מה אם אין כלום

הגוף הוא היסוד הרציונלי והריאלי של התודעה. הרהור על האדם החושב
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

התמונה הולכת ומתבהרת, כדברי השיר "אין אני". מדעי המוח מאששים גישות בודהיסטיות עתיקות; אין מישהו, אין "אני חושב משמע אני קיים". זו לא עוד מסה פוסט-מודרנית, זה לא התחלה של שיר, מדובר בממצאים ותובנות שעולות מתחומי מחקר שונים. תומס מצינגר, בספרו האחרון, מבטל לחלוטין כל "עצמי" ומשאיר אותנו רק עם תחושת עצמי חלושה שהיא לא יותר מ"תוכנה" שהתפתחה במהלך האבולוציוני. ברור גם למצינגר שביטול העצמי אינו באמת משפיע על התחושה היומיומית שלנו שהעצמי חי נושם ובועט. כשאנו נדחקים לפינה אנו נאלצים להודות שהמילה "אני" בתחילת כל משפט שלישי שלנו מבטיחה שום "עצמי" ושככל הנראה אותו "עצמי" הוא לא אלא תוצר לוואי שגוי של שפתנו, חלק ממשחקי מילים נוסח הפילוסוף האנליטי לודוויג ויטגנשטיין.

על רקע זה, נראה כי הגוף הוא הדבר הממשי עליו אנו יכולים לדבר. אלא שמניפולציות שונות כגון rubber hand illusion וחוויות חוץ גופיות משאירות אותנו פעורי פה, הגוף, שהוא כל כך "שלנו", ניתן בתנאים מסוימים להחלפה. אך עצם השפה מטעה כי הרי שוב נראה שיש "עצמי" ויש "גוף" ואותו עצמי נוכח בגוף אך אינו שייך לו. אך אם ניתן לדבר עוד על תחושת עצמי, זה רק במצב של עצמי שמגולם ברבדים הגופניים הבסיסיים ביותר.

אני כעת כותב מסה זו ובעודי מהרהר אם היא תתקבל לכתב העת או שמא תיזרק עובר הזמן, אך הזמן הזה אינו באמת נמדד בדקות - הזמן נמדד במושגים של אלטרנטיבות: הייתי יכול לקרוא ספר, לכתוב את עבודת הדוקטורט שלי או סתם ללכת לישון. בכל אחד מהמקרים תחושת הזמן שלי הייתה שונה לחלוטין. במקרה והייתי מחכה כעת להודעה אז הזמן היה נעצר, וזאת מכיוון שהזמן הוא ביסודו של דבר תחושה של הסובייקט המושלך לתוך העולם. טקסים בהם אנחנו משתתפים מייצרים בעבורנו תחושה שאנחנו חלק ממהלך זמן ארוך יותר מחיינו. הדתות כולן מתרכזות בניסיון לעמם את הסוף, אך מותנו הוא העוגן היחיד בחיינו. אם המוות מגיע לקראתנו ותפקד כמסגרת הזמן בה אנחנו מתקיימים, איך אין שום קשר בין המוות לזמן בעולם? הזמן הוא פיקציה, עוד המצאה של התודעה האנושית. אין לא אני ולא זמן.

אנו חיים בשני רבדים, הדבר אפשרי והגיוני, למשל: האדם הרגשי מול האדם הרציונלי, המדען הקיצוני שהוא גם איש דת אדוק, האדם של היום שכל כך שונה מהאדם של הלילה, הקול הפנימי שמנותק מכל מה שקורה בעולם

איננו תופסים תהליך סיבתי, אנחנו הרי חיים בעולם של תוצאות והסיבות תמיד נסתרות מאיתנו. מערכת סיבתיות היא כזו שדורשת שאירוע מסוים (A) יהיה קודם בזמן לאירוע אחר (B) ויהיה גם סיבתו של B. אך אותו A נשאר תמיד מעבר לתפיסה הפשוטה, הוא תמיד מחייב אותנו ללכת צעד אחד מעבר למה שיש בעולם. על כן, מערכת סיבתיות היא לא אלא ניסיון אנושי להסביר את הלא מוסבר. אי הוודאות הפיסקאלית במערכות סבוכות הינה בלתי נתפסת ובכל זאת, אנחנו ממשיכים להתנהל כאילו יש אני שנותר זהה בזמן, כזה שפועל באופן מסוים בעולם, מישהו שחושב על משהו ואז עושה אותו ובסופו של דבר גורם לתוצאה מסוימת בעולם. כאמור, המערכת הקרטיזאנית הקלאסית עדיין מושלת בכיפה.

האדם אינו תופש את המציאות, החושים נמצאים באינטראקציה תמידית עם הסביבה, אך בין הקלט החושי לבין התמונות בראשנו פער אדיר. יד ימין שלי לא מרגישה את עכבר המחשב - זה "אני" שמרגיש את העכבר, שחווה אותו. גם במודל הפשטני ביותר, הנאיבי ביותר, ברור כי השדה שאנו מתקיימים בו וחשים אותו רחוק ממה "שיש שם באמת".

מחשבות מהסוג הזה מובילות אותנו להתחיל לשאול שאלות כגון: איך אני יכול לדעת שאני לא חלום בתוך חלום? איך אני יכול לדעת שיש עוד יצורים בעלי תודעה סביבי? גישה רציונלית קיצונית נוסח אפלטון או שלמה מימון מובילה להתמוטטות מוחלטת של כל המובן מאליו בחיינו. והנה הגענו ללב העניין, הדבר היחיד בעל משמעות בחיינו הוא אותו מובן מאליו: המדעים המדויקים מנסים לייצר מתודולוגיות שחורגות מהעולם האנושי, מתודולוגיות שמספרות לנו את "הסיפור האמיתי" על העולם בו אנו חיים. אך ברור שכל מתודה שהיא נתונה בסופו של דבר לפרשנות של הסובייקט, וכן, גם המדען הישר ביותר נושם, חושב ופועל במסגרת המובן מאליו. האשליה הגדולה ביותר נמצאת באמיתות הפשוטות ביותר.

הפילוסוף שיושב בחדרו ומהרהר בדברים ברצינות מגיע מהר מאוד למסקנה שאין שום דבר ודאי, כמו אותה חרדה קרטזיאנית שהולידה את המשפט שמכונן עד היום את תרבות המערב ואת המרוץ המדעי כולו: "אני חושב משמע אני קיים". אך אותו פילוסוף בסופו של דבר ניגש לאכול משהו ושוב נתקל בגופו, גופו חש רעב והנה הוא מוצא את עצמו מול המקרר, מול הטוסטר, הנה הוא חי בשתי עולמות, עולם המחשבות בו התוצאה היא תמיד ריקנות מוחלטת והעולם הריאלי, זה שבו יש לך מטרות, אתה רוצה דברים, אתה משתוקק, אתה מתעצבן, מתאהב, נפגע.

