מדוע ביוון הקלאסית אין ילדים רעבים?

התיירות מוכרת אשלייה של אותנטיות ומרחיקה אותנו מן המציאות, בשירות הקפיטליזם הדורסני
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

הקלאוסטרופוביה שמלווה רחובות צרים ומדרכות הומות, סדר פוליטי רקוב וכלכלה דורסנית, מתחדדת עד לכדי תחושה של דקירה בחזה עם כל תמונה, פרסומת ומאמר שמציעים לטייל, לנפוש, להירגע, לשוטט ולגלות עולם אחר.

״מלכודות העולם המודרני הופכות חופשות עם משפחתך למצרך יקר. יכול להיות קשה למצוא יעד אשר משלב בשלמות רוגע עם פעילויות מהנות לילדכם הסקרנים. האם אתם מחפשים את היעד המושלם לחופשה המשפחתית הבאה שלכם?״

התיירות מוכרת לנו עולם מזויף, נטול קונפליקטים, אלימות ופוליטיקה, אך רווי במציצנות שטחית לנאיביות קדומה לכאורה

תיירות כתעשייה יוצרת הרמוניה מאולצת כאשר היא מתארת יבשות עצומות ומרחבים אדירים, המלאים בשלל אנשים, שפות, מנהגים ומסורות, כמגרש שעשועים פעיל, בעל סגולות חינוכיות לילדים סקרנים. תעשייה זו מתפקדת כרצפת מסחר רב-תרבותית בשוק החופשי, שמוכרת את העולם כמוצר נגיש ומחובר לכאורה, על ידי יצירת זרימה תמידית של רעיונות ואנשים שהיא כמעט בהכרח א-סימטרית. גם החדווה היצירתית וגם הרווחים הכלכליים, אשר נקצרים על ידי תעשיית התיירות כתוצאה מיצירת עולם מדומיין זה, הם חד סטריים, כיוון שהחזון שמחבר את כל גורמי התעשייה הללו אינו המפגן האסתטי של אחדות התרבות העולמית, אלא מקסום רווחים של בעלי הון, מפרסום והשקעה ביצירת עולם מזויף עבור אינספור לקוחות פוטנציאלים. זהו עולם מזויף, נטול קונפליקטים, אלימות ופוליטיקה, אך רווי במציצנות שטחית לנאיביות קדומה לכאורה, אשר אבדה ואינה קיימת עוד במודרניות המערבית. כך למשל, חברת התיירות ״אנדמן האקזוטית״, שמתמקצעת בטיולים מאורגנים לאיי אנדמן השוכנים בין הודו למיאנמר, עוררה סערה כאשר כתבה כי:

"מפרץ ג׳ראווה (Jarawa) המפורסם הוא כוכב בודד. הוא מקום מגורי השבטים העתיקים ביותר באיים אלו. השבטים אשר מכונים ג׳ראווה, מרוחקים מהעולם המתורבת. הם הפלא של העולם המודרני, שכן הם ניזונים מחזירים נאים, פירות, וירקות. הם אינם דוברים כל שפה אשר ידועה לקהל הרחב. עורם השחור כזפת ועיניהם האדומות ישאירו אתכם המומים כשתפגשו אותם״.

אנדמאן, הודו

הולכים לחפש ילידים חופשיים בטבע! איי אנדמאן, הודו. תצלום: פינאקין באט.

תיירים הם לרוב קבוצה של אנשים בעלי אמצעים, שרוכשים כרטיסים זמניים להציץ אל חיי אביונות שזרים להם

