מה באמת עושים המדענים?

כולם אוהבים את הרעיון של מדע ומדענים, אולם גם אנשים משכילים מתקשים להבין את תהליך החשיבה וטווח הטעות של החקר המדעי. אולי זו אשמת המדענים עצמם?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

השימוש המוטעה שנעשה כיום בממצאים מדעיים עלול להוביל לתוצאות טראגיות. בשעה 03:32 לפנות בוקר, בשישה באפריל, 2009, זעזעה רעידת אדמה הרסנית בעוצמה של 6.3 בסולם ריכטר את ל'אקווילה, עיר איטלקית שנוסדה בימי הביניים. 300 איש נהרגו, ובניינים רבים קרסו. בשלושת החודשים שלפני כן התרחשו בעיר 30 רעשים קטנים, שעוררו דאגה רבה בקרב התושבים. שבוע לפני רעידת האדמה נערכה פגישה בהשתתפות סיסמולוגים מובילים ופקידי ציבור, במטרה להעריך את המצב. הסיסמולוגים קבעו שאי אפשר לדעת בוודאות אם הרעשים הקטנים מבשרים רעידת אדמה גדולה. אנזו בוסקי, אחד הגיאולוגים המומחים שהשתתפו בפגישה, הסב את תשומת הלב לָאי-ודאות המדעית הזו וציין כי בעוד שרעידת אדמה גדולה "אינה סבירה," אי אפשר לפסול את האפשרות על הסף. למרות זאת, כשברנרדו דה ברנרדיניס, סגן יו"ר הסוכנות להגנה אזרחית של איטליה, יצא מהפגישה, הוא הבטיח לתושבים המקומיים שהרעשים היו אירועים שגרתיים המתרחשים כשאנרגיה שהצטברה באדמה משתחררת. 

כשזעזוע רעידת האדמה העיר את שני ילדיו של תושב המקום ג'וסטינו פּאריס,  הוא הרגיע אותם והחזיר אותם למיטותיהם, מתוך אמון בדו"ח ששמע קודם לכן בטלוויזיה. מאוחר יותר באותו לילה נהרס ביתו, ושני ילדיו נהרגו. פאריס וקבוצת תושבים תבעו את המדענים ואת פקידי הציבור המקומיים על כישלונם להתריע על הסכנה. בעקבות הכשל בהגשת הערכות הסיכון על-ידי הוועדה הלאומית לחיזוי ומניעת סיכונים משמעותיים, הורשעו המדענים המומחים בהגשת מידע "בלתי מדויק, חסר וסותר" לגבי הסכנה; באוקטובר 2012 נגזרו עליהם שש שנות מאסר.

ובארצות הברית: ב-12 ביוני 2012, העביר הסנאט של קרוליינה הצפונית חוק שמונע בפועל את השימוש בנתונים על שינויים בגובה פני הים לצורך קביעת מדיניות החופים במדינה. החוק נוסח בתגובה לדו"ח שחיברו מדענים מומחים במסגרת הוועדה למשאבי חופים של צפון קרוליינה (שמונתה על-ידי המדינה), אשר קבע כי במאה השנים הבאות תתרחש עלייה של קרוב למטר בגובה פני הים, מה שיסכן את קהילות החוף. החוק, שנוסח במטרה להסדיר את מתן אישורי הפיתוח והבנייה, מתעלם מהתחזיות האלה וקובע שיטה חדשה לחישוב העליות בגובה פני הים, שאינה מקובלת על רוב המדענים המוסמכים.

סקר של מכון המחקר Pew מ-2009 מראה ש-84% מהאמריקאים תופסים את המדע ככוח חיובי בחברה. אך הסקר מראה גם כי לרובם יש הבנה רעועה בלבד של תפיסות מדעיות בסיסיות

לעומת זאת, ישנה הסכמה אוניברסלית-כמעט בין מדעני אקלים שגובה פני הים יעלה במטר או יותר במהלך 100 השנים הבאות, ולכן עלולה להתרחש הצפה של כל אזורי החוף הנמוכים בכדור הארץ. אבל תומכי החקיקה – קבלנים החוששים מההשלכות הכלכליות של חיזוי עליית גובה פני הים – מצאו דרך חדשנית לעקוף את ההערכה המדעית: הם פשוט הוציאו מחוץ לחוק את שיטות המדידה הקיימות.

