אלכסון קלאסיק מהפכנים ללא דגל

האם נקבל את שלטון המוות הנכפה עלינו? האם נמשיך להרכין ראש בפני העידן הציני שאנו חיים בו? ואולי נתגבר על שפלות הרוח והאינטרס האנוכי ונשוב לפעול למען חברה הרמונית?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

המרקסיזם מת. אין כל חדש בכך. כולנו יודעים שהמרקסיזם מת ב-1989, אם לא הרבה קודם לכן. יחד עם זאת, באיזה מובן הוא מת? הדעה המקובלת מצביעה על תבוסתו של השריד האחרון של המרקסיזם, על תבוסתה של הסוציאל-דמוקרטיה, במסגרת עלייתה של שמרנות תוקפנית הפונה החוצה, אל הציבור הרחב, ואשר משתמשת בלאומנות ובעמדות שמרניות מסורתיות אחרות כדי להותיר את האוכלוסיות המקומיות תחת שבטה של אליטה קפיטליסטית גלובלית, של אלים התאגידיים, ששולטים כעת מעל לאומות ומעבר להן.

בנייני עסקים, גורדי שחקים, תאגידים

שולטים בנו. תצלום: שון פולוק

השמאל האוונגרדי אכן מת, ואת מקומו תפס שמאל שמרני שמקבל ברצון את המוות, שמאל שמרני המבטא פחדים אפוקליפטיים מפני הטכנולוגיה

אין לנו עניין מיוחד לאתגר את העמדה הזו, אך אנו מבקשים לחשוב בדרך אחרת על מותו של המרקסיזם. במבט רחב יותר, אנחנו רוצים לחשוב על אותו דבר שהיה פעם היסוד המהפכני ביותר בשמאל עצמו: האימוץ של פרויקט פרומתיאי שוויוני ואוניברסלי במטרה להתגבר על הסבל האנושי באמצעות הטכנולוגיה. השמאל האוונגרדי הזה אכן מת, ואת מקומו תפס שמאל שמרני שמקבל ברצון את המוות, שמאל שמרני המבטא פחדים אפוקליפטיים מפני הטכנולוגיה בעידן ה"אנתרופוקן" (Anthropocene), שמאל שמרני שבחר בשפלות רוח על פני תעוזה – שמאל שמרני שנטש לא רק את פרומתיאוס אלא גם את אכילס רב התעוזה.

ב"איליאדה", אכילס ניצב בפני הבחירה בין שפלות רוח ותעוזה. האם עליו לחיות חיים ארוכים ללא אירועים מיוחדים בבית, או ללחום בשדה הקרב שבו הוא יודע בוודאות שהוא עתיד למות? כידוע, הוא בוחר באפשרות השנייה, מתוך שאיפה לגבור על המוות על ידי השגתה של תהילה בת אלמוות (kleos). שלא כמו אכילס, השמאל כיום, הנתון במצב של דמורליזציה, בחר בחיים שפלי רוח של שעבוד קולקטיבי, תוך התעקשות על כך שאנו יצורים שבריריים, שהפגם הגדול ביותר שלהם הוא בדיוק הניסיון להתגבר על השבריריות: כולנו נכשלים, ולכן כולנו צריכים להשפיל את מבטנו ולהתאגד בקהילה המקבלת את הכישלון, את חוסר האפשרות, את המוות. החתירה חסרת הפשרות של המהפכנים הגדולים של המאה ה-19 וה-20, ממיכאיל בקונין ועד ולדימיר לנין וצ'ה גווארה, החתירה לשיפור המצב האנושי עבור כל בני האדם, אינה מסתיימת בקול תרועה רמה אלא ביבבה דקה, בגישה של תבוסה שהיא ההפך הגמור מקנאות מהפכנית. במקום להילחם בסבל ובמוות, כעת עלינו להשלים עמם, ולהעדיף חיים של קבלת דין מייאשת על התמודדות ישירה ורבת סכנות בעצם יסוד היסודות של אי-השוויון – הפחד מהמוות.

מדוע עלינו להשלים עם המוות? מדוע לא לדחות אותו? מדוע שלא נקדיש את מחשבתנו ואת פעולתנו למיגור הסבל שאכן נגרם בשל מה שאנו מכנים בשם תמותה? הדעה המקובלת אומרת כי עלינו לקבל את המוות לפחות בגלל שתי סיבות: (א) החורבן הסביבתי שנגרם בגלל הניסיונות שלנו לשלוט בטבע, שכעת בהחלט יתכן שהם יביאו בדיוק לקטסטרופה שאותה הם ביקשו למנוע; (ב) האמונה שלאור הרס כזה עלינו לקבל את הטענה שבמהותנו אנו יצורים סובלים, יצורים הנוטים למות. שתי הסיבות הללו קשורות ביניהן באורח ברור ביותר. הדאגה הגוברת נוכח הטכנולוגיה, כפי שהיא מתבטאת בדיונים שמתקיימים לאחרונה על אודות ה"אנתרופוקן", דורשת מאיתנו להזדהות עם סבל ומוות. היא דורשת מאיתנו להשלים עם חוסר השלמות התמידית ואת השעבוד כתנאים היסודיים של חיינו.

