מהפכה בחדרי חדרים

לספריות הציבוריות יש חשיבות עצומה ביצירה של קהילה, והן המקום למרפא לנפש ולבעבוע של רעיונות חברתיים חיוניים
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

הרבה לפני עידן המידע הדיגיטלי, המקום שאליו נקוו את נהרות הידע האינסופיים של התרבות האנושית היה בניין קטן שאצר בתוכו ארכיבים של ספרים. ערמות הדפים המודפסים שימשו כמוזיאון של אינסוף רעיונות, קולות, ונרטיבים שונים הבונים את רשת ההקשרים שתחתיה כולנו חיים. גם הספרייה העירונית הפשוטה ביותר עמדה כמקדש עבור מחפשי הידע, והספרנים המאופקים היו ככוהנים מלומדים המחזיקים בחכמה הסודית שלהמונים, ההדיוטות, אין גישה אליה- אומנות ההתמצאות ביער האפל של הידע האנושי.

בניגוד לאופן שבו פועלים מבנים חברתיים שלטוניים וארגוניים אחרים, הספרייה כמרחב פוליטי אינה מגדל שן אקדמי סגור

בניגוד לאופן שבו פועלים מבנים חברתיים שלטוניים וארגוניים אחרים, הספרייה כמרחב פוליטי אינה מגדל שן אקדמי סגור. ההיפך הוא הנכון – היא המרחב הלימינאלי בין הקהילה האקדמית והמחקרית לבין הציבור הרחב. זוהי קרקע בטוחה, בית חולים המטפל במחלת הבערוּת, אליו אדם נכנס צמא, וממנו הוא יוצא גדוש. יתרה מכך, הוא נשלח בחזרה אל העולם הגדול, לא לפני שהוכתר כשגריר או כסוכן ידע בשירות הציבור. הספרייה מתוקף תפקידה אינה עומדת חוצץ בין האדם הפשוט לאוצרות הידע הגלומים בה, אלא מפצירה בו לגשת ולדפדף בין כותריה. הספרייה הציבורית היא מתוקף קיומה – ציבורית, עבור הציבור ובמימונו.

ספרייה ציבורית, שבדיה, מלמו

של הציבור, בתוך העיר, פתוחה, נגישה ומזמינה: ספרייה במלמו, שבדיה. תצלום: דרהומיר פוסטבי-מאך

אך האם ייתכן כי הספרנים שעברו בין השולחנות בחדר הלמידה בקבוצות בספרייה העירונית שלכם, מהסים קולות רחש שעלו מתלמידים סוררים, חזרו לשולחנם, הרכיבו את המשקפיים על אפם, שבו לעלעל בספרים כבדי משקל, ועמלו כל העת על המאבק הפוליטי או החברתי הבא? טוב, אולי זה לא היה בדיוק כך, אבל זה גם לא רחוק מהאמת.

האופן שבו התברגו הספריות לתפקיד של מרכזים לפעילות חברתית ולאקטיביזם ציבורי היה מפותל והוכיח שוב ושוב כי כלי הנשק החזק ביותר המוכר לאנושות הוא ידע

ספריות ציבוריות משמשות כמרכזים קהילתיים, כמקומות מפגש לפעילות אקטיביסטית ולעשייה חברתית בנושאים שונים, כמו לחימה בגזענות, צדק חברתי, תקשורת שקופה, מגדר ומיניות, היסטוריה וחשיפת ארכיבים, מאבקים סביבתיים והקניית מיומנויות טכנולוגיות עבור הציבור הרחב. האופן שבו התברגו הספריות לתפקיד זה היה מפותל והוכיח שוב ושוב כי כלי הנשק החזק ביותר המוכר לאנושות הוא ידע. עם זאת, נראה כי בארץ, במקום מושבו של עם הספר, ירדה קרנה של הספרייה הציבורית, והיא משמשת בעיקר יחידים נוסטלגיים, או משפחות המתעקשות לשמר את החוויה בחיי ילדיהן. צפייה בהיסטוריה ארוכת השנים של פעילות אקטיביסטית שיצאה מתוך הספריות הציבוריות תוכל אולי לספק לנו קרקע לפיתוח אורבני מסוג חדש, אולי נוכל גם אנחנו להפיח תקווה בין הקירות עמוסי הספרים ליוזמות מסוג חדש, שאנחנו כל כך, כל כך, זקוקים להן.

