מה בוער?

דווקא כשנדמה שהעולם נשרף, חשוב להבחין בין אש לאש, ולכוון את פעולותינו לטובת העתיד
X זמן קריאה משוער: 21 דקות

מהחוג הארקטי ועד לאמזונס, מקליפורניה ועד לאיים הקנאריים, מבורניאו ועד להודו, אנגולה ואוסטרליה – נדמה שישנן שריפות בכל מקום. העשן העולה מהן מסתיר ביום חלקי יבשת, והאור שהן מפיצות מאיר יבשות שלמות בלילה, כמו שביל חלב של כוכבים עשויים להבות. במקום למנות את מה שבוער, קל יותר לשאול: מה אינו בוער? במקומות שבהם לא רואים להבות, נראים אורות הערים ולהבות הגז, באמצעות טרנסובסטנציאציה של פחם ודלק לחשמל. לצופים רבים, כל אלה זה נראה כמו הכנה, להבות המבשרות את בוא האפוקליפסה. אפילו גרינלנד בוערת.

לא רק שריפות רעות, המחריבות שטחי טבע ומתפשטות לערים, מהוות בעיה. חמורה לא פחות היא היעלמות השריפות הטובות, אלה שדוכאו או אלה שכבר אינן ניצתות

אבל השריפות שאנו רואים הן רק חלק מן הפירוגרפיה המטרידה שלנו. במקביל, מתקיים עולם עצום לא פחות של שריפות שאבדו או זוככו: הנופים שצריכים היו להישרף, אבל אינם נשרפים. הספגת האטמוספרה בגזי חממה. האתרים שבהם להבות מסורתיות הוחלפו בבערת מנועים. הביוטה [ובעברית: יצורה] של כדור הארץ מתפרקת בשל היעדר שריפות מתונות, ממש כפי שהיא מתפרקת בגלל שריפות פרא. לא רק שריפות רעות, המחריבות שטחי טבע ומתפשטות לערים, מהוות בעיה. חמורה לא פחות היא היעלמות השריפות הטובות, אלה שדוכאו או אלה שכבר אינן ניצתות. ומעל לכל מרחפת התחממות כדור הארץ כתוצאה משריפת דלקי מאובנים, המאיצה את כל היבטי האש על פני האדמה.

מנוע, דלק

מכשיר משוכלל ונפוץ מאוד לשריפת דלק מאובנים. תצלום: טים מוסהולדר

התמונה הזו קודרת כל כך, שישנם משקיפים הטוענים כי העבר אינו רלוונטי. אנו מתקדמים במסלול לעבר עתיד שאינו-נרטיבי, שאין לו מקבילה. האסונות הצפויים לנו כל כך אדירים, שקשת הידע המחברת אותנו לעבר נשברה. אין תקדים למה שאנחנו עתידים לחוות, אין אמצעים שבהם נוכל להסיק מסקנות ביחס העתיד מן הידע האנושי המצטבר, משום שהעתיד שאינו דומה לדבר ממה שהיכרנו לפניו.

במקום שבו הייתה אש אחת על פני כדור הארץ, ואחריה שתיים, ישנן כעת שלוש. ויחד הן מעצבות עידן אש, השווה בעוצמתו לעידן הקרח

ועם זאת הנרטיב אפשרי. במקום שבו הייתה אש אחת על פני כדור הארץ, ואחריה שתיים, ישנן כעת שלוש. זה הנרטיב. ויחד הן מעצבות עידן אש, השווה בעוצמתו לעידן הקרח של הפליסטוקן. זו המקבילה. קראו לזה הפירוקן (Pyrocene), עידן האש.

העידן המכונה פליסטוקן החל לפני 2.58 מיליון שנה. בשונה מתקופות גיאולוגיות, הוא מאופיין על ידי האקלים. כדור הארץ התקרר, ואז האקלים שלו נע שוב ושוב בין קיפאון והפשרה, ב-40 או 50 מחזורים של קרח וקרחונים והתחממות. כ-90 אחוזים מ-900 אלף השנים האחרונות היו קפואות. התקופה הנוכחית שלנו, ההולוקן, היא אחת התקופות החמימות הללו שבין קיפאונות, ועל פי מרבית החישובים, עתידה להגיע – ואולי היא מאחרת – תקופה שבה כדור הארץ יחזור לקיפאון. עידן הקרח הקטן (שהחל בערך בין 1350-1550 והסתיים ב-1850) מאפשר לנו לדמיין איך יראה השינוי הזה. העולם הצטנן, החורפים התארכו, קרחונים ומצבורי קרח התפשטו, גידולים לא צמחו והרעב פשה. הפליסטוקן הוא גם עידן בני האדם. המין ״הומו״ הופיע קרוב לראשיתו, פלש בדילוגים מענף לענף אל תוך אוכלוסיית ההומיניניים, וכשאחרון הקרחונים הצטמק, נותר בשטח רק ההומו ספיאנס.