אכילס, זעמו של אכילס, פרנסואה-לאון בנוויל

"זעמו של אכילס" (1847), פרנסואה-לאון בנוויל, מוזיאון Fabre. תצלום: ויקיפדיה

האם אנו מבוהלים מדי או כנועים מכדי לדמיין אפשרויות אחרות, כאילו אלוהים עדיין מסתובב פה ויעניש אותנו על שאנו משנים את הטוב לכאורה הגלום בבריאה שהוא ברא?

מדוע אימצנו גישה פטאלית כל כך? האם אנו מבוהלים מדי או כנועים מכדי לדמיין אפשרויות אחרות, כאילו אלוהים עדיין מסתובב פה ויעניש אותנו על שאנו משנים את הטוב לכאורה הגלום בבריאה שהוא ברא? האם אי-פעם נוכל להשתחרר מן התאיזם, מן האמונה באלוהים, מן השעבוד שהיא כופה?

ברצוננו לבחון את האפשרות שבני-האדם יכולים לשחרר את עצמם, על אף שאנו מודעים לזרמי המחשבה המושלים בכיפה אשר דוחקים בנו לדחות אפשרות כזו. יתכן שזרם המחשבה הגדול ביותר מהסוג הזה הוא אורח החשיבה המשועבד של התאיזם, במיוחד בניסוח האחרון והסמכותי שלו, בפילוסופיה האתאיסטית לכאורה של מרטין היידגר, שאפשר לטעון ביחס אליו שהוא היה המבקר רב-ההשפעה ביותר של הטכנולוגיה במאה העשרים. באורח עקיף, אשר מסתיר מוטיבציות תאיסטיות, היידגר מעלה על נס את השעבוד על ידי עמדה הטוענת בתקיפות שהמוות הוא מעין סמכות המצויה מחוץ לתחום שבו בני-האדם מסוגלים להכיר ולשלוט. העובדה שהיידגר התנגד לסבל כבסיס לקהילה לא השפיעה רבות על נטייתו של השמאל בן זמננו לאמץ את ההגות שלו כדי לשרת את הפוליטיקה השמאלית השלטת: פוליטיקה של תבוסה, של כישלון ושל חוסר אפשרות. מדובר במהלך שתוצאותיו, עבור השמאל, היו חתרניות, כפי שפרשנים אחדים השכילו לשים לב. ובכן, הבה נפנה אל היידגר כמקור לציווי העכשווי, הטוען שבני-האדם חייבים להשתחוות בפני הסבל והמוות, לכפוף ראשם בפני אותו סוג פסיבי של קבלת דין, הטוען שכעת רק אל אחר יכול לגאול אותנו.

היידגר הוא פילוסוף תאיסט ללא theos, הקורא לנו לקבל את המוות כמשא אנושי בעליל, ואולי גם כאל האחרון, שכן בעיניו ההיסטוריה של המערב היא בכללותה ההכרה בתוצאות הקטסטרופליות של הניסיון להפנות את הגב אל המוות, או במונחים של היידגר: מהות ההיסטוריה של ההוויה כניהיליזם. להפנות את הגב אל המוות משמעו לחמוק מן האפשרות של ההשמדה שלנו עצמנו. אנו מודעים לאפשרות הזאת כפי שאף יצור חי אינו מודע לה, והמודעות הזאת היא שהולידה את הסבל הבסיסי של חיינו – הסבל שנגרם בגלל האימה והחידה של מותנו שלנו. להיות בחיים משמעו להיות פרט שגורלו הוא למות לבד, למות לנצח, שכן המוות פוגע רק בפרטים. המוות הוא הדבר שהוא הכי "שלי": איני יכול להחליף את מותי או לחלוק אותו עם אף-אחד אחר. אך המוות, בתור הדבר שהוא הכי שלי, הוא גם הדבר שגורם לי לזרות החריפה ביותר, שכן איני יכול לדעת את מותי שלי. אני בלתי ניתן לידיעה לעצמי ולאחרים גם במובן הזה. מתוך "האמת" העגומה הזאת, היידגר מסיק את המסקנה הגסה ביותר שלו: שאנחנו רחוקים מעצמנו וזה מזה, באורח בלתי נמנע. יתרה מכך, היידגר טוען שעלינו להכיר במרחק הזה ולאשר אותו, ובכך לקבל את המוות ולא לדחות אותו, לקבל את המוות כאפשרות שהיא שלנו יותר מכל.

