מדוע יש לנו סוגי דם

יותר ממאה שנה לאחר שהתגלו, אנו עדיין לא יודעים מה תפקידם של סוגי הדם ומדוע הם בכלל נוצרו. האם הם באמת חשובים?
X זמן קריאה משוער: 17 דקות

כשהוריי הודיעו לי שסוג האדם שלי הוא A+, התמלאתי תחושה מוזרה של גאווה. אם A+ הוא הציון הגבוה ביותר בבית הספר, אז אין ספק שהוא גם סוג הדם המוצלח ביותר – אות הצטיינות ביולוגי. לא עבר זמן רב לפני שהבנתי עד כמה התחושה הזו מטופשת והיסיתי אותה. אבל לא גיליתי רבות על משמעותו של סוג הדם שלי. הדבר היחיד שלמדתי עד שהגעתי לבגרות הוא שאם אבוא לבית חולים ואזדקק לדם, הרופאים יצטרכו לוודא שהם נותנים לי את סוג הדם הנכון. עם זאת, כמה שאלות המשיכו להציק לי. למה ל-40 אחוז מהלבנים יש דם מסוג A, אבל רק ל-27 אחוז מהאסייתים? מה מקורם של סוגי הדם השונים ומה תפקידם? כדי לקבל תשובות פניתי למומחים – המטולוגים, גנטיקאים, ביולוגים אבולוציוניים, וירולוגים ותזונאים.

ב-1900 גילה לראשונה רופא אוסטרי בשם קרל לנדשטיינר את סוגי הדם, וב-1930 זכה בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה על מחקרו. מאז פיתחו מדענים כלים יעילים יותר ויותר לבחינת סוגי הדם. הם גילו כמה רמזים מסקרנים – למשל, הם איתרו את מקורם האבולוציוני של סוגי הדם וזיהו את השפעותיהם של הסוגים השונים על בריאותנו. ובכל זאת התחוור לי שסוגי הדם נותרו תופעה מסתורית ביותר במובנים מסוימים. מדענים עדיין לא מצאו הסבר טוב לעצם קיומם.
"נכון זה מדהים?" אומר אג'יט ורקי (Varki), ביולוג מאוניברסיטת קליפורניה, סן דייגו. "כמעט מאה שנה מאז שהוענק פרס נובל על התגלית הזאת, ואנחנו עדיין לא יודעים מה בדיוק התפקיד שלהם."

קיצור תולדות העירוי

אני יודע שסוג הדם שלי הוא A בזכות אחת התגליות הגדולות בתולדות הרפואה. מכיוון שרופאים מודעים לקיומם של סוגי דם, הם יכולים להציל חיים בעזרת עירויי דם. אבל לאורך רוב ההיסטוריה האנושית, האפשרות להעביר דם מאדם אחד לאחר הייתה בגדר חלום פרוע. רופאים בימי הרנסנס תהו מה יקרה אם הם יחדירו דם לוורידים של מטופליהם. חלקם שיערו שיוכלו לרפא כך מגוון של מחלות, ואף טירוף. לבסוף, במאה ה-17, בחנו כמה רופאים את הרעיון – ונכשלו כישלון חרוץ. רופא צרפתי הזריק דם של עגל לאדם משוגע, אשר התחיל מיד להזיע ולהקיא ולהפריש שתן בצבעי פיח. לאחר עירוי נוסף הוא מת.

הרמזים הראשונים לסיבת כישלונם של עירויי הדם במאה ה-19 היו גושי דם. כשמדענים ערבבו דם מאנשים שונים, תאי הדם האדומים נצמדו זה לזה. אך מכיוון שרוב הדם הגיע מאנשים חולים, המדענים חשבו שזו פתולוגיה שאין טעם לחקור

אסונות מסוג זה הקנו לעירוי הדם מוניטין רע שדבק בו במשך 150 שנה. גם במאה ה-19 העזו רופאים ספורים בלבד לנסות את ההליך. אחד מהם היה בריטי בשם ג'יימס בלאנדל (Blundell). כמו רופאים אחרים בתקופתו, הוא ראה נשים רבות מתות מדימום בעת הלידה. לאחר שמטופלת נוספת מתה ב-1817, הוא לא הצליח להשלים עוד עם המצב כמות שהוא. "לא יכולתי לשאת את המחשבה שהיה אפשר להציל את המטופלת בעזרת עירוי," הוא כתב לאחר מכן.