אם כן האדם מתנהל בשני מישורים מנותקים ה"אני החושב" אינו קשר בשום אופן ל "אני הקיים". יש כאן שני מישורים של קיום, זה הפתרון האפשרי היחיד, אין אני - יש רק אנחנו. אנו חיים בשני רבדים, הדבר אפשרי והגיוני, למשל: האדם הרגשי מול האדם הרציונלי, המדען הקיצוני שהוא גם איש דת אדוק, האדם של היום שכל כך שונה מהאדם של הלילה, הקול הפנימי שמנותק מכל מה שקורה בעולם, הגוף שספוג בעולם ביחס לעולם נטול גוף ועמוס משמעות זה שמתרחש בעולמנו הפנימי. אנחנו שניים, כך מתברר, שוב ושוב: קפטן קורץ וקפטן וילארד באפוקליפסה עכשיו, מייק וניק בצייד הצבאים, דון קיחוטה וסנצ'ו פנצ'ו ב"דון קיחוטה", טיילר דרדן וגיבור הסרט (אדם ללא שם) במועדון קרב (ונמשיך למציאות: סארטר וקאמי, פורטיסחרוף, הוסרל והיידגר, ניטשה ו-ווגנר, אפלטון וסוקרטס, ועוד ועוד).

האשליה היא מחויבת המציאות, אנחנו פשוט (לפחות) שניים בגוף אחד. יש צורך להגדיר מחדש את העצמי, אותו עצמי הוא לא אלא היכולת להכיל כמה ממני (לפחות שניים) ב"אותו גוף". אותה יכולת מתפוררת לאחר טראומה קשה. במצב של טראומה קשה ומתמשכת הפיצול הופך להיות בלתי נשלט, בלתי נסבל ובלתי אפשרי. טראומה קשה היא מצב בו המציאות הופכת בלתי נסבלת עד לכדי הצורך הממשי לייצר עולם אלטרנטיבי, דמויות אלטרנטיביות, מציאות מדומה. אך אותה יכולת שלנו לצאת מעצמנו בזמן טראומה (דיסוציאציה) מקורה בפער מהותי שקיים בפועל כל הזמן. אנו כל העת חיים במציאות ווירטואלית, זו הסיבה שניסויים כגון היד מגומי מצליחים; זו הסיבה שאנו מרגיש שיש עצמי שמנותק מהגוף. אני לא מתאר כאן מציאות פסיכואנליטית, כלומר, אינני מצודד במימד סמלי, מדומיין וממשי נוסח הפסיכואנליטיקאי ז׳אק לאקאן. מדובר כאן בקפיצה אבולוציונית של התודעה שאותה הגוף עדיין לא הדביק, משום מה.

טראומה קשה היא מצב בו המציאות הופכת בלתי נסבלת עד לכדי הצורך הממשי לייצר עולם אלטרנטיבי, מציאות מדומה. אך אותה יכולת שלנו לצאת מעצמנו בזמן טראומה (דיסוציאציה) מקורה בפער מהותי שקיים בפועל כל הזמן

התודעה, במהותה, כפולה. אותה יכולת להיות מודע לעצמי היא קפיצה אבולוציונית, כזו שמייצרת מציאות נטולת גוף. כאשר אתה מתבונן בערוץ הטבע בצ'יטה רודפת אחר הצבי, ברור לך שהצ'יטה ספוגה לחלוטין בגופה ובטבע: היא לא חושבת לעצמה האם זה ראוי מוסרית לטרוף את החיה החלשה ביותר בעדר, היא פשוט היות בעולם במובן המושלם. גם אנחנו קודם כל חיות, קודם כל פועלים בעולם באופן אינטואיטיבי וחייתי, אך אותו מוח אנושי שמאפשר לנו מחד גיסא להזדהות עם דמויות במשחקי מחשב ומאידך גיסא לחוש אשמה, מייצר מציאות מקבילה למציאות גופנית. זו לא מציאות נטולת גוף - ולא רק במובן שהמוח הוא חלק מהגוף  - כמו גם בשביל הגוף. המוח נבנה מתוך אינטראקציה קבועה עם הגוף ולכן אותה מציאות וירטואלית היא מציאות גופנית. אלא שהגוף, באותה מציאות, הוא לאו דווקא אותו הגוף שאנו מכירים – הוא יכול להיות גם גוף בעל תכונות אחרות. העובדה שאנחנו כל כך בקלות מסוגלים לנהוג במכונית, להטיס מטוסים בסימולאטורים ולהתרגש ממשחקי וירטואל-ריאליטי הם האינדיקציה הטובה ביותר לכך.

התודעה האנושית כפולה. היא אמנם מחוברת בכל נימיה לעולם, אך היא תמיד מקיימת מציאות נוספת של התבוננות מרחוק. כלומר היא בה בעת היות בעולם ומחוץ לעולם. כהיות שם בעולם אין צורך לא בתחושת עצמי, לא בתחושת זמן, לא במערכת סיבתיות באופן שבו אנו חושבים עליה, יש רק צורך להיות שם כחלק מהעולם, לפעול באופן אינטואיטיבי וראשוני – פשוט לסמוך על הגוף. היצור הרפלקטיבי תמיד נמצא במימד נוסף. חישבו לרגע על זרם התודעה בו אתם לעיתים שוקעים מבלי לשים לב במשך דקות ארוכות. לכן גם הטראומה מייצרת את אותה הפרדה: המציאות הגופנית חדלה מלהיות מסונכרנת עם זרם התודעה.

הגוף לא שואל מה יש ומה אין, הוא פועל אך ורק במובנים של מה שאפשר לעשות ומה שאי אפשר לעשות; הוא מתקיים במסגרת של אופק אפשרויות מסוימות. זו התודעה האנושית שהולכת תמיד צעד קדימה, אל עבר השירה והפרוזה, אל עבר החלומות, אל עבר המדע ותוכניות ההשמדה, אל עבר הבדיחה והמחשבה. המציאות הגופנית היא מציאות פשטנית, ללא משמעות. המשמעות היא במסגרת התודעה שלנו, ולכן באמת אין כלום מעבר לתודעה האנושית. אין בכך לומר שהעולם לא קיים, שאנחנו לא תופסים אותו או שאנחנו לא חלק מהעולם, אלא שברובד הזה (של העולם נטול התודעה) אין סימני שאלה, אין תחושת זמן, אין מערכת סיבתיות ואין תחושה של עצמי. התודעה, אותו משהו שתמיד מרגיש כמו עין נוספת, היא זו שמייצרת את המציאות כפי שאנו מכירים אותה. התודעה היא חלק מהטבע במובן הזה שהיא עשויה מהטבע ולא מחומרים שהם "לא-טבע", אך ללא תודעה אין בעצם כלום.