החוק החדש אוסר שימוש בנתונים חדשים ומתיר שימוש בנתונים היסטוריים בלבד לצורך הערכת העלייה העתידית של גובה פני הים בתהליך הענקת אישורי פיתוח בארבע השנים הבאות. לפי החוק, מדידות שנערכו ב-1900 יהוו בסיס להערכה, שעליו ייעשו רק אקסטרפולציות ליניאריות לימינו. אבל נראה שהטבע לועג למחוקקים מקרוליינה הצפונית. שבועיים לאחר אישור החוק הראה מחקר חדש, הבוחן מדידות של גאות, שהעלייה המהירה ביותר בגובה פני הים בצפון אמריקה מאז 1980 התרחשה בחוף המשתרע בין קרוליינה הצפונית למסצ'וסטס.

איך הם יודעים?

הדבר המדכא בשני המקרים האלה הוא שהם משקפים תפיסה מוטעית לגבי מדע. ברור שרוב הציבור אינו יודע כיצד להתמודד עם מחקר מדעי ולא מבין איך מדענים מגיעים לממצאים שלהם, בייחוד בכל הנוגע להערכת סיכונים עתידיים. התופעה זו נכונה לכל המדינות, אך היא בולטת במיוחד בארצות הברית, שממנה מגיע חלק גדול מהמחקר המדעי כיום. מן הראוי לבחון את הפרדוקס הזה. סקרים בארצות הברית מעידים דרך קבע על תמיכה גורפת בשיפור החינוך המדעי, אשר נתפס כמרכיב חשוב ביכולתה של המדינה להתחרות ברמה הגלובלית. סקר של מכון המחקר Pew מ-2009 מראה שרוב האמריקאים – 84 אחוז – תופסים את המדע ככוח חיובי בחברה. אך הסקר מראה גם כי בעוד שאנשים מתחת לגיל 30 מבינים במדע יותר מאשר אנשים מעל גיל 65, לכל קבוצות הגיל יש הבנה רעועה בלבד של מושגים מדעיים בסיסיים, כולל אלה שנלמדים ברוב התיכונים, כגון כבידה או מבנה האטום.

סקר שערכה לאחרונה הקרן הלאומית למדע מראה שרבע מהאמריקאים לא יודעים אם כדור הארץ מקיף את השמש או להיפך. ו-33 אחוז מהאמריקאים מתכחשים לאבולוציה

סקר שערכה לאחרונה הקרן הלאומית למדע מראה שרבע מהאמריקאים לא יודעים אם כדור הארץ מקיף את השמש או להיפך; ו-33 אחוז מהאמריקאים מתכחשים לאבולוציה ועדיין מאמינים שבני האדם ושאר ממלכת החיות התקיימו תמיד בצורתם הנוכחית. לאמריקאים יש ציפיות רבות מהמדע ומהטכנולוגיה, והם תופסים את התחומים האלה כעדיפות לאומית – ובכל זאת הם לא בוטחים בתוצאות שהמדע מספק. מה פשר הדבר?

אחת התפיסות אומרת שהאמריקאים הם פשוט בורים, ושחסרה להם הבנה בסיסית במדע ובמתמטיקה. ההנחה היא שאם מיומנויות אלה ישופרו, הציבור יעריך יותר את המדע. אבל מחקר שערך לאחרונה פרופסור דן קאהן (Kahan) מאוניברסיטת ייל מראה כי יש מתאם חלש בלבד בין דחיית המדע לבין אוריינות מדעית ומתמטית. ממצאיו מעידים על מתאם רב יותר להשקפה הפוליטית-תרבותית הכללית של האמריקאים. לפי המחקר, גם לאחר שמביאים בחשבון את הפערים בידע מתמטי ומדעי, מתברר שאנשים בעלי ערכים תרבותיים שונים – חסידי האינדיבידואליזם לעומת חסידי השוויוניות, למשל – חלוקים מאוד בדעותיהם לגבי גודל האיום שמציב שינוי האקלים. התוצאות של קאהן מראות גם שלאנשים המזוהים עם "מסיבת התה" יש תפיסה מדעית מעט טובה יותר (זה פער קטן, ובכל זאת הוא קיים) מזו של האמריקאי הממוצע.