פסל, חירות, בודפשט

פסל החירות בבודפשט: האמנם חירות? תצלום: אליסטר יאנג

הנצרות מעלה את התקווה לחיי נצח, תקווה שהטכנולוגיה המודרנית מבקשת להשיג כתוצאה הגיונית של המחשבה הנוצרית, שכן מטרתה של הטכנולוגיה היא להתגבר על הסבל הגופני ועל המוות, או לפחות להפחית מעוצמתם

בכך שהוא מגיע למסקנה הזו, נראה כי היידגר עומד בניגוד לכל תולדות ההגות המערבית, או לפחות לתולדות המערב מאז אפלטון, שהיידגר מייחס לו את הקביעה שהחירות מהמוות היא המטרה הנעלה והנאצלת ביותר של חיי האדם. מבחינת היידגר, תולדות המחשבה המערבית היא תולדות ההתחמקות מהמוות, מאפלטון ועד ישו, ועד מארקס. בעוד שאפלטון עומד על כך שהגוף מונע את האפשרות אי-פעם להשיג שלמות בעולם, הנצרות מקבלת את האפשרות של אל המגולם באדם, ובכך היא מתחילה מהפכה ששיאה בחתירה המודרנית להתנגד למוות וליצור גן עדן עלי אדמות. הנצרות מעלה את התקווה לחיי נצח, תקווה שהטכנולוגיה המודרנית מבקשת להשיג כתוצאה הגיונית של המחשבה הנוצרית, שכן מטרתה של הטכנולוגיה היא להתגבר על הסבל הגופני ועל המוות, או לפחות להפחית מעוצמתם. אם כך, מבחינתו של היידגר, הטכנולוגיה היא ניהיליסטית לא רק כיוון שהיא נובעת משנאה עמוקה לסבל הנוצר על ידי השבריריות שלנו המגולמת בגוף, אלא גם כיוון שהיא מבקשת לחסל את המוות כדבר שיותר מכל דבר אחר הופך אותנו לאנושיים – ההיבט האנושי ביותר בנו הוא בדיוק, דווקא, ההכרה במוות. עבור היידגר התוצאה ברורה מאליה. בדחף הטורפני שלנו לכבוש את הטבע, להפוך לאלוהים, סופנו שנהרוג את עצמנו. נהפוך ל"בהמות", כפי שהיידגר כתב בשנות הארבעים, בעקבות המאמץ הגדול של סטלין לשלוט בטבע. נהפוך ללא יותר מגופים המונעים על ידי דחף בלתי ניתן לכיבוש לשימור עצמי, ובכך אנו נוטשים את עצם מהות קיומנו כיצורים המסוגלים לתהות באשר להיותם בני תמותה.

כדי להציל את עצמנו מהתאבדות טכנולוגית, שהיא הסוף האירוני של החתירה חסרת המחשבה לשימור עצמי, היידגר טוען שעלינו לקבל את עצמנו כבני תמותה ללא טינה או רגש נקמה. אם נהיה מסוגלים לעשות זאת, נהיה מסוגלים לחדש ואף לעלות על ההתחלה היוונית הגדולה, שהתמודדה עם משא המוות כיסוד מעניק חיים ולא כיסוד המערער את הרוח. כדי להתעלות מעל ליוונים עלינו לקבל לא רק שנולדנו למות, אלא שלהיוולד למות הוא דבר טוב. במלים אחרות, עלינו להשתחוות בפני המוות או ההוויה עצמה, לא מתוך פחד אלא מתוך החירות המהותית שלנו לעשות כן, כדי לאשר את היותנו בלתי מושלמים, בלתי מוגמרים ושבריריים. כשהוא טוען את הטענות הללו, היידגר הופך את חוסר השלמות – את הפגם והטעות – למצב חיובי, כזה שאינו מעגן נורמטיביות גאולית סופית (ועבור היידגר, כל נורמטיביות היא גאולית). במובן עוד יותר רדיקלי, אימות חוסר השלמות מאפשר לנו לחשוב ולחיות בדרך חדשה לחלוטין מעבר לצורך המטפיזי בנורמות, שמאחוריו מונח ציווי לשימור עצמי המצמיד ערך מיוחד לחיים שנמשכים, וללא קשר למחיר שהדבר גובה.