חברת ״אנדמן האקזוטית״, כמו חברות תיירות אחרות, מציעה ללקוחותיה את חיי האחר כמחזה, שהוא חלק  מן הבידור בטיולם הפרטי. לכן אין זה פלא שהטיולים המאורגנים לאיי אנדמן תוארו ותועדו כמפגן חשוך של ספארי אנושי, שבו בני השבט צוו לרקוד, לשיר ולהפגין פרימיטיביות מדומה על פי בקשת התיירים הצוהלים והשבעים. התיירים לאיי אנדמן דרשו תמונה של פרימיטיביות, שתתאים להבנייה המערבית שמכתיבה מהי פרימיטיביות. זוהי תמונה גרוטסקית, אשר שוללת את הסובייקט ומחזקת את המציאות ההיפר-אמיתית שהתייר המערבי מנסה בכוח להתאים לעולם שהוא בוזז. במקרים רבים אחרים, קבוצות תיירים הציעו כסף בתמורה לאפשרות להצטלם עם ילידים. למשל, כאשר אנשי המורסי (Mursi), המתגוררים בדרום מערב אתיופיה, נשאלו על ידי האנתרופולוג האנגלי דיוויד טורטון (Turton), במעשה של הזרה בפני עצמו, מה הם חושבים על תמורה כספית זו, ענה חבר השבט קומוראקורה: ״האם אנחנו כאן רק בשביל הבידור שלהם?״ במילים אחרות: כשתיירים מקיימים עסקה מסחרית עם ילידים על שווי גופם, הם למעשה סוחרים ביודעין או בשגגה בבני אדם כמוצר וכתוצר של העולם המזויף הזה. תיירים הם לרוב קבוצה של אנשים בעלי אמצעים, שרוכשים כרטיסים זמניים כדי להציץ אל חיי אביונות שזרים להם. יכול להיות שהם באמת מאמינים שבאמצעות הכסף שהם מפזרים הם תומכים בכלכלות מקומיות, אבל הילידים והשבטים שחברות התיירות מסרסרות באורח חייהם אינם מרוויחים דבר, למעט מקרים אקראיים שבהם תייר משלם להם ישירות במטבע זר.

מורסי, אתיופיה, שבט

למה באתם? כדי לבהות בנו? אישה בת מורסי, מאגו, אתיופיה. תצלום: רוד וודינגטון

וגם אם התיירים מפגינים התלהבות למראה תרבויות זרות, אין זה אומר שהתיירים מעוניינים באמת לשנות את חייהם או להחליף את הנוחות המערבית בחיים שבטיים. על כך כתב בצורה נוקבת הפילוסוף מארק פישר (Fisher):

״הרימו ידיים, מי מכם אשר מוכנים לוותר על הברים והפרברים האנונימיים ולחזור לבוץ האורגני של האיכרות. הרימו ידיים, כל אלו אשר מוכנים לטריטוריה הקדם קפיטליסטית. משפחות וכפרים. הרימו ידיים, כל אלו אשר באמת מאמינים שהתשוקה לשלמות אורגנית משוחזרת היא חיצונית לתרבות הקפיטליסטית המאוחרת ולא מרכיב אשר משולב במלואו כתשתית של הקפיטליזם האביוני״.

מטרת ההדוניזם השלוב בתיירות היא למנוע מחשבה על ההשלכות החברתיות והפוליטיות של הטיול. ההנאה עוקרת אותנו מהמציאות, ולכן כל חופשה היא הליכה עילגת על חבל דק בין מקומיות מדומה לעולמיות סינתטית

