מה חושבות עלינו הציפורים?

המדע מציע לנו תובנות חדשות ביחס לתודעתם של בעלי החיים. מסע מופלא אל שותפינו לטבע ולעולם, שמוביל אותנו גם אל עצמנו ולהבנה של חוויית החיים שלנו
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

בתוך ההמולה האנושית בניו דלהי, בקצה השוק הימי-ביניימי, ניצב מבנה אדום המתנשא לגובה של שלוש קומות מעל מבוך הדוכנים המוארים באורות ניאון והסמטאות הצרות –  על גגו מוצבים כלובים, ומן הקומה העליונה מאיר השלט: בית חולים לציפורים.

ביום חם, באביב שעבר, חלצתי את נעליי בכניסה לבית החולים ועליתי אל הלובי שבקומה השנייה, שם קידם  פקיד, בשנות העשרים המאוחרות לחייו, את פני החולים. אישה מבוגרת הניחה מולו קופסת נעליים והסירה את המכסה, כשהיא מגלה בתוכה תוכי לבן מדמם, קורבן של תקיפת חתול. האיש שלפניי בתור החזיק, בכלוב קטן, יונה שהתנגשה בזגוגית של רב קומות באזור המסחרי של העיר. ילדה, לכל היותר בת שבע, נעמדה מאחוריי, כשהיא אוחזת בידיה החשופות תרנגולת לבנה שצווארה שמוט.

המחלקה הראשית בבית החולים היא חדר שאורכו כשניים עשר מטרים, מלא כולו בכלובים ובתקרתו מאווררים, שלהביהם מכוסים כדי למנוע תאונה במקרה של מפגש עם כנף מנפנפת. חציתי את החדר וערכתי סקירה מהירה. רבים מן הכלובים נראו במבט ראשון ריקים, אבל כשרכנתי קרוב יותר, גיליתי ציפור, בדרך כלל יונה, מכונסת בעצמה בעגמומיות.

יונה, ניו דלהי, הודו

יונה באתר קדוש בניו דלהי. תצלום: נדיר האשמי

צעיר הווטרינרים בבית החולים, דיראז' קומר סינג (Dheeraj Kumar Singh) ערך את סבב הבדיקות שלו בג'ינס, כשפניו מכוסות במסכת מנתחים. הוותיק שברופאי החיות עבד כאן יותר מרבע מאה במשמרות לילה, ובילה עשרות אלפי שעות בהסרת גידולים מציפורים, הקלה על מכאוביהן באמצעות תרופות ומתן אנטיביוטיקה. סינג, לעומתו, הוא טירון, אבל קשה לנחש זאת כשמביטים בו בודק יונה, הופך אותה בידיו, במהירות ובעדינות, כמו שאחרים מחזיקים טלפון נייד. בעודנו מדברים, הוא מאותת לעוזר שלו וזה מגיש לו תחבושת שאותה הוא כורך פעמיים סביב כנף היונה, ואז מקבע אותה בענייניות.

במאה ה-13, הג'ייניסטים המירו את דתו של מלך הינדי ושכנעו אותו להחיל, לראשונה בתת היבשת, חוקים המגנים על רווחת בעלי חיים

בית החולים לציפורים הוא אחד ממספר מוסדות כאלה שנבנו על ידי מאמיני הג'ייניזם, דת עתיקה שהציווי העליון שלה אוסר על כל הפעלת אלימות, לא רק כנגד בני אדם אלא גם כנגד חיות. סדרה של ציורים במבואת בית החולים מציגה מצבים קיצוניים שבהם מאמינים דבקים באמונתם זו. בציורים, מלך ימי-ביניימי בגלימה כחולה מביט מבעד לחלון ארמונו ביונה מתקרבת, שכנפה שותתת דם אחרי שנץ, שעדיין רודף אחריה, נעץ בה את טפריו. המלך מושך את הציפור הקטנה יותר אל תוך הארמון ובכך מרגיז את הנץ התובע ממנו פיצוי על ארוחתו שנגזלה, ולכן המלך כורת את זרועו ורגלו ומאכיל בהן את הנץ.