בלאנדל השתכנע שכישלונות קודמים נבעו מטעות מהותית אחת: עירוי "דמהּ של בהמה," הוא קרא לזה. רופאים לא אמורים להעביר דם בין מינים, הוא הסיק, כי "סוגי הדם השונים נבדלים זה מזה באופן מהותי." בני אדם אמורים לקבל דם אנושי בלבד, קבע בלאנדל. בלאנדל תכנן מערכת של משפכים, מזרקים וצינוריות שתוכל לתעל דם מתורם לחולה. לאחר שניסה את המכשיר על כלבים, זומן בלאנדל למיטתו של אדם המדמם למוות. "רק עירוי היה עשוי להצילו," הוא כתב.

כמה תורמים סיפקו לבלאנדל כ-400 מיליליטר של דם, שאותם הזריק לזרועו של האיש. לאחר ההליך הוא אמר לבלאנדל שהוא מרגיש טוב יותר – "פחות מתעלף" – אבל לאחר יומיים מת. ובכל זאת, ההתנסות הזו שכנעה את בלאנדל שעירוי הדם יוכל להניב תועלת אדירה לבני האדם, ובשנים שלאחר מכן הוא המשיך לשפוך דם לתוך חולים נואשים. בסך הכול הוא ביצע עשרה עירויים. רק ארבעה מהחולים שרדו. בעוד שכמה רופאים נוספים התנסו בעירויי דם, שיעורי הצלחתם היו מדכדכים גם כן. כמה וכמה גישות נבחנו, כולל ניסיונות, בשנות ה-70 של המאה ה-19, להשתמש בחלב בעירויים (לא מפתיע שהדבר היה חסר תועלת ומסוכן).

הגושים של לנדשטיינר

בלאנדל צדק בחושבו שבני אדם צריכים לקבל דם אנושי בלבד. אבל הוא לא ידע דבר חשוב נוסף: שבני אדם צריכים לקבל דם מבני אדם מסוימים בלבד. ייתכן שאי-ידיעה זו הובילה לבדה למותם של כמה ממטופליו. מה שעושה את מותם טראגי אף יותר הוא שקיומם של סוגי הדם התגלה כמה עשרות שנים לאחר מכן בזכות הליך פשוט למדי.

קרל לנדשטיינר

קרל לנדשטיינר

הרמזים הראשונים לסיבת כישלונם של עירויי הדם במאה ה-19 היו גושי דם. בסוף המאה, כשמדענים ערבבו דם מאנשים שונים במבחנות, הם שמו לב שלפעמים תאי הדם האדומים נצמדים זה לזה. אך מכיוון שרוב הדם הגיע מאנשים חולים, המדענים חשבו שזו פתולוגיה שאין טעם לחקור. עד שהגיע קרל לנדשטיינר, אף אחד לא טרח לראות אם התופעה הזו מתרחשת גם בדמם של אנשים בריאים. הוא ראה מיד שגם תערובות של דם בריא יוצרות לעתים את הגושים האלה.
לנדשטיינר החליט למפות את דפוסי היווצרות הגושים, ואסף דם מעמיתיו למעבדה ואף מעצמו. הוא הפריד כל דגימה לתאי דם אדומים ופלזמה, ואז שילב את הפלזמה של אדם אחד עם התאים של אדם אחר.