בשלב מסוים התודעה האנושית חרגה מעצמה ומהגוף. זהו רגע הפיצול, הרגע שבו ייקום מקביל יצא לדרכו, הרגע שבו התחילו לשאול שאלות מטרידות, שהתחילו לחקור את מהותנו

אין צורך בידע פילוסופי עמוק, כל תודעה שבוחנת את עצמה מגלה מיד את העובדה הפשוטה, לעולם אין משמעות - זה רק הסובייקט שמייצר משמעות, בעולם אין אמונה - זה רק הסובייקט שמאמין, בעולם אין זמן - זה רק הסובייקט שחש את קץ הזמן, בטבע אין מילים - זה רק הסובייקט שמדבר, בטבע אין סימנים - זה רק הסובייקט שמחפש אותם ומייצר אותם; בטבע אין תיאוריות - רק תהליכים פיסקאליים, בטבע אין יופי - זה רק הסובייקט שזקוק לו. לטבע אין רחמים ואין בו אהבה, הוא בשלו והתודעה האנושית בשלה.

אותו משוגע שרואה את המציאות נכוחה, אותו נביא או קדוש, הוא אדם שעבר את הטראומה ומתבונן בעולם בעיניים טהורות ורואה שאין שום דבר, שהמציאות היא וירטואלית לחלוטין, לא במובן של עולם המטריקס - אנחנו לא יכולים לעצור את הטבע - אלא במובן של מציאות בעלת משמעות. הווירטואלי והלא ממשי הוא לא הטבע, אלא דווקא המשמעות המודבקת לטבע. הניסיון של מדעי הטבע להסביר תהליכים הוא לא אלא חלק מתהליך אנושי כולל של ניסיון להבין משהו שלא ניתן להבינו, אין הבדל אם זה מתרחש במסגרת דתית או מדעית.

נאמר שהפלת מגדלי התאומים התחילה את מלחמת העולם הרביעית, והלא זה משפט גאוני, אך זו רק התודעה שמייצרת היסטוריה, שמייצרת סיפורים, זיכרונות, אגדות. כמובן שהתודעה מעוגנת בגוף, התודעה היא תוצר של הגוף ובבסיסה היא בשביל הגוף, אך בשלב מסוים היא חרגה מעצמה ומהגוף. זהו רגע הפיצול, הרגע שבו ייקום מקביל יצא לדרכו, הרגע שבו התחילו לשאול שאלות מטרידות, שהתחילו לחקור את מהותנו. כאמור, רק התודעה אנושית, ככזו שטבועה עד מעל לצווארה במשמעות, יכולה לחקור את עצמה כמושא; רק התודעה האנושית יכולה לחשוף את עצמה ככזו שכופה סדר על העולם, שאונסת תפיסת עולם, שמעצבת את העולם הנראה כמשהו אחר; רק התודעה במבנה המיוחד שלה מבינה את מורכבותה שלה, את העובדה הפשוטה שהיא מייצרת מציאות ותופסת את האופן שבו היא מייצרת מציאות.

השאלה הזאת, אם אין כלום, היא שאלה המושרשת במחשבה של התודעה את עצמה כמוח בצנצנת, תודעה כה עמוסה בעצמה שהיא חרדה מהבלתי אפשרי, חרדה שהיא סיפור בתוך סיפור, שהיא חלום בתוך חלום של מישהו שאותו היא לא מכירה. לא בכדי אנשים שסובלים מהפרעת נתק מהעצמי (הפרעת דה-פרסונליזציה או הפרעה דיסוציאטיבית) רפלקטיביים באופן אובססיבי. אותה הפרעה היא למעשה הצד הקיצון של ניתוק מהגוף, של פרידת התודעה מהגוף (בד"כ בגלל פגיעה מסוימת – זה לא המקום לפרט). אך עולם נטול גוף הוא עולם נטול העולם מאחר ורק דרך הגוף אנחנו חווים את העולם. האופן שבו אנחנו נוכחים בעולם הוא דרך גופנו; הגוף הוא הגשר בין התודעה לעולם. במקרה של מצב בלתי נסבל, הגוף חדל מלהיות בעולם, חדל מלהיות גשר. במצב זה יש תודעה ויש עולם אך ללא גשר ביניהם, ומכאן שהתודעה רואה את העולם כסוג של סרט לא מציאותי. לפיכך, הגוף הוא היסוד הרציונלי והריאלי של התודעה. ללא התחושות הגופניות אין עולם ואז אנו בעצם מבינים שאין כלום. העולם הוא מקום חסר משמעות ללא המשמעות שהסובייקט מוצא בו, ולכן זו האמת לאמיתה: אין כלום מלבד התודעה האנושית, התובנה הזו מפחידה נוכח העובדה שאנחנו חיים בעולם הזה.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

24 תגובות על מה אם אין כלום

01
ניב

תודה רבה, המאמר יצר בי הרבה חשיבה.
ועכשיו שאלה...
אז איך מיישבים את הסתירה?
בין ההבנה שאין כלום לבין האינסטינקט שלנו לצבוע את העולם ברגשות וכוונות?
איך משלבים בין התודעה שמבינה לבין הגוף שעושה?

תודה על התגובה.
ראשית אני חושב שהצעד הראשון הוא להבין שהתודעה לא מנותקת מהגוף אלא נעוצה בגוף (כבר כתבתי על זה באתר זה - "להיות בעולם כאן ועכשיו"). כלומר התודעה היא לא קופסא שחורה קרטזיאנית שנמצאת בסוג של דיאלוג (דואליסטי) עם הגוף. התודעה נוכחת בעולם דרך הגוף. זה לא התודעה שמבינה לעומת הגוף שלא מבין ועושה אלא זו יחידה אחת שגם לא ממש נפרדת מהעולם - במובן של extended mind theory. כמובן שהתחלתי עם החלק הקל...בקשר לשאלה הראשונה (רגשות וכוונות), אינטואיטיבית הייתי חושב על היבטים של אבולוציה - כלומר האם רגשות וכוונות עוזרות לנו לשרוד. אבל האמת שלא מזמן קראתי (לא זוכר איפה - אחד משבעת החטאים של הזיכרון) שאי אפשר להגיד על כל דבר "אבולוציה" - זה פשוט לא הסבר ממצא מספיק (כלומר זה אבולוציה אבל מה באבולוציה). ולכן אני מציע דווקא לחזור למודל של דמאסיו (שאגב גם מואשם ע"י כמה פילוסופיים שהוא בסופו של דבר דואליסט) שמחזיר את הרגשות לגוף. כלומר הרגשות (ואני בטוח שפרופ' בן זאב שכותב לא מעט באתר זה יוכל לחדד נקודה זו) נטועות בחוויה הגופנית, באמוציות. כך שלמעשה לא נכון להפריד בין הרגשות לגוף כמו שלא נכון להבדיל בין התודעה לגוף. בקשר לכוונות - אני עוד צריך לחשוב על זה אבל יש כתיבה בנושא.