מקום משכנה של התרבות והמרפא לנפש

בסביבות שנת 295 לפני הספירה הוקמה הספרייה הגדולה של אלכסנדריה בבירתה של מצרים התלמית. זו לא הייתה הספרייה הראשונה בהיסטוריה האנושית – מאגרי ספרות מתועדים מראשית התפתחות הכתיבה, כ-3,400 שנה לפנה"ס. עם זאת, הספרייה באלכסנדריה הייתה ייחודית גם בכך שמגוון הכותרים שהכילה הגיע מרחבי העולם העתיק, וגם בכך שבבנייתה הוצבה מטרה רשמית ומוצהרת להפיץ ידע להמונים.

שושלת המלוכה התלמית שייסדה את העיר ובנתה את הספרייה, התהדרה בדמויות משכילות במיוחד. מלכי העיר היו היסטוריונים, זואולוגים, סופרים, וכותבי מחזות. בבנייתה, הם ביקשו להתאים את העיר החדשה לאמות המידה של התרבות ההלניסטית האינטלקטואלית, ולחנך את הציבור בעיר בקריאה וכתיבה ביוונית ובחשיבה מדעית.

תלמי השני, ספריית אלכסנדריה

תלמי השני פילדלפוס, מייסד ספריית אלכסנדריה: פסל שנמצא בווילה הפפירוסים בהרקולנאום. תצלום: Mary-Lan Nguyen, ויקיפדיה

הספרייה ניצבה בשטח הארמון, כחלק מבניין המוזיאון – שהוא מקדש למוזות – תשע אלות היצירה, האומנות והמדעים. היא כללה ככל הנראה חדרי קריאה, חדרי הרצאות, וארכיוני מגילות, ובשיאה, הכילה הספרייה מעל חצי מיליון מגילות פפירוס ובהן כתבי התרבות ההלניסטית כולה. היא שימשה גם כמקום מפגש קהילתי עבור התושבים האינטלקטואלים, וכמרכז מידע ששימש את המלכים בארמון לקבלת החלטות. על פי מקורות מסוימים מעל המדפים נכתבה השורה "מעוז המרפא לנפש" כתווית לתוכנם.

מאחר שהספרייה הייתה נקודת ציון סימבולית האוצרת בתוכה את התרבות המקומית, עבור צבאות אויב היא שימשה כדגל המחנה הנגדי. שריפה ובזיזה שלה היו מעבר לחורבן מילולי, הם היו גם אקט כיבושי והרס תרבותי סימבולי. שריפה של מאגר המגילות המתעד את הרעיונות הפילוסופיים והעקרונות התרבותיים, היא מחיקה עוינת, שקורעת את הציבור מעצמו ומותירה אותו תלוש. זוהי פרקטיקה ששימשה במהלך השנים צבאות כובשים רומאים, נוצרים ומוסלמים. שוב ושוב הוצת מתחם הספרייה באלכסנדריה, ויחד איתו עלה באש מאגר הידע העתיק כולו.

מסמל סטטוס למודל עסקי

מאות שנים לאחר מכן, בימי הביניים, תפקידן של הספריות העתיקות הועבר אל מנזרים, שהכילו קטלוגים של ספרות דתית. עבודת הפרך של העתקת כרכים התבצעה בשגרה על ידי נזירים, והשאלה של ספרי קודש עבור קהילות ומנזרים שכנים הייתה חלק מהפעילות הסדירה של מחלקות אלו. במאה ה-,11 עם ייסודן של אוניברסיטאות ברחבי אירופה, נזירים שנשלחו לרכוש השכלה הביאו איתם את כתבי הלימוד האקדמיים שלהם בחזרה למנזרים וקטלגו גם אותם בספריות המנזר.