צימות הוא הסיבה שעירוי דם הוא הליך מסוכן כל כך בפוטנציה. אם רופא יזריק בטעות סוג דם שונה משלי, הגוף שלי ייטען בקרישים קטנים שישבשו את מחזור הדם שלי ויגרמו לי לדימום מסיבי, קשיי נשימה ואף מוות

לנדשטיינר גילה שהגושים נוצרים רק אם הוא מערבב את הדם של אנשים מסוימים. הוא בדק כל שילוב אפשרי ומיין את נבדקיו לשלוש קבוצות. הוא קרא להן בשמות שרירותיים לחלוטין: B, A ו-C (מאוחר יותר שונה שמה של C ל-O, וכמה שנים לאחר מכן גילו החוקרים את קבוצת AB. עד אמצע המאה ה-20 גילה פיליפ לוין, חוקר אמריקאי, דרך נוספת לקטלג דם המבוססת על קיומו של גורם Rh בדם. סימן של פלוס או מינוס הצמוד לאותיות של לנדשטיינר מעיד על קיומו או העדרו של גורם זה בדמו של אדם).

מזרק ממלחמת העולם השנייה שהשתמשו בו כדי לבצע עירוי דם.

מזרק ממלחמת העולם השנייה שהשתמשו בו כדי לבצע עירוי דם.

כשלנדשטיינר ערבב דם מאנשים שונים הוא גילה חוקיות מסוימת. אם הוא ערבב פלזמה מקבוצה A עם תאי דם אדומים של מישהו אחר מקבוצה A, הפלזמה והתאים נותרו נוזליים. אותו דפוס חל גם על שילוב פלזמה ותאי דם אדומים מקבוצה B. אבל אם הוא ערבב פלזמה מקבוצה A עם תאי דם אדומים מקבוצה B, או להיפך, התרחש צימות (או הצמתה, כלומר היצמדות של תאי דם אדומים היוצרים גושים). דמם של אנשים מקבוצה O התנהג בצורה שונה. כשלנדשטיינר ערבב תאי דם אדומים מקבוצה A או B עם פלזמה מקבוצה O, התרחש צימות. אבל אם הוא הוסיף פלזמה של A או B לתאי דם אדומים מ-O, לא התרחש צימות.

צימות הוא הסיבה שעירוי דם הוא הליך מסוכן כל כך בפוטנציה. אם רופא יזריק בטעות סוג דם B לזרועי, הגוף שלי ייטען בקרישים קטנים שישבשו את מחזור הדם שלי ויגרמו לי לדימום מסיבי, קשיי נשימה ואף מוות. אבל אם אקבל סוג דם A או O, אהיה בסדר. לנדשטיינר לא ידע מה בדיוק מבדיל סוג דם אחד מאחר. מדענים שבאו לאחר מכן גילו שפני השטח של תאי הדם מהסוגים השונים מעוטרים במולקולות שונות. לדוגמה, בסוג הדם שלי – A - התאים בונים את המולקולות האלה בשני שלבים, כמו בית דו-קומתי. הקומה הראשונה נקראת אנטיגן H. על גבי הקומה הראשונה הזו בונים התאים קומה שנייה, הנקראת אנטיגן A. אנשים עם סוג דם B, לעומת זאת, בונים הקומה השנייה בבית בצורה שונה. ואנשים עם סוג דם O בונים בית חד-קומתי: הם מסתפקים באנטיגן H.

המערכת החיסונית של כל אדם מתוודעת לסוג הדם שלו. אם אנשים מקבלים עירוי של דם מסוג שונה המערכת מגיבה בהתקפה אכזרית, כאילו מדובר בפולש. יוצא הדופן לכלל זה הוא סוג דם O. יש בו רק אנטיגנים מסוג H, הקיימים גם בסוגי הדם האחרים. לאדם עם סוג דם A או B, דם מסוג O נראה מוכר. לכן אנשים בעלי דם מסוג O הם תורמים אוניברסליים, נכס חשוב מאוד לבנקי דם.