אף על פי שמחקרו של קאהן מרתק, הוא לא עוסק בהבנת המתודה המדעית – כלומר לא בשאלה אם אנשים יודעים מהם פרוטונים או לוגריתמים, אלא אם יש להם תפיסה הולמת של תיאוריה מדעית, איך אוספים ומעריכים ראיות, איך מודדים אי-ודאות (דבר בלתי נמנע), ואיך תיאוריה אחת מחליפה אחרת (למשל בעזרת הסבר כללי חסכני, אלגנטי וחד יותר לתופעות, או, במקרים נדירים יותר, על-ידי הפרכה). המקרה של ל'אקווילה מוכיח שאנשים רבים מצפים מהמדע לספק ודאות של 100 אחוז, בעוד שהמקרה של קרוליינה הצפונית מראה שכל שביב של אי-ודאות עלול לשמש כתירוץ להצגת תיאוריה כשגויה או כשווה לכל תיאוריה אחרת.

בקיצור, הציבור מתקשה להבין את ארעיותו של המדע. המושג "ארעיות" מתייחס למצב הידע בזמן נתון. חוקי הכבידה של ניוטון, שכולנו למדנו בבית הספר, נחשבו בעבר שלמים ומקיפים. כיום אנו יודעים שאף על פי שהם מספקים לנו הבנה מדויקת של המהירות שבה תפוח נופל מהעץ, או של האופן שבו חיכוך עוזר לנו לבצע פנייה חדה בכביש, הם אינם מתאימים לתיאור תנועתם של חלקיקים תת-אטומיים או של לוויינים בחלל. לשם כך היינו זקוקים לתפיסות החדשות של איינשטיין.

ניקח לדוגמה את ה-GPS (מערכת איכון עולמית), כלי שרבים מאיתנו משתמשים בו בעת נהיגה. ה-GPS מבוסס על צי של 24 לוויינים המקיפים את כדור הארץ, כשכל אחד מהם מצויד בשעון אטומי מדויק. מקלט ה-GPS שבאייפון מזהה אותות רדיו מכל אחד מהלוויינים ומחשב את מיקומו של המשתמש בדיוק של מטר, פחות או יותר. כפי שצופה תורת היחסות הפרטית של איינשטיין, שעוני הלוויין החגים במהירות 14,000 קמ"ש, זזים לאט יותר מהשעונים שבכדור הארץ ומאבדים כשבע מיליוניות השנייה מדי יום. עם זאת, מכיוון שהשעונים נמצאים בגובה 20,000 קילומטר מעל פני כדור הארץ, והכבידה – לפי תורת היחסות הכללית של איינשטיין – מעקמת את המרחב ואת הזמן, שעון שחג בגובה זה אמור לזוז מעט מהר יותר.

השילוב של שתי התופעות האלה מוביל בסך הכול להאצה מסוימת, כך שהשעונים של לווייני ה-GPS ממהרים בכ-38 מיליוניות השנייה מדי יום בהשוואה לשעוני כדור הארץ. כדי להגיע לדיוק בניווט יש לפצות על ההאצה הזו, שאיינשטיין חזה.
התיאוריות של איינשטיין לא הפריכו את אלה של ניוטון; הן רק מיזגו אותן אל תוך תיאוריה מקיפה יותר של כבידה ותנועה. לתיאוריה של ניוטון יש מקום, והיא מספקת תיאור הולם ומדויק, אם כי מוגבל. כפי שאיינשטיין עצמו אמר פעם, "גורלה היפה ביותר של תיאוריה פיזיקלית הוא להאיר את הדרך המובילה לתיאוריה כוללנית יותר, שבתוכה היא דרה כמקרה מיוחד." טבעו המתפתח של הידע הוא הסיבה לארעיותו התמידית של המדע.

הפסיכולוגיה של המדע

איך יוכל הציבור להעמיק את הבנתו בטבעה של החקירה המדעית? שלושה ספרים שראו אור לאחרונה מצביעים יחד על כיוון חדש. הספרים אלה חושפים את ארעיותו של המדע, ובאופן פרדוקסלי עשויים לעזור לנו להילחם בנטייה הנפוצה להתכחש למסקנותיו. במקום להתמקד בעקשנות בהיבטים הטכניים של המדע או בצורך לשפר מיומנויות בסיסיות, הם מפנים אותנו לפסיכולוגיה של המדע – המניעים שמעודדים אותנו לחקור את הטבע, והמגבלות שמוחנו כופה בהכרח על הידע שאנו צוברים.

