מהמיתוס לתיאוריה המדעית

המיתוסים של חברות קדומות חושפים אילו שאלות קיומיות העסיקו את בני האדם לאורך השנים. חלקם פתרו את תעלומות העולם בעזרת הדת ואחרים בעזרת המדע. מה מבדיל ביניהם?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

אני חושב שמבין כל העיונים הספרותיים והאמנותיים הרבים אשר מהם ניזון הכישרון הטבעי של האדם, יש לאמץ בכל הדבקות בעיקר את אלה שהם היפים ביותר ואשר חשוב לדעת אותם. כאלוּ הן החקירות העוסקות בתנועות האלוהיות הסיבוביות של העולם, במסלולי הכוכבים, בגודלם, במרחקיהם, בזריחתם ובשקיעתם, בסיבות לתופעות שמימיות אחרות, ולבסוף – בסיבות לכל יתר התופעות השמימיות.

ניקולס קופרניקוס, בקטע הפותח את ספרו על תנועת גרמי השמים

לוחות החרס הקדומים ביותר המכילים מיתוסים המציעים הסברים לתופעות שונות בטבע מעידים על כך שכבר בימי קדם שאל האדם את עצמו מהו הסוד שמאחורי הכוחות המפעילים את העולם. את התשובות לשאלות הוא נתן במסגרת תמונת עולמו, שהייתה מבוססת על אלים המייצגים את תופעות הטבע השונות. אין אנו יודעים מתי התעורר באדם הקדמון הדחף להבין את הטבע ולהסביר אותו, אך נראה כי אפשר להסיק שחלק נכבד מהמיתוסים האלה קיבל צורה כבר בתקופות קדם-היסטוריות קדומות. זאת אפשר ללמוד מעצם העובדה שמיד לאחר המצאת הכתב, לפני כ-4,000 שנים, כבר היו המיתוסים הללו מורכבים ביותר, וכן מהעובדה שקיימים מישורי חפיפה בין מיתוסים של חברות אנושיות שונות בחלקים שונים של העולם. מסיפורי הבריאה של השבטים הקמאיים באוסטרליה ובג'ונגלים המשווניים אפשר לנחש ששאלות אלה החלו להציק לאדם מאז הפך האנוש הקופי להומו-ספיינס, כלומר לאנוש תבוני. ואכן, על סמך מחקר מושגי יסוד משותפים הקיימים בשפות שונות טוענת קבוצת חוקרים שאפשר לעקוב אחר התפתחות עץ השפות במשך התקופה הקדם-היסטורית, ושהתפתחות זו תואמת את עץ ההתפתחות הגנטי. אנו יכולים אפוא להניח שבמקביל למבנה ההתפתחותי של עץ השפות התפתחו גם מושגי היסוד שתיארו את תמונת עולמו ואת אמונותיו של האדם הקדמון.

נוכל להניח שלדחף להבין את הסובב, דחף המתבטא ביצר הסקרנות, יש קשר גומלין עם מאבק ההישרדות, מכיוון שככל שהיצור החי מיטיב להכיר את סביבתו, כך רבים יותר סיכוייו להימנע מסכנות המאיימות על קיומו, ולשרוד. מהתנהגותם של בעלי חיים, בעיקר יונקים, אנחנו לומדים שסקרנות, כמו זו המתגלה במשחק, היא שלב הכנה לחיים. במילים אחרות, תהליך הברירה וההישרדות נותן יתרון לאותו פרט שניחן ביכולת לתהות וללמוד על סביבתו תוך כדי משחק, שהוא התאמנות. הדוגמה הנפוצה ביותר אולי לכך היא תגובתם של החתלתול והילד הרך שינסו לגעת באש. בהכללה אפשר לומר שהניסיון ותוצאותיו מביאים לבניית האסוציאציה אש-כווייה-כאב = אסור.

עם התקהות הסקרנות הילדותית האנושית, באה תופעת הקיבוע, המתבטאת בכך שהפרט אינו מוכן לקבל שינויים בהשקפת עולמו ובהרגליו. לתהליך זה ישנה חשיבות קיומית, מכיוון שהוא משחרר את הפרט מהתלבטות מתמדת