נוף חורפי עם מלכודת ציפורים, פיטר ברויגל הבן

"נוף חורפי עם מלכודת ציפורים" (שנות ה-20 של המאה ה-17), פיטר ברויגל הבן. תצלום: Google Art Institute, ויקיפדיה

להפצת המונח ״עידן הקרח״ (Eiszeit) אחראי המדען השוויצרי-אמריקני לואי אגאסי בשנת 1837. עידן הקרח הקטן הגיע עד לקרחוני האלפים, ואגאסי הבין כי הוא יוכל להסביר את מרבית התגליות של מדע הגיאולוגיה החדש באמצעות אקסטרפולציה אל מעבר לגבולות ההרים. שכבות קרח כיסו פעם את צפון אמריקה ואת צפון אירואסיה, גרינלנד ואנטרקטיקה. קרחונים גלשו במורד ההרים מהרי סיירה נבאדה של קליפורניה ועד רכס קרקוראם או הקילימנג׳רו שבקניה. והאוקיאנוסים שבאזור הארקטי ובאנטארקטיקה היו קפואים. מישורים רבים, שאליהם זרמו מי הפשרת קרחונים, נמלאו חול ואדמת לס. וכל מה שסביב הקרח חש בנוכחותו. הקרח המצטבר ינק מאוקיאנוסי העולם כל כך הרבה מים, עד שפני הים צנחו בארבע הזדמנויות במאה מטרים, וחשפו מדפים יבשתיים נרחבים, וכך התחברו סיביר ואלסקה, בריטניה וצרפת ואוסטרליה ואינדונזיה. בשל שינוי האקלים, התרחשה אחת מחמש ההכחדות הגדולות בהיסטוריה הגיאולוגית, כיוון שתקופות באות והולכות של קיפאון והפשרה צמצמו בתי גידול, בודדו מקומות מפלט אקולוגיים וכפו על מינים שונים לנדוד שוב ושוב. רק מינים בודדים, מקרב המגה-פאונה, שרדו. ומקרב ההומיניניים, שרד רק מין אחד.

בתקופה הבין-קרחונית בני האדם התפרשו על פני כדור הארץ בסערה, הקימו ערים על קרח באנטרקטיקה, הובילו כלי שיט אל תוך תהום מריאנה וחרגו מגבולות כדור הארץ

כיצד אפשר לאפיין את התקופה הבין-קרחונית, שבמהלכה בני האדם התפרשו על פני כדור הארץ בסערה, הקימו ערים על קרח באנטרקטיקה, הובילו כלי שיט אל תוך תהום מריאנה וחרגו מגבולות כדור הארץ? הגיאולוגים כינו זאת בתחילה ״התקופה הנוכחית״, ואז שינו את שמה להולוקן, וכעת מתחולל ויכוח האם לבחור דווקא בשם אנתרופוקן. מלבד העובדה שזהו העידן שלנו, ושבעיני עצמנו אנחנו מספיק מיוחדים ומגיע לנו עידן משלנו, אין ממש סיבה להפריד את התקופה הזו מן הפליסטוקן. המערך שהוביל להגעתו של עידן הקרח – מערך ההרים, הימות שבפנים היבשת, היבשות והאוקיאנוסים וההתחברות של רצועת היבשה הכוללת את פנמה, שחסמה את הזרמים שבין האוקיאנוס האטלנטי לאוקיאנוס השקט – לא השתנו. מעל לכל, מחזורי מילנקוביץ׳ – המתארים את התנודות, הנטיות בציר הסיבוב והשינויים במסלול של סיבוב כדור הארץ סביב השמש – והגורמים לשינויים בכמות אור השמש המגיע אליו, נותרו ללא שינוי. על פי המדדים שהביאו להגדרת הפליסטוקן, העידן הזה נמשך. רק יהירותה של האנושות מתעקשת להגדיר עידן עוקב. הקרח עתיד לחזור.

קרח

הקרח עוד יחזור, והוא הרסני לחיים. תצלום: ארין מק'קנה

או לא. משהו במקצבים כנראה התקלקל. והמשהו הזה הוא אנחנו. או במילים תכליתיות יותר, בין כל התנודות האקולוגיות והשינויים הביוטיים שבני האדם גרמו להם, ההומו ספיאנס כרתו ברית עם האש. יצרנו תנאים שעודדו שריפות נוספות, ויחד השפענו על כדור הארץ ברמה כזו, ששינינו לחלוטין את אוכלוסיית החי והצומח, התחלנו להמיס את מה שנותר מן הקרח, הפכנו את האטמוספרה לסיר לטיגון איטי ואת האוקיאנוס לבריכות של חומצה, ואנחנו מלבים את תהליך ההכחדה הגדולה השישי. אם כל זה נשמע מוכר, כאילו עברתם לצידה השני של המראה, הרי זה משום שהאש הפכה לגורם ותוצאה ממש כפי שהקרח היה לפניה. אנחנו עומדים בפתחו של עידן האש.