טלסקופ האבל

הטלסקופ בקוטר 100 אינץ' במצפה הכוכבים בהר וילסון שבו ביצע אדווין האבל את תצפיותיו הגדולות, אשר חלקן הפריכו את התיאוריות הראשונות של איינשטיין. צילום: סוליפסיסט

 

בספר Curiosity: How Science Became Interested in Everything, מראה עיתונאי המדע פיליפ בּוֹל, עורך לשעבר בכתב העת Nature, כיצד סקרנות ופליאה מניעות יחד את המפעל המדעי מאז המאה ה-17, וכיצד אופייה המשתנה-תדיר של הסקרנות הפך את הפרקטיקה המדעית למה שהיא כיום - עיסוק המתאפיין לכאורה בהתמקצעות ואימפרסונליות. בּוֹל מתאר את ההיסטוריה האינטלקטואלית של הסקרנות, מ"חדרי הפלאות" של הרנסנס ועד מאיץ ה-LHC ב-CERN - פרויקט שחוזר לתפיסה שלפיה הטבע צופן בחובו סודות, ועלינו לחלץ אותם בעזרת כלים ניסויים. הוא מראה כיצד הסקרנות הפכה מחטא (באירופה הקתולית של ימי הביניים) למעין חקירה שטחית שנתנה השראה לאגודות מדעיות כמו המועדון הפילוסופי של אוקספורד, ואז, במחצית השנייה של המאה ה-16, הומצאה מחדש כמידה טובה. לטענתו, המהפך הזה,מחטא למידה טובה, הלך יד ביד עם התפתחות המתודות האמפיריות של המדע.

המפעל המדעי נתפס לעתים קרובות כמכונה גדולה ונטולת רגש שבה מדענים אובייקטיביים מנסים לזהות עובדות קרות בתהליך חקירה שאין בו מקום לטעויות. לפי תפיסה זו אין מקום לתדהמה ולפליאה שמניעות מדענים רבים בעבודתם

בּוֹל מגיש את אחד הניתוחים הבהירים ביותר של טבעו הארעי של המדע על-ידי תיאור התפתחותה של תיאוריית החיידקים המקובלת כיום. הוא מראה כיצד המצאת המיקרוסקופ, שפתחה בפנינו עולם חדש לחלוטין ונסתר עד אז, הובילה בתחילה לרעיון ה- animalcules1. רעיון זה שוכלל לאחר מכן על-ידי לואי פסטר ואחרים במאה ה-19, ומשם הוביל לתפיסה הקיימת של הפתוגנים כסוכני מחלות. בול מתאר את כל התהליך, מהטענה המקורית ועד פיתוחיה, ומראה בבירור מה משמעותה של ארעיות – שכלול איטי והדרגתי של הבנתנו המתבסס על צבירת נתונים בזכות המצאת כלים חדשים.

אין משמעות הדבר שתיאוריות הן תופעות זמניות שרק מחכות שידיחו אותן (למעשה, זה קורה רק לעתים נדירות), אלא שככל שמצטברות עוד ועוד ראיות אמפיריות, הן מכוונות אותנו להסבר מקיף יותר שמכיל בתוכו את התפיסות הקודמות. אף על פי שחקרי המקרה המעניינים של בּוֹל מגיעים רק עד המאה ה-19, הוא מוכיח שארעיות אין משמעותה שכל תיאוריה ניתנת להחלפה באחרת, ומסביר היטב כיצד ההבנה הנוכחית הטובה ביותר שלנו משתנה בהדרגה.
אף על פי כן, בּוֹל מצר על כך שהמפעל המדעי נתפס לעתים קרובות כמכונה גדולה ונטולת רגש, שבה מדענים אובייקטיביים מנסים להסיק מניסויים עובדות קרות בתהליך חקירה אימפרסונלי וחף מטעויות. בתפיסה זו אין מקום להתלהבות, לתדהמה ולפליאה שלמעשה מניעות מדענים רבים בעבודתם ומבצבצות כיום רק בתיאורים פופולריים של תגליות מדעיות. "תחילה שחררנו לחופשי את הסקרנות על חשבון הפליאה, ואז החזרנו את הפליאה כדי שתטפל ביחסי הציבור." ייתכן שזה מסביר את רגשותיו הסותרים של הציבור לגבי המדע העכשווי: משיכה לרומנטיקה שבתגלית ואי אמון בתוצאות מדעיות ארעיות.