מתצפיות בהתנהגותם של בעלי חיים שונים אנחנו יכולים להסיק שיש שלוש רמות של רישום חוויה (נעימה או כואבת). האחת היא גנטית, כלומר התורשה שנולדים אתה, והיא המידע הרשום בשרשרת הדנ"א המצוי כבר במוחו של היילוד, כדוגמת פעולת היניקה. שתי הרמות האחרות של התגובה קשורות בלימוד, אך בעוד מסקנות האחת נרשמות כזיכרון במוח, נקבעות כאינסטינקט, ומביאות אחרי כן לתגובה אוטומטית, השנייה נרשמת גם היא, אך משאירה דרגות חופש לתגובה. ככל שליצור רמת אינטליגנציה גבוהה יותר, דרגות החופש שלו רבות יותר, לכן הוא יוכל להסיק מסקנות גם מאירועים שלא אירעו, כלומר יוכל להשליך ממצב אחד על מצב דומה. לכן, נוכל לומר שסקרנות רבה יותר מביאה למידע רב יותר, המביא לכושר קיום רב יותר, וככל שדרגות החופש של יצירת מבני מידע חדשים על סמך ידע קודם רבות יותר, כך גם רמת האינטליגנציה-תבונה גבוהה יותר. לעומת זאת, ככל שהיצור פרימיטיבי יותר, כך תהליך הלמידה שלו מוגבל יותר.

אצל היצור האנושי הסקרנות מתבטאת גם בכך שהוא שואל את השאלה "למה?", תכונה המאפיינת את רוב הילדים, ונמשכת אצל כמה מהמבוגרים עד גיל מתקדם. ברוב המקרים אנו מוצאים התקהות של הסקרנות עם התקדמות הגיל. יש להניח שכשם שישנו בצופן הגנטי המידע הקובע את לוח הזמנים של התפתחות הפרט, כמו למשל מתי יתחילו סימני הבגרות ואחר כך הבלות וההזדקנות, כך רשום בצופן הגנטי גם המידע הגורם לתהליך של התקהות הסקרנות הילדותית. עם התקהות זו באה תופעת הקיבוע, המתבטאת בכך שהפרט האנושי אינו מוכן לקבל שינויים בהשקפת עולמו ובהרגליו. לתהליך זה ישנה חשיבות קיומית, מכיוון שהוא משחרר את הפרט מהתלבטות מתמדת ומאפשר לו להתפנות למאבק ההישרדות. כמו כן, תמונת העולם הקבועה המלווה בטקסים מאפשרת לפרט להתגבר על הפחדים האינסטינקטיביים שלו. תהליך הקיבוע הוא גם תהליך של הזדהות עם השקפת העולם הקיבוצית של החברה שאליה מצטרף הפרט המתבגר, הזדהות המבטיחה עזרה הדדית בעת מצוקה.

כאמור, רוב רובם של בני האדם מקבעים את תמונת עולמם בגיל מסוים. להתקבעות זו יש עדיפות קיומית כל זמן שהסביבה נשארת יציבה, אך ברגע שחלה מהפכה, סביבתית (רעידת אדמה, שינוי אקלימי) או חברתית (נדידת עמים ודתות, משבר כלכלי), תלוי קיומה של החברה ברמה האינטליגנטית-תבונית שלה, כלומר ברמת דרגות החופש שעוד נשארו לה, המאפשרות לה לשנות את תמונת העולם שלה. אם מדובר למשל ברעידת אדמה, המהנדסים יצטרכו לפתח סוג בניינים חדש; אם מדובר בשינוי אקלימי, המהנדסים יפעלו להבטיח אספקת מים או הגנה מפני גאות הים; ואם מדובר באויב חדש, המהנדסים יפעלו להמציא שיטות לחימה חדשות. יתר על כן, ככל שהאדם והחברה תבוניים יותר, מספיקים להם כמה סימנים כדי לצפות מראש את המשבר ולקדם את פני הרעה. ככל שהם תבוניים פחות, הם יתחפרו בהשקפת העולם הקיימת שלהם ויתנגדו לשינוי.

לסיכום, אפשר לומר שמשבר חברתי הוא התנגשות בין השינויים-תנודות בסביבה החומרית והחברתית ובין המערכת הרעיונית-ערכית של החברה, הבנויה ממכלול תמונות העולם של הפרטים המרכיבים אותה. ככל שהשינויים בסביבה קיצוניים יותר, כך גדלה גם הסכנה הקיומית לחברה ולפרט. במקרים כאלה כושר ההישרדות תלוי במידת הכושר לחזות את המשבר, ובגמישות התבונית, הקובעת את מידת ההצלחה של בנייתם של מבנים ערכיים-חברתיים-חומריים חדשים שיאפשרו התגברות על המשבר.