באותם ימים ספרים היו מצרך יקר עבור האדם הפשוט, ומרביתה של האוכלוסייה לא הייתה בקיאה במיומנויות קריאה וכתיבה – כך שכתיבת ספרים נעשתה רק על ידי העוסקים בעבודת קודש או בני האצולה. ספריות מרשימות הפכו לסמל סטטוס עבור בעלי ממון, ומלכים התגאו בספריות העמוסות שהחזיקו. האיכרים הפשוטים לא רק שלא קיבלו גישה חופשית אליהן, אלא שגם אם היו מקבלים, לא בהכרח היו מסוגלים לעשות בהם שימוש.

במהלך המאות הבאות הספריות הוסיפו להכיל בעיקר כותרים דתיים, הן בספריות האירופאיות והן בספריות ברחבי העולם המוסלמי. ספרי דת עשו דרכם הלוך ושוב בין מנזרים ומסגדים, בתי ספר ואוספים פרטיים של בני המעמד הגבוה שיכלו להרשות לעצמם לימודי קריאה וכתיבה.

הפילוסופים ההומניסטיים תפשו את האדם כטוב בבסיסו, ואת היכולת שלו להתפתח ולהשפיע על הסביבה שלו כזכות יסוד, שניתן להגשימה באמצעות למידה השוואתית, וחשיבה ביקורתית

הרנסנאס, במאה ה-14, הביא איתו רעיונות הומניסטיים שהשפיעו עמוקות על האופן בו נתפש הידע האנושי. מהפכת הנאורות החילונית יצאה כנגד הכנסייה, שראתה באדם מקור לכל הרע והטמא בעולם. היא תפשה את הכנסייה כמקור לדיכוי חירות מחשבתם של בני אדם וכמעקרת את היכולת הטבועה בנו לקבל החלטות מתוך ידע. הפילוסופים ההומניסטיים תפשו את האדם כטוב בבסיסו, ואת היכולת שלו להתפתח ולהשפיע על הסביבה שלו כזכות יסוד, שניתן להגשימה באמצעות למידה השוואתית, וחשיבה ביקורתית.

המהפך התפישתי הזה, שאדוותיו נראו גם בתחומי הדת (פרוץ הפרוטסטנטיות) והמדע (חופש אקדמי) – הקנה לאדם את הלגיטימציה לצבור ידע, להתמקצע, לחקור בעצמו ולרכוש השכלה מכל הבא ליד. הספריות לא היו עוד מחסני תוכן תיאולוגי, אלא הכילו ספרי לימוד ברפואה, טכנולוגיה, פוליטיקה, רטוריקה, פילוסופיה, וחינוך. הן לא הציעו עוד מדפי ספרים מאובקים, אלא קריאה תרבותית של ממש – מקום להתנפל על הכרכים ולגמוע אותם.

Radcliffe Camera, אוקספורד, ספרייה

ה-Radcliffe Camera באוקספורד מאכלסת את ספרי הרפואה והמדעים מאז סוף המאה ה-19. תצלום: Diliff, ויקיפדיה

במאה ה-18 החלה להופיע השאלת ספרים כמודל עסקי, שתיווך בין סופרים לקוראים. אפשר לזקוף את השינוי למהפכה התעשייתית, לתהליכי העיור והחילון ברחבי אירופה, ולשינויים דמוגרפיים ומדיניים שהשפיעו על אופן בילוי הזמן של האזרח הפשוט הממוצע.

מועדוני קריאה ועסקי ספריות מקצועיות פרחו בבריטניה ובארצות הברית, והגבירו את הנגישות של מעמד הביניים לתכנים מגוונים בעלוּת נמוכה יחסית למנויים קבועים. באופן יוצא דופן לתקופה, ספריות השאלה אלו הוצבו בעיקר בחנויות אופנה, פנו בעיקר אל נשים ועודדו אותן לקרוא, לרכוש השכלה ולדון זו עם זו על עניינים ברומו של עולם. רעיונות פורצי דרך אלו הניבו כמובן ביקורות רבות. קולות שיצאו נגד התופעה הזהירו מההשפעות ההרסניות הפוטנציאליות על נשים מקריאה מרובה של רומנים, סיפורת, וספרות עיון.