הגעתי לבית החולים לציפורים, ולהודו, כדי לראות מקרוב כיצד מיושם המוסר של הג'ייניזם בעולם. מאמיני הדת מהווים פחות מאחוז אחד מאוכלוסיית הודו. במהלך אלף שנים שבהן מתחו ביקורת על הרוב ההינדי, היו מקרים שבהם הג'ייניסטים זכו להשמיע את קולם באוזניהם של בעלי השררה. במאה ה-13, הם המירו את דתו של מלך הינדי ושכנעו אותו להחיל, לראשונה בתת היבשת, חוקים המגינים על רווחת בעלי חיים. ישנן עדויות להשפעה ג'ייניסטית על הבודהא עצמו. וכשגנדי פיתח את הרעיונות הקיצוניים ביותר שלו בנוגע לאי-אלימות, חבר ג'ייני שימש לו השראה פילוסופית.

ג'אינים, ורנאסי, סגפן, סדהו

ג'ייני, עולה רגל סגפן. תצלום: אדם כהן

במדינת גוג'ראט, שם גדל גנדי, ראיתי נזירים ג'ייניסטים מהלכים יחפים בשעות הבוקר הצוננות, כדי להימנע מנסיעה במכונית, פעילות שנחשבת בעיניהם אלימה ביותר, בגלל הנזק שהיא גורמת ליצורים חיים, החל בחרקים וכלה בבעלי חיים גדולים יותר. הנזירים מסרבים לאכול שורשי ירקות, מחשש שעקירתם מהקרקע תערער את האיזון העדין במערכת האקולוגית התת קרקעית. הגלימות הלבנות שלהם עשויות מכותנה, ולא ממשי, שהכנתו תובעת הרג של תולעי משי. בעונת המונסון, הם מוותרים על טיוליהם כדי להימנע מלדשדש בשלוליות הרוחשות חיידקים, שעל קיומם דיברה הדת שלהם הרבה לפני שהופיעו תחת המיקרוסקופים במערב.

הג'ייניסטים מתנהלים בעולם בעדינות כזו, משום שהם מאמינים שבעלי חיים הם יצורים בעלי מודעות החווים רמות שונות של רגש, הדומות לתשוקה, פחד, כאב, צער ושמחה אנושיים

הג'ייניסטים מתנהלים בעולם בעדינות כזו, משום שהם מאמינים שבעלי חיים הם יצורים בעלי מודעות החווים רמות שונות של רגש, הדומות לתשוקה, פחד, כאב, צער ושמחה אנושיים. הרעיון הזה לפיו בעלי החיים הם בעלי מודעות אינו אהוד במערב, אבל זוכה לאחרונה לתמיכתם של מדענים החוקרים את הכרת בעלי החיים. ולא רק במקרים הברורים –  פרימאטים, כלבים, פילים, לווייתנים ואחרים. מדענים מגלים עתה הוכחות לקיומם של חיים פנימיים ביצורים הנראים לנו חייזריים לגמרי, שהתפתחו בענפים רחוקים מאוד מאיתנו בעץ החיים. בשנים האחרונות, התרגלנו לעלעל בכתב עת דומה לזה, ולקרוא על תמנון המשתמש בזרועותיו כדי לפתוח מכסה של צנצנת כדי להתיז מים מן האקווריום על פניו של חוקר. בעיני מדענים רבים, התעלומה אינה עוד אילו בעלי חיים הם בעלי מודעות, אלא אילו מהם נעדרים אותה.

אין בעולמנו היבט יותר מסתורי מן המודעוּת, המצב שממלא את רגעי הערות שלנו ברגישות וחיוּת, ונותן לנו שייכות לגוף המתקיים בעולם רחב יותר של צבע, צליל ומגע, המחלחלים אלינו מבעד למחשבות ונטענים ברגש.

אפילו בעידן חילוני, התודעה אינה מאבדת מאיכותה המיסטית. היא מתוארת לעתים כגבול האחרון של המדע, כאילו מדובר בסוג של קסם לא חומרי הנמצא מעבר ליכולת ההבנה של המדע. דייוויד צ'למרס (Chalmers), מן הפילוסופים המוערכים העוסקים בתחום, אמר לי פעם שתודעה יכולה להיות תכונה מהותית של היקום, ממש כמו חלל-זמן או אנרגיה. הוא אמר שהיא עשויה להיות קשורה למנגנונים העדינים והלא לגמרי ברורים של העולם הקוונטי, או למשהו שאינו פיזיקלי.

