוביק לבחון את הקשר בין עודף מידע לעודף ביטחון. הוא שאל שמונה סוכנים להימורי סוסים מה הם הגורמים הקובעים, להערכתם, את סיכוייו של סוס לזכות במרוץ. השאלה הולידה רשימה של לא פחות מ-88 גורמים שונים, מהיסטוריית הזכיות של הסוס, דרך מאפייני מסלול המרוץ ועד משקלו של הרוכב. בשלב הבא הציג סלוביק לסוכני ההימורים את נתוני 40 מרוצים שכבר הסתיימו, על פי סדר הגורמים שהגדירו כחשובים. את הנתונים הציג החוקר בארבעה שלבים: חמישה גורמים בתחילה, עשרה לאחר מכן, עשרים אחר כך ולסיום ארבעים גורמים. בכל שלב שאל החוקר את הסוכנים שבדק מי, להערכתם, הם חמשת הסוסים שהגיעו ראשונים בכל אחד מהמרוצים שכבר התקיימו, ובנוסף, עד כמה הם בטוחים בתשובתם. סיכום ממצאיו מגלה כי בעוד שהעלייה ההדרגתית במידע שקיבלו לא הביאה לכל שינוי ברמת הדיוק של סוכני ההימורים, צמחה רמת הביטחון שלהם בקו יציב ותלול יחסית. אך מדוע להרחיק למסלול המרוצים? גם מנוע החיפוש של גוגל פועל טוב יותר ככל שמספר מילות החיפוש קטן יותר.

עודף הביטחון משבש את החלטותינו בעיקר בשל פעילות היתר שהוא מחולל בנו. שחקני שוק ההון יודעים כי עודף פעילות הוא משחית הערך הגדול ביותר, ומחקר מקורי במיוחד קובע כי טוב יעשו שוערי כדורגל אם יעמדו במקומם בזמן בעיטת עונשין במקום לקפוץ לכיוון אחת הקורות. ביטחון יתר גם מוביל להכחשת האקראי, לתחושה שליטה בלתי מבוססת ולהערכת חסר של תגובת האחר, כולן מרשם בדוק להחלטות שגויות. מי שמקבלים משוב תכוף על החלטותיהם, למשל חזאי מזג האוויר, נגועים פחות בעודף ביטחון. מתברר גם כי דיכאוניים קליניים מחוסנים מפני פגעי ביטחון היתר ותפישת המציאות שלהם מפוכחת יותר מזו של עמיתיהם חדורי העליצות.

גברתי ענווה

ניתן לחלק את המידע הרלוונטי לכל החלטה שאנו מבקשים לקבל לשלושה: הדברים שאנו יודעים שאנו יודעים, הדברים שאנו יודעים שאיננו יודעים והדברים שאיננו יודעים שאיננו יודעים. קטגוריה אחרונה זאת מושפעת מעודף הביטחון שלנו, וככל שנשקיע בצמצום הדברים "שאיננו יודעים שאיננו יודעים" כך נשפר את החלטותינו. אך האם הדרך היעילה היחידה לעשות זאת היא להפוך לדיכאוני קליני? ענף חדש יחסית בפסיכולוגיה מנסה להציע אפשרות מעודדת יותר, והיא גלומה כולה בצירוף המלים "ענווה אינטלקטואלית".