השכלה להמונים

הספרייה הציבורית המודרנית, כפי שאנחנו מכירים אותה, החלה לפעול במאה ה-19 בעיצומה של המהפכה התעשייתית – הצורך הגובר במתן השכלה מקצועית לאזרחים הוביל לבנייה של ספריות ציבוריות כמאגרי ספרים מטעם השלטון. העובדה שספריות אלו היו מוסדות ממשלתיים העלתה לדיון שאלות בנוגע לסוגיות חברתיות ומשפטיות שונות – האם לכל האזרחים מגיעה הזכות למידע ולהשכלה נגישה באופן שווה? איזו השכלה צריכה להיות נגישה לציבור הרחב? והאם פיקוח על כותרי הספריות יכול להוביל להטיה שלהם ולגרור תהליך של הנדסה דמוגרפית? במהלך השנים, התשובות לשאלות אלו השתנו ושינו את האופן שבו אנו תופשים כיום זכויות אדם בסיסיות.

חדרי קריאה לנשים היו ספירה מופרדת ומנותקת מזו של הגברים, ואפשרו מרחב ציבורי בטוח עבור אלו שנדחקו אל עבר המרחבים הפרטיים בלבד. הדיון על אודות מרחב ציבורי בהקשר של מגדר החל לפרוח ולנטוע את זרעי המהפכה הסופרג'יסטית

באנגליה למשל, בנייתן של הספריות הציבוריות כמרחבים שבעיצובם נלקחו בחשבון נוכחות פיזית של נשים, הובילו למאבקים מסוג אחר. לפתע, חדרי קריאה לנשים היו ספירה מופרדת ומנותקת מזו של הגברים, ואפשרו מרחב ציבורי בטוח עבור אלו שנדחקו אל עבר המרחבים הפרטיים בלבד. על אף כי היה מדובר בפרשנות דיכוטומית ומעט פשטנית של צרכים מגדריים שונים, הדיון על אודות מרחב ציבורי בהקשר של מגדר החל לפרוח ולנטוע את זרעי המהפכה הסופרג'יסטית.

בתחילת המאה ה-20 בארה"ב, מאבקים חברתיים לפתיחתן ותחזוקתן של ספריות לאפרו-אמריקנים כבר השיגו כמה וכמה הצלחות. במקומות אחרים, אזרחים הוכו ונעצרו משום שניסו להירשם לספרייה של לבנים. הצעקה שהשמיעו הנאבקים הייתה ברורה: אין תפקידן של הספריות לשמר את מאגרי הידע עבור אליטה גזעית, מעמדית, או מגדרית, ועל כן עליהן להיות פתוחות ונגישות עבור כולם. אתגר עיקש עמד מול הספריות הציבוריות – הצורך להבדיל את עצמן משאר מוסדות הציבור השלטוניים, כדי לא להיפגע מאותו חוסר אמון שרוחש הציבור כלפי מוסדות אלו בדרך כלל. בשנת 1919 היו כבר 3,500 ספריות ציבוריות ברחבי ארה"ב.

המאה ה-20 על שלל מהפכותיה, נעזרה בין השאר בפלטפורמת הספרייה הציבורית שאליה התנקז הידע המחקרי, האקדמי, המדעי, והארכיוני. היותה של הספרייה בסיס ידע הממומן מכספי הציבור ופתוח לכלל הציבור, אפשרה לה לפעול בנושאי זכויות ידע ומאבקים לשקיפות שלטונית ולצמצום פערים בהשכלה באופן שוויוני עבור כלל האזרחים, וכמקום מפגש של קהילות ומקימי תנועות חברתיות. כך על במת הספרייה, מתודות של איסוף מידע והצגת מידע, נרתמו לצרכי הסברה ומאבקים חברתיים עקובים מדם.