התיאורים המטפיזיים הללו משמשים אותנו משום שמדענים עדיין לא הצליחו לספק הסבר מניח את הדעת למודעות. אנחנו יודעים שמערכות החישה של בגוף משדרות למוחנו מידע על אודות העולם שבחוץ, ושם הוא מועבד ברציפות, באמצעות שכבות מתוחכמות יותר ויותר של קישורים עצביים. אבל אנחנו לא יודעים כיצד האותות האלה משתלבים לכדי תמונת עולם רציפה ובלתי מקוטעת, רצף של רגעים שנחווים באינספור אתרים שאליהם מופנית תשומת הלב –  "עדויות", כפי שקוראים לכך הפילוסופים ההינדים.

סנאי, הודו

על מה הוא חושב? סנאי בהודו. תצלום: ויווק דושי.

אפילו אחרי שדרווין הצביע על קרבתנו המשפחתית לחיות, מדענים רבים סברו כי התפתחות המודעות היא אירוע שהתרחש אך לאחרונה. הם חשבו שהמוח הראשון התעורר למודעות אחרי שנפרדנו מן השימפנזים וקופי הבונובו

במערב, התודעה נתפשה מזה זמן כמתנה אלוהית, שהוענקה לבני האדם בלבד. פילוסופים מערביים נטו לראות בעלי חיים שאינם אנושיים כאוטומטים חסרי תחושה. אפילו אחרי שדרווין הצביע על קרבתנו המשפחתית לחיות, מדענים רבים סברו כי התפתחות המודעות היא אירוע שהתרחש אך לאחרונה. הם חשבו שהמוח הראשון התעורר למודעות אחרי שנפרדנו מן השימפנזים וקופי הבונובו. בספרו משנת 1976 The Origin of Consciousness in the Breakdown of the Bicameral Mind, ג'וליאן ג'יינס (Jaynes) טען כי הדבר אירע בשלב מאוחר עוד יותר. הוא אמר כי התפתחות השפה הובילה אותו, כמו וירגיליוס, המדריך רב ההבנה של דנטה, למצב של מודעות עמוקה שאפשרה לנו ליצור עולמות המורכבים מחוויותינו.

התפישה הזו, לפיה מודעות היא יכולת שנוצרה בנו רק לאחרונה, החלה להשתנות בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה, כשמדענים רבים החלו לחקור בשיטתיות את התנהגותם ואת מצבי המוח של יצורים שונים על פני כדור הארץ. כעת מתפרסמים מדי שנה מאמרים חדשים, שמצטרפים יחדיו לטענה כי לרבים מאוד מבעלי החיים ישנה מודעות.

נראה כי לפני יותר מחצי מיליארד שנים, בעיצומו של מרוץ חימוש שהתרחש בין טורפים ונטרפים על קרקעית הים, צמחה החיה המודעת הראשונה בכדור הארץ. הרגע שבו הדבר התרחש היה אירוע קוסמי, שפתח אפשרויות שהטבע לא הכיר קודם לכן.

כעת נראה כי לצד עולמם של בני האדם, מתקיים יקום שלם השוקק חוויות בעלי חיים. מגיעה למדענים תודה על שהאירו, גם אם באורח חלקי, את הפן הזה של המציאות שלנו. אבל הם אינם יכולים לומר לנו איך להתנהג כראוי אל מיליוני היצורים המודעים שעימם אנחנו חולקים את פני האדמה. זוהי שאלה פילוסופית, וכמו מרבית השאלות הפילוסופיות, היא עתידה להמשיך ולהטריד אותנו לאורך זמן.

מלבד הפיתגוראים וקומץ הוגים אחרים, הפילוסופים המערביים לא פיתחו מסורת על מחשבה על אודות המודעות של בעלי החיים. לעומתם, הוגים במזרח לא היו מסוגלים שלא להיטרד מהשלכותיה –  בעיקר הג'ייניסטים, שבמהלך כשלושת אלפים השנה האחרונות, התייחסו למודעותם של בעלי חיים כאל שאלה מוסרית חשובה.