נסו לבצע ניסוי מחשבתי ולדמיין כיצד עידן האש עשוי להיראות בהשוואה לעידן הקרח. ההבדל הגדול הוא שאת הקרח קל לראות, ואילו האש היא תגובה החולפת במהירות

כל הניסיונות להשוות זאת לדברים אחרים נידונו לכישלון, וחלקם נשמעים מטופשים, אבל נסו לבצע ניסוי מחשבתי ולדמיין כיצד עידן האש עשוי להיראות בהשוואה לעידן הקרח. ההבדל הגדול הוא שאת הקרח קל לראות, ואילו האש היא תגובה החולפת במהירות. הקרח קיים בגושים עצומים. שכבת הקרח עשויה מישורים רחבים של מים קפואים, קרחונים הם נהרות קרח הנעים באיטיות ומישורים מוצפים הם רצועות של חול וסחף שנוצרים על ידי מי קרחונים מתמוססים ורוחות. לעומת זאת, הלהבה עולה וכבה. הראיות לקיומה ניכרות בעיקר בהשפעתה על הנוף החי. במקום שכבת קרח, קרחונים ואזורים הקופאים בסמוך לקרח, עידן האש בא לידי ביטוי בביוטה המושפעת מן האש, ביוטה הרעבה לאש, מרכזים שבהם האש היא מקור האנרגיה העיקרי, נופים שעוצבו על ידי בני אדם המצוידים בפירו-טכנולוגיות, וכמובן אטמוספרה מתחממת ואקלים בלתי יציב, שמכסה את כדור הארץ. לא יהיה בכדור הארץ דבר שלא יושפע מכך – ובוודאי לא המין שאחראי יותר מכל מין אחר לאש, אנחנו עצמנו.

בואו נעשיר את ההשוואה הזו בפרטים. לפליסטוקן היו כיפות מכוסות קרח, אגמים של מי גשמים, קרחונים, ומרחבים קפואים שנוצרו כתופעת לוואי של הקרח. מה תהיה המקבילה בעידן האש? מישורי העשב הגדולים, הסוואנות והערבות שהאש תכלה, יתכסו במהרה בעצים; היערות הצפוניים יכולו בלהבות, יתחדשו, וחוזר חלילה; אדמות הבוּר הדרום אפריקניות ומרחבי העשב של הים התיכון – הם המקבילות של שכבת הקרח היבשתית. יערות הרריים וחורשים שופעי עשב לא יחוו יותר שריפות שגרתיות, ולכן הם יהפכו לג׳ונגלים מעוצים, בדומה להיקוות אגמי הגשמים. ערים ואזורים ביוטיים כמו פסגות המכוסות עצים בצפיפות מזכירים את כיפות הקרח והקרחונים. וכדי לדמיין את נופי עידן האש, חשבו על סראדו, ביצות, יערות גשם, יערות הצומחים באקלים ממוזג, שכולם הופכים לאזורים של חקלאות שורדת אש, או מישורי היקוות המכוסים עשן או אפילו הפסקות חשמל.

סרנגטי, טנזניה, ערבה

שריפות ברחבי העולם יגרמו לערבה האפריקנית להפוך ליער גשם. תצלום: הו צ'ן

באמצעות שריפת הדלקים מימים ימימה, אנחנו מגדירים מחדש את האפשרויות הפתוחות בפני הדורות הבאים. אנחנו לוקחים פחמן מתוך נופי האבן – מפחם ודלק הקבורים בעבר הגיאולוגי – מעבירים אותו בנוף החי של ימינו ומשחררים אותו אל העתיד הגיאולוגי

ועכשיו חשבו על דרכים שבהן צלילי הכבאיות מחליפים את מקצבי מילנקוביץ׳. מחזורי מילנקוביץ׳ שימשו כנַגָד שהסדיר את המעברים אל הקרח וממנו. בערת החיסול של הביומסה שמקורה במאובנים מכיילת מחדש, באותו אופן, את אקלים כדור הארץ ומגדירה מחדש את האופן שבו אנשים במדינות המפותחות חיים בכדור הארץ. באמצעות שריפת הדלקים מימים ימימה, אנחנו מגדירים מחדש את האפשרויות הפתוחות בפני הדורות הבאים. אנחנו לוקחים פחמן מתוך נופי האבן – מפחם ודלק הקבורים בעבר הגיאולוגי – מעבירים אותו בנוף החי של ימינו ומשחררים אותו אל העתיד הגיאולוגי. חלקים זעירים בלבד בכדור הארץ אינם מושפעים מכך.