היידגר, ילדה, בלון, חומה

"כל אדם נולד כבני-אדם רבים ומת כאדם יחיד", מרטין היידגר. תצלום: כרים מנג'רה

אם בדברי השבח לטעות שנשמעים מצדו של היידגר אפשר לשמוע הדים למשפט המפורסם של אוגוסטינוס, "אם אני טועה, אני קיים", יש מקום להדגיש שהיידגר מקעקע כל צורה שהיא של קהילה וקובע שהקהילה, בכל צורותיה, היא תשובה לא נאותה למוות כדבר שהוא "הכי שלי". וכך, היידגר אינו מבקש ליצור בסיס לבנייתה של קהילה סביב התפישה הפרוגרסיבית שאין בידי אף-אחד מאיתנו האמת הסופית ושלכן עלינו לוותר על המאמצים היהירים שלנו לשלוט באחרים ובעולם, מתוך קבלה ענווה של אין האונים שלנו. הדעה הזו היא תשובה צרפתית מהתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, למתקפה הכוללת של היידגר על המרקסיזם כעוד התחמקות מטפיזית מן המוות. היידגר אינו הוגה דעות פרוגרסיבי. הוא רואה בחיים מאבק נגד המוות ומכבד את מי שמקבלים "באצילות" את המאבק הזה במלוא המודעות לחוסר התוחלת הטרגי שלו. לכן אין זה מפתיע שהיידגר העריץ את היטלר ושיבח את האתיקה "הלוחמנית" של ה-Dasein [מונח גרמני שפירושו "להיות שם"] היווני העתיק, ב"הקדמה למטפיזיקה", האתיקה הגברית של עמידה באומץ בפני המוות כדי להסתיר את הביזיון שבו.

קשה לא לבטל דברי שבח כאלה כלא-בוגרים, שלא לומר מגוחכים, כשהם באים מפיו של פרופסור בורגני כהיידגר. אך התייחסות רצינית יותר תהיה לומר שההתנגדות של היידגר לחירות מהמוות ראויה לבירור. כפי שציינו בקצרה קודם לכן, היידגר מתייצב נגד החתירה המודרניסטית להשתחרר מן המוות כדחייה "ניהיליסטית" של התמותה שהיידגר, בעקבות ניטשה, זיהה עם נקמה. השימוש של היידגר ב"ניהיליזם" וב"נקמה" הוא חלק מהתעמולה הפילוסופית שלו המנסה לשכנע אותנו ללכת בעקבותיו בשימור האדם כיצור מוגבל ובן-תמותה. התוכן שהיידגר מעניק למושגים "ניהיליזם" ו"נקמה" ככאלו המובילים להשחתת האנושי הוא מהלך נועז, שכן הוא מאפשר לו להסתיר שמרנות רדיקלית על ידי שימוש במוות כקו הביצורים התוחם האחרון בעידן טכנולוגי המסור כולו להתגברות על מגבלות אנושיות. במלים אחרות, הרדיקליות של השמרנות של היידגר טמונה בהתנגדות שלו לאפשרות להתגבר על המוות. אפילו אילו יכולנו להתגבר על המוות, היידגר מאמין שאל לנו להתגבר עליו, כי לעשות כן יהיה בגדר התאבדות, שכן הדבר יהווה דחייה של האנושיות. בסופו של דבר, ההתנגדות של היידגר לשליטה באמצעות הטכנולוגיה אינה אלא העלאה על נס של היותם של בני-האדם בני-תמותה.

מי יכול להעלות על נס את היות בני-האדם בני-תמותה? מי יכול לעמוד בפני המוות בעודו בחיים? לאיש מאיתנו אין כל אפשרות לחיות את מותו

מי יכול להעלות על נס את היות בני-האדם בני-תמותה? מי יכול לעמוד בפני המוות בעודו בחיים? לאיש מאיתנו אין כל אפשרות לחיות את מותו, כפי שהיידגר עצמו מודה כשהוא מתעקש על כך שהאותנטיות וחוסר האותנטיות הן ראשוניות באותה המידה. האותנטיות היא חיים של דממה, חיים פילוסופיים של עמידה מול הלא-כלום של המוות שרוב בני האדם מפנים לו את גבם. רוב בני האדם זקוקים לחיים חברתיים כדי להקל על עצמם, בעוד שהפילוסוף אינו זקוק לכך, או כך הדבר נראה: האם הפילוסוף שומר על דממה? לא, בהחלט לא. הפילוסוף אינו יכול לשתוק. מי יכול? לחיות משמעו לעסוק ב"פטפוט", ב"רחש" סתמי, להסיח את דעתנו מן המוות. אי-אפשר להשיג חיים אותנטיים של דממה, שכן חיים כאלו דורשים ניתוק מן העולם, חוסר עניין בו. החיים האותנטיים הם חיים של אדישות. ואף אחד מאיתנו אינו אדיש בעודו בחיים, כפי שמוכיחים חייו של היידגר עצמו, חיים של כתיבה, הוראה ופוליטיקה.

פרומתיאוס, ניקולס-סבסטיאן אדם

מרד באלים, גנב את האש והעניק אותה לבני-האדם: פרומתיאוס. פסל של ניקולס-סבסטיאן אדם (1762), מוזיאון הלובר. תצלום: ויקיפדיה

למה בדיוק אנחנו אמורים לסבול? האם סבל הוא דבר רצוי? האם הוא טוב? מי רוצה לסבול ולמות?

