מהיר מדי, עצבני מדי

אנו מרגישים שחסר לנו זמן יותר מבכל תקופה אחרת בהיסטוריה. לאמיתו של דבר, העלייה הדרמטית בתחושות הלחץ של תקופתנו מלווה בעלייה משמעותית לא פחות בזמן פנוי -- אז לאן הוא נעלם?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

כבר למעלה מ-200 שנה חשים בני האדם שהזמן חולף יותר ויותר מהר. חוקרים אומרים לנו שמאז צמד המהפכות של המאה ה-18 – התעשייתית והפוליטית – מסמכים מסוגים שונים מתעדים בקביעות תחושה שהזמן חולף בקצב מואץ. נדמה שהקדמה הפוליטית והטכנית גזרה עלינו להיות בפיגור תמידי, לא לעמוד בקצב, לאבד את הנשימה. רוסו דיבר ב"אמיל" על "המערבולת החברתית" הפולשת לחיינו ומשתלטת על הכול ללא מעצורים. והפופולריות המתמשכת של "וולדן" נובעת ללא ספק מן הביקורת שלו על האופן שבו אנו מבזבזים את זמננו במקום להתענג עליו. מובן שהבורגנות של מרקס "לא יכולה להתקיים בלי לבצע שינויים רדיקליים בלתי פוסקים בכלי הייצור". ולקראת סוף המאה אבחן ניטשה את מחלתו של העידן המודרני: "ניפוץ ופירוק פזיזים עד טירוף של כל היסודות, הפיכתם לדבר המשתנה ללא הפסק ומתרחק מאיתנו ללא הרף, פרימה והיסטוריזציה בלתי נלאות של כל מה שאי פעם היה על-ידי האדם המודרני, עכביש הצלב הגדול שבמרכז הרשת הקוסמית" – דברים אלה מופיעים בטקסט בעל השם הקולע "עיונים שלא בעִתם".

השאלה "מי יוכל לחסוך יותר זמן?" הפכה לאחד הקרבות המרכזיים של המלחמה הקרה, כשארצות הברית התפארה כי הטכנולוגיה שחררה את האישה משעבודה לזמן

לכן ניסו רפורמיסטים ומהפכנים, באופן טבעי, להראות כיצד עתיד טוב יותר יגאל אותנו מההאצה חסרת הרחמים הזו. הסוציאליסטים לא תיארו את האוטופיה כדבר שמעבר לזמן (האוטופיה של תומאס מור נועדה להיות רעיון על-זמני, לא תחזית), אלא כדבר השוכן בעתיד בר-ההשגה. סוציאליסטים ורפורמיסטים מכל הגוונים ביססו את הניתוחים שלהם על זמנם של האזרחים ועל זהותם של השולטים בו, וייחלו לגן עדן שבו לא יהיה לבני האדם הרבה מה לעשות – בין השאר כי המכונות יעשו הכול. ראו לדוגמה את הדברים שכתב מרקס בנושא המאבק על יום העבודה; את הרומן Looking Backward ("להביט לאחור") של אדוארד בלאמי, שנכתב ב-1887 אך מתרחש בשנת 2000, כאשר כולם יכולים לפרוש בגיל 45 בזכות העלייה בפרודוקטיביות; את התחזית שקיינס הגה ב-1928 לשנת 2028, לפיה הקדמה הטכנולוגית תאפשר לנו להסתפק בשלוש שעות עבודה ביום ובארבעה ימים בשבוע (וקיינס חשב שאולי גם זה יותר ממה שנצטרך); ובחצי המאה האחרונה, את תוכניתו של אנדרה גורץ, פילוסוף מרקסיסט אקלקטי, לחברת "פוסט-עבודה", שבה ההמהום הבלתי פוסק של המכונות האוטומטיות, לצד הכנסה בסיסית לכול, יקלו את עומס העבודה.

השאלה "מי יוכל לחסוך יותר זמן?" הפכה לאחד הקרבות המרכזיים של המלחמה הקרה, וארצות הברית התפארה כי הטכנולוגיה שחררה את האישה משעבודה לזמן. באחד המקרים התיאטרליים ביותר, "ויכוח המטבח" בין חרושצ'וב לניקסון, לגלג ראש הממשלה הסובייטי על הגאדג'טים שהוצבו בבית אמריקאי לדוגמה – מדיח הכלים, המיקסר החשמלי – וציין שהם ייצאו מכלל שימוש בעוד כמה שנים. ניקסון השיב בנימוס שהכלכלה האמריקאית היא דינמית "ומתוכננת לנצל המצאות וטכניקות חדשות", ושכל פיתוח חדש מקל את נטל העבודה ובייחוד את עבודות הבית של האישה האמריקאית (בתגובה חרושצ'וב עיקם את האף ואמר שזו "הגישה הקפיטליסטית כלפי נשים").