זה לא שכדור הארץ עתיד לעלות בלהבות – הוא לא, לא יותר מכפי שעידן הקרח הקפיא את הכוכב כולו. רוב ההשפעות יהיו עקיפות; חלק גדול ממה שהאש עושה הוא להאיץ תהליכים אחרים; מדובר בטכנולוגיה האינטראקטיבית האולטימטיבית. הברית שבין האנושות לאש היא שמעצבת מחדש את כדור הארץ, באותה יסודיות שהקרח עשה זאת קודם. הרגלי שריפת הדלקים שלנו מוחקים את השיירים האחרונים שעדיין נראים לעין מן הקרח של הפליסטוקן, מלבד שרידים כמו אלה באנטארקטיקה, ואפילו פותחים מאגרים טמונים כמו שכבת קרח העד העשירה בחומר אורגני. תוך כדי כך, גובה פני הים עולה, תנאי האקלים המאפשרים חיים הולכים ונעלמים, וגל של הכחדה מרעיד את פני האדמה. העידן שנבנה על יסודות של קרח, מפנה את מקומו לעידן שבבסיסו אש.

באמת? כרעיון, הפירוקן מעניק לנו נראטיב שימושי, אנלוגיה צלולה וצורה חדשה לדמיין את עולמנו המשתנה במהירות. הוא מספק את ההמשכיות ההיסטורית, אשר חוזי האנתרופוקן המעורער אקלימית חוזים שלא תהיה לנו בעתיד. הרגלי האש שלנו הם כלי הריתוך המחבר בין העבר לעתיד.

צינור פליטה, בעירה

בעירה רעה. תצלום: אוסקר סאטון.

התהליך שבו הפירוקן נוצר לא התחיל במנועים השורפים פחם. הוא החל כשאבותינו הקדמונים הבעירו שריפות כדי לפנות מישורי עשב, שיחים וחורשים, כדי למנוע מיערות מנקי-פחמן להשתלט על הקרקע. אט אט, המקל המבעיר אש הפך למנוף הארכימדי שבאמצעותו ניתן להזיז את כדור הארץ ממקומו. הוא התרומם בעזרת חקלאות, בעיקר במקומות שבהם יערות בוארו ומרחבי כבול הובערו, ובמקומות שבהם שדות אורז מוצפים ועדרי בעלי חיים הפריחו כמויות של גז מתאן. תפוצת החקלאות תאמה בקירוב את ההתייצבות של האקלים העולמי.

עידן הקרח הקטן נסוג כשהיערות בוראו שוב ודלקי מאובנים החלו להאיץ מאוד את הצטברות גזי החממה. עם המעבר לפחם, מנועי הפירוקן החלו בוערים בעוצמה מחודשת. אולם הפעם, לא היה מה שירסן את התהליך הזה

למרבה ההפתעה, התחלת עידן הקרח הקטן הגיעה לאחר התמותה ההמונית של עמים ילידיים ביבשת אמריקה, המגיפות שרוקנו את מרבית אירואסיה, אשר אפשרו ליערות להתפרש בפראות, ולהניע חלקית מחדש את המחזוריות ההיסטורית, שבה לאחר קיפאון עולמי מגיעה ההפשרה. עידן הקרח הקטן נסוג כשהיערות בוראו שוב ודלקי מאובנים החלו להאיץ מאוד את הצטברות גזי החממה. עם המעבר לפחם, מנועי הפירוקן החלו בוערים בעוצמה מחודשת. אולם הפעם, לא היה מה שירסן את התהליך הזה.

עידן הקרח ציית לכוחות גיאו-פיזיים גדולים. כשהקרח נסוג, האורגניזמים הלכו והתפשטו, אגרו פחמן והגיבו לתנודות ולשינויים באור השמש, וכך תרמו לבואו של סבב הקרח הבא. בני האדם, שוחרי האש, כנראה קטעו את התהליך הזה, ושמרו את הטמפרטורה הגלובלית גבוהה יותר מכפי שהיה צפוי על פי המחזוריות ההיסטורית. ובכל זאת, לבערה שמקורה בבני אדם יש גבולות. כששורפים יותר מדי, מהר מדי, הנוף החי אינו מסוגל להשתקם, והשריפות גואות.