עולם התיירות המזויף הוא בעל השלכות אמיתיות. הוא מופנה למבוגרים בעלי אמצעים, אך הוא בנוי על תשתיות ילדותיות אשר שוללות אחריות אישית. זהו עולם שמציע רגעים וחוויות פוקחי עיניים, המלאים בציניות עיוורת, שכן התמונה של הפרימיטיביות הרוחנית של האחר קיימת אך ורק דרך אמצעים מודרניים, שנשארים סטריליים מכל אפיון רוחני שאליו התייר המערבי לכאורה כמהה. לפי הפילוסוף האנרכיסטי חכים ביי (Bey), הארעיות חסרת הגבולות אשר נוכחת בכל תעשייה היא מראָה לקפיטליזם העולמי, והתיירות גם היא אינה חפה מכך. תמונת החוויה המהנה, החיונית כדי שנדמיין את הטיול הבא שלנו, והמוגשת לנו בין שלל דפים, ערוצים ומסכים, אינה רק הצעת הגשה נאיבית. מטרת ההדוניזם השלוב בתיירות היא למנוע מחשבה על ההשלכות החברתיות והפוליטיות של הטיול. ההנאה עוקרת אותנו מהמציאות, ולכן כל חופשה היא הליכה עילגת על חבל דק בין מקומיות מדומה לעולמיות סינתטית. ומתוך מרכיבים אפלים אלו נברא עולם שמאפשר טיולים אקולוגיים לקוטב הצפוני, אך עושה זאת בספינות תענוגות השופכות דלק אל האוקיינוס. עולם המאפשר להבחין ולהתבונן במרחב האקזוטי והפרימיטיבי כסמל לגדילה וגילוי העצמי, המתאפשרים אך ורק במערב הקפיטליסטי. עולם שמציע שוטטות עירונית, שלמעשה מדחיקה פריבילגיות כלכליות ומאיצה תהליכי ג'נטריפיקציה מקומיים. זהו עולם שבו צורת המחשבה והפעולה הגרוטסקית מכוונת ומתוכננת, שכן זהו עולם שבו הכול כלול.

דיסנילנד, שנגחאי, סין

פארק השעשועים של דיסני בשנגחאי: נגיעות של אותנטיות? תצלום: Capricorn Song

תעשיית התיירות מרוויחה את הונה הודות להתעניינות הברורה בשוני תרבותי שממותג כאקזוטי ושונה מחד, אך נבנה עבור הטעם הפופולרי והנוחות של הקהל המערבי מנגד. זו תעשייה שלכאורה מקדמת הבדלים תרבותיים, אך בעצם היא מרדדת אותם לשבלונה אוניברסלית אחידה. את המתחים האלו, שהם חלק בלתי נפרד מהנוף הקפיטליסטי המאוחר, הדגים הפילוסוף הסלובני סלבוי ז׳יז׳ק כשכתב:

"בשוק של היום, אנו מוצאים סדרה שלמה של מוצרים המשוללים מהתכנים המזיקים שלהם: קפה ללא קפאין, שמנת ללא שומן, בירה ללא אלכוהול... חווית האחר של הטולרנטיות הליברלית והרב תרבותית של היום שוללת את האחר, האחר האידיאלי, אשר רוקד ריקודים מרתקים ושיש לו גישה אקולוגית והוליסטית למציאות... המציאות הווירטואלית מכלילה בפשטות תהליך זה, אשר מציע מוצר אשר מופשט מתכנו... הכול מותר, אפשר ליהנות מהכול - כל עוד הכול מופשט מהתוכן אשר הופך אותו למסוכן״.

הניסיון האצילי למצוא מקום הרחק ממלכודות העולם המודרני, והרצון הרומנטי לחזור אל מה שנתפש כפרימיטיבי, טהור ותמים, אינו אלא מרחב קפיטליסטי חדש, נודד ואלסטי, שתומך אידיאולוגית בקפיטליזם עצמו ובכך הוא חלק בלתי נפרד ממנו