בלי שיתכוון לכך, קלע ניקסון לפרדוקס המרכזי של המודרניות ושל כלכלתה הדינמית, חוסכת-העבודה. הרי המכשירים חסכו זמן בבית, אבל הם עשו זאת במסגרת כלכלה המשתנה במהירות חסרת תקדים: היא הוציאה מכלל שימוש לא רק מכשירים, אלא גם עבודות ואת הגברים והנשים שביצעו אותן. עידן "ויכוח המטבח" נראה כיום כמו חלום על חיים אטיים – ערוצי טלוויזיה בודדים, מכשיר טלפון אחד למשפחה, בלי אימייל, ימי עבודה של תשע-עד-חמש, מיעוט הזוי של אפשרויות. אך בזמן אמת היה נדמה שמדובר בתקופה מואצת ולחוצה. אבל לא (אנו מתעקשים) לחוצה כמו התקופה שלנו. אנו מרגישים שחסר לנו זמן יותר מבכל תקופה אחרת בהיסטוריה, ושהעיסוק בנושא – תלונות ועצות גם יחד - רב מאי פעם. מצד אחד ישנו Overwhelmed, ספרה של בריג'יד שולטי, שנראה כמו מאמר ארוך מ"אטלנטיק" ובו מסופר איך למחברת בקושי יש זמן לכתוב על זמן; מצד שני, The Checklist Manifesto של אטול גוואנדה, שמדגים איך לחסוך זמן על-ידי הכנת רשימות של מטלות.

האינטרנט שופע מאמרים טכנולוגיים תוקפניים – המופיעים לעתים קרובות, באופן אירוני, במגזין Fast Company – על הצורך להתנתק מהאינטרנט (כדי שתוכלו לעבוד קשה יותר). בה בעת, מאמרי "דיאטת המדיה" האופנתיים אומרים לכם לקרוא כתבות מסוימות בסדר מסוים (ולא סתם להקליק בחובבנות על עוד לינק ועוד לינק) כדי שתוכלו להשתלט על היום יום שלכם בקלות, ממש כמו מלקולם גלדוול. ולצד כל הנאומים המייגעים והעצות התרפויטיות יש גם אפליקציות של פרודוקטיביות: תוכנות שמתאימות את עצמן אליכם, מעוררות בכם אשמה כדי שתסכימו לצאת לריצה (לא ארוכה מדי) ולמדוד את הדופק לאחר מכן – והופכות את החיים לעוד משימה שצריך לנהל.

השחרור משעות יום העבודה המסורתי וה"גמישות" הרבה יותר הובילו לכך שהעובדים מרגישים שהם חייבים לתת את כל כולם למקום העבודה

ובעוד ששעות הפנאי הופכות לעבודה שאין לנו זמן בשבילה, גם העבודה עצמה הופכת לעבודה שאין לנו זמן בשבילה. החל מאמזון שמנטרת את מהירות עובדי המחסנים שלה ומרכזי השירות שמנטרים זמני שיחות ורושמים הקשות, ועד לעבודה שאנחנו מביאים איתנו הביתה - תחושת ההאצה השמידה, כבמלחמת בזק, את ההבטחה שטמנו בחובן טכנולוגיות העבר, ההבטחה לחסוך זמן. תעשיות שלמות נעלמות במהירות בלתי נתפסת: תעשיית הטקסטיל עזבה את ניו יורק בהדרגה לאורך 40 שנה, החל משנות ה-50, אבל תעשיית הפלדה האמריקאית, הגדולה בעולם, התמוטטה לחלוטין בשנות ה-80 תוך חמש שנים. אפילו זירת המסחר של הבורסה התחלפה במערכות סחר ממוחשבות המגיבות תוך ננו-שניות, והברוקרים מנסים ללא הרף להשיג יתרונות זמן מזעריים על פני המתחרים, דבר המשקף בתורו עולם תאגידי שעסוק יותר מתמיד באספקת דיבידנדים מהירים לבעלי המניות. בעלי המניות האלה נהנים לראות כיצד מנכ"לים שידם קלה על ההדק מודיעים על פיטורים המוניים. לפי אחת ההערכות, בעבר נהגו עובדי צווארון לבן בחברות האלה להחליף מקום עבודה ארבע פעמים בממוצע במהלך הקריירה שלהם; כיום הם מחליפים מקום עבודה יותר מתריסר פעמים. המשרות האלה מתאפיינות יותר ויותר בניהול עצמי, כלומר בציפייה שהעובדים ייגשו לתפקיד ב"הלך רוח של עצמאים", כפי שאמר תיאורטיקן של מנהל עסקים. השחרור משעות יום העבודה המסורתי וה"גמישות" הרבה יותר הובילו לכך שהעובדים מרגישים שהם חייבים לתת את כל כולם למקום העבודה.