ויטראז׳ בכנסיה היוניטרית ברוצ׳דייל, מנצ׳סטר. צילום: פיליפ מדהרסט

ויטראז׳ בכנסיה היוניטרית ברוצ׳דייל, מנצ׳סטר. צילום: פיליפ מדהרסט

אריסטו קבע כי כל האנשים מטבעם רוצים לדעת. ואולם פילוסופים אינם דוגמה טובה לצניעות אינטלקטואלית: אפלטון טען בתוקף כי מדינה אידיאלית היא מדינה שבראשה עומד, איך לא, פילוסוף, ודקרט גרס כי הפילוסופיה היא שורש כל המדעים. אך בעוד שלדיון בענווה אינטלקטואלית יסודות עשירים בשיח הדתי והפילוסופי, המחקר במדעי ההתנהגות בתחום זה צועד את צעדיו הראשונים.
ענווה אינטלקטואלית היא ההבנה שאיננו יודעים הכול, שיש לנו עוד מה ללמוד, ושאיננו מנצלים את שאנו יודעים כדי להשיג יתרון על הזולת אלא להפך, רואים בו מקור של ידע שאינו מצוי בידינו. ענווה אינטלקטואלית היא ההבנה של גבולות בורותנו, לרבות ההכרה בנסיבות שבהן הטיות שונות שאנו חשופים להן עשויות לטעת בנו את התחושה הכוזבת שאנו יודעים יותר ממה שאנו יודעים באמת. גם דעות קדומות, אמונה במיתוסים והשקפות חברתיות ופוליטיות יצאו נשכרות ממעט ענווה אינטלקטואלית. מי שהתברכו בתכונה זאת נהנים מ"ראש פתוח" ומיישבים ויכוחים או סכסוכים מהר יותר, מתוך הכרה כי עמדתם עשויה להיות הוגנת ומבוססת פחות מכפי שנראה להם מלכתחילה. ענווה אינטלקטואלית היא מקרה פרטי של ענווה. העניו אינו מדחיק, מסתיר או מתעלם מחולשותיו ומפגיעותו. אדרבה, הוא מבין כי הכרה בהם היא מקור להתפתחות אישית, ובוויכוח האינטלקטואלי הוא מזהה הזדמנות לבחון מחדש את דעותיו.

היפוכה של ענווה אינטלקטואלית היא יהירות אינטלקטואלית - אחותו התאומה של עודף הביטחון. גם מי שצנוע מכל בחינה אחרת עשוי ללקות בחוסר מודעות למגבלות הידע שלו

היפוכה של ענווה אינטלקטואלית היא יהירות אינטלקטואלית - אחותו התאומה של עודף הביטחון. גם מי שצנוע מכל בחינה אחרת עשוי ללקות בחוסר מודעות למגבלות הידע שלו. יהירות אינטלקטואלית שואבת כמעט תמיד מממד כזה או אחר של ההטיה האגוצנטרית, המשקפיים המעוותים שדרכם אנו בוחנים את העולם מנקודת המבט האישית שלנו, מתעלמים משחקנים אחרים הפועלים בו ובדרך מתעלמים מהאקראי ובעקבות כך מנכסים כל הצלחה לעצמנו ותולים כל כישלון בנסיבות. בהטיה האגוצנטרית אין משום הפתעה מרעישה, כי סביר שניסיוננו האישי זמין לנו יותר מניסיונם של אחרים כהוכחה לעמדה שאנו נוקטים. הבעיה מתחילה כאשר אין די בניסיון האישי הזה כדי לגבש דעה מבוססת בנוגע לנושא שעל הפרק, ולמרות זאת אנו מסתפקים בו. מחקרים כבר הראו כי אנשים מתקשים להבחין בנקודות העיוורון שלהם, גם כאשר הם מצליחים לאתר בקלות את אלו של האחרים.

היכולת לוותר על מעמדנו החברתי לטובת התמקדות בחיפוש האמת עומדת במרכז הענווה האינטלקטואלית. שלושת המבחנים המרכזיים של ענווה אינטלקטואלית הם רמת המודעות למה שאנו יודעים ומה שאיננו יודעים, המחויבות הנפשית לחיפוש תשובות למה שאיננו יודעים, מתוך הכרה כי הן עשויות להימצא אצל אחרים, והנכונות לקבל עדויות חדשות גם אם הם אינן עולות בקנה אחד עם עמדותינו המוקדמות. ענווים אינטלקטואלית רואים בצמיחה אישית מטרה בפני עצמה ולא אמצעי הנועד לשפר את מעמדם החברתי. ידע מגיע אלינו בצינורות מגוונים, ואלה עשויים להיחסם בקלות אם נתרכז בעצמנו ובמקומנו בעולם. בהחלטה להקשיב לאחרים גלום גם הסיכון שאם יתברר כי הם יודעים יותר מאתנו, הם גם "שווים" יותר מאתנו בסולם חברתי דמיוני שאנו מציירים בדמיוננו.