בהיותם, כנראה, התרבות האנושית הראשונה שהואילה לגלות חמלה כלפי בעלי חיים, הג'ייניסטים היו החלוצים שהרחיבו מאוד את טווח החשיבה המוסרית של בני האדם

רבות מן האמונות הג'ייניסטיות המקובלות אינן עומדות במבחן הביקורת המדעית. אמונה אינה תמיד דרך מועדפת לגילויה של אמת, מיסטית או אחרת. אבל בהיותם, כנראה, התרבות האנושית הראשונה שהואילה לגלות חמלה כלפי בעלי חיים, הג'ייניסטים היו החלוצים שהרחיבו מאוד את טווח החשיבה המוסרית של בני האדם. המקומות שבהם הם סוגדים לבעלי חיים ומטפלים בהם נראים לי מקומות טובים להרהר בהם על אודות המחקרים האחרונים הנוגעים במודעותן של חיות.

כהן, ג'ייניזם, הודו, רג'סטאן

כהן דת במקדש ג'ייני ברג'סטאן. תצלום: קירסטן צ'ו

בבית החולים לציפורים, שאלתי את סינג האם יש בין מטופליו גם עושי צרות. הוא אמר שאחד מהם סירב לאכול מכף ידו, ושלעתים ניקר אותו עד זוב דם כשניסה להרים אותו. הוא הוביל אותי לחדר אחר, כדי לראות את הציפור הסוררת, עורב הודי שנוצותיו שחורות בוהקות במיוחד, מלבד מעטפת חומה בהירה סביב צווארו. העורב לא פסק מלפרוש את נוצותיו. האור מהחלון הסמוך הסתנן מבעד לנוצות, כאילו הכנף היא תריס ונציאני. סינג אמר לי שהכנף שבורה.

"ימים ספורים לאחר שהעורב הגיע, הוא החל להשתמש בקריאה מיוחדת בכל פעם שרצה לאכול", אמר סינג. "הציפורים האחרות אינן עושות זאת". קריאת העורב לא הייתה מקרה יחיד של תקשורת בין ציפורים ובני אדם. ידוע מקרה של תוכי אפור שלמד 900 מילים, ובהודו, ישנם תוכים שלומדים לצטט פסוקים סנסקריטיים  מתוך ה-ודות. אבל רק לאחרונה החלו ציפורים להשתמש בסימנים מילוליים בנוסף למעין-משפטים המשמשים אותן. וכמובן, אף אחת מהן לא הכריזה שהיא בעלת מודעות.

אוכל להביט לנצח אל תוך אישוניו השחורים של העורב, בתקווה שאוכל לראות את המתחרש במחשבותיו, אבל לעולם לא אוכל לדעת באמת האם הוא מודע. איאלץ להסתפק בהוכחות נסיבתיות

חבל מאוד, משום שפילוסופים נוטים לראות בהצהרות כאלה ראיה חותכת למודעותו של יצור אחר, אפילו בקרב בני אדם. ללא הצהרה כזו, אוכל להביט לנצח אל תוך אישוניו השחורים של העורב, בתקווה שאוכל לראות את המתחרש במחשבותיו, אבל לעולם לא אוכל לדעת באמת האם הוא מודע. איאלץ להסתפק בהוכחות נסיבתיות.

לעורבים יש מוח גדול מאוד, יחסית לגודלם, והנוירונים שלהם צפופים לעומת בעלי חיים אחרים. חוקרי מוח יכולים למדוד את המורכבות החישובית של פעילות המוח, אבל שום סריקת מוח עדיין אינה מסוגלת לגלות את החתימה העצבית שתעיד בבירור על מודעות. ולכן קשה לטעון באופן חד משמעי שבעל חיים מסוים הוא מודע, בהתבסס על מבנה המוח שלו בלבד. אולם מפתה לחשוב כך כשמוחה של חיה דומה מאוד למוחנו שלנו, כמו אצל הפרימאטים, בעלי החיים הראשונים העומדים לזכות בהכרה כמעט גורפת במודעותם, מצד מדענים.