אם כך, תחושת ההאצה אינה דמיונית. אבל למה זה קורה? "קפיטליזם" הוא כמובן התשובה המתבקשת והלא נעימה, ואין ספק שהצורך להגביר לא רק את הפרודוקטיביות, אלא גם את סיבוב הממון ואת החלוקה (מה שמרקס ראה כצורך לקצץ ב"זמן מחזור"), יצר מחזורי הצבר הון מהירים מתמיד. אבל ההאצה של הייצור אינה הסבר מיידי להאצה של החברה, או לתחושה שהחיים עצמם הואצו. הצורך לצרוך יותר, ואף לצרוך מהר יותר וטוב יותר – להיות הראשון בתור לאייפון 6 הגמיש – לא מעניק לאדם את היתרון התחרותי המתקבל מייצור טלפון ללא מעורבות אנושית והפצתו ברחבי העולם. ומובן שרוב ההנחות התרבותיות בנוגע להאצה, כמו "מוסר העבודה הפרוטסטנטי" ותהליך החילוּן שהגביר את הדגש על צבירת הישגים גשמיים (לעומת ההמתנה לעולם הבא), התגבשו עוד לפני ההאצה בייצור.

מאז שנות ה-60 ועד שנות ה-90 עלתה כמות הזמן הפנוי של מרבית קבוצות האוכלוסייה. אפילו נשים עובדות (שבכל זאת ממשיכות לעבוד גם ב"משמרת השנייה" השנואה בבית) הרוויחו לפחות 3.7 שעות בשבוע

וגם לא מחויב המציאות שיהיה לנו פחות זמן בגלל ההאצה בייצור. למען האמת, ייתכן שהבעיה היא שסוף סוף יש לנו יותר זמן פנוי, ולמרות זאת אנו לא חשים שיש לנו יותר זמן. המרכזיות של התחושה הזו בתקופתנו ובתקופות שקדמו לה נידונה בצורה המקיפה ביותר בעבודה של התיאורטיקן הגרמני הרטמוט רוזה (Rosa), שמדבר על "חברת ההאצה". הוא טוען כי תחושת ההאצה שנוצרה על-ידי החיסכון בעבודה היא אחד הפרדוקסים הגדולים של המודרניות, ואחת הדוגמאות הטובות ביותר לפרדוקס הזה היא ש"העלייה הדרמטית בתחושות הלחץ וחוסר הזמן" של תקופתנו "מלווה בעלייה משמעותית לא פחות בזמן פנוי". מאז שנות ה-60 ועד שנות ה-90 עלתה כמות הזמן הפנוי – זמן ללא עבודה בשכר, מטלות בית או ניקיון הגוף – אצל מרבית קבוצות האוכלוסייה. אפילו נשים עובדות (שבכל זאת ממשיכות לעבוד גם ב"משמרת השנייה" השנואה) הרוויחו לפחות 3.7 שעות בשבוע. אף על פי שהרווחים האלה לא מתחלקים בצורה שוויונית – הירידה בתשלומי הרווחה לעניים והקיפאון בשכר של מעמד הפועלים מאלצים אנשים לעבוד בכמה משרות – טכנולוגיות חוסכות-עבודה אכן חסכו לנו זמן. ובכל זאת, כל קבוצה שנסקרה במהלך התקופה הזו מרגישה שהזמן הלך לאיבוד.

הסרט ספיד

הסרט ״ספיד״ מספק אלגוריה שאין כדוגמתה לתחושה של הרגע העכשווי - אם נרים את הרגל מהגז, נמות

הבעיה המרכזית היא שחברה-בהאצה נלכדת בלולאה אינסופית: ההאצה בייצור, בסיבוב הממון ובחלוקה ("האצה טכנית", כפי שאומר רוזה) מחוללת שינוי חברתי. מוסדות החברה כבר לא מבטיחים לנו מסלולי חיים יציבים. אם במודרניות הקלאסית אנשים יכלו לתאר להם את החיים במונחים בין-דוריים – למשל, חברה שניהולה עובר מדור לדור במשפחה בורגנית – הרי שבקפיטליזם המאוחר, התחלופה מואצת כל כך עד שקשה לדמיין את חיינו אפילו בעוד כמה שנים, קל וחומר בעוד כמה דורות. וזה בתורו מייצר תחושה של האצה ב"קצב החיים", התחושה הפסיכולוגית של קוצר נשימה תמידי – שבתורה, שוב, מייצרת תשוקה לעוד טכנולוגיות חוסכות-עבודה וכך מייצרת שינוי טכנולוגי.