כולם חושבים על המוות

מצורות הקבורה המיוחדות ומהמנחות שנמצאו בקברים קדם-היסטוריים, וכן ממיתוסים שומריים על השאול, אפשר ללמוד שמלבד השאלות על תהליכי ההיווצרות של העולם, שהמיתוסים של הבריאה נתנו עליהם תשובות, תהה האדם הקדמון גם על משמעות החיים מול המוות. שאלה זו, שנשארה שאלת השאלות עד ימינו, ניתנת גם לניסוח כזה: היש להתייחס לחיים כמשהו המוביל למשהו אחר, או שהם תופעה אקראית שתחילתה באי-קיום וסופה באי-קיום, פס אור של מטאור בשמים השחורים, שבא מהאין והולך אל האין? השלב הבא של השאלה מתייחס למוות: היש בו איזושהי ממשות מלבד הלא-כלום האינסופי? ואם אין בו ממשות, מה הממשות שבחיים, ואיך הם התהוו? היש התהוות יש מאין כשם שיש מעבר מהיש לאין?

עטיפת הספר

עטיפת הספר

ככל שהלכה והתפתחה תמונת עולמו של האדם, כך הלכו השאלות ונעשו מורכבות יותר ויותר. למשל, כיצד הביאה ההתהוות הבראשיתית להתפתחותו של אותו עולם שאנו קוראים לו "עולם החי"? ומה הקשר בין התממשות החיים והתפתחותם ליקום? האם זו בסך הכול סדרה של מערכת חוקים כימיים-פיסיקליים, או שיש משהו מעבר לחוקים הללו? צרור שאלות נוסף קשור לעניין הערכים האנושיים או לחוקי הצדק החברתי, כמו למשל השאלה: מה הקשר בין מושג החיים ומושג ערכי הטוב והרע? האם קיומנו הוא תכלית קיומנו, או שאנחנו מממשים איזשהו רעיון או איזושהי תכלית? ומה הוא ומי הוא האני השואל? מה משמעות קיומו כפרט ומה משמעות קיומו כחלק מהחברה האנושית? מה משמעות המושגים של משפחה, עם ואנושות בהקשר של היחיד ובפני עצמם? מי מחויב למי? האם יש בכלל מקום למחויבות, או אולי אין מחויבות מלבד זו הקיומית, שמשמעותה כל איש לנפשו, כל דאלים גבר וכל חברה לעצמה? שאלה מחזיקה בעקב שאלה ורודפת שאלה. כאשר אדם עונה על אחת השאלות, מתעוררת שאלה שהיא תולדה של התשובה, ולפני שהאדם מספיק לענות עליה, הוא מוצא את עצמו שוב עם השאלה הראשונה – היש משמעות לכל העולם שמסביבנו מעבר לקיום הפיסיקלי-כימי, שמשמעותו הישרדות גרידא של מולקולה או גביש? במילים אחרות, היש משמעות לערכי אנוש וחברה או שאין כל אלה אלא עולם מלאכותי של שכנוע עצמי, כמו עולם החלומות של מעשני האופיום או מטורפי הדת?

תופעת השאלה וחיפוש התשובה הם תהליכים קיומיים הן של הפרט והן של החברה. כל זאת מהסיבה שהבנת העולם הסובב אותם נותנת לפרט ולחברה יתרון קיומי על פני יחידים וחברות שאינם מבינים את העולם הזה

כאמור, עם תהליך ההתבגרות מתרחש אצל רוב בני האדם תהליך של ירידה בדחף לשאול, ובד בבד מתרחש תהליך של אימוץ סדרת תשובות הבונה את השקפת עולמם. יש לשער שלתהליכים האלה יש סיבה קיומית הן במישור של הפרט האנושי והן במישור החברתי. עיסוק מתמיד בשאלות יסוד ובחיפוש תשובות גוזל זמן ותשומת לב הדרושים למאבק הקיום, אשר ככל שהאדם הולך ומתבגר הולך ומחריף, משום שלאחר גיל ההתבגרות רוב הפרטים יוצרים זיווגים ומולידים צאצאים, שאותם הם צריכים לפרנס תוך תחרות עם הזוגות האחרים, ונוסף על כל אלה החברה מטילה על הפרט תפקידים על מנת שתוכל לעמוד במאבק הקיום מול חברות אחרות. ביטחון-כלכלי-קיומי של הפרט ושל החברה עשוי על כן לדחות אצל פרטים רבים את הגיל שבו מתרחש תהליך ההתקבעות ואף לבטלו. עם זאת, חשוב לציין שתופעת הסקרנות, הצגת השאלות, החיפוש אחר תשובות, גילו של האדם והעוצמה של תהליך ההתקבעות שלו אינם משותפים ואינם שווים אצל כל בני האנוש. באותה משפחה נוכל למצוא פרטים שדחף הסקרנות חזק ומתמיד אצלם יותר מאשר אצל האחרים, וכמו כן נמצא הבדל בין משפחה למשפחה ובין חברה לחברה. אצל האנוש הצעיר, שיצר הסקרנות חזק אצלו במיוחד, וכן אצל אותם פרטים שאצלם תהליך ההתקבעות אינו מתרחש משום מה, ממשיכות השאלות שהוצגו לעיל להוות גורם מעורר סקרנות, ולעתים אף לאפשר בניית השקפת עולם חדשה.