אם התעקשותו של היידגר להעלות על נס את היותנו בני-תמותה נראית לנו בלתי-אפשרית, הרי שיש בהגותו בעיה סופית ומכריעה עוד יותר. כל צורת חשיבה שאומרת לנו להסכין עם המוות חייבת לראות בקבלת הסבל דבר טוב או חיובי מעיקרו, בין אם כטוב בפני עצמו ובין אם כרע העושה טוב, כדבריו של מפיסטו של גתה. אכן, כל הטוענים שעלינו להשלים עם המוות אכן מקבלים אותו, בין אם באורח מפורש ובין אם לאו, על בסיס המלצה הטמונה ביסוד הדברים. הם מסתמכים על מהלך של קבלה חופשית אם לא מושפלת של מה שאינו יכול להיות אחרת, שכן למעשה איננו יכולים לדעת אם נוכל להתגבר על המוות עד לאותו רגע בזמן שבו נגלה שהתגברנו עליו, או שכשלנו סופית בניסיון לעשות זאת. הטענה בעד היותנו בני-תמותה היא שאנחנו אמורים לסבול, לא שאנחנו חייבים לסבול. אבל למה בדיוק אנחנו אמורים לסבול? האם סבל הוא דבר רצוי? האם הוא טוב? מי רוצה לסבול ולמות? מי יכול להביט בילד סובל ולומר: "הסבל הוא דרכם של דברים, והדרך הזו טובה"? מדוע שנעשה משהו כדי למנוע סבל, אם הסבל עצמו טוב?

אלו שאלות המחזירות אותנו לאותו רגע, בימינו אנו, שבו השמאל המהפכני מת. האימוץ מצד השמאל של הסופיות ההיידגריאנית המרוממת את הסבל כראוי כשלעצמו, לעתים במה שנראה כקבלה סטואית של מה שאינו יכול להיות אחרת, ופעמים אחרות במחווה בזרועות פרושות לקראת יצירתה של קהילה חדשה, קהילה משוחררת מן הזוועות של הלהט המהפכני שניכרו באורח כה מובהק במהלך המאה העשרים. יחד עם זאת, אם הנצרות בסופו של דבר גואלת את הסבל באמצעות דוקטרינת השיבה לחיים, הרי שהגאולה המוצעת על ידי השמאל בן זמננו בתמורה לקבלת הסבל באה עם יצירתה של חברה צודקת ושוויונית יותר, המבוססת על קבלה הדדית של המגבלה ושפלות הרוח. הטיעון ששמאל בן זמננו מהסוג הזה עשוי להציע הוא שגם לא ברור כלל כי אכן לא ניתן ליצור חברה שוויונית המבוססת על קבלת של המגבלה ושפלות הרוח.

בשני המקרים, העניין שביסוד הדברים הוא זה: האם אפשר להשיג חירות פוליטית ללא חירות מטפיזית? האם האחת אפשרית ללא חברתה? כלומר, האם בני-אדם יסכימו לחיות בלי שיצטרכו להתמודד עם המוות, או שההתמודדות הזאת היא התנאי ההכרחי ליצירתה של חברה הרמונית? דומה שהשמאל המהפכני קיבל את הטענה שחירות מטפיזית היא התנאי לאפשרות לחירות פוליטית, בעוד שהשמאל בן ימינו, בעקבות היידגר, נטש את הטענה הזו. במונחים תאיסטים, השמאל הרדיקלי ביקש לרומם את בני האדם לרמה של אלים, בעוד שהשמאל השמרני מאשש את הצורך לשמר את האנושיות השברירית שלנו.

כמו במקרים אחרים, גם כאן הקצוות נפגשים, שכן הן השמאל המהפכני והן השמאל השמרני עומדים על נקודת הסכמה יסודית: שחברה פוליטית אפשרית רק במקום שבו אנשים נוטשים את האינטרס העצמי, בעיקר את האינטרס לשימור עצמי גופני, בין אם על ידי עקירה ממשית של המוות ובין אם על ידי עקירה פיגורטיבית שלו, כשבשני המקרים האינטרס העצמי מסולק. בין אם מדובר בהתגברות עצמית מהפכנית או בהתגברות עצמית שפלת רוח, השמאל מסכים בסופו של דבר על כך שיש לבטל את האינטרס העצמי. ופה השמאל שונה באורח חד מן השמרנות הפונה החוצה, אל הציבור הרחב, של הימין החדש, שמרנות שכל עניינה הוא לרומם את הקדימות המוחלטת של האינטרס העצמי והאנוכיות.

והנה הוא, המהפכן השמרן החדש, מהפכן ללא דגל או מטרה, פרט לסיפוק עצמי מיידי, סוג חדש של התבהמות המציגה את עצמה כשיבה לעבר עטור תהילה.