מקווה שהועלתי

04
ערן

לכאורה יש כאן בלבול בין פסיכולוגיה לפילוסופיה. משום מה התחלת את המאמר עם משהו שנראה כמו התנערות פילוסופית מהעמדה הקרטזיאנית בנוגע לשאלת הגוף והנפש: כתבת ' אין "אני חושב משמע אני קיים" ' והזכרת דמויות המחזיקות בעמדות מוניסטיות-פיזיקליוסטיות מובהקות כמו לודוויג ויטגנשטיין ותומאס מצינגר (שעמדתו דומה מאוד לזו של דניאל דנט). העמדה של ויטגנשטיין, למשל, יוצאת נגד הקוהרנטיות המושגית של ספקנות גלובלית לגבי העובדות (רעיונות כמו "אין עולם", "אני מוח בצנצנת" וכדומה) וגם מנוגדת לעמדות 'רומנטיות' שרואות בתיאוריות המדעיות לא יותר מהשלכה אנושית בלבד על המציאות, דברים שתקפים בערבון מוגבל כלשהו, ולא נוגעים למציאות אולטימטיבית כלשעצמה (כך אני מבין את טענתך ש"כל מתודה שהיא נתונה בסופו של דבר לפרשנות של הסובייקט"). אלא שהעמדות שלהם בנוגע לקוהרנטיות מושגית לא נוגעות לאפשרות הפסיכולוגית שלנו להעלות רעיונות סרק כאלו או אחרים. לא ברור לי מדוע הזכרת אותם בהקשר של הספקולציות הפסיכולוגיות המופיעות בהמשך המאמר.

ראשית בקשר לויטגנשטיין: התייחסתי אליו בהקשר צר בהרבה. בהקשר של הרעיון של "משחקי מילים" בלבד. אני חושב שהמושג הזה, כמו למשל "הממשי" של לאקאן (לצורך הדוגמה) חרג הרבה מעבר לעמדתו הכללי. בקשר למצינגר - הוא פילוסוף שעובד עם אולף בלנק בשווייץ והוא יוצא מתוך ממצאים מוחיים לדיונים פילוסופיים. לא התייחסתי, ואני גם לא מכיר, עמדה פסיכולוגית שלו.

באשר לסוגיה האחרונה "העמדות שלהם בנוגע לקוהרנטיות מושגית לא נוגעות לאפשרות הפסיכולוגית שלנו להעלות רעיונות סרק כאלו או אחרים". אני מאוד רוצה לענות אבל אני לא יורד לסוף דעתך. אשמח אם תבהיר מעט את השאלה.

06
ערן

בניסוח אחר של תהייתי, אני מקבל את הרושם שהמאמר שלך דן בסוגיות הנוגעות למאפייני נפש האדם (פסיכולוגיה) תוך התייחסות לדפוסי חשיבה אנושיים שפילוסופים (בין השאר ויטגנשטיין) כבר הראו שהאפיל שמאחוריהם מקורו בטעות ושהסוגיות שעולות מהם הן למעשה פסיאודו-בעיות. למשל, שאלת הספקנות לגבי עולם חיצון, ריאליזם מול אנטי-ריאליזם בנוגע לתיאוריות מדעיות, ועמדות שונות בשאלת הגוף והנפש הנובעות מאינטואיציות דואליסטיות ומנטליסטיות. לא הבנתי מהמאמר את הקשר שאתה מוצא בין שני סוגי הדיונים, המושגי-פילוסופי והפסיכולוגי, בעיקר לאור האפשרות שהדיון הראשון מייתר את השני.

קראתי שוב את המאמר בעקבות הערה זו. אני חושב, ואני מקווה שתקבל את מה שאני אומר בהבנה ולא בהתנשאות, שהשאלה שלך מחזקת את הטענה שלי. ישנה איזו כפילות שלא ניתן לגשר בינה. אם לדבר במושגים של חקר התודעה אפשר לקרוא לזה "הבעיה הקשה" של צ'למרס - בין החוויה הסובייקטיבית לבין מדע "אובייקטיבי".
גם הגשר בין הפילוסופיה לפסיכולוגיה, אולי יש כאן גם סוג של עדות על מי שאני, סוג של פעולה בשני ערוצים. ואכן יכול להיות שהאחד מבטל את השני ואף עומד בסתירה לו אבל, וזו הנקודה שלי, הידיעה שלי לא משפיעה בכלל על החוויה שלי.
במאמר אחר (יהודי טוב) אני מרחיב על זה מאוד. העובדה שאדם הוא מדען, פיזקאי לא עוזרת לא ברגעי משבר - ברגעים האלו הוא עדיין מוצא את עצמו פונה לאלוהים (לפחות בחלק מהמקרים) אפילו שאין בו, כך הוא סבור עד לאותו רגע, גרם של אמונה.

09
ארי א

הגישה המבוססת על הנחת האין כלום, האין אני, היא בעייתית נורא, בכל ההיבטים, היא לא אלגנטית, היא לא מקדמת ולא מועילה, היא מבטלת את כל מה שכל כך הכי מבטיח בדורות של עבודה קפדנית וקשה וזורקת לפח את המאמצים הצנועים והקשים והמייסרים של המון אנשים מאוד חכמים ומאוד ישרים למען רגע של יוהרה חלולה.

העצמי אינו בגוף, וגם אינו בנפש, הוא במפגש הגוף עם הנפש, ומיקומו של המפגש הזה נחשף ולכן גם משתנה בצורה שאפשר לזהות ממנה לא מעט תבניות שיאפשרו ואפילו ידרבנו את אלה מאתנו שבאו לעבוד להמשיך במלאכה כפויית הטובה והאין סופי לכאורה שבלעדיה אין משמעות לקיום, האנושי, ואולי גם בכלל.

בגלל שאנשים לא מוצאים את העצמי במקום שבו הם מחפשים הם טוענים שאין עצמי,
סליחה,
זה לא מדע,
ככה לא עושים מדע,
גם פילוסופיה לא עושים ככה,( דווקא החיבור בין פילוסופיה ופסיכולוגיה הוא מאוד יפה וחשוב לדעתי ואולי אף חיוני)
אם האני לא נמצא במקום שבו אנחנו מחפשים אותו אז נחפש אותו במקום אחר,
נבדוק איפה חיפשו אותו בעבר,
ולמה ואיך הוא לא נמצא במקום שבו אנשים ציפו למצוא אותו,
נבדוק את הקשר בין הציפיה עצמה לתחושת העצמי,
את הקשר בין השפה לתחושת העצמי,
ואיך ולמה הקשר הזה משתנה ואיך השינוי הזה מתבטא במהלך ההיסטוריה האנושית
...
יש כל כך הרבה אפשרויות מרתקות ומדהימות ויפהפיות להמשיך לחפש את מה שלא נמצא מעולם,
אבל תמיד יקפוץ מי שלא יודע לדחות סיפוקים וימהר לומר שאם לא מצאנו את הדבר עד היום סימן שאינו בנמצא,
שאם לא פתרנו את השאלה הפסיכו-פיזית עד היום סימן שאי אפשר לפתור אותה,
סליחה, חברים, עם כל הכבוד, וגם בלעדיו, ככה לא עושים מדע, ככה לא בונים טיעונים פילוסופים, ככה לא מקדמים בניה של חברה.