חזרה לשאלות בסיסיות שנדחקו לקרן זווית של התודעה באה לעתים לאחר משבר. למשל, לאחר מותו של אדם קרוב, או לאחר אירוע של גרימת עוול לפרט או לכלל שלא בא עליה עונש. אז מתעורר האדם ושואל שאלות, מחפש תשובות, ולעתים, כאשר הוא מגיע לתשובה מסוימת המחייבת התנהגות חדשה, כגון חזרה בתשובה, הוא משנה את אורח חייו. מה שנכון לגבי הפרט נכון גם לגבי החברה האנושית. לאחר משבר לאומי עשויות חברות להעלות שאלות יסוד בדבר משמעותו של הקיום הלאומי, לערער על ההשלמה עם צורת החיים הישנה ולנסות צורת חיים חדשה. אפשר לומר שכל זמן שחברה ממשיכה לשאול שאלות בדבר הסיבות והתכלית לקיומה ומחפשת תשובות חדשות לכך, יש לה אפיונים של חברה צעירה. לעומת זאת, חברה המשלימה עם אחד הפתרונות ואינה מתלבטת עוד, או מתעלמת כליל מהשאלות, הופכת למאובן אנושי-חברתי.

קרוב לוודאי שתופעת השאלה וחיפוש התשובה הם תהליכים קיומיים הן של הפרט והן של החברה. כל זאת מהסיבה שהבנת העולם הסובב אותם נותנת לפרט ולחברה יתרון קיומי על פני יחידים וחברות שאינם מבינים את העולם הזה, ומשום כך אינם מוכנים לקדם פני רעה, אם אנושית ואם טבעית.

מהאינטואיציה למעבדה

ברישא של מאמר זה נגעתי בקצה קצהו של הר השאלות. מאחר שעל כל שאלה יש מספר רב של תשובות, אילו רציתי לסקור את כולן לפני שאתחיל בהרצאה על התשובות שאני מציע, הייתי סוטה ממטרתי, ובמקום להציג לפני הקורא השקפת עולם שאני טוען שהיא חדשה, הייתי מעסיק אותו בהרצאה ארוכה, שהייתה משתרעת בהכרח על פני עמודיהם של כרכים רבים, על תולדות המחשבה האנושית ועל כל מה שחשבו ואמרו קודמיי בעניינים אלה. סקירות כאלה התפרסמו כבר בספרים רבים המונחים על מדפי הספריות.

אם כן, על מנת להימנע מלדוש בכל התשובות, אך עם זאת לפתוח פתח לתשובות שאני מציע, אסתפק בכך שאצביע על הכיוונים העיקריים בהצעת הפתרונות, שחלקם חדישים וחלקם עתיקים, לרבות כאלה שהוצעו לפני כמה אלפי שנים והם ממשיכים להתקיים היום כתולדות וכתולדות של תולדות של הפתרונות שהוצעו בכוח האינטואיציה וההיגיון של הקדמונים. יתר על כן, כמה מהתשובות שאני מציע כבר הוצעו על ידי קודמיי בצורה אינטואיטיבית נפלאה. מכך אפשר ללמוד שבבסיס תהליך החשיבה האנושי פועל אותו מנגנון של תצפית, היקש ומסקנה. אם כן, רבים לפניי כבר הגיעו למסקנות דומות, שנוסחו בשפת המושגים של אותה תקופה שבה חיו, על סמך אותן תצפיות, בעזרת מנגנון החשיבה האנושית.