חוקרים מסכימים כי ליהירות אינטלקטואלית עשויים להיות יתרונות אבולוציוניים בשמירה על בריאותנו הנפשית, ואילו הענווה האינטלקטואלית חושפת את הניחן בה לדיכאוניות מסוימת

מי שמחפשים את השורשים האבולוציוניים של הדרך שבה מתגבשות תכונותינו סבורים כי יהירות אינטלקטואלית מאפיינת את אלה שמנסים לכפות את דעתם על אחרים ולהשיג בכך דומיננטיות חברתית, בעוד הענווים אינטלקטואלית משקיעים את משאביהם המנטליים בניסיון להבטיח השתייכות חברתית, והם משיגים אותה באמצעות שיתופי פעולה, נטילת חלק בשיח הציבורי וחתירה לקונצנזוס. החוקרים גם מסכימים כי ליהירות אינטלקטואלית עשויים להיות יתרונות אבולוציוניים בשמירה על בריאותנו הנפשית, ואילו הענווה האינטלקטואלית חושפת את הניחן בה לדיכאוניות מסוימת, שכפי שכבר ראינו היא תרופת הנגד של הנפש לביטחון היתר.

"מרכז Thrive לפיתוח אנושי" הוא מכון מחקר אמריקאי המתמקד בשאלה כיצד אנשים צעירים מתפתחים להיות מבוגרים מצליחים. המרכז מממן כמה מהמחקרים החשובים ביותר בתחום, שנועדו לגבש כלים למדידת ענווה אינטלקטואלית, מתוך ההנחה כי עולם של ענווים אינטלקטואלים, סקרנים ופתוחים ללמוד הוא עולם טוב יותר. בבציר המחקרים שמממן המכון וצפויים להתפרסם בשנים הקרובות במיטב כתבי העת המקצועיים, ניתן לאתר כבר היום את כיווני המחקר המרכזיים של התחום. אחד המחקרים מבקש לפתח סולם אמין למדידת ענווה אינטלקטואלית. בין השאלות המעניינות שהסולם יאפשר לבחון - האם התכונה היא תלוית מצב, כלומר, האם ענווים אינטלקטואלית בנסיבות מסוימות עשויים להפוך את עורם ולגלות יהירות אינטלקטואלית בנסיבות אחרות. ההכרה בכך שדעותינו (ודעותיהם של אחרים) משתנות בהתאם למצב היא גם צעד גדול בדרך לצמצום הביטחון המופרז בצדקתנו.

מיזוג טיים וורנר

סטיב קייס וג׳רלד לוין חוגגים את המיזוג של אמריקה אונליין עם ״טיים-וורנר״, אחת הטעויות היקרות בתולדות העסקים. צילום: גטי

במחקר מעניין אחר מבקשת החוקרת המוערכת קרול דווק לברר אם ענווה אינטלקטואלית מאפיינת יותר את המאמינים כי אינטליגנציה היא תכונה נרכשת, שניתן לפתחה בעזרת ניסיון ועבודה קשה, בניגוד לגורסים שאינטליגנציה היא תכונה קבועה מבחינה תורשתית, ואי אפשר להשפיע עליה. דווק כבר הוכיחה בעבר כי מי שמאמין כי אפשר לפתח אינטליגנציה גם מוכן להתאמץ יותר בפתרון בעיות, כאשר הוא נכשל בכך בניסיון ראשון. מחקרים שכבר התפרסמו עומדים על הקשר בין אינטליגנציה לענווה אינטלקטואלית אצל ילדים. מתברר כי נמצא אצלם מתאם בין IQ גבוה ובין צניעות רבה יותר בכל הנוגע לגבולות הידע שלהם ולנכונותם לקבל עצה.