לנדשטיינר דיווח ב-1900 על הניסוי שלו במאמר קצר ותמציתי. "ייתכן שתוצאות אלה יעזרו לנו להסביר את השלכותיו השונות של עירוי דם טיפולי," הוא סיכם באנדרסטייטמנט מדהים. תגליתו של לנדשטיינר סללה את הדרך לשימוש בטוח בעירויי דם בקנה מידה רחב, ועד היום משתמשים בנקי דם בשיטת הצימות הבסיסית שלו כבדיקה מהירה ואמינה של סוגי דם. אך בעוד שלנדשטיינר ענה על שאלה ישנה, הוא העלה גם כמה חדשות. מה תפקידם של סוגי הדם? האם בכלל יש להם תפקיד? מדוע טורחים תאי הדם האדומים לבנות את בתיהם המולקולריים ומדוע לאנשים יש בתים שונים?

בינתיים לא הצלחנו למצוא ראיות מדעיות מוצקות שיספקו תשובה לשאלות האלה, אך כמה הסברים בלתי מדעיים צברו פופולריות רבה. "זה מגוחך," נאנחת קוני ווסטהוף (Westhoff), ראש תחום האימונו-המטולוגיה, גנומיקה ודם נדיר במרכז הדם של ניו יורק.

תזונה לפי סוג דם

ב-1996 פרסם נטורופת בשם פיטר ד'אדאמו (D'adamo) ספר שנקרא "אכול נכון לפי סוג הדם שלך." ד'אדאמו טוען שעלינו ליצור תפריט אישי התואם את סוג הדם שלנו כדי להיות בהרמוניה עם המורשת האבולוציונית שלנו. סוגי הדם, הוא טען, "הופיעו ככל הנראה בצמתים מכריעים בהתפתחות האנושית." לפי ד'אדאמו, סוג הדם O הופיע לראשונה אצל אבותינו הציידים-לקטים באפריקה, סוג הדם A בראשית עידן החקלאות, וסוג הדם B לפני 10,000-15,000 שנה ברמות ההימלאיה. סוג הדם AB, הוא מוסיף, הוא תערובת מודרנית של A ו-B.

"אין ראיות ישירות המאששות את התועלות הבריאותיות של תזונה המותאמת לסוג דם," אומרת אמי דה בוק (De Buck) מהצלב האדום הבלגי

על בסיס הנחות אלה ד'אדאמו טוען שסוג הדם שלנו קובע מה כדאי לנו לאכול. מכיוון שסוג הדם שלי, A, הוא תוצר של עידן החקלאות, עליי להיות צמחוני. אנשים עם סוג דם O, המיוחס לציידים, צריכים לאכול הרבה בשר ולהימנע מדגנים ומוצרי חלב. לפי הספר, סוגי מזון שאינם תואמים את סוג הדם שלנו מכילים אנטיגנים שעלולים לעורר בנו כל מיני מחלות. ד'אדאמו טוען שהתפריט שלו מפחית זיהומים, מעודד ירידה במשקל, עוזר למאבק בסרטן ובסוכרת ומאט את תהליך ההזדקנות.

עירוי של סוג דם B. צילום: Midnightsnack

עירוי של סוג דם B. צילום: Midnightsnack

ספרו של ד'אדאמו מכר שבעה מיליון עותקים ותורגם ל-60 שפות. אחריו הגיעו שורה של ספרים נוספים העוסקים ב"תזונה לפי סוג דם"; ד'אדאמו אף מוכר תוספי תזונה המותאמים לסוג דם באתר שלו. בגלל הצלחתו, מטופלים רבים שואלים את הרופאים שלהם אם תזונה המותאמת לסוג דם אכן מועילה.
הדרך הטובה ביותר לענות על השאלה הזו היא לערוך ניסוי. ב"אכול נכון לפי סוג הדם שלך" כתב ד'אדאמו שהוא בשנה השמינית של ניסוי בן עשור הבוחן את השפעתה של תזונה המתואמת לסוג דם על חולות סרטן. 18 שנים לאחר מכן עדיין לא פורסמו הנתונים מניסוי זה.