10
ארי א

יתכן שלא נכון לראות את התודעה כאילו חרגה בשלב מסויים מהגוף,
שעצם התפישה של שלב מסויים, יהיה זה בריאת העולם, הגירוש מגן העדן, המפץ הגדול, או כל רגע סינגולרי אחר קשורה לבעייה המאוד פתוחה של הזיקה בין הסיבה לתוצאה.

אולי אין רגע של פיצול, של פרידה, או שיותר נכון, שבדיוק כמו שמהיבט מסויים יש רגע כזה ולכן כל רגע הוא רגע כזה אז תנועת הפרידה והפיצול עצמה מגדירה את רצף העצמי, את "מרכז" התודעה,
או,
שהמתח בין ההיבט הנקודתי, הנפרד, הסיבתי, לזה הרציף, שהוא גם המתח בין הגוף לנפש, הוא העצמי שאותו אנחנו מבקשים וככל שאנחנו חיים ופועלים מהמקום הזה יותר ככה העצמי נעשה ממשי ומוחשי יותר מה שמאפשר את העמקת התנועה והחקירה.
תיאור כזה למשל, גם יכול לשמש כנקודת יחוס או פרספקטיבה שתאפשר למצות מתוך המהלך ההיסטורי, האבולוציוני, ותולדות המחשבה... מעט יותר מידע על מיקומו המשוער של העצמי.

לדעתי אין ספק שיש עצמי
הוא פשוט נמצא במקום שבו אנחנו לא מחפשים אותו
ובדיוק כשם שהאדם הכריז אל מות אלוהים רק בגלל שאלוהים לא סיפק את הסחורה ככה הוא נוטה להכריז על מות העצמי רק בגלל שהוא לא נמצא איפה שהתפישות המקובלות ממקמות אותו,
בקיצור
ההכרזה על הכלום אינה יותר מעצלות המחשבה
וגם איזה שהוא סוג של יוהרה שגם היא בתורה מטה את המבט לחפש את העצמי בדיוק איפה שהוא נמצא
וזה לגמרי הגיוני שהעצמי מסתתר גם אחרי לולאות מסוג זה

11
ארי א

למה עצם היותו של האדם מוסרי מנתקת אותו מהטבע ?
אולי טבע האדם הוא מוסר ?
אולי המוסר הוא שמחבר את מה שהמחבר טוען שנועד להיות מנותק לעד ?
למה לצ'יטה יש מונופל על הטבע ?
האם אין בתפישה פשטנית זאת של הטבע משהו פשיסטי ? כחני ? בעייתי גם ואפילו דווקא במישור הכי קונרקטי של הישום החברתי והבין אישי ?

12
עוזי

יוחאי, לדעתי אתה פשוט דואליסט.

המדע לא מתיימר להסביר את המציאות או את האמת האחת. המדע הוא משחק רציונלי לבניית תאוריות המספקות ניבוי טוב שניתן לבדוק אותן בעולם כפי שאנחנו תופסים אותו. תוך כדי התהליך המדע "מזיז" את המסתורין ממקום אחד למקום אחר אבל אינו מפורר אותו ולדעתי אפילו מגדיל אותו. מכניקת הקוונטים ותאורית המיתרים הן דוגמאות טובות לכך.

מוח בקופסא, תאורית החורים בגרביים וכל יתר התורות השקולות לא רלוונטיות לתהליך המדעי וגם לא לחוויה האנושית. גם אם נבראנו לפני חמש דקות עם כל הזכרונות שלנו ועם החורים בגרביים והכתמים על החולצה עדיין אנחנו יכולים לעשות ניסויים בחקר המוח ולהתעצב כשהחתול שלנו מת. התאוריות האלה לא מספקות שום אינפורמציה או ניבוי ואי אפשר לאושש או להפריך אותן, לכן לדעתי הן נשארות מחוץ לדיון.

העובדה שאין כלום אולי מפחידה אותך אבל תתפלא לשמוע שהיא דוקא מרגיעה רבים אחרים. הבודהיזם למשל מבוסס על ההבנה שאין "אני". לאדם אין מרכז או גרעין והוא רק תהליך שקורה על ידי אוסף של מרכיבים. הבנה עמוקה של התפיסה הזו, גם אם היא מפחידה רבים בהתחלה, מביאה אנשים רבים לחיים טובים יותר. ההבנה שאין רצון חופשי משחררת את האדם מרגשי אשמה ומקלה מאוד על קבלה עצמית וקבלת העולם בכלל וכו'. יש אומרים שהיא המפתח לאושר.

ידע מדעי בכלל והבנה של מבנה המוח ואיך הוא פועל בהחלט משפיעה על החוויה האנושית ואני מעיז לטעון שהיא משפיעה גם על החוויה האנושית שלך. יש לכך דוגמאות רבות. העובדה שעצם הידע לא מבטל לחלוטין מרכיבים רבים אחרים במוח לא אומרת שהידע לא משפיע. אדם שיודע למשל שסיגריות מסוכנות מאוד לבריאות לא בהכרח יפסיק מיד לעשן אבל חשיפה של הידע לציבור גדול גורמת לרבים מהם להמנע מעישון. הידע יכול להשפיע גם לטובה וגם לרעה ולדעתי הוא פשוט משנה את האדם ואם השינוי משתנות גם הבעיות שמהן הוא סובל.
אותו דבר המדען שלך שממשיך להיות מוטרד מבעיות למרות שהוא "יודע" שהן לא קיימות.
מדוע אנשים ממשיכים לעשן למרות שהם יודעים שזה מזיק לבריאות? התשובה נעוצה בדיוק במבנה המוח. אין שם איש קטן שמקבל החלטות. יש שם אוסף של המון תהליכים שקורים במקביל וגורמים בכל רגע ורגע לגוף לעשות משהו מסויים ותו לא. זאת גם הסיבה שמי שמבין שאין "אני" לא משתחרר מיד מכל דאגה וצער. לכאורה מי שמבין את זה היה אמור לחיות מיד חיים חסרי דאגות עד יומו האחרון… הסיבה שזה לא קורה היא שאין "מי" שיבין את זה כי אין "אני". הרעיון הזה יכול להקלט במוח ולהפוך לחלק מדרך המחשבה של אדם מסויים אבל במקביל ימשיכו לרוץ ברקע עוד הרבה תהליכי חשיבה ורגשות. מאזן הכוחות בין התהליכים השונים הוא למעשה האדם. המאזן הזה יכול להשתנות בהדרגה.