ברגע שבני האדם החלו שורפים את הנוף – באמצעות דלקי מאובנים – הם עשו זאת ללא גבול. היה להם דלק בשפע, וניתן היה להבעיר אותו בלי להתחשב במגבלות אקולוגיות נושנות כמו עונות השנה ואור השמש, תקופות יבשות וגשומות, רוחות ותוואי קרקע או אופי הבערה של עשבים ויערות. החיפוש הנושן אחר האש היה חיפוש אחר חומרי בערה חדשים. היום המשבר מתבטא בשאלה מה לעשות בכול השפע. המקורות עלו על גדותיהם. אין דבר שיעצור את הבעיה מלבד הרצון האנושי. אבל בעוד שחיווטנו מחדש את מערכת האנרגיה של כדור הארץ, לא כתבנו מחדש את חוברת ההוראות. ולכן האש מציתה אש נוספת.

עץ, בעירה, שריפה, טבע

אש בטבע, כמו תמיד. תצלום: בנג'מין

כל אש מפרקת את מה שהפוטוסינתזה מרכיבה. אבל לא כל סוגי האש מתנהגים באורח זהה. שלושה סוגים של אש מתקיימות כרגע, והם מקיימים ביניהם אינטראקציות במין דינמיקה תלת גופית. האש הראשונה היא זו של הטבע. היא התקיימה מאז שהצמחים החלו כובשים את היבשות. היא מתפרצת בגושים של חלל וזמן. היא תלויה בברקים אקראיים שמציתים את הדלקים המתאימים. האש השנייה היא אש האנושות. היא מה שבני האדם עשו כאשר עברו מבישול מזון לבישול הנוף, ובגלל שהיא ניזונה מאותם צמחים, שיחים ויערות כמו האש הראשונית, שתיהן מתחרות על מקורות דלק: מה ששורפת האחת, השנייה אינה יכולה לשרוף, ואף אחת מהן אינה יכולה לפרוץ את הגבולות האקולוגיים שנקבעו על ידי המטריקס הביוטי. האש השנייה יכולה להרחיב את גבולות וזמני הבערה שלה – היא יכולה לעורר מחדש מקטעים ופעימות של אש בנוף החי. האש השלישית מתעלה על השתיים הראשונות. היא שורפת מאובנים אורגניים, דלק הנמצא מחוץ לקופסה הביוטית של העולם החי. היא משגשגת במקומות שבהם האחרות אינן יכולות לבעור, במקומות שבהם הן מסוגלות להבעיר רק מאגרים מיוחדים או התפרצויות פרא של ממש. אחרי תקופה של שינוי, האש השלישית החלה מוחקת את האחרות ומותירה בעקבותיה חורבן אקולוגי. בגלל שהיא אינה שורפת נופים חיים, חומרי הבערה שלה צומחים ונערמים כדי ליצור את התנאים לשריפות מזיקות נוספות. בגלל שהיא אינה בתוך הקופסה הביוטית, העשן שלה עלול להכריע מתחמים מקומיים, ופליטות הגזים שלה עלולות לחנוק את האטמוספרה הגלובלית.

האש השלישית אינה משחקת יפה עם האחרות. בכל מקום שבו היא פוגשת באש השנייה, היא משתלטת על להבותיה או מחניקה אותן. הדבר נכון בעיקר בסביבה בנויה. תאורת חשמל מחליפות את הנרות; משאבות חום, תנורי גז ותנורי נפט מחליפים את האח הפתוחה; תנורי חשמל או גז תופסים את מקום התנורים שהובערו בעץ. הלהבה הגלויה נעלמת, מלבד בהזדמנויות טקסיות מיוחדות כמו נרות יום הולדת או ארוחות לאור נרות. אותו דבר קורה גם בבתי חרושת ובמשרדים.

האש השלישית דחקה את רגלי האש השנייה גם בחקלאות. טרקטורים המונעים בדיזל דוחקים הצידה את השוורים והחמורים, שהוזנו בגרעינים אשר גדלו על אדמות שהתחדשו בשריפות

האש השלישית דחקה את רגלי האש השנייה גם בחקלאות. טרקטורים המונעים בדיזל דוחקים הצידה את השוורים והחמורים, שהוזנו בגרעינים אשר גדלו על אדמות שהתחדשו בשריפות; קוטלי עשבים וקוטלי חרקים ודשנים מלאכותיים מחליפים את השפעותיה המטהרות והמדשנות של האש. בניגוד לחשיבה האירופית הרווחת, שריפה של קרקע חקלאית אינה מנהג שמקורו באמונות תפלות והמוחמר על ידי שריפה של שדות בעת שאלה אינם מניבים גידולים; המטרה היא לתת לקרקע טלטלה אקולוגית שמקורה באש. האש זקוקה לדלק, ולכן, במערכת חקלאית, צריך לגדל אותו, וזו מטרתה של השבתת הקרקע לעונה או יותר. כעת ממלאים את התפקיד מאובנים. הם מספקים עודף צבור, שאנו יכולים לשרוף כדי להעשיר את השדות באופן עקיף ולהימנע מלהשבית זמנית חלקים מן הנוף החקלאי.