לאחרונה החליטו חוקרי "הצלב האדום" בבלגיה לראות אם יש ראיות נוספות התומכות בתזונה המותאמת לסוג דם. הם סרקו את הספרות המדעית וחיפשו ניסויים שמודדים את התועלות של משטרים תזונתיים מסוג זה. אף על פי שהם בחנו מעל ל-1,000 מחקרים, מאמציהם היו לשווא. "אין ראיות ישירות המאששות את התועלות הבריאותיות של תזונה המותאמת לסוג דם," אומרת אמי דה בוק (De Buck) מהצלב האדום הבלגי של פלנדריה.
לאחר שדה בוק ועמיתיה פרסמו את הסקירה שלהם ב- American Journal of Clinical Nutrition, הגיב ד'אדאמו בבלוג שלו. למרות העדר הראיות, הוא טען שהשיטה שלו מדויקת מבחינה מדעית. "תזונה לפי סוג דם מבוססת על עקרונות מדעיים נכונים, בדיוק כפי שהחישובים המתמטיים של איינשטיין, אשר הולידו את תורת היחסות, היו מבוססים על עקרונות מדעיים נכונים," הוא כתב.

אם נתעלם לרגע מההשוואה לאיינשטיין, המדענים שבאמת חוקרים סוגי דם דוחים את טענתו של ד'אדאמו מכול וכול. "אסור לקדם את השיטות האלה," הכריזה קבוצה של חוקרים בכתב העת Transfusion Medicine Reviews. עם זאת, יש אנשים שמשתמשים בגישה תזונתית המבוססת על סוגי דם ומגיעים לתוצאות חיוביות. לפי אחמד אל-סוהמי (El-Sohemy), חוקר תזונה מאוניברסיטת טורונטו, אין סיבה לחשוב שסוג הדם משפיע על הצלחתה של דיאטה כזו או אחרת.

אחמד אל-סוהמי

אחמד אל-סוהמי

אל-סוהמי הוא מומחה לנוטריגנומיקה, תחום שהולך ומתפתח כיום. הוא ועמיתיו גייסו 1,500 מתנדבים למחקר ועקבו אחר התזונה והבריאות שלהם. הם מנתחים את הדנ"א של נבדקיהם כדי לראות אילו גנים קשורים להשפעת המזון עליהם. שני אנשים עשויים להגיב בצורה שונה מאוד לאותה דיאטה בגלל ההבדלים הגנטיים ביניהם. "כמעט בכל פעם שאני מרצה על זה, מישהו שואל אותי, 'אה, זאת הדיאטה של סוגי הדם?'" אומר אל-סוהמי. כמדען, הספר של ד'אדאמו לא הרשים אותו. "אף אחד מהטיעונים בספר אינו מגובה בראיות מדעיות," הוא אומר. אבל אל-סוהמי הבין שמכיוון שהוא יודע את סוגי הדם של כל 1,500 מתנדביו, הוא יוכל לבדוק אם תזונה המותאמת לסוג דם אכן מועילה.

אל-סוהמי ועמיתיו חילקו את נבדקיהם לפי תזונה. חלקם עשו דיאטות מבוססות-בשר, כפי שממליץ ד'אדאמו לבעלי סוג דם O, חלקם עשו דיאטה צמחונית בעיקר כפי שהוא ממליץ לסוג דם A, וכולי. המדענים העניקו לכל אדם במחקר ציון על עמידתו בדיאטה. למען האמת, החוקרים גילו שחלק מהדיאטות האלה עשויות לעזור למי שעושה אותן. אנשים שהתבססו על התפריט של דם מסוג A, למשל, קיבלו דירוגים נמוכים יותר במדד מסת הגוף, וירדו גם ברוחב המותניים ובלחץ הדם. אצל אנשים שהתבססו על התפריט של דם מסוג O התגלו פחות טריגליצרידים. התפריט של סוג דם B – העשיר במוצרי חלב – לא הניב תועלות.