מרתונים של צפייה בסדרות דורשים 6 עד 12 שעות ברצף – כמות זמן פנוי שאף אחד לא יודה שיש לו. מחקרים מספרים כי צופי טלוויזיה מרגישים שהם בזבזו עידנים שלמים מחייהם על פעילות שהם בכלל לא אוהבים

לאורך ההיסטוריה היו קצרים בלולאה הזו – שנות ה-30, שכפו שעות פנאי על אלפי אנשים, ושנות ה-70, כשנראה היה שהפיתוחים הטכנולוגיים ושיעור הרווחיות שאלה הבטיחו נתקלו בתקרה היסטורית – אבל הלחץ הכללי לא שכך. מבחינת רוזה, המודרניות מוגדרת על-ידי תחושת מתמשכת של התכווצות ההווה – תחושה שאנו מסוגלים לעשות פחות דברים בפרק זמן נתון. אנו חשים כך כי מגוון החוויות החברתיות הזמינות לנו גדל ללא הרף: מספר הדברים שאנו יכולים לעשות באופן תיאורטי נעשה בלתי אפשרי וממשיך לגדול מדי יום במהירות אדירה. האינטרנט, המתפקד כבמה וכמושא לתלונות רבות כל כך, ממחיש זאת באופן מושלם בעזרת מגוון מפתה של כתבות ומיקרו-בלוגים והסחות דעת אחרות שמתחרות על הזמן שלנו – וביניהן גם כתבות על חיסכון בזמן שמבזבזות את הזמן שאנו טוענים שאין לנו. וגם הרגלי הצפייה שלנו בטלוויזיה, אפילו, או בייחוד, בתור הזהב של המדיום הזה, ממחישים את הפרדוקס הטמון בכך שיש לנו יותר מדי זמן ופחות מדי זמן בעת ובעונה אחת. מרתונים של צפייה בסדרות דורשים 6 עד 12 שעות ברצף – כמות זמן פנוי שאף אחד לא יודה שיש לו. מחקרים מספרים כי צופי טלוויזיה מרגישים שהם בזבזו עידנים שלמים מחייהם על פעילות שהם בכלל לא אוהבים. רוזה כותב:

בסקר אמריקאי מקיף קיבלה הטלוויזיה ציון ממוצע של 4.8  בסולם שביעות רצון הנע מ-1 עד 10, בהשוואה ל-7.0 שקיבלו עבודה (ב-1975 אפילו 8.0) או קניות (6.4 בסקר מ-1984);  נשים שהשתתפו בסקר מ-1995 הפיקו סיפוק רב יותר מניקיון הבית (5.6!) מאשר מצפייה בטלוויזיה, וגברים דיווחו שהם נהנים יותר מבישול (5.5) מאשר מטלוויזיה. ובכל זאת, תושבי המדינות המערביות המפותחות מקדישים בממוצע כמעט 40 אחוז מזמנם הפנוי לפעילות זו: יותר משעתיים ביום והרבה יותר מאשר לכל פעילות פנאי אחרת.

וכל זה עוד לפני העידן הנוכחי וחסר הנחת של סטרימינג טלוויזיוני אינסופי ובלתי פוסק, שרק מעצים את האפשרות לצפייה מתמשכת. הבעיה של חברה-בהאצה היא שאנשים משתוקקים למגוון גדול יותר ויותר של חוויות חברתיות רק מתוך תחושה שהם חייבים "לעמוד בקצב". הסמנטיקה של החיים העכשוויים מתאפיינת בחובה: "אני חייב לקרוא את העיתון"; "אני חייב להשתפר בנגינה בפסנתר"; "אני באמת צריך להתעדכן". הטלוויזיה והאינטרנט מעניקים לנו תחושה שתוך זמן קצר וללא שום מגבלה צברנו חוויות רבות, אך בסופו של דבר הם מעוררים בנו תיעוב. הזמן שאנו צופים בטלוויזיה עשיר בגירויים – האושר שמסבה לנו "משחקי הכס" לא נובע רק מחיסולן התדיר של דמויות קבועות, אלא גם ממרחצי הדמים המלהיבים המתרחשים מדי פעם– אך הוא לא מותיר חותם ממושך. "הטלוויזיה", כותב רוזה, "נוטה להותיר אחריה צופים עייפים ומותשים, במצב רוח רע". וזה נכון גם לאינטרנט. ושניהם גם מותירים אחריהם אנשים שחייהם מלאים בפעילות קדחתנית ובכל זאת חסרה בהם תחושת חוויה ממושכת – אנשים שטוחים, צמתים או קצות עצבים ברשת הנפרשת בלי סוף בהווה הולך ומתכווץ.