לדעתי, מה שערן ניסה להגיד לך זה ש"הבעיה הקשה" לא באמת קיימת... הנה מאמר מצויין של אסף פדרמן שהחלק השני שלו מסביר למה הבעיה הקשה היא לא באמת בעיה.

http://federman.org/?p=66360

13
ארי א

עוזי, המדע לא מחפש את התיאוריה של הכל ?
המניע ליצירת תיאורים כמו תיאוריית המיתרים למשל נובע מהתשוקה או הצורך או אני לא יודע איך קוראים לזה וזה גם לא חשוב ליצור תיאוריה של הכל
לגלות תבנית או חוק או כלל שיכיל את כל הכללים כולם

ניבוי משמש גם להוכחת נכונות התיאוריה וגם ליצירת כלים ליצירת תיאוריה חדשה או טכנולוגיות תומכות קיום
יכולת הניבוי מחוללת גם בטחון קיומי שבתורו גם מאפשר עמדה להכללה רחבה ועמוקה יותר
וחוזר חלילה

העובדה שכל החלטה מושפעת מהמון פרמטרים שונים בו זמנית לא מוכיחה שאין איש קטן שמקבל החלטות,
היא פשוט מתארת את האיש הזה כמי שקשוב להרבה נתונים וכיוונים וצרכים בו זמנית

התפישה של מציאות רב גוונית ורב כיוונית ורב היבטית כשוללת את קיומו של גרעין ומרכז לזהות מבטאת בסך הכל חוסר יכולת להשתחרר מפרדיגמה מקובלת או לדמיין מרחב השונה מזה שאנחנו יודעים לתאר כיום
(למרות שגם במרחב ה4 מימדי שמקובל כיום כתשתית לתודעה אפשר לתאר מרכז שיבטא הרבה ווקטורים או טנסורים שונים בו זמנית)
התפישה שלפיה לזהות רב מימדית אין מרכז היא פשוט אגוצנטרית
זה הכל
וככזאת היא אינה מדעית
וגם אינה אמונית

    14
    רון האקראיון

    המדע אינו יישות עצמאית, או אינה יישות בכלל. הוא אינו קיים במציאות אלא רק במסגרות המושגיות/רעיוניות של חברות/קהילות. מה שיש הוא ״שיטה מדעית״ שבה פועלים (וחושבים) מדענים בקהילות שלהם/ן, וברור גם שאין שיטה יחידה, אפילו בקהילות עצמן.
    ברור כי גם אין ״ידע מדעי״, ולו רק מפני שליישות לא אנושית לא יכול להיות ״ידע״, שגם הוא לא מוגדר (כאן, על ידי). ואם תאמר - הידע המדעי הוא הידע של ״מדען/ים״ הרי צריך להשתמש במונח ״ידע המדען״. ואם תרצה לומר - הידע המדעי (או כל ידע אחר) הוא הידע של הקהילה המסוימת - כי אז איך תסביר מהו אותו ידע ותתאר אותו, והיכן הוא נמצא. בוודאי לא בספריה, בכתבי העת או במאגרי מידע.
    ועוד שאלה: מהי ״תודעה״ שמשתמשים בה כל כך הרבה? הייתי מצפה שבמאמר יופיע איפיון/הסבר שיאפשר להבין מה כתוב במאמר.

16
צ.נ.

הזכירו פה את הבעיה הפסיכיזית שהסביר אותה יפה י.ליבוביץ' בספריו. הוא מתאר את הבעיה בצורה ברורה ונוקבת. סליחה על הביקורת למאמר , אולינהוא פיוטי ,אבל הוא לא מספיק ברור.
שנה טובה

17
א. אחד

אתה קובע כאן בנחרצות כמה קביעות, לדעתי, ללא הצדקה ממשית. "אין עצמי", "איננו תופסים את המציאות", "אין שום דבר ודאי". ובכן, מה ההצדקות לטענות אלו? לא ראיתי במאמר זה נימוקים מספקים.

קל לקפוץ ל"תובנות" מעין אלו מתוך המדע. האם המדע באמת מראה שאין עצמי? ראשית כל תגדיר מהו "עצמי", לפני שאתה שולל את קיומו. כנ"ל לגבי מציאות וודאות.

18
ארי א

רון האקראיון, לתחושתי ההערות שמופיעות מתחת רלוונטיות גם לתגובתך, כי את מתיימר לקבוע בביטחה וללא שום נימוק דברים שאינם אלא מוסכמה, במקרה הטוב.
מה זה ישות עצמאית בכלל ?
אתה בונה טיעונים על סמך אקסיומיות שבסך הכל אף אחד לא יודע להגדיר או להניח כהלכה.

למה אתה ואחרים מניחים שמה שקיים במסגרת מושגית ורעיונית וכמוסכמה שמאפשרת חיי קהילה אינו ישות עצמאית וטבעית ?
(האמת שבדיוק בגלל הדבקות המסורתית והמיושנת בהנחה זאת נדמה לי שאנשים כמו יובל הררי למשל הם הרבה פחות נועזים ומעניינים ממה שנהוג לשער)
האם חיי הקהילה של נמלים ודובים ודבורים מוכיחות שגם החיות אינן אלא אוסף מוסכמות המנותק מהממשי וה"טבעי" ?

למה ברור שאין ידע מדעי ?
ברור שיש ידע מדעי, שגם מיושם כטכנולוגיה שמהווה את התשתית לקיומה והישרדותה של החיה האנושית.

ההגדרה של ידע ומהותו היא חלק מהתהליך של רכישתו וישומו,
הנסיון לקבוע שכל דבר שעדיין לא זכה להגדרה ממצה וסופית איננו קיים משקפת בדיוק את כל מה שבעייתי בתזה ובתיאוריה שהוצעה גם על ידי כותב המאמר.
זו גם תפישה שמנוגדת לחלוטין לכל מה שהכי חיוני גם במדע וגם באמנות וגם בקיום בכלל.

ידע מדעי נצבר ומאוחסן כל פעם במדיום אחר, וגם נמסר ומשותף כל פעם בצורה שונה, וגם התהליך הזה משקף משהו מאוד מהותי על המדע ומשקלו ואופיו, המשתנה, של הידע בקיומו של האדם ובכלל.
אולי הידע היום נעשה גם יותר ספונטני ואינטואטיבי ואישי אבל גם זה קורה בעיקר בזכות גמישות הפלטפורמה שהידע המדעי העניק ומעניק לאנושות
אותה גמישות גם מאפשרת את התפתחותה של שפה בין קהילתית
מה שמקובל היום לזהות כנטייה לרב תחומי

כל העניין שאף אחד לא יודע להגדיר תודעה בכלל
כותב המאמר
כמו אחרים
עושה לעצמו חיים כלים ומחליט שכיוון שאיננו יודעים להגדיר תודעה עדיין סימן שאין דבר כזה בכלל

    19
    רון האקראיון

    ערב טוב ארי,
    אשתדל לענות על מעט ממה שכתבת. במכתבך, לאחר טיעון שלך.
    מאת: ארי א
    רון האקראיון, לתחושתי ההערות שמופיעות מתחת רלוונטיות גם לתגובתך, כי את מתיימר לקבוע בביטחה וללא שום נימוק דברים שאינם אלא מוסכמה, במקרה הטוב.
    מה זה ישות עצמאית בכלל ?
    תגובתי: הרשה לי לא להגדיר שום דבר, כי לשום דבר אין הגדרה. מה שיש הם איפיונים, תיאורים, וכיו״ב דברים מסובכים (ליתר דיוק יש ״סכימה״). ישנם רק שני סוגי יישויות - גשמית/פיסית ומופשטת (רעיונית, מושגית). הראשונה ״קיימת בעולם הפיסי״ ומוחשית (אוטובוס) והאחרת קיימת בשכל (מוח או כל דבר כזה), (גורל, כלי רכב) אך אינה ניתנת ל״צפייה״ או ״תחושה״. זו הבחנה בסיסית שביסוד הדיונים שלי.