"אבל העניין הוא," אומר אל-סוהמי, "שזה בכלל לא קשור לסוג הדם." במילים אחרות, אם יש לכם דם מסוג O עדיין תיהנו מהתועלות הטמונות בתפריט המותאם כביכול לדם מסוג A – כנראה מפני שכל אחד יכול להפיק תועלת מסוימת מתפריט צמחוני. וכל מי שעושה דיאטה המותאמת כביכול לדם מסוג O מצמצם משמעותית את כמות הפחמימות שהוא אוכל, דבר שעשוי להועיל לכולנו. כמו כן, תפריט עשיר במוצרי חלב אינו בריא לאף אחד – ולא משנה מה סוג הדם שלו.

אנחנו לא לבד

חסידיה של התזונה המבוססת על סוג דם מספרים לנו סיפור קליט על התפתחות סוגי הדם השונים. אבל הסיפור הזה לא תואם את הראיות שנמצאו על-ידי מדענים.
לאחר תגליתו של לנדשטיינר ב-1900 תהו מדענים אם גם דמן של חיות אחרות מחולק לסוגים שונים. הסתבר להם שדמם של פרימטים מסוימים מתערבב היטב עם חלק מסוגי הדם האנושיים, אך במשך זמן רב הם לא הבינו מה משמעות הממצא הזה. העובדה שאין צימות כשמערבבים דם של קוף עם סוג דם A לא אומרת בהכרח שהקוף ואני ירשנו אותו גן של סוג דם A מאב קדמון משותף. ייתכן שסוג הדם A התפתח באבולוציה יותר מפעם אחת.

גם לגיבונים וגם לבני אדם יש וריאנטים לסוגי דם A ו-B שמגיעים מאותו אב קדמון משותף שחי לפני 20 מיליון שנה

אך אי-הוודאות החלה להתפוגג אט אט בשנות ה-90, כשמדענים פיצחו את הביולוגיה המולקולרית של סוגי הדם. הם גילו שגן בודד, שנקרא ABO, אחראי לבניית הקומה השנייה בבית סוגי הדם שלנו. גרסה A של הגן שונה בכמה מוטציות חשובות מגרסה B. בגן ה-ABO של אנשים עם דם מסוג O יש מוטציות שמונעות מהם לייצר אנזים שבונה את אנטיגן A או B. בזכות ממצא זה יכלו מדענים להשוות בין גן ה-ABO של בני אדם לזה של מינים אחרים. לור סגורל (Ségurel) ועמיתיה מהמרכז הלאומי למחקר מדעי בפריז ערכו את הסקר השאפתני ביותר עד היום של גנים מסוג ABO בפרימטים. הם גילו שסוגי הדם שלנו הם תופעה ישנה מאוד. גם לגיבונים וגם לבני אדם יש וריאנטים לסוגי דם A ו-B שמגיעים מאותו אב קדמון משותף שחי לפני 20 מיליון שנה.

ייתכן שסוגי הדם שלנו עתיקים אף יותר, אבל קשה לדעת בדיוק עד כמה. מדענים עדיין לא ניתחו את הגנים של כל הפרימטים אז הם לא יודעים עד כמה נפוצות הגרסאות שלנו בקרב מינים אחרים. אבל הראיות המדעיות שנאספו עד כה מעידות על ההיסטוריה הסוערת של סוגי הדם. בכמה שושלות יש מוטציות שחיסלו סוג דם מסוים. לשימפנזים, המין החי הקרוב ביותר לבני האדם, יש דם מסוגים A ו-O בלבד. לגורילות, לעומתם, יש רק דם מסוג B. במקרים מסוימים שינו מוטציות את גן ה-ABO והפכו דם מסוג A לדם מסוג B. ומדענים מבינים שגם אצל בני אדם התפתחו שוב ושוב מוטציות שמונעות מחלבון ה-ABO לבנות קומה שנייה בבית סוגי הדם. המוטציות האלה הפכו דם מסוג A או B ל-O. "יש מאות דרכים להיות סוג דם O," אומרת ווסטהוף.