כאמור, במהלך ההיסטוריה האנושית תוך כדי תהליך ההתקבעות נוצרה תמונת העולם. כאשר היא קידשה את סיפורי התשובות שהפכו למיתוסים, היא הפכה לדת. במשולב נקבעו גם צורות התנהגות שבאו לעזור לאדם להתגבר על פחדיו. תהליך זה הביא ליצירת פולחן שמטרתו השפעה על כוחות הטבע שאותם יצגו אלים או האל האחראי על תחום זה או אחר. קרוב לוודאי שציורי המערות בצפון ספרד ובדרום צרפת הם אתרי פולחן של חברת ציידים בתקופת הקרח האחרונה, שנועדו להפיג את פחדי הצייד ולעזור לו במשימה שהטיל עליו השבט. המכנה המשותף לכל המיתוסים הקדומים הוא האנשת התהליכים על ידי שימוש בהסברים שבסיסם הוא האדם המספר והמסביר. כך נארגה רקמה שבה נשזרו יחד הניסיון האישי של האדם המספר, חלומותיו ופחדיו, וגם אירועים מיוחדים שסיפורים עליהם עברו מדור לדור במסורת המשפחה או השבט. מכיוון שבחיי היום יום אין תהליך של עשייה בלא שיהיה עושה כלשהו, נתפסה בריאת העולם מקדמת דנא כתהליך של יצירה שנעשה בהכרח על ידי בורא או יוצר. האנוש המסביר ממקם את הפרט במרכז העולם בתוקף הרגש האגוצנטרי שלו, ואת החברה האנושית במרכז העולם בתוקף הרגש האנתרופוצנטרי שלו – רגשות שהם חלק מדחף הקיום. האנוש ראה את עצמו במרכז הבריאה, ומשום כך תוארו יחסיו עם הכוחות היוצרים ועם כוחות הטבע האחרים כיחסי אדם עם אדם אחר שיכול להיות אויבו או ידידו, או אפילו שליטו. כיוון שכך הוא ניסה לרצות כוחות אלה במתנות, בקורבנות, בתפילות או בטקסים, שלדעתו היה בכוחם להביא לפיוס בינו לבינם.

ככל שהדתות עברו תהליך של התקבעות, כן הפכה ההתגלות לנחלתם של אנשים ממעמד מיוחד, ואף עברה בירושה, כאשר בתחילה היו אלה השאמאנים ואחר כך הכוהנים והנביאים מטעם

במקביל נכללו במסגרת פעולות הפולחן הדתי גם דפוסי התנהגות חיוביים או שליליים, שהיו מצוות ואיסורים שהאדם למד – באורח אינסטינקטיבי או תוך כדי תהליך למידה – להכיר בהשפעתם על חייו או על חיי צאצאיו, ועל כן נתן להם תוקף של צווי כוח עליון. כך נתגבשו חוקי הטאבו, כגון חוקי עריות, חוקי ירושה, חוקי עבודת האדמה וחוקי טָהֳרָה, כשבצדם, או משולבים בהם, המשיכו להתקיים פולחני התפילה, הקורבן והמגיה. בהמשך לכיוון מחשבה זה, ועל ידי איחוד כוחות הטבע, הגיע האדם לרעיון בדבר קיומו של כוח עליון. מרעיון זה התפתח הפתרון של הדת המונותיאיסטית – אלוהים כהוויה יחידה. במקביל או בשלב מתקדם יותר נתפסה הוויה זו כמופשטת. על פי פתרון זה, העולם נברא על ידי איזושהי מהות אלוהית מופשטת נצחית ויחידה, שקבעה פעם אחת ולתמיד את התופעות ואת החוקים המקשרים ביניהן, ולכן כל התשובות לכל השאלות הן הסוד הכמוס של מהות זו. כל מה שנשאר לאדם בן התמותה לעשות, הוא ללכת בחוקותיו של האל הזה. במידה שיש לאדם שאלה שלא באה על פתרונה, קיימות שתי אפשרויות, האחת היא לומר לעצמו שבוודאי לאלוהות הנצחית ישנו פתרון, אך האדם השואל קטן מכדי לבקש ממנה תשובה ולכן עליו להסיק את התשובה ממה שנמסר, לדברי קדמוניו, מפי האלוהים. האפשרות השנייה, שהייתה מקובלת בתקופות העתיקות, ושמספר די גדול של אנשים בתקופתנו עדיין מאמין בה, גורסת שיכול להיות קשר בין האדם ובין המהות הזאת באמצעות איזשהו דו-שיח אישי.

אצל בני האדם נוצר הרושם שכתוצאה מאיזשהו אקט מיסטי, בין של מעשה, כגון הקרבת קורבן, העלאת קטורת, הסתכלות בכוכבים או תפילה, ובין של ריכוז המחשבה על המהות האלוהית, אפשר להגיע להארה החושפת בפני האדם את הסודות שמאחורי מעשי האלוהים ורצונותיו. תופעת ההארה או ההתגלות היא מהיסודות החשובים של האמונה הדתית, מכיוון שהיא משמשת מכשיר להביא את רצון האל, הגלום בפסל בדתות האליליות, או "הטמיר והנעלם" בדתות המופשטות, לידיעת קהל המאמינים. ככל שהדתות עברו תהליך של התקבעות, כן הפכה ההתגלות לנחלתם של אנשים ממעמד מיוחד, ואף עברה בירושה, כאשר בתחילה היו אלה השאמאנים ואחר כך הכוהנים והנביאים מטעם. בכמה דתות ניתנה אפשרות ביטוי ליחידים "שנחה עליהם הרוח", אף על פי שלא היו שייכים לממסד השולט, ולא פעם הביא הדבר להתנגשות בין מעמד הכוהנים והנביאים הממוסד ובין הנביא "החדש".