בעולם שבו רוב הידע המעודכן שלנו מגיע מהרשת או מאמצעי התקשורת, ההכרה בשטחיותו של ידע זה היא תנאי מקדים לפיתוח ענווה אינטלקטואלית. בנוסף, מתברר כי הנגישות הקלה לידע היא בעוכרינו, ומה שנראה כגביע הקדוש של לימוד עצמי, נגישות המידע ברשת, משיג בדיוק את המטרה ההפוכה. טניה לומברוזו מאוניברסיטת ברקלי מפרטת במאמר שפרסמה בכתב העת האינטרנטי הנחשב Edge את האופן שבו הטכנולוגיה משפיעה על אשליית ההבנה שלנו ובעקבות זאת על צמצום הענווה האינטלקטואלית.

לומברוזו טוענת כי ההערכה של אנשים באשר לרמת ההבנה שלהם בנושא מסוים מבוססת במידה רבה על הדרך שבה הם שואבים את המידע לגביו. ככל שהמילה, המשפט או האימאז׳ בנושא יותר נגיש, כך אנו מניחים כי אנו מבינים בו יותר ונמנעים מהתהליך הקוגניטיבי החשוב של עיבודו. מתברר כי די בכך שנציג למישהו מידע בפונט פחות נוח לקריאה, כדי לעודד את מוחו להשקיע מאמץ נוסף בפתרון מוצלח יותר של בעיות לוגיות שונות. בדרך ה"חלקה" שבה המוח צורך את המידע ברשת יש דבר-מה המטעה אותו. המחשה חזותית בהירה במיוחד של נושא מדעי מורכב, לדוגמה, מביאה אותנו לטעות בהערכת ההבנה שלנו ולהחליף את תחושת הבהירות הנוחה שבה אנו זוכרים את הדימוי בתחושה כי אנו מבינים את הנושא לעומקו. "אשליית ההבנה", שמה של ההטיה הזאת, היא המחיר שאנו משלמים על הנגישות והמהירות שבה אנו רוכשים היום מידע ברשת, והיא שמביאה אותנו להתעמת עם קביעתו של איינשטיין כי "מידע אינו ידע".

"כיצד להפסיק לדאוג מאי ודאות ולאהוב ענווה אינטלקטואלית" הוא שם של מאמר שפרסמו השנה פיטר סמואלסון, ואיאן צ'רץ', מהחוקרים החשובים בתחום. השניים מדגישים בו את חשיבות ההכרה של מקבלי החלטות בממשלה (דונלד רמספלד במקרה זה) ובחיים (כולנו) בקיומו של מידע בלתי ידוע להם. לדעתם של השניים, ענווה אינטלקטואלית מוגדרת כדבקות בדעה מסוימת על פי מה שנכון לה: "בעוד שנכון לדבוק בעיקשות רבה במיוחד בתשובה 'ארבע' לשאלה 'כמה הם שתיים ועוד שתיים', הרי שאין לאמץ אותה נחישות בתשובה לשאלה 'כמה מלאכים יכולים לרקוד יחד על ראש סיכה.'"

ענווה אינטלקטואלית היא תנאי מקדים והכרחי ליכולתו של המדע להתפתח. מי שמבקש לעמוד בקצב של החידושים המדעיים של התקופה חייב להיות פתוח לוותר על תיאוריות שונות שהחזיק בהן לטובת הסברים חדשים