אריק מון, נשיא התאחדות הספריות האמריקאיות בשנות ה-70, ועורך המגזין "Library Journal" בעשור שלפני כן, ראה את הספריות כמוסדות המושפעים מהחלטות פוליטיות ומשינויים חברתיים. תחת הנהגתו, המגזין קיבל ריענון ליברלי, ובחר באופן מודע לעסוק ולפרסם מאמרים בנושאים שנויים במחלוקת, כמו התנגדות להשתתפות ארה"ב במלחמת ווייטנאם, ויציאה כנגד ההפרדה הגזעית שהייתה עדיין נהוגה בארה"ב בשנים אלו. לעמדתו, הצדקת קיומן של ספריות ציבוריות היא בהיותן בעלות אחריות חברתית, ובקידום מענה לצרכיו של הציבור.

חדר קריאה, הספרייה הציבורית ניו יורק

פתוח לכל: חדר הקריאה הראשי בספרייה הציבורית בניו יורק. תצלום: Diliff, ויקיפדיה

ספרנים לעיתים גם מצאו את עצמם בתוך עין הסערה של מאבקים פוליטיים וחברתיים. זויה הורן, ספרנית באוניברסיטת באקנל שבפנסילבניה, נשלחה למאסר בשנת 1971, לאחר שסירבה להעיד במשפט "השבעה מהאריסבורג" על פעילות מחתרתית אנטי-מלחמתית שהתחרשה לכאורה בספרייתה, מחשש ששיתוף פעולה של ספרנים עם החוק ירתיע אקטיביסטים חברתיים עתידיים להשתמש במשאבי הספרייה לצרכי המאבקים שלהם. היא יצאה נגד הפעלה של סוכנים חשאיים בספריות לריגול אחר תנועות חברתיות שפועלות בהן.

הספרייה הפמיניסטית (The Feminist Library) הוקמה בלונדון בשנת 1975 במטרה לבנות ארכיב לאוספים בנושא מאבקי זכויות לנשים, הפצה של מקורות וכותרים עם תיעוד סיפורים שלרוב נשמטים מההיסטוריה - עדויותיהן וחוויותיהן של נשים (Herstory). בנוסף, הספרייה עוסקת כבר מעל 30 שנה בקידום של מחקר, פעילויות קהילתיות, ויוזמות חברתיות פמיניסטיות. לאורך השנים הספרייה עמדה בפני ניסיונות לסגירתה, פינויה ממרחבה הפיזי, והשתקת המגזינים החינמיים שחילקה (Zines) – אך היא עודנה עומדת, ומנוהלת על ידי מתנדבות ומתקיימת מתרומות.

ידע מסוג חדש

שימוש במחשבים בספריות החל עוד באמצע המאה ה-20, ויועד לניהול מידע פנים ארגוני של הספרייה ומעקב אחר הקטלוגים. יותר מעשור לפני שתוכנות מרוכבת כאלה הגיעו לציבור הכללי, הן שימשו בספריות, והמרחב הלימינאלי והייחודי שהופרד משאר תחומי החיים אפשר התנסויות יצירתיות במיוחד בתהליכי הבנייה של רעיונות חדשניים ומורכבים באמצעות המחשוב.

ספריות רבות הציעו שירותי אינטרנט חינמיים לציבור הרחב שנים לפני הופעת המחשבים הביתיים, ובכך אפשרו פעילות לצמצום הפער הדיגיטלי ופערי השכלה גם לאוכלוסיות מוחלשות שידן לא הייתה משגת לרכישת ציוד מחשוב מתקדם

בשנות ה-90 הסוערות, הספריות הציבוריות היו חלוצות בכל הנוגע לשימוש במפתחות קטלוג וחיפוש, שהם כיום הבסיס של מנועי החיפוש הווירטואליים ומאגרי המידע הדיגיטליים. ספריות רבות הציעו שירותי אינטרנט חינמיים לציבור הרחב שנים לפני הופעת המחשבים הביתיים, ובכך אפשרו פעילות לצמצום הפער הדיגיטלי ופערי השכלה גם לאוכלוסיות מוחלשות שידן לא הייתה משגת לרכישת ציוד מחשוב מתקדם.