לא כאן המקום להיכנס לכל התולדות, ההתפתחויות וההתפלגויות של הדתות הקדומות, אך ראוי להתעכב על שתי תפיסות עולם שאמנם הן קוטביות זו לזו, אבל שתיהן מבטאות את כיוון המחשבה שעל פיו אפשר לתפוס את כוונות האלוהות באמצעות ריכוז המחשבה במהות הזאת ואפשר להשיג את משמעותה באמצעות התגלות. בין חסידי שתי הגישות קיימת היום נטייה לתת להן גוון מדעי. האחת היא גישתה של השיטה המבוססת על הפילוסופיה ההינדואיסטית, והיא שיטת המדיטציה הטרנסנדנטלית, שעברה מאוחר יותר לבודהיזם. ענף של שיטה זו הוא תורת הזן הבודהיסטית. שיטה זו מאפשרת לאדם להגיע לשלב של נירוונה תוך כדי ריכוז פנימי. אין הכוונה לשימוש המסחרי שעושים מרפאים מסוגים שונים בשיטה זו המציעים ללמד את שיטת המדיטציה תמורת תשלום נאות כטיפול בכל מיני חוליים ונֵירוזות האופייניים לחברת השפע; הכוונה להתנסות האמיתית בתהליך של ריכוז פנימי המביא לצלילה עמוקה לתוך האני, להשתחררות מהשפעת העולם החיצוני ולהתגלות ההוויה האינסופית של חוסר היש, שהמגיע אליו זוכה לנירוונה, מילה שמשמעותה "אי-חזרה", וכוונתה השתחררות מהמעגל החוזר חלילה של גלגול הנפש ביצור אחר לאחר המוות. ברגע שהאדם הגיע לדרגה זו הוא נשטף כולו בחוויה על-חושית של המהות האינסופית שממנה התגבשה היצירה, ומשתחרר מהתחושה המציקה של מעורבות ביצירה כפי שהיא מתבטאת בחיי היום יום. החוויה היא של מסתכל מהצד המשלים עם השטף האינסופי של האירועים סביבו, שלמעשה אינם אלא גלגל אינסופי של יצירה וחזרה לתהום האינסוף של האין.

בשלב זה אין מקום להתייחסות ביקורתית לשיטה מעניינת זו, שהעיקרון שעליו היא מבוססת הוא חיפוש התשובה למהות הבסיסית של עולמנו על ידי תרגיל נפשי של כיבוי מנגנון המחשבה ההגיונית, הצופה והמקשרת בין התצפיות בשקלא וטריא לוגי מתמיד. כתוצאה מתרגיל הבילום הזה של החשיבה ההגיונית, מתגלה למתנסה בחוויה זו קוטב התוהו של עולמנו, שהוא מהות אינסופית של קיום גרידא ללא התארגנות ספונטנית של ההוויה גוף-נפש. המתנסה בחוויה כזו מגיע למצב של התנתקות מזרם האירועים היצירתי הבלתי פוסק המאפיין את עולמנו. המדיטציה הטרנסנדנטלית היא שקיעה רצונית לתוך מצב של התנתקות מחיי המעשה והיצירה.

הגישה הקוטבית האחרת הקשורה בריכוז המחשבה במהות האלוהית היא תולדה של תפיסת העולם היהודית, שאת הביטוי העכשווי שלה אנו מוצאים בפילוסופיה של מרטין בובר ובביטויה העממי בתנועת החסידות. גישה זו אוחזת בקיומו של דו-שיח בין האני ובין המהות האלוהית. דו-שיח זה קיים לא לצורך מעשי, ואף לא לשם בקשת סעד, אלא הוא כשלעצמו הוא משמעות החיים. מבחינה מסוימת אפשר להציג את הדו-שיח הזה כ"דיאלוג סוקרטיאני" המתחיל בשאלה, ותוך שהוא מתקדם מסיר מסך אחר מסך מעל הפתרון, החבוי בעצם בתוך השאלה עצמה. חשיבותו של דו-שיח זה נעוצה בתפיסת "האני ואתה", המבטאת יציאה מהריכוז באני הפנימי, ותפיסת המהויות החיצוניות, שהן בראש ובראשונה הפרטים האנושיים הסובבים את האני הפרטי. בדרך זו מגיעה הבנת האני הכוללני שהוא "האתה האלוהי".