ענווה אינטלקטואלית היא גם תנאי מקדים והכרחי ליכולתו של המדע להתפתח. מי שמבקש לעמוד בקצב של החידושים המדעיים של התקופה חייב להיות פתוח לוותר על תיאוריות שונות שהחזיק בהן לטובת הסברים חדשים, מדויקים יותר, על טבע העולם. מדענים רבים שחשפו אמת מדעית חשובה בשלב מוקדם של חייהם נדונים לחיים של חיפוש מדעי עקר כאשר האגו שפיתחו בעקבות הגילוי המוקדם מונע מהם מלראות דרכים חדשות לפתרון בעיות מדעיות אחרות. גם הפילוסוף ג'יי ווד מעריך בבלוג המרתק שלו כי "למדענים ענווים סיכוי טוב יותר לזכות בידע ובנכסים אינטלקטואליים אחרים בהשוואה לעמיתיהם שאינם ניחנים בתכונה זאת. לא משום שענווה אינטלקטואלית מחזקת את היכולות הקוגניטיביות או משפרת את הטכניקות המדעיות, אלא מפני שהיא משנה את המדענים עצמם ומאפשרת להם לכוון את יכולותיהם וכישוריהם בדרכים יעילות יותר."

לא פלא אפוא שבראיון שהעניק השנה לזלו בוק, סמנכ"ל בכיר לכוח אדם בגוגל, לטום פרידמן מהניו יורק טיימס, הוא תיאר את הענווה האינטלקטואלית כאחת התכונות המרכזיות שגוגל מחפשת במועמדים שהיא מראיינת. "ללא ענווה כזו," אומר בוק, "אינך יכול ללמוד." בוגרים מוצלחים במיוחד של בתי הספר המובילים למנהל עסקים, הוא טוען, לא חוו מספיק כישלונות כדי להבין כיצד ניתן ללמוד מהם. העובדים הרצויים הם אלה שילחמו על דעתם עד חורמה, אך יוותרו וישנו את דעתם כשיוצגו להם עובדות חדשות. "גוגל מחפשת עובדים עם אגו קטן וגדול בו זמנית." אבל השאלות הגדולות הן, כמובן, האם מישהו יכול להיות עניו ובה בעת לדעת שהוא כזה? או האם מישהו יכול להיות עניו וגם לומר לכם שהוא כזה? השחקנית הלן נילסן כבר הציעה תשובה: "ענווה משולה לבגדים תחתונים: הכרחית, אבל לא מכובדת אם היא בולטת מדי."

להרחבה על הממדים הפילוסופיים, האפיסטמולוגיים והפסיכולוגים של הענווה האינטלקטואלית לחצו כאן.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

20 תגובות על מדוע אנשים נבונים מקבלים החלטות טיפשיות?

03
יואלי הופמאן

מאמר מעניין ומעורר מחשבה, וגם כתוב באופן כיפי ומהנה.
עם זאת, לדעתי הכותב משתמש בטיעוניו בניסוחים קליטים אך לא מדוייקים, הפוגעים בעוצמה הכללית של המאמר. למשל, אזורי המוח אינם "אמורים להתאים את עצמם להתפתחויות" של המאות האחרונות; לפחות לא במובן אליו מתייחס המאמר, כמעין מנגנון תיקון לאתגרים המתוארים בו - הלא האבולוציה אינה תכליתית, ולחלוטין לא ברור ששיפור בתכונות החשיבה המתוארות במאמר יגדיל את פוריות אלו שיזכו לו; העובדה שבלונדון יש עשרה מליון אנשים - ולכן "סבירים" בה אירועים של אחד למליון - היא הסבר שגוי לצירוף המקרים שחוותה אשתו של הכותב (האם פגישה באותה מכרה מבית הספר היסודי סבירה יותר בריו דה ז'נירו, המאוכלסת יותר מלונדון, ופחות שכיחה בירושלים?); ומה לעשות, בהחלט יכול להיות ש - 80% מאיתנו הם נהגים טובים מהממוצע.