    אתה בונה טיעונים על סמך אקסיומיות שבסך הכל אף אחד לא יודע להגדיר או להניח כהלכה.
    תגובתי: הבסיס שלי בפסיכולוגיה קוגניטיבית, כך שמשם מובאים רוב המושגים שלי.

    למה אתה ואחרים מניחים שמה שקיים במסגרת מושגית ורעיונית וכמוסכמה שמאפשרת חיי קהילה אינו ישות עצמאית וטבעית ?
    תגובתי: לא טענתי דבר על זה.
    (האמת שבדיוק בגלל הדבקות המסורתית והמיושנת בהנחה זאת נדמה לי שאנשים כמו יובל הררי למשל הם הרבה פחות נועזים ומעניינים ממה שנהוג לשער)
    האם חיי הקהילה של נמלים ודובים ודבורים מוכיחות שגם החיות אינן אלא אוסף מוסכמות המנותק מהממשי וה"טבעי" ?
    תגובתי: כל מה שיש לנו לומר/לכתוב/לבטא על חיות (שזו יישות מופשטת) הוא בשכלנו ולא במציאות (קהילה היא מושג).

    למה ברור שאין ידע מדעי ?
    תגובתי: כתרגיל: מהו ידע? היכן נמצא ידע? מי בעליו? הראה לי ידע מדעי, בבקשה.
    ברור שיש ידע מדעי, שגם מיושם כטכנולוגיה שמהווה את התשתית לקיומה והישרדותה של החיה האנושית.
    ההגדרה של ידע ומהותו היא חלק מהתהליך של רכישתו וישומו,
    תגובתי: נו, אז מהי ההגדרה? לומר שזה חלק ממשהו אינו נותן תאור/הסבר למהותו של הידע. לומר שאתה חלק מקהילה של מתדיינים אינו אומר דבר אודותיך (ולא רק על השתייכותך).
    הנסיון לקבוע שכל דבר שעדיין לא זכה להגדרה ממצה וסופית איננו קיים משקפת בדיוק את כל מה שבעייתי בתזה ובתיאוריה שהוצעה גם על ידי כותב המאמר.
    תגובתי: לא טענתי דבר כזה או דומה לו. לשום דבר אין לנו הגדרה (פרט למיספר קטן של מושגים במתמטיקה, כמו רציפות. למושג פונקציה תמצא הגדרות רבות ושונות). מה שאפשר לעשות - להסביר (לתאר את המשמעות) שלך ליישות שבה מדובר.
    זו גם תפישה שמנוגדת לחלוטין לכל מה שהכי חיוני גם במדע וגם באמנות וגם בקיום בכלל.
    ידע מדעי נצבר ומאוחסן כל פעם במדיום אחר, וגם נמסר ומשותף כל פעם בצורה שונה, וגם התהליך הזה משקף משהו מאוד מהותי על המדע ומשקלו ואופיו, המשתנה, של הידע בקיומו של האדם ובכלל.
    תגובתי: אתה טוען, במשתמע, כי מה שמאוחסן הוא ידע (מדעי, או אחר). מכאן - למחשב/ספר יש ידע. יפה. נמסר - מי המוסר? הספר? משותף אולי אתה מתכוון שמשתפים בו (כי משותף יש מעט מאוד מכל דבר). ושוב - הסתמכת על המסירה או השימוש בידע להיקש על המדע. מה זה המדע ומה מהותי בו? אין לך הסבר ל״מדע״. ומה זה אופי הידע?
    אולי הידע היום נעשה גם יותר ספונטני ואינטואטיבי ואישי אבל גם זה קורה בעיקר בזכות גמישות הפלטפורמה שהידע המדעי העניק ומעניק לאנושות
    אותה גמישות גם מאפשרת את התפתחותה של שפה בין קהילתית
    מה שמקובל היום לזהות כנטייה לרב תחומי

    כל העניין שאף אחד לא יודע להגדיר תודעה בכלל אי אפשר להגדיר דבר (לעיל) אך גם להסביר אי אפשר (ניסה ויליאם ג׳יימס מתחילת המאה ה 20)
    כותב המאמר
    כמו אחרים
    עושה לעצמו חיים כלים ומחליט שכיוון שאיננו יודעים להגדיר תודעה עדיין סימן שאין דבר כזה בכלל
    תגובתי: השבתי על הטיעון המגוחך הזה לעיל. לשיטתך, מהם הסימנים לכך שיש תודעה? וכמו המדע, מה השימושים שעושים בה שמעידים על אופייה?
    ועצתי לך (ולי) - לא להקיש מהעולם החיצוני (המוחשי לנו) על היישויות המופשטות שקיימות במסגרות המושגיות של כל אחת/ד.
    לילה טוב

21
ארי א

רון, אתה כותב שאינך מגדיר ומייד פוצח ברשימה מאוד מרשימה של הגדרות,
וגם אם תקרא להגדרה איפיון או תיאור אין בדבר יותר משימוש ריק וחסר תועלת בסמנטיקה,
יש הגדרות, קיומנו מתבסס על הגדרות, ולכן מה שנשאר זה לנסות לדייקן ככל האפשר.

את מגדיר 2 סוגי ישויות ,מופשט ומוחשי, אדם אחר ידע לומר שמה שאתה מגדיר כ 2 ישויות זה היבטים שונים ומשלימים של ישות אחת .

אתה קובע שיש לך בסיס מוצק כי אתה מגיע מדיסציפלינה מסויימת אבל יש אנשים, כמוני למשל, שחושבים שפסיכולוגיה, קוגנטיבית או אחרת זה קשקוש ( לדעתי האישית זה גם קשקוש מאוד מזיק ובעייתי מבחינה מוסרית ואתית אבל זה כבר דיון אחר, או שלא) ,ובכל מקרה גם לטעון שאין דבר כזה מדע וגם לטעון שהבסיס לטיעוניך הוא ענף מסויים של מדע זה קצת בעייתי גם או אפילו לפסיכולוג.