הטלוויזיה והאינטרנט מעניקים לנו תחושה שתוך זמן קצר וללא שום מגבלה צברנו חוויות רבות, אך בסופו של דבר הם מעוררים בנו תיעוב. האושר שמסבה לנו צפייה "משחקי הכס" לא מותיר חותם ממושך

ההשלכות התרבותיות של עולם שחוסך בעבודה, ובו בזמן מקצץ בה ומגדיל אותה, תועדו מאז שחר המודרניות. אחת ההשלכות התרבותיות האלה היא הרומן, אשר נולד מתוך חברת ההאצה וככל הנראה סובל כעת מהצלחתה. מה שגרם ל"עליית הרומן" במאה ה-18 הייתה הצריכה: לעומת סוגים אחרים של ספרות, שדרשו קריאה אטית יותר, הרומנים נקנו ונקראו במהירות רבה. הביקוש יצר היצע. הכותרות העצומות-באורכן של רומנים מתחילת המאה ה-18 (למשל: The Fortunes and Misfortunes of the Famous Moll Flanders, &c. Who was Born in Newgate, and during a Life of continu'd Variety for Threescore Years, besides her Childhood, was Twelve Year a Whore, five times a Wife (whereof once to her own Brother), Twelve Year a Thief, Eight Year a Transported Felon in Virginia, at last grew Rich, liv'd Honest, and died a Penitent. Written from her own Memorandums) הפכו למילים בודדות ("אֶמָה"), והספרים עצמם התמקדו במספר קטן יותר של דמויות.

רוב הרומנים החדשים האלה עוררו את תיעובם של מבקרי תרבות כי הם מיהרו לספק ריגושים זולים, טלטלות חפוזות ורעיונות סנטימנטליים ובכייניים. סמואל ג'ונסון: "זהו בידור למוחות ריקים מרעיונות, הנוחים לגבש התרשמויות פזיזות - לא עקרונות איתנים - ועל כן נוחים גם להתמסר בקלות לכל גחמה; מוחות שאינם לומדים מן הניסיון ואי לזאת נכונים לקבל כל טענה כוזבת או תיאור חלקי" (סין, מדינה עם מסורת חזקה של כתיבת רומנים, המשיכה לייצר ספרים ארוכים ואטיים בקצב נינוח, שעלילותיהם הסבוכות, העוסקות במאות דמויות, נועדו להיקרא במשך שנים). עם זאת, עד סוף המאה ה-19, בעקבות השינויים האדירים שיצרו מסילות הרכבת ועליית התאגידים המודרניים בכלכלה העולמית, החל הרומן לאבד ממעמדו. ב-New Grub Street ("רחוב גראב החדש"), רומן של ג'ורג' גיסינג על התרבות הספרותית בלונדון של סוף המאה ה-19, מה שחדש ב"רחוב גראב״1 הוא מהירותו האדירה. "הצרה של ימינו היא ריבוי כתבי העת", מציינת דמות זקנה וזועפת, "ומכאן הדרישה למסות, מאמרים תיאוריים, קטעי ביקורת, ללא כל פרופורציה להיצע העבודות שאפשר לומר שאיכותן לכל הפחות מתקבלת על הדעת". הגיבור, אדווין רירדון, שוקד לאטו על רומן בשלושה כרכים ולכן נידון לכישלון, בעוד שבן גילו ג'ספר מילביין, "בחור מודרני במידה מדאיגה", מנפק בשלווה שטף בלתי פוסק של מאמרים וביקורות וצובר הצלחה.