04
יריב

מאמר מעניין ומעשיר ובהמשך לדברייך בסוף המאמר, נשאלת שאלת העלות-תועלת של ענווה אינטלקטואלית. מצד אחד אדם שפתוח מאוד לדעות שונות ומגוונות יהנה מידע רב והתפתחות אישית ברמה האינטלקטואלית ומצד שני ללא דעות מוצקות כלשהן הוא לעולם לא יוכל להנהיג אחרים. בפסיכולוגיה, בדומה לתחומים רבים שאינם מדע מדויק, נדמה שאיזון בין הקצוות הוא המקום הנכון וכנראה שהחכמה האמיתית היא לזהות היכן להקשיב כי יש דברים בגו והיכן להיות יציב ואיתן בדעותיך.

05
משה אוריין

"ניתן לחלק את המידע הרלוונטי לכל החלטה שאנו מבקשים לקבל לשלושה: הדברים שאנו יודעים שאנו יודעים, הדברים שאנו יודעים שאיננו יודעים והדברים שאיננו יודעים שאיננו יודעים". מה שמכונה "The unknown unknowns".
כותב המאמר - המצוין - מתעלם מהאפיון הרביעי: "הדברים שאיננו יודעים שאנו יודעים". זוהי כמובן האינטואיציה. אותה למידה סמויה ויעילה המתרחשת באופן רצוף בקרבנו מבלי שנחוש בכך, בתנאי שניחשף למספיק סיטואציות מלמדות ומאתגרות באופן אפקטיבי. מאפיין רביעי זה הוא בבחינת כלי הנשק הסודי אשר יכול להפוך החלטה מגרועה לטובה, או מסבירה לטובה יותר.

    משה, המראת כנראה בהשראת הרוח הפילוסופית של המאמר, אך לטאוטולוגיה. אם אנו לא יודעים אז אנחנו לא יודעים, פשוט.
    הניסיון הנואל ליצור מרכיב של קבוצה ריקה הקושר את התהליכים הפסיכולוגיים הבסיסיים (ועל זה בדיוק פרופ' כהנמן כתב עם טברסקי וקיבל את הנובל שלו ב-2002) למיסטיקה של "לא יודעים שיודעים" ומשם המראה על כנפי הקשקשת לקומה הבאה של "אינטואיציה" [מוצע בענווה שתקרא את *לחשוב מהר לחשוב לאט* של כהנמן ותתמקד בהבנת ההטיות המוצגות שם, ותוכל בעזרתו כסולם לרדת מהעץ שריחפת אליו.
    אפשר גם בענווה רק לקוא ולחשוב, להטמיע וללמוד, אין צורך בחוסר ענווה שרלטני.
    ובתקווה שתמצא את השלווה והמנוחה ליהנות מהכתוב כפי שהוא, תנוחם.
    בהצלחה.

11
זהר ארנון

כנראה שאין מנוס. חייבים לבצע את הוראות ההפעלה כפי שהן על המוצר. אני, בניגוד להמלצת בעל המאמר "עצמו את עינכם", עצמתי את שתי עיני ובמקום לדמיין את המפץ הגדול ותוצאותיו, שאפשרי בעצימת עין אחת, אני ניסיתי לדמיין את מקור חומר הגלם שאיפשר את התהוות המפץ הגדול. לא הגעתי לתשובה, וכשחזרתי אל הכתבה, פספסתי כמה התרחשויות התפתחותיות והגעתי לתקופה של 150 שנה לפני זמננו וממנה לזמננו ממש, ושם למדתי על מגבלותינו הקוגניטיביות, תוצאת קרבתנו אל מינים נחותים מאיתנו ואנו מפעילים רבות מהמיומנויות שאנו חולקים איתם. הקביעה הזאת בעיתית. לנו יש מיומנויות מעבר לאלה המשותפות עם מינים נחותים מאיתנו, והדעת נותנת שלא נדפדף בספר הזכונות של מיומניות פרימיטיביות אלא נשתמש במיומנויות ייחודיות לנו, ללא כול השפעה על אורך התקופה שהיינו על העצים עם כול מי שהיה עליהם.
אדם שמגלה תוך כדי נסיעה שיש לו תקר בגלגל, לא יגלגל את היסטורית הגלגל מאז המצאתו כדי להחליט מה לעשות. אז יכול להיות שאין לו מיומנות טכנית, אבל יש לו ניסיון ומיומנות שכלית כדי לדעת שעליו להזמין בעל מקצוע לפתור את הבעיה.
גם אם "יחליט מהבטן", החלטתו תהיה שכלתנית, כי תתבסס על ניסיון שנצבר. המסקנה היא, שהחלטות הן תוצאה של "בטן" ושל "שכל". הם תלויים זה בזה.
יונק, אדם או אחר, אם עבר זמן ההנקה שלו בוכה (בשפתו הייחודית), כדי לעורר תשומת לב. כדי לדעת שעליו לבכות כל למנת לעורר תשומת לב ולזכות בהנקה, הוא יודע מזיכרון (שכל), שזה הדבר שעליו לעשות.
לו אנשי גודל היו יודעים שסיסמת תנועת הצופים בארץ היא "והצנע לכת"
היו יודעים שזאת קביעה של הנביא מיכה, שנים רבות לפני שהתעסקו עם "ענווה אינטלקטואלית" ו"יהירות אינטלקטואלית", והיו יכולים לחסוך הרבה כסף שהוצאו על ניסויים ומחקרים, אולי מיותרים.