מעבר לסקרנות ולפליאה, ישנם שני כוחות אי-רציונליים נוספים המניעים את המדע: מקריות ובורות. בספר Ignorance: How It Drives Science, טוען סטיוארט פיירסטיין שבורות היא הכוח המניע המרכזי של העיסוק המדעי. פיירסטיין, מרצה פופולרי לנוירוביולוגיה באוניברסיטת קולומביה, מודה כבר בפתיחה שהוא משתמש "במילה בורות, לפחות במידה מסוימת, בכוונה לייצר פרובוקציה" ומבהיר שמבחינתו היא מתארת "פערי ידע משותפים." הוא מתאר בבירור כיצד מדענים ממשיכים לגלות עובדות חדשות בזכות בורותם, וכיצד הם מתמודדים בהצלחה עם אי-ודאות מדי יום. בעזרת שפע של דוגמאות ממדעי המוח הוא מתאר את גבולות הידע האנושי הנוכחי, מהן אי-ודאויות ומדוע הן מתעוררות בייחוד במחקר של מערכות מורכבות כמו המוח, מערכת הריח, הראייה האנושית, שינויי אקלים ורעידות אדמה.

מושבות חיידקים קדומים תרמופילים צבעוניים בפארק ילוסטון. צילום: ווינג צ׳י פון

מושבות חיידקים קדומים תרמופילים צבעוניים בפארק ילוסטון. צילום: ווינג צ׳י פון

יש ערך רב ביכולתו של פיירסטיין לתאר כיצד המדע מתפתח בפרצים פתאומיים. דוגמה אחת לכך היא התרמופילים. מיקרואורגניזמים אלה, שבמקור לא היו אלא חריגה של הטבע, מסוגלים לשרוד בטמפרטורות גבוהות מאוד. ובכל זאת, האנזימים שמאפשרים להם לעשות זאת הובילו לפיתוח טכניקת ה- polymerase chain reaction (PCR)שמהווה נדבך יסודי ברוב הניסויים הביוטכנולוגיים של ימינו. הוא מפזר את המסתורין שאופף את פעילויותיהם היומיומיות של מדענים במגוון דיסציפלינות בעזרת חקרי מקרה המראים כיצד פריצות דרך בהבנה, צנועות וגדולות גם יחד, הן במהותן בלתי ניתנות לחיזוי. לדוגמה: גילוי קרינת הרקע הקוסמית – הרחש של המפץ הגדול – שהתרחש במקרה במהלך ניסויים ברדיו-טלסקופ. אבל המקריות אינה מקרית לגמרי; היא תלויה בסקרנות ובראש פתוח מכיוון שאנחנו "לא חכמים מספיק לחזות איך הדברים אמורים להיות" ופשוט צריכים לחקור.

שגיאות הן לא רק בלתי נמנעות, אלא שהן גם חלק מהותי מהקִדמה המדעית – למעשה, חלקן הובילו לפריצות הדרך האינטלקטואליות המרשימות ביותר

האסטרופיזיקאי מריו ליביו מציג תיאור מעט שונה של פעולת המדע בספרו החדש "שגיאות גאוניות". כמו פיירסטיין, גם ליביו מפריך את התפיסה שאומרת כי המדע הוא מפעל מתודי שמייצר אמיתות קבועות, ומראה עד כמה הוא תלוי, למעשה, בפניות לא נכונות ובהיתקלויות במבוי סתום. אבל בביטוי "שגיאות מדעיות", ליביו מתכוון לטעויות קונספטואליות רציניות שהיו עלולות לעכב את המדע. בעזרת חקרי מקרה מתוארים לעילא הוא מראה כיצד גם ענקי המדע – צ'רלס דרווין, לורד קלווין, לינוס פאולינג, פרד הויל ואלברט איינשטיין – ביצעו טעויות לוגיות חמורות. במיומנות רבה הוא מקלף את השכבות הרגשיות של המפעל המדעי ודן ברקע החברתי שלו כדי להראות כיצד חוקרים חשובים עלולים להיות שבויים של האינטואיציות שלהם ולסרב לקבל רעיונות חדשים עד שהם עומדים בפני ראיות אמפיריות מכריעות הסותרות את תפיסותיהם. גם גאונים, מסתבר, מתקשים להכיר בארעיות האינהרנטית של המדע.