מתוך התסיסה התרבותית המבולבלת הזו נולדה התפיסה שהרומן הוא מעל לכול כלי למחשבה, להרהור ולהתעמקות. כיום כבר לא נראה שעיקר ערכו של הרומן הוא יכולתו לעורר בנו תחושות או להביא אותנו להרהורים כלשהם על צורת חיינו; נראה דווקא שהוא כלי של האטה, שאיתו אנחנו עוצרים את הזמן ולא "מעבירים" אותו, כלי שמטרתו לטפל ולא לטלטל. יותר מתמיד אנחנו "נכנסים" לספר טוב או "שוקעים" בו (או לא מצליחים לעשות זאת); או, כמו שניסח זאת ויל סֶלף במאמר תלונה שפורסם לאחרונה ב"גרדיאן", הרומן מספק לנו "יכולת להגיע לרמות עמוקות ומדיטטיביות של היטמעות בתודעתם של אחרים". אתר העוסק בהתייעלות מציע לקרוא רומנים כדי להפחית את הלחץ. אופנת הרטרו ברומן הפכה בעצמה לדרך להשיב ולחסוך זמן – הנושא הוצג באופן סאטירי בסיפור "לקנות זה לא ליצור" מספרו הקלאסי של דאגלס קופלנד, "דור X : מעשיות לתרבות מואצת", שבו עיר תקועה באושר בשנת 1974. כפי שהרומנים של וינפריד גיאורג זבאלד, המלאים בתחושת איחור ובטראומה של העבר, הפכו ליצירות האהובות על האינטליגנציה בתחילת שנות ה-2000, כך הפך קרל אובר קנאוסגורד לסופר האידאלי של הרגע הנוכחי: כשתיאר את חיי היום-יום של משפחתו ואת השדים האישיים שלו בפרטי פרטיהם לאורך מספר ספרים, הוא פדה את הדקות שכולנו מבזבזים והפך למרתה סטיוארט של הרומן – אדם המסוגל לפנות זמן לכל דבר, להבטיח שאין דבר שלא נכתב או נעשה.

עידן של האצה חברתית מביא עמו גם השלכות פוליטיות: לניאו-ליברליזם השליט יש כעת מונופול על השפה של כורח המציאות, של החובה, של הנאמנות לדרך הבלעדית הטובה ביותר. פעולות פוליטיות כמו מלחמות ותקיפות מל"ט מתבצעות במהירות, משוחררות מכבלי הדיון האטי, מתוך התפיסה המעורפלת שהפוליטיקה חייבת לעמוד בקצב. אומרים שיותר מדי דמוקרטיה משבשת את מהלך העניינים; שהמגזר הציבורי מאובן ולא מגיב לשינוי; שאיגודי העובדים הם דינוזאורים. מבחינת מקס ובר, הביורוקרטיה הייתה סמל למהירותם של החיים המודרניים; כיום זו מילה נרדפת לאטיות בלתי נסבלת. אחת מפריצות הדרך הגדולות של הקפיטליזם המאוחר היא שבירת גבולות הזמן הישנים שהגבילו את ההאצה בתקופות קודמות.

הגמישות בעבודה ובחיים, שדורות קודמים חשקו בה וראו בה צורה של אוטונומיה, נעשתה כעת נחלת הכול – אבל הגבולות הקשיחים הישנים, שחוסלו, נראים לנו כעת כחופש

הגמישות בעבודה ובחיים, שדורות קודמים חשקו בה וראו בה צורה של אוטונומיה, נעשתה כעת נחלת הכול – אבל הגבולות הקשיחים הישנים, שחוסלו, נראים לנו כעת כחופש. בעבר דיכאו מקומות העבודה את העובדים בעזרת מבני שליטה ביורוקרטיים, אך כעת הם עושים זאת בכך שהם אומרים לנו "לנהל את עצמנו"; גם האוטונומיה היא מקור להאצה. מבחינה כלכלית, תהליכי הייצור הואצו כל כך עד שהם כבר לא יכולים לשמש כלים טכנולוגיים לחברה צודקת; הגענו לעידן של קפיטליזם שנראה אוטומטי וחסר תקנה מתמיד. האם קיימת אוטופיה שתרצה לאמץ את גישת "בדיוק בזמן" בייצור, או לפקח על פעולות העובדים כמו בגישה הניאו-טיילוריסטית? האם עדיין נעסוק בפרודוקטיביות ובהתייעלות תחת משטר סוציאליסטי?

בה בעת, אפשר להתחיל לזהות סטגנציה פוליטית עמוקה אף יותר מתחת לתזזיתיות של ההווה. רוזה קורא לזה "קיפאון תזזיתי", ה-nunc stans של בואתיוס שבו לאדם אין זמן, תקופה של זהות נצחית ובלתי משתנה, כשהישועה היחידה שאפשר לצפות לה היא אסון סביבתי. הסרט "ספיד" מספק אלגוריה שאין כדוגמתה לתחושת הרגע העכשווי: אם נרים את הרגל מהגז, נמות מיד.