מגרש ריק בבומביי

זאת אומרת שסוג הדם שלי, A, אינו ירושה מאבותיי הפרוטו-חקלאים. הוא ירושה מאבותיי דמויי הקופים. ואם סוג הדם שלי שורד זה מיליוני שנים, הוא לבטח מקנה לי תועלת ביולוגית חשובה כלשהי. אחרת מדוע שיטרחו תאי הדם שלי להקים מבנים מולקולריים מורכבים כל כך? אך מדענים לא מצליחים לגלות מהן התועלות שמניב לנו גן ה-ABO. "אין הסבר טוב ומוחלט ל-ABO," אומר אנטואן בלנשה (Blancher) מאוניברסיטת טולוז, "למרות שיש הרבה תשובות אפשריות."
הנה דוגמה מדהימה לבורותנו בנוגע לתועלותיהם של סוגי הדם: ב-1952 גילו רופאים בבומביי שלכמה מטופלים יש דם שאינו משתייך לאף אחד מהסוגים המוכרים – לא A, לא B, לא AB, ולא O. אם A ו-B הם בתים דו-קומתיים, ו-O הוא בית חד-קומתי, אז למטופלים מבומביי יש מגרש ריק.

מאז תגלית זו – המכונה פנוטיפ בומביי – זוהה המצב הגנטי הזה אצל אנשים נוספים, אם כי הוא נדיר ביותר. לא נראה שהוא מזיק בשום צורה, והסיכון הרפואי היחיד שמתלווה אליו קשור לעירויי דם; אנשים הנושאים את פנוטיפ בומביי יכולים לקבל דם רק מאנשים בעלי אותו פנוטיפ. גם דם מסוג O, שנחשב אוניברסלי, עלול להרוג אותם. פנוטיפ בומביי מוכיח שסוגי הדם ABO לא מספקים לנו יתרון מידי של חיים ומוות. יש מדענים שחושבים שההסבר לסוגי הדם השונים טמון בעצם קיומו של מגוון, וייתכן שכל אחד מסוגי הדם מגן עלינו מפני מחלות שונות.
רופאים החלו לשים לב לקשר בין סוגי דם למחלות שונות באמצע המאה ה-20, ומאז הרשימה ממשיכה לגדול. "אנחנו מוצאים עוד ועוד קשרים בין קבוצות דם לזיהומים, סוגים של סרטן ומגוון של מחלות," אומרת פמלה גרינוול (Greenwell) מאוניברסיטת וסטמינסטר.

הקשרים בין סוגי דם למחלות אפופים בשרירותיות מסתורית, ומדענים רק התחילו לפענח את הסיבות לחלקם

מגרינוול למדתי לדאבוני שדם מסוג A מעיד על סיכון גבוה יותר לחלות בכמה סוגים של סרטן, כגון זנים מסוימים של סרטן הלבלב ולוקמיה. יש לי גם סיכוי רב יותר לחלות באבעבועות שחורות, מחלות לב ומלריה חמורה. לעומת זאת, לאנשים עם סוגי דם אחרים יש סיכוי גבוה יותר לחלות במחלות אחרות. לאנשים עם דם מסוג O, למשל, יש סיכוי גבוה יותר לפתח אולקוס, או לקרוע את גיד אכילס. הקשרים בין סוגי דם למחלות אפופים בשרירותיות מסתורית, ומדענים רק התחילו לפענח את הסיבות לחלקם. לדוגמה, קווין קיין (Kain) מאוניברסיטת טורונטו ועמיתיו בודקים מדוע אנשים עם דם מסוג O מוגנים טוב יותר מפני מלריה חמורה מאשר אנשים עם סוגי דם אחרים. מחקריהם מראים כי לתאים חיסוניים קל יותר לזהות תאי דם נגועים מסוג O מאשר תאי דם נגועים מסוגים אחרים.