ספריות הלכו ונטו מאז אל עבר דיגיטליזציה של האוספים, וכרכו את מדעי הידע והמידענות במדעי המחשב. זו הייתה, כמובן, תנועה כוללת של החברה האנושית, והענן שעתיד היה לאפסן את הזיכרונות שלנו כבר הופיע באופק. תפקידן האקטיביסטי של הספריות התערער מעט, בשל ביזור הידע ונגישותו ההולכת וגדלה מתוך כל מכשיר קטן המחובר לרשת. תנועות הקוראות לחופש המידע, לביטול זכויות יוצרים, לשקיפות מוגברת, ולקידום אוריינות דיגיטלית, קמו והציפו את העולם במידע.

הפוסט מודרניזם הביא איתו גל של סובייקטיביזם, ומעמדו של הידע העובדתי נשחק לנרטיבים המתנגשים זה בזה בזירה הציבורית. עלתה השאלה, מי היא אותה ספרייה שהוכתרה ככל-יודעת, ומהו תהליך הברירה שאותו עובר הידע האנושי כדי להיות מיוצג כמיינסטרים רעיוני בכותרים על המדפים? מהן אותן שיטות מחקר עמומות העוברות מפרופסורים לסטודנטים וממסכות את הפוליטיזציה של המחקר האקדמי, העשוי להדיר מתוכו בקלות חוויות אנושיות המתרחשות מחוץ לגדר מוסדות השכלה?

הספריות הפכו למעוז הסטודנטים העייפים, המשפחות החובבות קריאה, והקהילות הפעילות שעשו שימוש במרחב הפיזי של הספרייה כבמת מפגש, ופחות ניצלו את מהותה. פעילויות אקטיביסטיות וחברתיות עדיין קיימות ברחבי העולם, אך מקומות המפגש הווירטואליים כמעט תמיד יכולים להחליף את מה שנתנה עד כה הספרייה, במיוחד בזמנים משונים כשלנו. נקודת ההשקה הזו, בין מפגש קהילתי למאגר מידע, פוצלה לאלפי רסיסי פלטפורמות שונות שמספקות אווירה או פונקציונליות, אך בדרך כלל לא את שתיהן. ייתכן שאיבדנו את ייחוד הספרייה כפלטפורמת למידה קהילתית.

פלטפורמות, מסכים, לימוד מקוון

כשהכול מפוצל, מכוון למבט צר על פרטי מידע, עם אינטראקציה מוגבלת - האם אפשר ללמוד? להרחיב? להשכיל? תצלום: גבריאל בנואה

והיום, מה קורה היום?

אנו חיים את המהפכה התעשייתית הרביעית – מהפכת המידע הדיגיטלי האינסופי, שהפך לנגיש וזמין. עם זאת, אוקיינוס המידע הזה גם מייצר בעיות חדשות. אינפלציה של תארים והקושי ההולך וגובר בהפרדת העיקר מהתפל, מוכיחים לנו מידי יום ביומו שהישיבה על הר של נתונים אינה מספקת. עלינו להיות מסוגלים לתמצת משמעות מתוך בליל המילים הסובב אותנו, ולהשתמש במשמעות זו כדי להשפיע בחזרה.

במילים אחרות, אם בעבר בערות התאפיינה באנאלפביתיות, הרי שהיום אנו נדרשים לאוריינות מסוג חדש – אוריינות מידע. ברור כיום כי אין זה מספיק ללמד אדם לדוג, עלינו ללמד אותו מה לדוג וכיצד לעבד את הדג למזון, אחרת הוא ירעב. אוריינות זו היא סט של מיומנויות וכלים המאפשרים לנו למצוא מידע ולעשות בו שימוש ראוי.