האם נוכל אפוא לתאר לעצמנו פוליטיקה של זמן? כיום, כדי לתקוף את המחסור בזמן, אנו משפרים את הטכנולוגיה, או מטמיעים אותה בחיינו – או נוקטים עמדה עוינת כלפיה. אבל ישנן דרכים אחרות. איגודי עובדים תמיד ניסו להסדיר את שעות העבודה; ובדומה לכך ניסו הפמיניסטיות (ובמדינות מסוימות אף הצליחו) להסדיר את נושא העבודות הטיפוליות (care work); חוקרים העוסקים באקולוגיה עמוקה בוחנים את הישרדותו של כדור הארץ ברמה בין-דורית. לא יזיק לנו מעט לודיזם; ולא תזיק גם חברה שעסוקה פחות בחדשנות ויותר ביציבות, בהפחתה, בהאטה. זו תהיה חברה שתישלט על-ידי גורמים קבועים, על-ידי היסודות: הכנסה, טיפול, דיור. האם תצליח חברה נואשת לזמן ללמוד איך לדאוג לאותם דברים שיכולים להקנות לה את מבוקשה, לפני שיהיה מאוחר מדי?

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

All Rights Reserved. Published in Hebrew by special permission.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי העורכים n+1.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

9 תגובות על מהיר מדי, עצבני מדי

01
ד.

הסיבה להאצת המהירות היא: הדבר אפשרי, והולך ומתאפשר יותר ויותר בעשרות השנים האחרונות.

אלווין טופלר עשה לעצמו שם כשנתן לתופעה את השם "הלם העתיד". אבל אין כל סיבה להלם ואין לראות בשינויים החלים סביבנו בעיה.
המהירות אינה הבעיה. הבעיה היא המחשבה שאנו חייבים למהר, חייבים "לשמור על הקצב", על "מקומנו". כפי שהמלכה האדומה אומרת לאליס- "ובכן כאן, את מבינה, עליך לרוץ בכל כוחך כדי להישאר במקום". ואף אחד אינו מטיל ספק בכך שיש חשיבות לפחות להישאר במקום.

אם נדע שאנו יכולים למהר או להאט כרצוננו ואף לעצור, ונדע לא להתחייב לדבוק במקום, במעמד, או בכל פרמטר אחר שאנו מייחסים לעצמנו, אם נדע מתי לרצות כך ומתי אחרת - נחייה בשלווה בלב העיר ההומה ביותר ממש כאילו היינו על חוף אי-אלמוגים נידח.

בעיני משחק תפקיד מרכזי דלדול משמעותה של האינפורמציה. העלייה המטאורית בכמות המידע שהאדם המודרני יכול ו"חייב" להיחשף אליו, כמו גם באפשרויות השיתוף, התגובה, שיתוף התגובה, תגובה לתגובה וכו' וכו' וכו', מורידה מערכו של *כל* חומר אינפורמטיבי ומטשטשת (באופן מסוים) את ההבדל בין קריאת מאמר לקריאת ציוץ. אמנם הראשון מעמיק, חוקר ובודק, בעוד השני במהותו אינפורמציה קצרה ומהירה, אבל כשאנו שואלים: "מה הפקתי עתה מקריאה של המאמר הזה במשך רבע שעה" או "מה הפקתי עתה מגלילת הפיד במשך רבע שעה", התשובה היא לרוב דומה מדי. הערך בבליעת האינפורמציה מטושטש, דל, לא "מועיל" במובן הנפשי–שכלי. הרי יש עוד כל כך הרבה מזה, כל כך הרבה דומה.

ומכאן קצרה הדרך לתמיהה: "לאן נעלם הזמן? למה אין לי מושג מה בעצם עשיתי בשעתיים האחרונות? מה *מעניין* בעצם?"
נראה שהדבר היחיד שמכניס ערך הוא לקיחת החלק הפעיל בכל המתרחש האינסופי הזה. אין טעם בגלילת הפיד אם אני לא כותב סטטוס. אין סיבה לקרוא עיתון אם אי אפשר להגיב אליו. לא עשיתי כלום בקריאת המאמר הזה אם אני לא כותב תגובה.

ואז גם נחשף הערך: קל לצייץ בטוויטר או לשתף תמונה בפייסבוק. קשה יותר לכתוב תגובה מעט יותר מעמיקה. קשה מאוד לכתוב מאמר מוצלח. אבל יחד עם העלייה ברמת הקושי הזו שב וחוזר לפתע הזמן: זמן ממשי, אמיתי, זמן שאפשר לחוש ולמשש אותו, התגמול המושלם על עבודה קשה.