שימפנזים, חיבוק

חיבוק. תצלום: דארן פאטוק

יש רמזים מרעישים לכך שלטבע ישנה יותר משיטה אחת ליצירת מוח מודע

מרבית היונקים נחשבים לבעלי מודעות, משום שהם חולקים עמנו מוח גדול יחסית, ויש להם גם קליפת מוח, המקום שבו כנראה מתרחשת הפעילות הקוגניטיבית המרוכבת ביותר שלנו. לציפורים אין קליפת מוח. בשלוש מאות מיליון השנה שחלפו מאז שמאגר הגנים של העופות נפרד משלנו, המוחות שלהם פיתחו מבנים שונים. אבל אחד המבנים הללו עשוי, כנראה, מרשת דמוית קליפת המוח, ואולי זהו רמז מרעיש לכך שלטבע ישנה יותר משיטה אחת ליצירת מוח מודע.

ראיות אחרות ניתן למצוא בהתנהגותם של בעלי חיים, אם כי איתור הפעולות המודעות מתוך אלה שאין מאחוריהן מחשבה עשוי להיות קשה. שימוש בכלים הוא מקרה שכזה. "נצי אש" אוסטרליים נוהגים לעתים לשאת במקורם זרדים בוערים ולהבעיר באמצעותם מקומות סמוכים, כדי להבריח כך טרף המסתתר מפניהם. יתכן כי הדבר מעיד על כך שהעופות הדורסים מסוגלים לבחון פרט שנמצא בסביבתם ולהמציא לו תכלית חדשה. ואולי מתרחש פה משהו שמקורו בחיקוי ושינון.

עורבים הם מן העופות המתוחכמים בכל הקשור לטכנולוגיה. הם למדו מזמן לעצב מקלות במקורם, ורק בשנה שעברה זן מסוים של עורבים נצפה בונה כלים משלושה חלקים שונים שמקורם במקלות. ביפן, אוכלוסיית עורבים אחת למדה להשתמש במכוניות חולפות כדי לפצח אגוזים: העורבים שומטים את האגוז מול מכוניות המתקרבות לצומת, וכשהאור ברמזור אדום הם ממהרים לחטוף מן הכביש את האגוז שנחשף מקליפתו.

בזמן שסינג ואני שוחחנו, העורב החל להשתעמם ופנה חזרה אל החלון, כאילו הוא בוחן את בבואתו. בשנת 2008, עקעק – השייך למשפחת העורביים, שחבריה מכונים גם "קופי אדם בעלי נוצות" –  היה בעל החיים הראשון שאינו יונק שצלח את "מבחן המראה". צווארו של העקעק סומן בנקודה אדומה בולטת במקום שניתן לראות במראה בלבד. כשהוא הבחין בבבואתו, הוא מיד ניסה לבדוק את צווארו.

עורב, גוזל

גוזל של עורבים שנפצע מחתולים, טופל במשך שבוע וכעת מוכן לשחרור. תצלום: טאנר ארדאלי

סינג אמר לי שהעורב יועבר בקרוב למעלה, אל אחד הכלובים החשופים שעל הגג, שם יש לציפורים מרחב גדול יותר כדי לבחון את כנפיהן השבריריות, מתחת לשמים הפתוחים שבוודאי נתפשים בעיניהם כגדולים ועצומים. אם יהיה לו מזל, הוא ישוב במהרה לחיות את חייו בין עורבי הפרא, שלפעמים משחקים כמו אקרובטים ברוחות העזות וגולשים במורד משטחים מושלגים. ציפורים שמתות בבית החולים הזה נקברות על גדות הנהר מחוץ לדלהי, מה שמתאים במיוחד לעורבים הנוהגים לקיים לוויות –  או סוג של חקירות לאחר המוות –  בהן הם מתאספים סביב מתיהם כמו בלשים המנסים לפענח את סיבת המוות.

שאלתי את סינג איך הוא מרגיש כשהוא משחרר ציפורים על הגג. "אנחנו כאן כדי לשרת אותן", הוא אמר, ואז ציין כי לא כל הציפורים עוזבות מיד. "חלקן חוזרות ויושבות על כתפינו". עורבים אינם נוהגים לשבת על הכתפיים, אבל סינג רואה לעתים עורבים שטופלו במקום בעבר מרחפים סביב בית החולים. יתכן שהם מחפשים אותו. עורבים מזהים את פניהם של אנשים ספציפיים. הם ידועים כמי שמסוגלים לתקוף בפראות אנשים שלא מוצאים חן בעיניהם, אבל כשהם מחבבים מישהו הם לעתים מביאים לו מתנות –  כפתורים או פיסות זכוכית מבריקות –  ומניחים אותם במקום בולט לעין, כמו מנחה מקודשת.