טענת גם טענת את מה שרוב האנשים השמרנים טוענים, שלמוסכמות אין בסיס טבעי, מציאותי, שהן נפרדות מהחומר, מהממשי.
זו טענה כל כך מיושנת שקשה להאמין שיש עוד אנשים הדבקים בה,
נדמה לי שאלפי השנים שעברו מאז אפלטון היו אמורות לאנשים להתאושש קצת מהדיכוטומיות הפרימיטיביות שעליהן מבוססות תובנותיו והתפישות הקלאסיות והשמרניות שצמחו מהן.

בוודאי שהשתייכותי אומרת משהו עלי ( אתה בטוח שלמדת פסיכולוגיה ?)

אני טוען, או יותר נכון מנסה להגדיר, ידע, גם דרך הצורה המשתנה שבה הוא מאוחסן ומופץ, גם כי כמו שגם אתה טוען יש טעם בתצפית על מנת לברר משהו על טבעו של עניין או מושג.
יותר מזה, אני טוען שכל מי שמצוי ולו מעט בהיסטוריה של הרעיונות ובדרך שבה הטכנולוגיה מתפתחת ידע להבחין ללא שום בעייה שלחלוקה הגסה והנוקשה שאתה עושה בין המוחשי למופשט אין שום תוקף לא בתצפית ולא בתיאוריה, אלא שבדיוק ההפך, אפשר להגדיר את המדע, זה שאתה לא מודה בקיומו תוך שאתה נסמך עליו, כתהליך שחושף את הקשר הסמוי בין המוחשי למופשט.

אין צורך להפנות אותי למקור כזה או אחר, העובדה היא שאף אחד לא הצליח עד היום להגדיר תודעה כראוי, וגם בגלל כותבים כמו כותב המאמר הזה ממהרים לקפוץ למסקנות הזויות, אלא שמדען וחוקר אמיתי ממשיכים לחפש גם ודווקא את מה שעדיין לא הוגדר, גם דרך הצלחות חלקיות וזמניות.

אם אנשים היו לוקחים את עצתך ברצינות אז לא היה לנו מדע וכולנו היינו חיים עדיין במערה.
כי כל מה ומי שמקיים תרבות ומדע וחקירה ואמנות מתבסס עליו זה נסיון להקיש מתצפית על החיצוני, מהתנהגותו ותבניותיו וצורתו, את המופשט כחוקים ומושגים שראה זה פלא גם עובדים לפעמים ומממשים ומציגים לנו חפצים מוחשיים אחרים, כאלה שמבוססים על הפשטות שנבנות מתצפית, כמו למשל המחשב שעליו אתה כותב וממנו אתה קורה מה שאנשים שנמצאים אלפי קילומטרים ממך קוראים.

בקיצור, אתה ממליץ לא לעשות את הדבר הכי יפה והכי משמעותי לאדם,
כנראה שבאמת למדת פסיכולוגיה.

לדעתי האישית פסיכולוגיה זה קשקוש, מזיק, ולא רלוונטי בכלל לשום דבר)

22
ארי א

האם באמת כל מה שיש לנו לומר על חיות הוא בשכלנו בלבד ? ואין לו שום קשר לתצפיות שערכנו על חיי הקהילה שלהם ?
האם אסור ואי אפשר ללמוד כלום מהדמיון והשוני בין המוסכמות שמקיימות יחסי פרט וחברה אצל דובים ונמלים ודגים וסוסים לבין אלה שמקיימות את הזיקה בין הפרט לכלל אצל בני אדם רק בגלל שאין לחבר בשום פנים ואופן בין ההיבט המושגי להיבט המוחשי ?

וואוו, כמה מופרך, ברור שאין לי הסבר סופי והגדרה סופית למדע או לשום דבר אחר, אבל האם רק משום כך אין לי, או לאדם אחר, שום סיבה לחפש אחר הסבר והגדרה יותר טובה וממצה ממה שקיים כרגע או בעבר ?

כותב המאמר טוען, וטועה, כמוך , שאם לא מצאנו עד היום דבר מה אז כנראה שהוא אינו קיים, צר לי, אבל זה לא מדע, זה סתם שחצנות ילדותית.

23
ארי א

עובדתית גם לא נמצאה במשך אלפי שנים הוכחה לקיומו של האטום, למזלנו בניגוד לדעות המובעות כאן במאמר אנשים המשיכו לחפש הוכחה כזאת עד שנמצאה.
העובדה שאיננו יודעים משהו אינו הוכחה לאי קיומו ? מה אתם בני 3 ? המדע מחפש הוכחות דווקא לדברים שאינם ניתנים להוכחה.
האם אנחנו אמורים להתעסק רק במה שאנחנו יודעים ?

מתחת למה שנחשב לצערי כתובנות משמעותיות יש כמה הנחות ששוות בדיקה, למשל, עצם ההנחה שתנועה ותחלופה מעידה בהכרח על חוסר קיומה של מהות קבועה, זו תפישה ארכאית, שאפילו בזמן שהתקבעה לפני אלפי שנים ביוון העתיקה היו מי שידעו לחלוק עליה בתבונה, הקבוע נמצא במתחלף, בתנועה,הוא מתבטא כקשר וזיקה ומתח בין מה מה שמשתנה ומה שלא . ולא רק שהאחר לא מוכיח את אי קיומו של השני אלא שהאחד מאפשר את השני.

בכל תא שלנו יש את הקוד הגנטי השלם שלך, זאת אומרת שהוראות הבניה היחודיות לך מתקיימות בכל תא ותא בגוף, הן מתבטאות בכל תא בצורה שונה כי אלוהים הוא קצת פחות פשטני מבני אדם ולטבע יש טריקים שהם קצת יותר חכמים ממה שקיומם תלוי בהם, שזה אנחנו.

או למשל, הנטייה לזהות את עצמי רק עם פיקוד מרכזי, לא נובעת מתפישה אובייקטיבית אלא מזה שבני האדם הם פשיסטים, אגוצנטרים, כחנים, שלכן לא מסוגלים לזהות עצם ועצמיות מחוץ לפרמטרים של שליטה של האחד על רבים,
ולכן דווקא המקום שבו מתגלה העצמי, דרך יחסי גומלין בין התאים ובין קבוצות התאים, נתפש כהוכחה לאי קיומו.

זה בדיוק כמו לומר שעצם נסיונו של עם להתקיים במתכונת דמוקרטית שמבטיחה שוויון זכויות וקול שווה לכולם מוכיחה שאין לעם הזה זהות וזכות קיום, כאמור פשיזם, ודווקא מקומות שבהם הונהג פשיזם מאוד התקשו לקיים את עצמם לטווחים משמעותיים.

ומה אם יש אני ועצמי אלא שהאני והעצמי אינו מפקד ואינו מקובע וקבוע וקובע אלא דווקא מתבטא דרך שיתוף פעולה הדדי ומופלא בין מרכיבים רבים ושונים.
נשמע שכותב המאמר לא מסוגל לקבל את האפשרות הזאת בדיוק בגלל שאין לו יכולת לשער קיום של זהות שאינה אגוצנטרית וכחנית לחלוטין