אולם לאורך הספר כולו מדגיש ליביו שלא רק ששגיאות הן בלתי נמנעות,  הן חלק מהותי מהקִדמה המדעית – למעשה, חלקן הובילו לפריצות הדרך האינטלקטואליות המרשימות ביותר. קחו לדוגמה את אמונתו האיתנה של איינשטיין ביקום סטטי, תפיסה שהתבססה בחלקה על תחושות אסתטיות לחלוטין. ב-1917 הוא החיל את תורת היחסות הכללית שלו על היקום וטען שמודל מעוקם-מרחבית, סטטי והומוגני הוא הפתרון הרלוונטי למשוואות החולשות על היקום שלנו. אבל בהשערה שלו היה פגם מהותי: בהעדר כוחות אחרים, היקום של איינשטיין פשוט יקרוס תחת עוצמתה של הכבידה. כדי לשמר את האלגנטיות והיציבות שהיקום הסטטי מספק, הוא החליט להוסיף למשוואות המתמטיות שלו מונח זר שנקרא "הקבוע הקוסמולוגי."

כדי להוסיף למדע נופך אנושי יש לפזר את המסתורין האופף את עבודתם של מדענים ולהסביר כיצד הם עצמם מתמודדים עם אי-ודאות וארעיות, אם כי קשה להעביר במדויק את המידע הנדרש להבנת בעיות והליכים מדעיים

לאחר שהמשיך להתעקש במשך עשור, הכיר לבסוף איינשטיין ב-1931 בתקפותה של תורת היקום המתרחב, אך רק מכיוון שהאסטרונום אדווין האבל הציג נתונים מכריעים התומכים בה. האבל גילה שכל הגלקסיות הקרובות נסוגות מאיתנו במהירויות פרופורציונאליות למרחקן מאיתנו, וכך שלל בנחרצות את מודל היקום הסטטי. בעקבות כך הציג איינשטיין ב-1932, ביחד עם הפיזיקאי וילם דה סיטר, יקום מתרחב-לעד שלא היה בו עוד צורך לכלי המלאכותי "הקבוע הקוסמולוגי."

שלושת הספרים האלה מאפשרים לנו להביט מקרוב בפעולתו של המדע, ותוך כדי כך מפזרים את המסתורין האופף אותו. כל זה לטובה, מכיוון שהשקיפות הזו עשויה להפריך תפיסות מוטעות לגבי המדע ולהפחית את חוסר האמון בו.

בספרו המטריד, Denialism, הציג הסופר הניו יורקי מייקל ספקטר טענה משכנעת: הקצב המתגבר של השינוי שמייצרת הקדמה המדעית והטכנולוגית, ותחושת האי-יציבות הנובעת מכך, נוטעים פחד בציבור. הצורך להתמודד עם אמיתות מורכבות, לצד העובדה שהקדמה המדעית הביאה עמה גם סכנות – צ'רנוביל, אסון התלידומיד, מחלת הפרה המשוגעת – החריפו את חוסר האמון הרווח במדע. לכן, נטייתם של אנשים היא להתרחק מהמציאות המורכבת ולשאוף לחיים פשוטים יותר.

איך אפשר להתגבר על הנטייה הזו? הביולוג ג'ון ד' מילר מאוניברסיטת מישיגן קורא לסטנדרט חדש של "אוריינות מדעית אזרחית," ומתכוון בכך לרמה בסיסית של הבנה מדעית הדרושה להבנת סוגיות של מדיניות ציבורית הכרוכות במדע ובטכנולוגיה. הוא מציע להחליף את שינון המידע בלימוד מושגים מדעיים. מכיוון שהמודל הישן אינו מתאים לקצב הנוכחי של הקדמה המדעית והטכנולוגית, על הציבור ללמוד כיצד להסיק מסקנות על בסיס ראיות, שהרי זו הגישה שניצבת בלב המדע.