המכנה המשותף לשתי גישות אלה, כלומר לזו ההינדואיסטית-בודהיסטית ולזו של מרטין בובר, הוא שביסודן קיימת החוויה המיסטית, המניחה מראש שהיא משוחררת מהאילוץ של ההוכחה. תורתו של מרטין בובר שמה את הדגש בקשר שבין היחיד לאלוהיו, קשר הממקם את היחיד במרכז היצירה האלוהית.
בניגוד לשתי תפיסות עולם אלה עומדת הבנת היקום המדעית, שבה שם ספר זה את הדגש, הבנה שהתפתחה תוך כדי השתחררות האדם מהתפיסה שהוא מרכז הבריאה, והשלמה עם כך שהוא צופה בעולם מהצד ומנסה להבין אותו בעזרת כלי הצפייה שהוא ניחן בהם – החושים והחשיבה ההגיונית-מתמטית.

אחד הניסיונות הראשונים להסביר את היווצרות היקום תוך חריגה מהאני האנושי כמרכז העולם ובלי להיות קשורים לחוויה מיסטית כלשהי, היא הפילוסופיה היוונית שקדמה לסוקרטס. בפילוסופיה זו אנו מוצאים התייחסות מודעת לתצפית בטבע הסובב את האדם וניסיון להסביר אותו, במנותק מהמיתוסים האליליים, תוך שילוב התצפית וההיגיון בגיבוש התשובה. ניסיונות אלה הביאו את האדם בשלב די מוקדם לתפיסת עקרון ההתפתחות או האבולוציה בטבע, המתבטא בהסבר הצורות השונות בטבע לא כתוצאה של החלטה שרירותית וחד-פעמית של אל כלשהו, אלא כתהליך הגיוני של התפתחות מהפשוט למורכב יותר. תפיסת בריאת העולם כתהליך התפתחותי ולא חד-פעמי מותנית בתהליך השתחררותה של המחשבה האנושית הן מהאנשת תופעת הבריאה כמעשה הקדר היוצר כלי לצרכיו, והן מהתפיסה הרואה בפרט ובחברה האנושית את מרכז הבריאה ותכליתה; זוהי התחלה של פתיחות לתפיסה מדעית יותר של העולם הסובב אותנו.

אריה איסר הוא הידרו-גיאולוג, בעל תואר דוקטור של האוניברסיטה העברית והוא פרופסור גמלאי של אוניברסיטת בן-גוריון. הוא הקים את המרכז למשאבי מים בשדה בוקר ופרסם לאורך השנים ספרים ומאמרים בפילוסופיה של המדע. מאמר זה מבוסס על פרק מספרו ״מהמפץ הגדול לתבוניות האינסופית״ שראה אור לאחרונה בהוצאת רסלינג. 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אריה ש' איסר.
§ מאמר | # היסטוריה
- דימוי שערטקס פתיחת הפיות במצרים העתיקה. הטקס נועד לאפשר למת לאכול ולשתות בקברו כדי שיעבור בהצלחה לעולם הבא.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על מהמיתוס לתיאוריה המדעית

02
עוזי

עם כל הכבוד לישעיהו לייבוביץ' (האמיתי, לא המגיב) יש קשר בין אמונה ומדע. שניהם תוצרים של אותה הווייה האנושית, וכל הפרדה ביניהם היא בהכרח מלאכותית. לימוד המשותף והמפריד ביניהם יכול להיות כר פורה לתובנות חדשות.
כותב המאמר כורך יחד את המדיטציה הטרנצנדנטלית עם המגוון הגדול מאד של טכניקות מדיטציה שבמסורות הבודהיסטיות וההינדואיסטיות השונות. נוצר הרושם שהוא לא ממש מכיר את התחום, וחבל.

מקורותיהם נעוצים במסופוטמיה העתיקה, כמו מקורותינו שלנו, וקיים דמיון רב בין מיתולוגיית הבריאה הקדומה שלהם לספר בראשית. דמיון מדהים מצאתי בשמות המלאכים שהזכיר, שנשמעו באוזניי כ"גבריאל", "מיכאל", "רפאל" וכדומה, ובמנהגי הדתיים שלהם לסלסל את פאותיהם ולהימנע משימוש בתער. לא בכדי מכנים האזידים את היהודים "הדודים שלנו".

04
עבדו

התשוקות היו תמיד דומות להפליא לימינו. ניתן לרכזם לשלושה אוכל יחס -שליטה ומין.
מה שמתחדש הוא התאוריות על איך הדברים עובדים.
גם זה בסופו של דבר לכל חידוש ניתן למצוא הקבלה בכתבים הקדומים.
אז מה התחדש בעצם??
יכולת הביטוי.
יכולת זו היא ההתפתחות שפותחה ועל ידה מקבלים הגדרות מדויקות.
לסיכום: החומר והרוח לא השתנו. מה שהשתנה היא יכולת האבחנה והראיה, ומתוכה ההבנה איך הדברים זזים.