 

ג'ף לאב (Jeff Gordon Love) הוא פרופסור לגרמנית ולרוסית באוניברסיטת קלמסון בקרוליינה הדרומית. ספרו האחרון מוקדש להגותו של אלכסנדר קוז'ב. מייקל מנג (Meng) הוא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת קלמסון, ספרו החדש עוסק במוות, היסטוריה וישועה בפילוסופיה האירופית.

המאמר נכתב במיוחד עבור "אלכסון", המודה למחברים על נדיבותם.

תרגום: יורם מלצר

תמונה ראשית: איזו מין חירות? תצלום: אלייג'ה או'דונל, unsplash.com

Photo by Elijah O'Donnell on Unsplash

המאמר מובא לכם כחלק מיוזמה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שמביאה מדי פעם דברים שפרסמנו בעבר, חשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.

המאמר התפרסם לראשונה ב"אלכסון" ב-8 בינואר 2019

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג'ף לאב ומייקל מנג.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

25 תגובות על מהפכנים ללא דגל

01
מורי

דברים נועזים בימים של קיטוב והשפלת הראש משמאל ותחושת צדק מוחלט מימין. הפחד מהמוות משותף לבני האדם והחיפוש אחר הטוב המשותף חייב להימשך בלי קשר לימין ושמאל. איזה טקסט!

02
Rvc1

איך אפשר להשיך לקרוא טקסט שקורא לרוצחי המונים כמו לנין וצה גווארה גיבורים אמיצים? מה המאמר הבא למה זנחנו את הסוציאליזם הלאומי בגרמניה ואיפה האומץ שאפיין את הנאצים נעלם? נוראי!

    03
    תחיה

    גם אני חושבת שלנין וצ'ה גווארה היו פושעים, אבל לפני זה, כשלנין היה יכול להישאר בשווייץ וצ'ה היה יכול להיות רופא מצליח עם גב כלכלי נחמד בארגנטינה, הם יצאו בעקבות אידיאלים וחלומות והקריבו הרבה. אבל תשים לב שזה לא הנושא פה, אלא הנכונות של האדם להעיז מול המוות, להתנער מהדיכאון שמופעל עליו במניפולציה (היי, פייסבוק, מה נשמע? גוגל, הכל בסדר?) ולנסות לעשות עולם טוב יותר.

      04
      Rvc1

      אנשים שיוצאים בעקבות אידיאליים לא אנוכיים, ומוכנים להקריב הרבה הם האנשים הכי מרושעים שאפשר לדמיין. מי שמאמין שמוסרי להקריב בשביל האחר יאמין שמותר להקריב אחרים. ואלו שני דוגמאות ממש טובות כמו גם בקונין. זה כן חשוב לאורך המאמר כי הוא יוצא נגד אנוכיות אבל אנוכיות זו הסיבה הטובה היחידה לחיות והדרך היחידה להיות מאושר.

        05
        תומר

        כתבת שטויות. יש אנשים שמוכנים לעשות למען אחרים המון מתוך תחושה עמוקה וחזקה שזה הדבר הנכון, תוך סיכון חייהם והם לא רצו להקריב אף אחד. מופת לכך הם חסידי אומות עולם. דוגמא אחרת, מתנדבים בארגונים שונים. יש אנשים טובים בעולם שחושבים גם על אחרים. אפשר לטעון שהרצון להטיב עם אנשים אחרים נובע מתוך מניעים אנוכיים- הרגשה וידיעה שעשית משהו גדול, אבל זה מבורך.

06
סוציולוג

שמאל שמרני עלק. הכותבים מתכוונים לפשיזם שמקורותיו אכן בשמאל הלודיסטי הרוסיאני מחבק העצים. רק מי שקונה את השקרים התועמלניים של שטרנהל ממקם את הפשיזם בימין (כי מוסוליני היה אנטי קומוניסט). האמת היא שיש שלושה סוגים של שמאל סוציאליסטי: מרקסיסטי/טרוצקיסטי, סטליניסטי ופשיסטי. בישראל יש רק את הסוג האחרון (כולל המזוהים עם המפלגה הקומינסטית הישראלית)

07
תומר

כתבת שטויות. יש אנשים שמוכנים לעשות למען אחרים המון מתוך תחושה עמוקה וחזקה שזה הדבר הנכון, תוך סיכון חייהם והם לא רצו להקריב אף אחד. מופת לכך הם חסידי אומות עולם. דוגמא אחרת, מתנדבים בארגונים שונים. יש אנשים טובים בעולם שחושבים גם על אחרים. אפשר לטעון שהרצון להטיב עם אנשים אחרים נובע מתוך מניעים אנוכיים- הרגשה וידיעה שעשית משהו גדול, אבל זה מבורך.