תירס, עלי תירס, קלח תירס

ולפני המחזור הבא, שריפה טובה. תצלום: כריסטוף מרטנס

תבנית המוזאיקה הנוצרת על ידי שימוש בשיטת מחזור זרעים הבטיחה את קיומו של מגוון חי וצומח במרבית הנופים הכפריים. שדות שנחו מגידולים, גדרות חיות ואזורי חורש – הביאו לכך שבאדמות החקלאיות התקיים קלידוסקופ של בתי גידול. על ידי הפסקת המנהג הזה, האש השלישית תבעה שאנשים ימציאו מקום חלופי עבור המגוון הטבעי, בדמות שמורות טבע. בתחילה, פירוש הדבר היה סילוק הלהבות הגלויות גם מתחומי שמורות הטבע. אבל דיכוי האש, ואפילו ניסיון לסלק אותה ממקומות שהורגלו בה, עלול לפגוע קשות במערכת האקולוגית. בסופו של דבר האש תחזור. השאלה היא האם זה יקרה בכוונה, באמצעות בערות מבוקרות, או באמצעות שריפות פרא. האש, בכל מקרה, תגיע.

גם בלי השינוי באקלים, האש השלישית טרפה את הפירו-גיאוגרפיה של כדור הארץ. היא יצרה מחסור חמור באש בנופים החיים ועודף הרסני של בערה ממקורות מאובנים

באופן פרדוקסלי, העידן שלנו הפך לעידן הגדול של האש הראשונה ושל האש השנייה שהפכה לפראית. המפסידה היא האש השנייה המסורתית, המקור העיקרי שבאמצעותו בני האדם יצרו לעצמם בית גידול מתפקד במשך עשרות אלפי שנים. שריפות פרא, שריפות יזומות – אלה שולטות בעולם המפותח. העולם המתפתח עובר במהירות האפשרית לשימוש באש השלישית. גם בלי השינוי באקלים, האש השלישית טרפה את הפירו-גיאוגרפיה של כדור הארץ. היא יצרה מחסור חמור באש בנופים החיים ועודף הרסני של בערה ממקורות מאובנים.

שלושת סוגי האש שאנו רואים כיום – זו של הטבע, השריפות שאנשים מבעירים בנופים חיים, והדליקות השורפות נופי מאובנים – מתחרות ומשתפות פעולה באופנים מוזרים. דוב הקוטב על פיסת הקרחון הצף המתכווצת הפך לדימוי איקוני של השינוי באקלים שחוללה שריפת דלקי המאובנים. אבל הדובים מבלים חלק גדול מחייהם על האדמה, כשהם פורשים למאורות שלהם או מביאים לעולם צאצאים. בחופים המערביים של מפרץ האדסון, שריפות פרא מפשירות את שכבת קרח העד שמכסה את המאורות, וגורמות להן לקרוס. על היבשה או בים, הדובים לכודים בין שלושת סוגי האש.

אז זה המצב. השריפה שהבעירה בשנת 2016 את פורט מקמרי אשר באלברטה [קנדה] פרצה מתוך היערות והיכתה בעיר, שבעצמה ניזונה מדלקי מאובנים ובעצם הוקמה כדי לכרות חולות זפת. בתמונות שנפוצו נראו פליטים בורחים במכוניות, ומכוניות הנמסות אל תוך הכבישים. השריפות שהבעירו את גטלינבורג שבטנסי (בשנת 2016) ואלה ששרפו עד עפר כמעט את כל פרדייז שבקליפורניה (בשנת 2018) החלו בחוטי חשמל. וכך גם מריבות שריפות הבוּש, שחרכו באכזריות את מדינת ויקטוריה שבאוסטרליה ב״שבת השחורה״ (בשנת 2009). מבין 173 בני האדם שנהרגו, 162 מתו משריפות שמקורן בחוטי חשמל המפלחים את הנוף ומקורם בתחנת הכוח הייזלווד, שפעלה בשריפה של פחם חום, שהפך אותה – עד הפסקת פעילותה – למקור הגדול ביותר של גזי חממה באוסטרליה. בסופו של דבר, המכרה הפתוח עצמו עלה באש.

שריפה, חשמל, מתג

מעשה ידי אדם לרעה וללא תועלת. תצלום: דני מולר.