05
Aetzbar

הפיזיקה של בריאת היקום על פי התיאוריה העצברית, The Aetzbarian Theory

היקום נברא מ 5 דברים כמותיים רציפים, והם אורך, שטח, נפח, זמן ואנרגיה.
דבר כמותי רציף, קיים בין אפס כמות לכמות אינסופית.
יש בעולם רק 5 דברים כמותיים רציפים, אך הזמן שונה מכולם, ויש לו 3 הופעות.
הופעה ראשונה היא בתודעה , עם עבר, הווה ועתיד, אך הופעה זו אינה נמדדת.

הופעה שנייה היא במציאות הממשית הניתנת למדידה.
בהתחלה היקום היה ריק, ואז הוא התמלא בזמן סטטי, שהוא נח מוחלט וקר מחלט.
זמן סטטי הוא דבר כמותי, ללא הבחנה של עבר, עכשיו או עתיד.
זמן סטטי ממלא את נפח היקום, והריק כבר לא קיים.
זמן סטטי קיים , כיוון שהוא נמדד.
בכל כיוון שנבחר, נמדוד 0.0033 מיקרו שנייה למטר.

בהמשך התמזג הזמן הסטטי עם האנרגיה, וכך נוצר החומר של העולם.
מצירוף כמויות נבחרות של זמן סטטי ואנרגיה, נוצר הכוכב הראשון ששמו ארץ.
הכוכב הראשון נע לנצח בקו ישר דרך הזמן הסטטי,בעזרת האנרגיה הפנימית שלו.
הזמן הסטטי לא מפריע לתנועת הכוכב.
תושב הארץ חש כי הוא נח, ואינו מסוגל למדוד את מהירות הארץ ביחס לזמן הסטטי.

מצירוף כמויות נבחרות של זמן סטטי ואנרגיה, נוצר הכוכב ירח.
בהכרח נקבע כי הירח יקיף את הארץ במסלול מעגלי, בעל רדיוס של 384000 ק"מ
לאחר קביעה זו, אפשר לחשב את הזמן בו מקיף הירח את הארץ.
החישוב מתבסס על מפעלם של גלילי וקפלר, ועל חוק טבע חדש, הנושא את השם:
-----חוק שוויון הזמנים במרחק נבחר של 6300 ק"מ ----

חוק זה אומר: אם הירח יקיף את הארץ, במסלול מעגלי בעל רדיוס של 6300 ק"מ,
אז זמן ההקפה יהיה שווה, "לזמן מחזור מנהרתי" של כדור הארץ.

"זמן מחזור מנהרתי" של כוכב מושג בניסוי המתחיל בממש ונמשך בדמיון.
גלילי מציע ניסוי בו מרפים מכדור בפתח מנהרה החודרת את כדור הארץ מקצה לקצה.
תוצאת הניסוי: הכדור יציג תנועת מטוטלת נצחית בין שני הפתחים של המנהרה, עם זמן מחזור מנהרתי של 1.4 שעות.

קפלר מצא חוק המקשר בין שינוי ברדיוס המסלול המעגלי של הירח, לשינוי בזמן ההקפה.
------ אם רדיוס המסלול יגדל פי N אז זמן ההקפה יגדל פי N כפול שורש N

החישוב: 384000 ק"מ גדול פי 61 מ 6300 ק"מ, ולכן זמן ההקפה יגדל פי 476
זמן ההקפה יהיה 666 שעות, שהם כמעט 28 ימים.

לכל כוכב יש זמן מחזור מנהרתי אופייני, וזמני הקפה סביבו קבועים מראש, ואלה מקיימים את החוק של קפלר.
שוויון הזמנים יופיע תמיד במרחק הנבחר של 6300 ק"מ ממרכזו של הכוכב.
המרחק הנבחר הזה – ( 6300 ק"מ ) הוא קבוע בראשיתי של היקום.
לאחר הופעת חומר הכוכבים, הופיעו הפעולות הפיזיקליות והזמן הדינמי.
כל פעולה פיזיקלית ניכרת ברגע התחלה וברגע סיום עתידי.
הזמן הדינמי נמדד.

לאחר הופעת הפעולות הפיזיקליות , הופיעו גלי זמן סטטי , בעלי מהירות C
גלי זמן נושאים אנרגיה ממקום למקום.

א.עצבר
Aetzbar

http://www.amazon.com/Brief-History-Mans-Natural-Knowledge-ebook/dp/B019IAA1GU/ref=pd_rhf_gw_p_img_1?ie=UTF8&refRID=0ZER1BWF1MF32X60M4E6