דבר מבלבל אף יותר היא הזיקה בין סוגי דם למחלות שכלל אינן קשורות לדם. לדוגמה, נורו-וירוס. הפתוגן האכזרי הזה אוהב לפלוש לספינות בהפלגות נופש ועלול לתקוף מאות נוסעים ולגרום הקאות ושלשולים קשים. הוא חודר לתאים המרפדים את המעי אך מתעלם מתאי הדם. עם זאת, סוג הדם משפיע על סיכויי ההידבקות בזנים מסוימים של נורו-וירוס. הפתרון לתעלומה זו טמון בעובדה שתאי דם אינם התאים היחידים שמייצרים את האנטיגנים של סוג הדם; הם מיוצרים גם על-ידי התאים שבדפנות כלי הדם, דרכי הנשימה, העור והשיער. אנשים רבים אף מפרישים את האנטיגנים האלה ברוק. הנורו-וירוס נאחז באנטיגנים של סוג הדם המיוצרים על-ידי התאים שבמערכת העיכול.

אך נורו-וירוס מסוגל להיאחז היטב בתא רק אם החלבונים שלו תואמים את אנטיגן סוג הדם של אותו תא, ויכול להיות שלכל זן של נורו-וירוס יש חלבונים שמסוגלים להיאחז רק באנטיגנים של סוגי דם מסוימים. זה מסביר למה סוג הדם שלנו משפיע על זני הנורו-וירוס שמסוגלים לתקוף אותנו. ייתכן שכאן טמון רמז המסביר מדוע מגוון של סוגי דם שרד במשך מיליוני שנים. אבותינו הפרימטים נלחמו באינספור פתוגנים - נגיפים, חיידקים ואויבים אחרים. ייתכן שחלק מהפתוגנים האלה למדו לתקוף אנטיגנים של סוגי דם שונים, והפתוגנים המותאמים בצורה הטובה ביותר לסוג הדם השכיח ביותר שגשגו כי הייתה להם כמות המטרות הגדולה ביותר. אבל יכול גם להיות שהם חיסלו בהדרגה את מטרותיהם וכך הרסו לעצמם את היתרון הזה. ובינתיים, פרימטים בעלי סוגי דם נדירים יותר שגשגו כי הם היו מוגנים מפני אויבים מסוימים. בעודי מהרהר באפשרות הזאת, סוג הדם שלי ממשיך להתמיה אותי לא פחות מאשר בילדותי. אבל זו תמיהה עמוקה יותר שמסבה לי מידה של הנאה. אני מבין שיכול להיות שהסיבה שסוג הדם שלי הוא כזה בכלל לא קשורה לדם.

המאמר פורסם לראשונה בכתב העת Mosaic. כל הזכויות שמורות לאלכסון. 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קארל זימר, Mosaic.

תגובות פייסבוק

3 תגובות על מדוע יש לנו סוגי דם

01
יוסי רבי

לעניין סוגי הדם. אני בעל סוג דם O מינוס. בסקר לא מדעי שערכתי בין חברים בעלי אותו סוג דם, נראה שתשעה מעשרה מאיתנו לא נעקץ על ידי יתושים, פשפשים ועוד. האם יכול להיות הסבר מדעי לכך? תודה יוסי

02
אורי ויסהוז

ייתכו הסבר מדעי, אך קודם צריךמדגם קצת יותר משכנע.
אני מכיר את סיפור הי תושים, הנושא נבדק במחקר יפני על כ-20 איש, שאפילו לא מאפשר בחינה סטטיסטית.
הסבר מדעי יצריך מולקולה נדיפה, שכן היתוש (ושאר מוצצי דם) לא ידע את סוג הדם עד שלא 'טעם'.
מה שיותר שסביר , זה רגישות פחותה לעקיצה, כלומר אתם נעקצים כמו כולם רק לא מרגישים את זה...