לא רק שהעיר והטבע נפגשים כמו חומר ואנטי חומר – העניין הוא שמקור הבערה מגיע לעתים קרובות כשקווי החשמל חוצים את שני העולמות, וכשהנוף יכול לבעור בפראות החורגת מטבעו משום שהאש מהסוג השלישי שינתה את האופן שבו בני אדם מתייחסים לטבע. לא רק שהאש השלישית ערערה את האקלים, היא גם מעצבת באורח בסיסי את האופן שבו אנחנו חיים על האדמה – את האופן שבו אנו מתניידים או מגדלים מזון, את סוגי הבתים שאנחנו מעדיפים, את הפיכת הטבע לחקלאי או פראי, את מקורות האנרגיה שלנו ואופן השימוש בהם. המכוניות הנמסות הללו בכבישים של פורט מק ופרדייז הן כפילי-האש של הדובים במזבלות הבוערות בצ׳רצ׳יל. הדובים אינם לבד.

אחרי הכול, כמין, המונופול על האש שייך לנו. השריפות שלנו מסמנות בבהירות את תרומתנו לאקולוגיה. האש אינה הכול, אבל אין כמעט דבר שבו נוגעת האנושות, שאינו מושפע מן האש

במחשבה המערבית ישנה נטייה לזהות גורם מרכזי או תאוריה אחת כהסבר לכל מה שמצית את דמיוננו. זו נטייה כל כך נפוצה, שנדמה כי היא נובעת מתוך הדי אן איי התרבותי שלנו, אולי מחילון התיאולוגיה היהודית-נוצרית. אנחנו אוהבים לחטט ולנבור ולחקור עד שאנחנו מזהים מניע בודד מובהק שקושר את הכול, ושאין כל סיבה מלבדו. אבל בעוד השריפות לכאורה מופיעות בכל מקום כגורמות לעתידנו הרעוע, כתוצאה של הרגלי העבר שלנו, זרז של מצבנו הנוכחי, הן לא הכול, וגם אי אפשר להאשים אותן בכול. אבל כשאנו מעניקים להן תפקיד מארגן בהיסטוריה, אנחנו יכולים לזהות דפוס חוזר ברבים ממעשי האנושות. אחרי הכול, כמין, המונופול על האש שייך לנו. השריפות שלנו מסמנות בבהירות את תרומתנו לאקולוגיה. האש אינה הכול, אבל אין כמעט דבר שבו נוגעת האנושות, שאינו מושפע מן האש.

מה נותן לנו המושג פירוקן? אנחנו יכולים לעקוב אחרי תולדות האש שמגיעות עד לצמחים העתיקים ביותר על פני האדמה. יש לנו נרטיב שנמתח לאחור עד למקורות המין שלנו. אנחנו יכולים לראות כיצד הפכה הבחירה שלנו בדלקי מאובנים לברירת מחדל – שהרי מנועי הקיטור הראשונים שרפו עץ. אנחנו יכולים להתרחק מן הדיון שנתקע בשינוי באקלים, משום שההיסטוריה של האקלים הופכת כעת לתת-נושא בתולדות האש. אנחנו יכולים להבין טוב יותר כיצד שלושת סוגי האש מתייחסים אלה לאלה, ואיפה אנחנו יכולים להתערב כדי למנוע ביעילות שריפות רעות ולקדם שריפות טובות. אנחנו מקבלים תמונה מנטלית ברורה של עולמנו, והסיבות לכך שהוא נראה כפי שהוא נראה. אנחנו יכולים אפילו להעריך את הפרדוקסים שהביא לחיינו הכוח שלנו לשלוט באש.

קטר, קיטור, רכבת

קודם שרפו עץ, עד מהרה שרפו דלק מאובנים: קטר קיטור באנגליה. תצלום: ריצ'רד הורן

בהשוואה לאש, הקרח נורא הרבה יותר. הוא מחסל את כל מה שהוא נערם על גבו; הוא ממית ומגרש חיים. לעומתו, האש היא יציר של העולם החי: החיים נתנו לה חמצן, ודלק, וביחד עם בני האדם, גם את היכולת להידלק. היא אינה יכולה להתקיים ללא חיים. אנחנו יכולים לתמרן את האש, ישירות או בעקיפין. אנחנו לא יכולים לעשות זאת לקרח. אנחנו שורדים את הקרח רק כשאנו נוטשים אותו. אנחנו שורדים את האש באמצעות החיים איתה. לעתים נדמה שהיא האויבת הנוראה ביותר שלנו, אבל היא גם חברתנו הטובה ביותר. אנחנו לא מסוגלים לשגשג בלעדיה.