05
עוזי

מעניינת הכוונה במילה "קפיטליזם" בהקשר זה.
הרי לא חסרים בלוגים ומקורות (לדוגמה הבלוג "הסולידית") שמראים איך ניתן לצאת לפנסיה בגיל מוקדם מאוד אם רק מסתפקים באיכות חיים שהייתה גבוהה לפני 50 שנה וזאת רק בזכות הקפיטליזם.
מכיוון שאני מניח שהכוונה היא לא "קיום קניין פרטי והיכולת לבחור מה לעשות בו", אחרת משפטים כגון "אבל למה זה קורה? "קפיטליזם" הוא כמובן התשובה המתבקשת והלא נעימה, ואין ספק שהצורך להגביר לא רק את הפרודוקטיביות, אלא גם את סיבוב הממון ואת החלוקה (מה שמרקס ראה כצורך לקצץ ב"זמן מחזור"), יצר מחזורי הצבר הון מהירים מתמיד. " הם חסרי פשר לגמרי - הרי הבחירה איך לחיות היא בהכרח ההפך מה"צורך להגביר לא רק את הפרודוקטיביות, אלא גם את סיבוב הממון ואת החלוקה".

האם האטה כלכלית נותנת יותר זמן פנוי כפי שנטען? האם זה עדיף? התשובה נמצאת מסביב לכם - השוו את ישראל לפני 2008 לישראל כיום ושאלו האם היום יש "יותר זמן" וחשוב מכך "יותר אושר". אני הייתי אומר שלא וזאת למרות המשבר המזדחל שהכלכלה נמצאת בו.

הנקודה האחרונה היא מטרת הזמן. פיטורין אכן מוסיפים לאדם זמן פנוי רב, אך האם האדם בהכרח נהנה מזמן זה? יש מי שנהנה מההפסקה עצמה, אך כמעט כולם מחפשים לחזור לעבוד לפני שהמצב הכלכלי מחייב אותם לכך וכמעט שאין מקרים שאדם יוריד את רמת חייו על מנת למשוך את ההפסקה הזו כמה שרק יוכל.

אם מוותרים לרגע על ראיית העולם הפטרנליסטית הסוציאליסטית הרגילה ומתחשבים ביכולתם של בני האנוש לבחור על פי רצונם מתקבלת תמונה שונה מעט בכל הנוגע למחסור בזמן - יש הרבה יותר זמן והרבה הרבה יותר היצע אפשרויות לצריכה שלו. העניין היחיד הוא בין צריכה, צריכה נבונה וחלילה - השקעה של אותו הזמן הפנוי. מובן מכאן שהבעיה מתקפלת כרגיל לחינוך, אבל זה לא המקום.

07
שינר

מניסיוני, כאחד שהחליט לצאת לפנסיה בגיל 50 מבחירה, חייב לציין שבהתחלה, לאחר תקופת הסתגלות לתוספת המשמעותית בזמן הפנוי שעמד לרשותי, אכן חוויתי את תחושת חוסר הזמן המוזכרת במאמר באופן מלחיץ למדי. שטף המידע וכמות האפשרויות לפעילות פנאי שהוענקו לי עם יציאתי לפנסיה היו עצומים ועמדו בעוכרי. הרצון להתנסות בכל, והחשש שפעילות מסויימת גורמת לי להפסיד פעילות אחרת, העמידה אותי במצב קבוע של "תפסת מרובה, לא תפסת." המידע הזורם באינטרנט דרך הפייסבוק, הטוויטר, הבלוגים, האימייל וכו' וכו' הוא אינסופי. קיים רצון לספוג הכל אבל זה בלתי אפשרי. העיון המואץ במידע המוזרם אליך תדיר גורם לך להרגיש בסופו של יום כאילו אתה קצר בזמן ולכן מפספס דברים וגם מה שאתה מספיק לעיין בו לא מותיר הרבה משקע בתודעתך. ולכן, כדי להתמודד עם הבעייה, בחרתי באופן מודע תחומי פעילות מוגדרים, ובמקביל סגרתי פייסבוק, טוויטר, ונשארתי פתוח רק למבחר בלוגים שמעניינים אותי. ניתקתי עצמי מהתראות אתרי החדשות וצופה בחדשות רק פעם ביום (לונדון וקירשנבאום כמובן). כלומר הפחתי את כמות ההסחות. כיום אני מרגיש הרבה יותר נינוח מבחינת ניצול הזמן, וההספק.