לכאורה, תפקיד הקניית האוריינות נמצא באופן מסורתי בבתי הספר ומוסדות החינוך. אך רוב מערכות החינוך בעולם הן מיושנות ועייפות, ואינן מסוגלות להגשים אפילו את המטרות שהוצבו להן בפרוץ המהפכה התעשייתית

לכאורה, תפקיד הקניית האוריינות נמצא באופן מסורתי בבתי הספר ומוסדות החינוך. אך רוב מערכות החינוך בעולם הן מיושנות ועייפות, ואינן מסוגלות להגשים אפילו את המטרות שהוצבו להן בפרוץ המהפכה התעשייתית. הדיפלומות שמקבלים כעת תלמידים אינן ערובה להשכלה, ליכולות תפקוד מקצועיות, או לאזרחות מועילה ותורמת. ייתכן שאירועים מהפכניים שונים, דוגמת מגפת הקורונה, ייאלצו את אותה מערכת חינוך חורקת להתעשת, אך שינויים אלה דורשים זמן רב.

בהתחשב בהיסטוריה ארוכת השנים של הספריות כפלטפורמות לעשייה חברתית ולפעילות לצמצום בערות, הניסיון הנרחב במדעי המידע, המחקר, והחינוך, והמיקומים הפיזיים בקהילה והמטא-פיזיים במרחבים הלימינאליים שבין השלטונות והאקדמיה והציבור, ייתכן שזהו הזמן לקרוא להן לשוב, לעלות אל מרכז הבמה, ולקחת בכוח את תפקיד עמודי התווך של הקניית אוריינות המידע, והיגיינת המידע.

המרחב הפיזי של הספרייה עודו משמעותי וחשוב. קירותיו של המוסד עומדים חוצץ בין הסערות הפוליטיות והחברתיות שבחוץ, לסקרנות המבעבעת בפנים. העולם הדיגיטלי אמנם נגיש, אך הוא יכול וראוי לקבל משמעות נוספת בעת הכניסה הפיזית לספרייה. זהו אינו מרחב עבודה או מרחב בילויים, זהו מרחב המיועד לחיפוש ידע והתמקצעות בתהליך השמשתו. בעת שנפשנו תרה אחר ביטחון וכיבוי ספקות – היכולת שלנו לזקק את השאילתות העולות בנו, לצלול אל אוקיינוס המידע, ולעלות אל פניו עם שלל מדויק ומספק – היא אותו המרפא לנפש שעליו דובר עוד באלכסנדריה. השבת כבודה האבוד של הספרייה יוכל אולי להניע אותה כמובילה בתהליכי מחקר אזרחיים חוץ ממסדיים ושינויים חברתיים נדרשים, מהר יותר מכל מוסד ציבורי אחר. אולי בהירתמות למאבקים הזקוקים לבסיסי ידע חזקים שיגבו את טענותיהם. אולי תפקידה החדש של הספרייה צריך להיות בניווט תשומת הלב מחדשות הכזב ("פייק ניוז") אל מהות התוכן. אולי התפקיד צריך להיות מילוי מקום מערכת החינוך בהקניה של אוריינות המידע להמונים.

ואולי, חדרי הקריאה צריכים לשוב לגדולתם ולהיות פשוט אלו – חדרי קריאה המבדילים בין החול לקודש, בין הטרוף למקוטלג, ובין הבערות שכולנו מדשדשים בה באוקיינוס המידע למקום שבו שוכן המרפא לנפש.

אחוה יאלר צוריה היא מידענית, ובעלת העסק 'נפקא' לשירותי מחקר ומידענות עבור עסקים חברתיים ויזמות אקטיביסטית.  בנוסף, היא פועלת לקידום למידה של כלים ומיומנויות אוריינות מידע בציבור הרחב. עוד, באתר: https://mainafka.com/

תמונה ראשית: פותחים עיניים בספרייה באלג'יריה. תצלום: Rabie Madaci ב-unsplash.com

Photo by Rabie Madaci on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אחוה יאלר צוריה.


תגובות פייסבוק