ללא התערבותנו, כדור הארץ כנראה יסתחרר לו אט אט אל תוך עידן קרח נוסף. יתכן שלגמרי בלי כוונה, רק הרגלי האש שלנו – אף שהם כרוכים בקשר הלא מוצלח הקושר אותנו לשריפת דלקי מאובנים – הם שמונעים את חזרתו של חורף עד

ללא התערבותנו, כדור הארץ כנראה יסתחרר לו אט אט אל תוך עידן קרח נוסף. יתכן שלגמרי בלי כוונה, רק הרגלי האש שלנו – אף שהם כרוכים בקשר הלא מוצלח הקושר אותנו לשריפת דלקי מאובנים – הם שמונעים את חזרתו של חורף עד. האפשרות הזו חלפה. אנחנו צריכים לחסל במהירות האפשרית את שריפת דלקי המאובנים הזללנית שלנו, ולנקות כמה שיותר מן הבעיות שיצרנו. עידן אש של ממש לא יהיה נעים במיוחד. אם אנחנו רוצים לשרוד אותו, נצטרך לדון מחדש בתנאי ההסכם הפאוסטיאני שלנו עם האש, שהעניק לנו ראש גדול ובטן קטנה ואז הציב אותנו בראש שרשרת המזון.

אבל התפקיד שלנו כמין המוביל על פני כדור הארץ בכל הקשור לאש אינו מסתיים בזה. היו לנו משברי אש עוד לפני שהאקלים סטה בבהירות מהגבולות שהכרנו בעבר. בשנות השישים והשבעים [של המאה ה-20], ארצות הברית, למשל, עברה מהפכה בכל הקשור למדיניות הנוגעת לאש, כדי לחזור ולהשתמש באש לטובה, ולא רק למנוע שריפות רעות. נדרשנו לחשוב מחדש על האיזון שבין האש הראשונה לאש השנייה, והדבר הוביל להרבה יותר דליקות בנוף החי. יתכן כי נידרש להרבה יותר שריפות מכפי שיש לנו כעת. יתכן שניאלץ להניח לאש של הטבע לבעור. אולי נצטרך להבעיר שריפות רבות כדי לכוונן אזורי טבע כך שיתאימו לבתי גידול רבים יותר. נשתמש בשריפות טובות כדי לאזן את השריפות הגרועות שבוודאי עוד יגיעו. פירוש הדבר הוא שריפות בכל מקום. אינסוף שריפות. שריפה בלתי פוסקת.

קנגורו, אוסטרליה, שריפה, יער

יש חיים אחרי שריפה נכונה, טבעית. תצלום: ג'ו-אן מקרתור.

בעתיד, ניאלץ ללבות מחדש את האש השלישית. היא חייבת להישאר באדמה למשך מספר דורות כמאובנים שלא נעשה בהם שימוש

האש השלישית מפריעה ליחסי הגומלין בין האש הטבעי ובין זו האנתרופוגנית. ישירות – משום שהיא מתחרה עם האש השנייה, ובעקיפין – על ידי כך שהיא משנה את האקלים. אפילו אם שריפת דלקי מאובנים היא מורשת שתיעלם בין לילה, עדיין יהיו לנו מחויבויות עמוקות לשלוט נכונה באש בנופים חיים. השלכות האטמוספרה המזוהמת שלנו יורגשו כאן עוד עשרות ואולי מאות שנים, עד עומק העתיד. אבל בעודנו חונקים את האש השלישית, אנו חייבים לעודד את להבותיה של האש השנייה. האש השלישית מוסיפה לעומס הפחמן של כדור הארץ. האש הראשונה והשנייה ממחזרות את מה שקיים.

ועדיין, בעיית האש התלת גופית תמשיך להתקיים. אלא אם מחזורי מילנקוביץ׳ יתעמעמו והאוקיאנוסים והיבשות יתארגנו מחדש במהירות, הקור ימשיך לחנות מחוץ לשער, מחכה לסדק שדרכו יוכל להסתנן פנימה ולהביא עמו עידן קרח נוסף. בשלב כלשהו בעתיד, ניאלץ ללבות מחדש את האש השלישית. היא חייבת להישאר באדמה למשך מספר דורות כמאובנים שלא נעשה בהם שימוש. ואז נראה אם כוחות האש שלנו יהרסו אותנו או יצילו אותנו.

ההיסטוריה שלנו הייתה סיפור על האופן שבו אנחנו והאש התפתחנו זה לצד זה. כזה יהיה גם העתיד שלנו.

סטיבן ג׳יי פיין (Pyne) הוא פרופסור אמריטוס בבית הספר למדעי החיים באוניברסיטה של אריזונה. ספרו האחרון  Fire: A Brief History ראה אור בשנת 2019.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: להבת בתנור גז. תצלום: ניקיל וירה ארדאדה, unsplash.com

Photo by Nikhil Veera Aradada on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סטיבן ג'יי פיין, AEON.


תגובות פייסבוק