    12
    עמוס

    ״והצנע לכת״ זו ססמתו של בית הספר הריאלי העברי בחיפה ולא של תנועת הצופים. והיא בבחינת הבגדים התחתונים המוזכרים בסוף המאמר, אותם מציג בית הספר הזה בטעות לראווה, במקום להצניעם. אגב, ססמת תנועת הצופים היא ״היה נכון״ ואולי זו סיסמא טובה יותר כהצהרה על פתיחות אינטלקטואלית לעומת ״והצנע לכת״ שכל המצהיר עליה לוקה בחולשת הצנוע הידוע. או כדברי הפתגם: ״אל תעשה את עצמך כזה קטן, אתה לא כזה גדול״.
    המאמר כמובן מצוין ומאיר עיניים !

16
בועז בש-מרץ'

אחד המאמרים המעולים ביותר שקראתי!
מימד נוסף שהיה ניתן להוסיף - הקשר שעשתה סוזן קיין בספרה המצוין "שקט"
(הסבר לספר בהרצאת TED כאן: http://www.ted.com/talks/susan_cain_the_power_of_introverts)
בין שיקול והחלטה מהיר ואינטואטיבי לחשיבה מעמיקה לאופי המופנם או המוחצן של האדם. לפי סוזן קיין ההבנה והאבחנה בשני סוגי האופי האלה (הנטייה השולטת על סרגל המוחצנות-מופנמות) נותנת לנו אפשרות להיעזר הן ביתרונות המסקנות המהירות שבהן יש צורך אמיתי לפעמים והן באפשרות השיקול העמוק (וכמובן לסינטזה ביניהן)
לגבי הערת משה (הדברים שאיננו יודעים שאנו יודעים) -
מאוד חשוב לכל מי שעוסק בלמידה ולימוד (גם עצמית וגם לאחרים)
הגדרת ויקיפדיה חלקית כאן: http://de.wikipedia.org/wiki/There_are_known_knowns

17
ענבל

מאמר מצוין - מוביל יפה את הקורא ומשלב חומר ממספר תחומים שנתקלתי בהם בעבר, אהבתי גם את המסקנה.
הערה קטנה - לעניות דעתי השתמשת לא נכון במילה "כאוס" - רמזי לא חקר כאוס כפי שהוא מוגדר כיום (כיום זהו תחום בפיסיקה, ואין שום קשר בינו לבין 'חוסר סדר') בזמנו הוא אולי הניח את היסודות, אבל מה שהתפתח לאחר מכן לתורת הכאוס אין לו בדיוק קשר לסטטיסטיקה ולהסתברות לקבל צירופים מסוימים במדגם. הייתי כותבת שהוא חקר "אקראיות" או "הסתברויות לתוצאות במדגם". אבל אני בסה"כ סטודנטית לתואר ראשון בפיסיקה אז ייתכן שאני טועה.