תיירות כתעשייה, מצטיינת בכך כשהיא מציעה לצרכנים כל פינה וגבעה על פני כדור הארץ הטרוד והמורכב, כבית חרושת מרדד של טהרנות ילדותית, שמתאר כל יעד לחופשה כמרחב של חוויות בלתי נשכחות ופעילויות מהנות שמחכות להתגלות במחיר מתאים. אך כפי שכתב פישר, הניסיון האצילי למצוא מקום הרחק ממלכודות העולם המודרני, והרצון הרומנטי לחזור אל מה שנתפש כפרימיטיבי, טהור ותמים, אינו מקלט אוטופי מהמודרניות והקפיטליזם, אלא מרחב קפיטליסטי חדש, נודד ואלסטי, שתומך אידיאולוגית בקפיטליזם עצמו ובכך הוא חלק בלתי נפרד ממנו. מסיבה זו, התיירות כתעשייה עולמית נשחקת. שיווק הבנאליות של החופשה כאוטופיה מרוחקת רק מהדהדת את הפרגמטיות הנוקשה והמתישה, שרווחת בחיי היום יום עבור כל כך הרבה לקוחות פוטנציאליים במערב. וכיוון שתיירות אינה יכולה להרשות לעצמה לשאול את צרכנייה מהם הקשיים החברתיים והרגשיים אשר מחייבים אותם לצאת לחופשה מלכתחילה, היא יכולה להציע ללקוחותיה אך ורק תרופת פלצבו שקיימת כיקום שטחי ומקביל, אוטופי ובמרחק נגיעה, שהקשר היחיד שתיירים יכולים לקיים איתו עובר דרך הכיס.

ספינת תענוגות, קרוז, מקסיקו

עיר מלאכותית שטה בים ויושביה אמורים לראות עולם. תצלום: אלונסו רייס.

כדי שאוטופיה תהיה קונקרטית, היא מחייבת קשר דיאלקטי עם המציאות החומרית, כזה שהקפיטליזם אינו יכול לקיים. על כך כתב הפילוסוף רוברט טאלי (Tally):

״…אוטופיה חייבת להיות מעוגנת בהקשר חברתי, ועל הקשר זה לגלות בעיה חברתית משמעותית ומוכרת שצריכה להיפתר…. לפני כל דבר אחר, הדחף האוטופי מוכרח לרמוז על פעילות קריטית ושלילית: לזהות את הבעיה או הבעיות אשר מוכרחות להיפתר. רחוק מלהציג עולם אידיאלי, שמח ומוגשם, אוטופיות מוכרחות לזהות את הסיבות השורשיות הקשורות לחולי של חברה מסוימת. בזיהוי וחשיפת בעיות אלו, השיח האוטופי מגשים את אחד מתפקידיו הבסיסיים, לשרת כביקורת של המערכת הנוכחית״.

אין זו הפתעה שבעולם המדומה שהתיירות מציעה, האוטופיה מקובעת בתודעה הצרכנית כמרחב סטטי של הסחות דעת, שפות זרות ומנהגים משונים, אך לא כמציאות שעליה אנשים וקבוצות נלחמו ונאבקו. רעב הנדודים, הדוחק למצוא את האוטופיה הבאה והחדשה, מגלה אך ורק את התנאים של אלו אשר דורשים למצוא אותה. ואף שהאוטופיה עלולה הייתה להתנסח כחלום אנרכיסטי על מרחב שיתופי אשר מנותק מהיררכיות של דיכוי, במציאות הקפיטליסטית הנוכחית היא אינה יכולה להיות אלא עוד חזון ליברטריאני ישנוני, שמפשיט מרחבים מהקשרים גיאופוליטיים ותרבותיים מקומיים, רק כדי להלביש אותם ברעיונות כוזבים של אוניברסליות חופשית בתשלום. או כפי שהפילוסופים ז'יל דלז ופליקס גואטרי (Guattari) כתבו:

״[הקפיטליזם מורכב] ממערכת כפולה של פענוח או דה-טריטוריאליזציה מחד, והאלימות והרי-טריטוריאליזציה מנגד... יכול להיות כי הזרימה עדיין אינה דה-טריטוריאלית מספיק, אינה מפוענחת מספיק מנקודת המבט של התיאוריה, הפרקטיקה ואופי סכיזופרני למדי… [אין אנו] נסוגים מהתהליך אלא הולכים רחוק יותר בתוכו, אנו ׳מאיצים את התהליך׳ כפי שכתב ניטשה. בכך, האמת היא שעוד לא ראינו כלום״.