כדי להוסיף למדע נופך אנושי יש לפזר את המסתורין האופף את עבודתם של מדענים ולהסביר כיצד הם עצמם מתמודדים עם אי-ודאות וארעיות, אם כי לעולם לא קל להעביר במדויק את המידע הנדרש להבנת בעיות והליכים מדעיים. אף על פי כן, כדאי להציג בפני הציבור את כוחה ואת מגבלותיה של הסקרנות ואת האופן שבו ראיות משכנעות מדענים לקבל רעיונות חדשים, כפי שמראה ליביו. הדרך הטובה ביותר לגייס כבוד למדע אינה בהכרח להגן עליו כאילו היה מצודה, אלא להציג את ארעיותו המלהיבה – ובה בעת להזכיר שהוא הדבר הטוב ביותר שיש לנו.

פריאמוואדה נאטאראג'אן היא אסטרונומית ופיזיקאית מאוניברסיטת ייל.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי פרימוודה נטרג'ן, New York Review of Books .


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

9 תגובות על מה באמת עושים המדענים?

מדע זה טוב ומצוין מהרבה בחינות, ויש לו השפעה של ממש מבחינה טכנולוגית, חברתית, כלכלית וכו'. אבל באותה נשימה צריך להימנע מלחיות את החיים לפי הקריזות של המחקרים המדעיים, במיוחד אלו שצצים כל שני וחמישי בנושאי בריאות ואוכל.

03
אלפא

לא הבנתי, מהיכן הגיע הכותב לרעיון שהקבוע הקוסמולוגי אינו הכרחי?
בקורסים מתקדמים בפיסיקה משתמשים בקבוע, בעיקר בקורסים באנרגיות גבוהות.

מעבר לזאת, האצת התפשטות היקום גם היא נובעת מקיומו של קבוע קוסמולוגי חיובי קטן.
וכך גם ע"פ ויקיפדיה, "המדידות של קרינת הרקע הקוסמית שנעשו על ידי לוויין המחקר WMAP יחד עם מדידות של ניסויים נוספים תומכות בטענה לפיה האנרגיה האפלה נובעת מקיומו של קבוע קוסמולוגי."

    04
    גל

    אתה צודק כמובן, הכותב לא הגיע לפאנץ' ליין של סיפור הקבוע הקוסמולוגי - העובדה שלאחר שאיינשטיין חזר בו התגלתה מחדש נחיצותו של אותו קבוע ממש. ליביו מגיע לחלק הזה בספר המדובר.

08
זיו

הסמכות המדעית, ערעורה והבנתה היא נושא רחב ומלא עניין. המקרים הרבים בהם הועלתה ונבחנה מחדש מאז שנות ה-80 הינם רבים.
כמו האירוע באיטליה ישנם האירוע על הנשורת הגרעינית וסגר הכבשים משם שנחזה לשבועיים והחזיק כמעט 30 שנה (שבעקבותיו נכתבה עסודתו של בריאן ווין). כמו גם השינוי של תהליכי המחקר הקליני ששונו בעקבות האקטיביסטים האמריקאים בשנות ה80 (מקרה שתואר על ידי סטיב אפשטיין) כל אלה מעלים את הסמכות המדעית לא רק כ-האם הציבור מבין ומאמין למדע- אלא גם כמושג חברתי הנבנה על ידי גורמים שונים, עם אינטרסים שונים ומקבל קרדביליות גם בשל כך.
הכותבת מתעלמת מתאוריות מדעיות ועבודות שנחשבו בזמן למרכז המדע ומתארת אותו כהתקדמות מכלילה ולינארית. הרי המדע כולל בתוכו כל כך הרבה יותר מאינ שטיין וניוטון. הגבולות כל כך מטושטשים לפעמים.
להסתכלות מעט יותר מורכב על הקשרים הללו אפשר לקרוא במגזין חדש שחוקר את המתודה המדעית ועיסוקו הראשון הוא גבולות :
http://www.methodquarterly.com/2014/11/i-dont-have-esp/