    08
    Rvc1

    אני לא כתבתי שטויות. אתה המצאת שיש ניגוד בין מה שטוב לך לביו מה שטוב לאחר ואין. אבל הקרבה בהגדרה זה לוותר על משהו בעל ערך עבורך עבור משהו שעש לו פחות ערך בשבילך. חברה שמאמינה שהקרבה זה מבורך או מוסרי תדרדר לרעב אלימות ומוות. ומה שחשוב עבורך יכול להיות רוחני(בלי קשר לדת) לא רק פיזי.

      09
      לי

      כתבת שטויות כי רוב האנשים מוכנים שיקריבו בשבילם (ולא מדובר רק על הקרבת חיים) בעוד שהם לא מוכנים לעשות אותו דבר. ההצדקה שלך את האנוכיות הגסה , הפשוטה והבהמית בהתבסס על הנחה מדומיינת של קיום סימטריה בכל מעשה ומחשבה שלנו היא ילדותית מאוד, אם לא מרושעת בפני עצמה.

        10
        Rvc1

        אנשים שמוכנים שיקריבו בשבילם הם לא מוסריים ומרושעים ובטח לא אנוכיים מהסיבה הפשוטה שזה רע לל שיקריבו בשבילך. מעבר לזה מה יותר בהמי מגרמניה הנאצית וברית המועצות שהתנגדו לאגואיזם ואנוכיות כרע מוחלט.

11
דן פלד

הבחירה בצ׳ה גווארה ובלנין לא מפריעה לי, למרות שהיא מעידה על הבדלי התפיסות בינינו. היידגר לעומת זאת לא היה יותר מבני ציפר של שנות ה-30 ובאמת חבל מאוד שעדיין מתייחסים לשטויות שהיו לו להגיד.
הטקסט מעניין אבל קצת דיכוטומי בעיניי - למות על רעיון גדול = לחיות; לקבל על עצמנו חיים של סבל = למות.
בעיניי החיים קצת יותר מורכבים. אני לא מאמין בלהציל את האנושות ואני לא חושב שקיים דבר כזה צדק אבסולוטי. אני כן מעוניין לשפר את החיים של האנשים שקרובים אלי ושאותם אני אוהב. במילים אחרות אני משקיע את המשאבים שלי יותר על קהילה תומכת והגונה ופחות על חברה צודקת ונכונה. זו פחות שאלה של לחיות או למות ויותר שאלה של ענווה ואחריות. 

12
אמיר ב

אני תומך בעמדתו של דן פלד. לדעתי, החיים שלנו היום מורכבים יותר מבעבר. בחירות רוחביות אינן אפשריות מכיוון שאיננו אנשים קוהרנטים בחיינו הרוחניים והחומריים. אנחנו יכולים להיגעל מתעשיית הבשר והשלכותיה על האנושות ועדיין לאכול דאבל ביג-מק כל כמה שבועות. הפילוסופיה שעוד לא נכתבה היא האיזון העדין של החיים הפוסט מודרניים שלנו, של הבחירות האתיות והחומריות יחדיו. אני גם חושב שבשבילי לקרוא את היידגר היום דומה לחתירה בסירת משוטים על אגם קפוא.

13
דניאל לוי

אני לא מאמין למראה עיני, אשכרה כתבה שמבכה את מות המרקסיזם? אחרי כל מאות המיליונים שגרם למותם, לגירושם לגולאגים, לשלילת חירותם (עד היום בחלק מהמדינות...)? ובעבור מה? ניטשה כבר אמר (וצדק מאוד לדעתי) שמי שפועל ל'שוויון' , כלל אינו רוצה שוויון , אלא רק להוריד את מי שמעליו בהיררכיה ולהשיג כח מסוים על מי שעד כה היה חסר השפעה ביחס אליו. אין בכל 'תיקון העולם' הזה אלא תאוות שליטה ושררה.
כבר אין בושה בעולם הזה מסתבר...

    14
    O

    מבלי להתייחס למרקסיזם, לציטוט של ניטשה אין אחיזה במציאות.
    למעשה אתה טוען שהרצון לשוויון תמיד נובע מהצד החלש, ומניח על הדרך שהצד החזק תמיד יהיה מעוניין לשמר את היתרון שיש לו,ולשמחתי חיי הוכיחו לי אחרת כל כך הרבה פעמים, מכל כיוון שרק תבחר,והרי לך 2 דוגמאות :
    1.משפחתי עולי מעברות, מעולם לא שמעתי בבית טענות לחוסר שוויון, תמיד הדגישו בפני את חשיבות ההשכלה והאקדמיה, ובגדול לא הסתכלו בצלחות של אחרים,תעבוד יהיה, לא תעבוד לא יהיה.
    ומכיוון שני ....
    2.בתי הספר הצפון תל אביבים פותחים את שעריהם לתלמידים מדרום העיר, זה מקרה מובהק של קהילה שמוכנה לוותר על יתרון תחרותי למען שוויון.