אין להתפלא על האירוניה שבה שפע של פורומים המוקדשים לתיירות מלאים באזהרות לתיירים פוטנציאלים על כך שאתרי תיירות פופולריים ברחבי העולם מלאים, ובכן, בתיירים

העייפות מהמודרניות והלהט לנטוש אותה הם חלק בלתי נפרד מהרצון לתחזק אותה, כחלק מתהליך ההאצה הדה-טריטוריאלי שעליו מדברים דלז וגואטרי. שלא במפתיע, העולם התיירותי והדה-טריטוריאלי שמנותק מהמודרניות הטורדנית, שהוצג לאנשים העייפים ממלכודות העולם המודרני בתוך העולם המודרני המעייף בעצמו, התמלא באינספור אנשים עייפים ומודרנים זהים אחרים. לאור תחושת נבגדות אמיתית על פלישה זו על ידי זרים שונים אך דומים, אין להתפלא על האירוניה שבה שפע של פורומים המוקדשים לתיירות מלאים באזהרות לתיירים פוטנציאלים על כך שאתרי תיירות פופולריים ברחבי העולם מלאים, ובכן, בתיירים. למרבה הזעזוע, העולם המזויף התמלא באנשים אחרים מהעולם האמיתי, אשר צמאים לאותנטיות זהה על גב אותם חופים זרים, ערים עתיקות ויבשות בתוליות.

בלא מעט מדינות עניות, התיירות מתפקדת כמנוע מרכזי בכלכלה וכגשר בין הצפון הגלובלי לתרבותם המקומית. זהו כוח כלכלי שמצמצם את האבטלה, מפריח את השממה, מעודד את המטבע ויוצר תחומי תעסוקה שלא היו קיימים קודם. פרנסתם וחייהם של רבים תלויה בנראטיב הרגשי והאישי שהתיירים יספרו לעצמם על הסיבה לכך שהם נופשים או מטיילים שם.

ביוון למשל, כמעט כחמישית מהתוצר הלאומי הגולמי מוקדש לתעשיית התיירות, ואחד מכל עשרה אנשים עובד או עובדת בצורה כזו או אחרת בסקטור זה. כתוצאה מכך, יוון נפלשת על ידי אוקיינוס של סירות, מעברות, יאכטות ומשטים זרים, אשר מפליגים כמעט בכל קיץ בין אלפי איים הומים וחופים דחוסים שבין הים האגאי לים היוני, מתוך מטרה אצילית למצוא את האותנטי הנשגב. בהתאם להיצע וביקוש, אנשי עסקים מקריבים את חיי הקהילות ואת המסורות למען רווח כלכלי. אתר האינטרנט של האי לסבוס ממחיש תמונה זו. בדף הבית שלו נכתב:

״[האי לסבוס] כמעט ולא הושפע מתיירות ההמונים שהפכה איים אחרים לגני שעשועים, לסבוס הוא האי המושלם לאנשים אשר רוצים לחוות את יוון האמיתית״.

בשביל תיירים, אותנטיות ו״אמיתיות״ הם ביטויים אסתטיים יותר מאשר שדה סוציו-אקונומי ארעי, שנמלט ממלתעות תיירות ההמונים. בכל רחבי העולם, אותנטיות היא נוסחה מרחבית זהה, הכוללת את אותם השווקים, אותם הסוחרים המקסימים, אותם הרחובות הצרים ואותן המסעדות המקומיות. או במילים אחרות וביוונית עתיקה: האמת מזוהה עם הטוב ולהפך. יוון האמיתית אינה שונה מיוון הטובה, בכך שהיא מזהה את הצורך של התיירים להימלט ממלכודות התיירים והעולם המודרני שנמצאות ביוון המזויפת. לעומת זאת, יוון האמיתית היא תוצר של שכפול גנרי והבנה פרסומית על אודות ביטויים אנושיים ספונטניים, אך בעצם היא אינה שונה מהניסיון הפסבדו-אנתרופולוגי למצוא את הודו, אפריקה וישראל האמיתיות. עם חיפוש האמת, נדמה כי התיירות לומדת מאידיאלים אפלטוניים, אך למעשה היא מתחקה אחר השיח המעיק שיצרו תרבות הניו-אייג׳, הקואצ׳ינג וספרי עזרה-עצמית. לגלות את האמיתי, בין אם מדובר במרחב או בעצמי, הוא פרויקט תועלתני. הוא יכול לקבל אך ורק את התוצאה שתמקסם בצורה הטובה ביותר את הדרך שבה התוצר הסופי ראוי להיות מוגש לעולם. ולכן, כל דבר פוגעני שאינו ראוי לא יחשב כחלק מהאמת האותנטית, בין אם מדובר בשרשרת איים מיוחדת בים התיכון או בתכונות אופי מקסימות.