18
רבקה רייכר-עתיר

על ענווה אינטלקטואלית מוגזמת
תודה יעקב על עוד מאמר מגלה ומעורר סקרנות.
השאלה שהעסיקה אותי לאורך הקריאה היא מה בנוגע ל'צניעות היהירה' או לענווה האינטלקטואלית הנגועה בהגזמה?
צניעות וענווה אינן אחת הן. להבנתי צניעות היא מידה שבין האדם וסביבתו ונוגעת לאורחות התנהגות והופעה חיצונית. לעומתה ענווה היא מידה שבין האדם לבין עצמו ביחס לסגולות שיש בו ולהכרתו בהן ובמעלותיו. כי אחרת לשם מה צריך ענווה? ההצעה לענווה אינטלקטואלית עולה מתוך ההכרה בידע כסגולת כוח, ועוד יותר מתוך ההכרה בגבולותיו. הרשימה מלהיבה בסימון אותם גבולות: "הדברים שאנו יודעים שאנו יודעים, הדברים שאנו יודעים שאיננו יודעים והדברים שאיננו יודעים שאיננו יודעים". בתגובות כאן מוסיף משה אוריין עוד סמן ה"דברים שאיננו יודעים שאנו יודעים". למול אלו משתרבבת לה לעיתים עמדה של התייהרות והתהדרות במחלפת הענווה האינטלקטואלית, עמדת ה'קטונתי מלדעת'. לכאורה זו עמדת וויתור על הזכות לבוא עם החלטה או קביעה הנובעות מידע כלשהו. אך אולי שמא תכליתה של עמדה זו, הלובשת אצטלה של ענווה, היא חמקנות מקביעת עמדה הקשורה דווקא בחובה ובנטילת אחריות? אכן הרבה פעמים מצבי חיים דורשים קבלת החלטות בתנאים הקשים של גבולות הידע שהוצעו כאן. במצבים אלו אולי כדאי לשמור לצידה של הענווה האינטלקטואלית גם את מידת הסלחנות לטעויות, מעידות ולאהבל החי ונושם בכל אחד מאתנו?

(רשימה מעניינית לעניין הענווה - ר' דניאל סטטמן, על כמה פתרונות לפרדוקס הענווה במקורות יהודיים,
http://www.jstor.org/discover/10.2307/23350862?uid=3738240&uid=2129&uid=2&uid=70&uid=4&sid=21104042395001 )

19
משה אוריין

אל: שמיל ג' ("המומחה לענייני ענווה") -
- אתה בטוח שכתבת בתגובה אלי???
- אני מקווה עבורך שאתה לפחות יודע מה מקור קצפך המוזר.
משה אוריין.

חסר לי במאמר דוגמאות לענווה אינטלקטואלית ואיך להשתמש בה בחיי היומיום, ובנוסף לא ברור הקשר בין הפסקה על הרגש וההיגיון לבין שאר המאמר. יש לציין כי נראה מהמאמר שיש עדיפות לענווה אבל הרבה פעמים ההיסטוריה נטתה לכיוון אלו שיודעים לעמוד על שלהם מול העולם ומול ההיגיון לכאורה. ענווים דווקא משתפים פעולה ואפשר בקלות לשכנע אותם ו-סליחה על הבוטות- לתחמן אותם עם חצאי עובדות וטיעוני סרק. המציאות מורכבת והחכמה היא לדעת מתי הטיעונים הם אמיתיים ומחייבים, ומתי הם רק להסיח את דעתך. כל המאמר מתעלם ממושג החזון וההעזה והיוזמה. בניגוד למשבחי המאמר, אני חושב שהוא התחיל מצויין אבל נבל לקראת הסיום ויצא מהכיוון המקורי. גם ענווים חייבים לדעת לעמוד על שלהם, ולפעמים לסמוך על תחושת הבטן בניגוד להיגיון הצרוף.