    קצת מחשבה לפני ציטוטים לא תזיק, שבוע טוב.

    16
    יאיר

    מעניין, כי אני קראתי את המאמר וראיתי רק ביקורת על מהלך חתרני ולא שקוף של היידיגר, והכותבים חושפים אותו. קל לראות את השם היידיגר ולקפוץ על זה שהוא היה נאצי, אבל הכותבים גילו לי דבר שלא ידעתי עליו, חוץ מזה. מאמר ברמה גבוהה מאוד, ולא פחות מזה גם מאתגר

17
איש חופשי

געגועי ללנין סטאלין והיטלר, אך אילו היו מהפכנים.
האמינו באידאלים ולא חסו על איש בדרך לאידאל: אני מלך העולם.
גם היום האידאליסטים יכולים להצטרף לדע"ש או סתם איזה בוקו חראם.

18
דניאל לוי

ליאיר, אכן לא קראתי את כל המאמר וכנראה פספסתי את הביקורת עליו. אבל אם אתה קורא לאוננות אקדמית ופילוסופית שכזו, מאמר ברמה גבוהה, אז כנראה שאנחנו לא מסכימים. בעיני זו סתם חבורה של יאפים מפונקים שלא טעמו קצה טעמו של סוציאליזם משום סוג שהוא, והחליטו שהגיגים פילוסופיים על שוויון חברתי זו הדרך הטובה ביותר להראות את האכפתיות שלהם מהחברה ועל הדרך להפגין ידע אקדמי מרשים - קרי, התנשאות והתחסדות לשם התנשאות והתחסדות גרידא.

19
דורית שר

שווה לזכור את כל חסידי האגואיזם הקיצוני כשנצטרך לחשוב למי לתרום כלייה. אני מניחה שהם גם לא הלכו לצבא, מחשש שיצטרכו להקריב את חייהם למען אנשים אחרים.

    20
    Rvc1

    להגן על עצמך ועל אנשים שאתה אוהב זו לא הקרבה. ואף אגואיסט לא ירצה שתקריב בשבילו. אתם לא בוחנים את הרעיונות שלכם לעומק. אם אתה טוען שלהיות אגואיסט זה רע לאגואיסט אז אתה סותר את עצמך. לאגואיסט בהגדרה אכפת מעצמו ואם הוא רציונאלי הוא יעשה דברים שטובים לאינטרסים שלו. הרעיון שאגואיזם הוא רע הוא רעיון שמתנגד לחיים ומוביל בסופו של דבר למוות.

      21
      ירון

      את/ה לא בוחנ/ת את הרעינות שלך לעומק. הסתירות הפנימיות בהגדרות הבסיסיות שלך צועקות. לדאוג לקיום שלך זה לא אגואיזם - אף אחד לא יכול לישון בשבילך או לאכול בשבילך וזה ברור ומובן מאליו. אחריות אישית ובסיסית לעצמך היא לא אגואיזם.

        22
        Rvc1

        אולי אתה לא בודק את ההנחות הבסיסיות שלך. ברור שלדאוג לעצמך זה אגואיזם זה מה שהמושג אומר. אגואיסט זה בן אדם שדואג לעצמו. ושוב תסתכל על המאמר למעלה ועל העובדה שהמתנגדים הקיצוניים לאגואיזם צידדו במוות ורצח. זה לא צירוף מקרים.

23
יוגי דוב

לדעתי האגואיזם הוא המוח הפרמיטיבי, שאנו חולקים עם החיות, ואם אתה כאדם בוחר להתעלם מהיכולת שלך לחשוב כאילו אתה האחר, ולנהוג בהתאם, כבר מתוך אגואיזם ויתרת על משהו מעצמך. רק למען בהמתיות במקום לוותר על מנת לממש את האנושיות שבך.

24
יקירוביץ'

"מדוע עלינו להשלים עם המוות? מדוע לא לדחות אותו? מדוע שלא נקדיש את מחשבתנו ואת פעולתנו למיגור הסבל שאכן נגרם בשל מה שאנו מכנים בשם תמותה?"

ככל הידוע לי הסבל נגרם מהחיים, לא ידוע לי על אדם מת אחד בהיסטוריה האנושית שסבל...
הבודהה היה אומר אגב שאם ברצוננו למגר את הסבל עלינו לקבל את המוות, להגיד "ככה זה". מה גם שככל הידוע לנו בכל מקרה אין דרך "לדחות" או "למגר" אותו, אז מה הרבותא?
[נערך בהתאם לכללי התגובה באתר]

25
אברהם

לגבי אכילס: מטבע הדברים אנו צאצאים של קרוס ולא של אכילס, מצידי אפשר להעניק לו פרס דארווין ולפטור אותנו מעונשו של זה, הוא גם לא היה מצויד היטב.