פהוקט, תאילנד, אופנוע, ים, צלילה

יום רגיל בפהוקט, תאילנד. תצלום: פרנס דניאלס

ההשוואה שאתר האינטרנט של לסבוס עורך בין אתרי תיירות לגני שעשועים אינה מקרית, ונדמה כי כל חופשה מלאה במתקנים דמויי דיסנילנד משל עצמה. על חווית העולם האמיתי כמרחב משעשע כתב הסוציולוג ז׳אן בודריאר:

״בכל מקום אנחנו חיים ביקום אשר דומה בצורה משונה למקורו – דברים מוכפלים על ידי תרחישיהם. אבל הכפלה זו אינה מסמלת, כפי שעשתה בעבר, את המוות הבלתי נמנע – הכול כבר מטוהר ממוות, והוא יותר טוב מכפי שהיה בחיים; דברים הם יותר עליזים, יותר אותנטיים… דיסנילנד קיימת כדי להסתיר את היותה המדינה ה׳אמיתית׳… דיסנילנד מוצגת כדמיונית, כדי לגרום לנו להאמין כי השאר הוא אמיתי... זוהי כבר אינה שאלה של ייצוג לא הולם של המציאות האידיאולוגית, אלא החבאת העובדה שהאמיתי כבר אינו אמיתי, ובכך חוסך את עקרון המציאות״.

כיוון שגם משאב הבלעדיות מתדלדל, מאחר שישנו מספר סופי של איים בודדים, ישנן קבוצות תיירות שמציעות לקחת לקוחותיהן אל העבר העתיק והמיתולוגי, המרחב האוטונומי היחידי ביוון שנשאר ככל הנראה יתום ממערכת היחסים עם הקפיטליזם הדורסני

בתיירות, הביקוש לאותנטיות הולך יד ביד עם הרצון לבלעדיות. זוהי בלעדיות קולקטיבית ואליטיסטית, המבדילה עצמה מן התיירות של התיירים הפשוטים האחרים. הניסיון למכור ומציאת מרחבים תיירותיים בלעדיים המנותקים מהקפיטליזם הגלובלי שיוכלו להתכופף לכבודו, הפכו ליותר תימהוניים ומגוחכים עם הזמן. ביוון, ההתאמצות שכרוכה בחיפוש אחר בלעדיות תיירותית הפכה לספורט חברתי אולימפי. התחרותיות היחידה שמתאפשרת בקיץ עצל היא החיפוש הקדחתני של תיירים אחר האי החדש הבא שיאפשר בטן-גב ואלכוהול יקר בצורה המיוחדת ביותר. אך כיוון שגם משאב הבלעדיות מתדלדל, מאחר שישנו מספר סופי של איים בודדים, ישנן קבוצות תיירות שמציעות לקחת את לקוחותיהן אל העבר העתיק והמיתולוגי, המרחב האוטונומי היחידי ביוון שנשאר ככל הנראה יתום ממערכת היחסים עם הקפיטליזם הדורסני. כך למשל, חברת תיירות הפועלת לספק למשתתפיה הצצה לעולם עתיק ובלעדי בזמן שהות נינוחה באחת מספינותיה, כתבה בצניעות מדודה ובלשון ציווי:

״גלו את ממלכות הארמון האגדיות של התרבות המינואית בכרתים, מצודת המבצר של יוון המיקנית, אולימפיה, את האורקל העתיק בדודנה ולבסוף את האיים היוניים של קפלוניה, איתקה וקורפו… גלו את מצודת מינקה העשירה בזהב, המעוז הצבאי של אגממנון…״

קנוסוס, כרתים, נסיך, פרסקו

מושך כתמיד: דמות "נסיך השושנים", שחזור של פרסקו בארמון קנוסוס, כרתים. תצלום: לאונרד ג'י, ויקיפדיה

באי קורפו נדמיין את הצווחות המייגעות ואת הלהט הרגשי של אודיסאוס כפליט המוטל אל החוף, דרך הפריזמה שבה הכול כלול בחופשה המאורגנת שעליה שילמנו

אף שחברת המטיילים לא כתבה כי על המשתתפים לגלות את מזנון הספינה, ההוראות ברורות. הפקודה שניתנת לתיירים ״לגלות״ אינה אמורה רק לנבא את חוויתם בטיול, אלא גם לקיים קשר לשוני והיסטורי עם הגיבורים המיתולוגיים מיוון העתיקה, שגילו לראשונה את המעוזים הצבאיים והמצודות העשירות בזהב. הבלעדיות הנחשקת לא יכלה להתקיים בשום צורה ללא חדוות הגילוי. אך כיוון שכל גילוי יכול להתקיים אך ורק כאירוע יחיד וכגולת כותרת רגשית וחד פעמית, עולה השאלה האם ישנה בכלל אפשרות לגלות את מה שכבר התגלה. ומאחר שאירועי שיא חד פעמיים אינם יכולים להתאים למודל הקפיטליסטי של צריכה מופרזת, גילוי בגלגולו הנוכחי יכול להתקיים אך ורק כתיבת התהודה של עצמו. העולם המזויף ניזון מהיכולת לגלות בכל פעם מחדש. היכולת לגלות את עצמנו מחדש, והרצון לגלות את חדוות הגילוי עצמה, כאירוע שיא שגובר על גילוייו הקודמים וקטוע מהחיים הצפויים והשגרתיים שמחוץ לעולם התיירות המשעשע.

הקושי הדיכוטומי כאן ברור. יש צורך באקרובטיקה שיווקית כדי לגשר על הפער שבין הגילוי התיירותי הרפטיטיבי, שמגיע מהנוחות והפינוק שבחופשה, לבין הגילוי המיתולוגי הראשוני, אשר תואר כמסע רגשי ופיזי מפרך שתיירים מנסים ללכת בעקבותיו. ביוון, תיירים מוזמנים לטייל בעריסת התרבות המערבית מנקודת המבט של ערש דווי צרכני. ובחופשה, כל חוויה אסתטית אמורפית ניתנת להבנה אך ורק דרך מידתיות ניאו-ליברלית נוקשה. מה שנדמה כמציאותי הוא מה שנתפש כרווחי, ומה שאינו קיים כתפישה רווחית אינו אמיתי. באי קורפו נדמיין את הצווחות המייגעות ואת הלהט הרגשי של אודיסאוס כפליט המוטל אל החוף, דרך הפריזמה שבה הכול כלול בחופשה המאורגנת שעליה שילמנו, אבל לא נוכל לגלות, ובכך להכיר במציאות של אינספור הפליטים שנמצאים במחנה הפליטים השרוף מוריה, אשר באי לסבוס; האי המושלם לאנשים אשר רוצים לחוות את יוון האמיתית.

רשימת מקורות:

Fukuyama, Francis (1992) The End of History and the Last Man, Free Presshttps://www.survivalinternational.org/news/11839https://www.theguardian.com/world/2012/jan/14/andaman-jarawa-india-human-safariFisher, Mark (2012) “#Accelerate: The Accelerationist Reader”, MIT Press p. 339Bey, Hakim. The Temporary Autonomous Zone, Preface to the Second Edition, 2011Slavoj Zizek (2007) “How to Read Lacan”, W. W. Norton & Company, p. 38Robert Tally (2013), “Utopia in the Age of Globalization”, Palgrave Macmillan, p. 16Deleuze, Gilles, and Félix Guattari. 1983. Anti-Oedipus. Trans. Robert Hurley, Mark Seem, and Helen R. Lane. Minneapolis: University of Minnesota Press. p. 34 Jean Baudrillard (1981) “Simulacra and Simulation”, Semiotext(e), p.13 https://www.asatours.com.au/tours/homers-greek-islands/

עידו נהרי הוא בוגר תואר במדעי הרוח, אמנויות ותיאוריה חברתית בגרמניה, ופירסם מאמרים באירופה ובארצות הברית העוסקים בתופעות סוציולוגיות המאפיינות את הקשר בין העולם העכשווי למדומה. נהרי משמש כחוקר בקוורטט לענייני המזרח התיכון וארגונים חוץ ממשלתיים באירופה.

תמונה ראשית: לחוות את מיקונוס. תצלום: סוון הנשה, EyeEm, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי עידו נהרי.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על מדוע ביוון הקלאסית אין ילדים רעבים?

    02
    אסיה כאן

    כי אנשים כאלה - אני לא יודעת אם הם הרוב - לא נוסעים למקום אחר, לא נוסעים להכיר אנשים אחרים. הם נוסעים אל האפשרות לעשות את השטויות של עצמם. סגרו להם את הבילויים כאן אז הם בורחים לקניונים של דובאי. לדפוק את הראש שם, בין ערבים שכאן לא נחשבים בני אדם, קרוב לאיראן "השטן הגדול". כמה עלוב. וכמה חשוב להזכיר. תודה לעדו נהרי.

04
itche

בחיי - לא הבנתי מה אתה רוצה. אולי תנוח כבר? (אולי באיזה אי יווני, רצוי בסתיו או תחילת האביב - פחות דחוס בתיירים/ מציצנים).
יש אכן הרבה (מאוד!) פגמים ומחלות בתעשיית התיירות, והמאמר מצביע על רובם באופן ברור,
אבל -
עם מאמץ קטן מאוד, אפשר היה להתאים את רוב המאמר כמעט לכל העשייה האנושית שאיננה אוכל-רבייה-עשיית צרכים-מוות
(למשל - מה הטעם ללכת להצגת תיטרון של שייקספיר או חנוך לוין או כל אחד אחר, אם החוויה "לא יכולה להתקיים בשום צורה ללא חדוות הגילוי. אך כיוון שכל גילוי יכול להתקיים אך ורק כאירוע יחיד וכגולת כותרת רגשית וחד פעמית, עולה השאלה האם ישנה בכלל אפשרות לגלות את מה שכבר התגלה" [לרבים אחרים לפני]).

05
עידו נהרי

היי itche, תודה רבה על התגובה החמה והאיחולים הלבביים. אפטור אותך מלדאוג למנוחתי, אך אקח את המלצתך השנייה להתאמץ מאמץ קטן מאוד כיוון שקל לראות שלא לקחת את ההמלצה הזאת בכל הקשור לתגובתך.

בשונה ממה שאת/ה מצביע בתגובתך על החוויה בהצגת התיאטרון, לא נכתב במאמר על כך שחוויה אינה יכולה להתקיים ללא חדוות הגילוי, אלא על רעיון הבלעדיות שהוא חלק אינטגרלי במסר הנוכחי של תעשיית התיירות. מה גם, שבשונה ממבקרי תיאטרון הגלוב או הקאמרי אשר מגיעים להצגה גם כחלק ממפגש חברתי עם מבקרי התיאטרון האחרים, תיירים דורשים אקסקלוסיביות מרחבית וחברתית מתיירים אחרים ומהתעשייה עצמה. לכן, אי אפשר להשוות בין תיירות ״כמעט לכל העשייה האנושית שאיננה אוכל-רבייה-עשיית צרכים-מוות.״