יש לנו סיבה להאמין כי הטבע מסוגל לקשור מולקולות לכדי תודעות בקלות רבה משסברנו. פירוש הדבר שבכל רחבי כדור הארץ, בעלי חיים גדולים וקטנים מייצרים ללא הרף חוויות שאינן שונות מהותית מאלה שלנו

אם ההתנהגויות הללו מעידות על מודעות, נובעים מכך שני דברים: או שמודעות התפתחה פעמיים, לפחות, לאורך ההיסטוריה הארוכה של האבולוציה, או שהיא התפתחה עוד לפני שציפורים ויונקים פנו לדרכיהם הנפרדות. בשני המקרים, יש לנו סיבה להאמין כי הטבע מסוגל לקשור מולקולות לכדי תודעות בקלות רבה משסברנו. פירוש הדבר שבכל רחבי כדור הארץ, בעלי חיים גדולים וקטנים מייצרים ללא הרף חוויות שאינן שונות מהותית מאלה שלנו.

ביום שלאחר ביקורי בבית החולים לחיות, עזבתי את דלהי בנסיעה במכונית, על כביש המלווה את נתיבו של נהר יאמונה (Yamuna) דרומה ומזרחה, הרחק ממקורותיו הקפואים ברכסים המשוננים של ההימלאיה. הביוב של דלהי השחיר חלקים ארוכים של היאמונה, והפך אותו לאחד הנהרות המזוהמים בתבל. מהכביש, יכולתי לראות בקבוקי פלסטיק צפים על פני המים. בהודו, שם לנהרות יש מקום מיוחד בעולם הרוחני, זהו חילול מטפיזי.

מיליוני דגים שחו פעם ביאמונה, לפני שהוא חוּלל על ידי הטכנוספירה האנושית, המגיעה כיום כמעט לכל גוף מים על פני כדור הארץ. אפילו במקום העמוק ביותר, הים שלנו מזוהם באשפה: שקית ניילון נראתה לאחרונה נסחפת על קרקעית שקע מריאנה.

הפעם האחרונה שבה חלקנו את מאגר הגנים עם אותם בעלי חיים שהתפתחו להיות דגים, בערך לפני 460 מיליון שנה, הייתה למעלה מ-100 מיליון שנה לפני שנפרדנו מהציפורים. יש מי שהרעיון לפיו לאורך כל התקופה הזו אנחנו קרובי משפחה נראה להם קיצוני, וזו אחת הסיבות לכך שהיקום המשתנה ללא הרף שתיאר דרווין חדר באיטיות רבה כל כך לתודעה האנושית הקולקטיבית. ועם זאת, ידינו צמחו מתוך סנפירים, והשיהוקים שלנו הם שריד לנשימה באמצעות זימים.

נדמה כי מדענים ביקרו את הדגים על סירובם להצטרף אלינו ביציאתנו מן המים ואל האטמוספירה והגזים הקלילים יותר שלה. העובדה שהם מתקשים לראות למרחק בתוך סביבתם העכורה נחשבת לעתים כמגבלה קוגניטיבית. אבל ראיות חדשות מצביעות על כך שלדגים יש יכולת לצבור עושר של זיכרונות. חלקם מסוגלים לזכור הקשרים מלפני עשרה ימים ויותר. הם גם מסוגלים, כנראה, להונות. נקבות הטרוטה "מזייפות אורגזמות" ומתפתלות כאילו הן עומדות להטיל ביצים, אולי כדי שזכרים לא רצויים יפלטו זרע וילכו לדרכם. יש בידינו צילומים ברורים של דגי דקר החוברים לצלופחים כדי להבהיל את טרפם ולגרום לו להגיח מבין שוניות. הדגים והצלופחים מתאמים את פעולותיהם באמצעות מחוות ראש מתוחכמות. ההתנהגות שלהם מעלה את האפשרות שלדגים יש תיאוריה של תודעה, יכולת להעריך את מצבם הנפשי של יצורים אחרים.

דג זהב, אקווריום

אילו חוויות יש לדג זהב? כיצד הוא מרגיש כאב? תצלום: אחמד זייאן

התנהגויות מטרידות עוד יותר נצפו בניסוים שנועדו לקבוע האם דגים חשים כאב. כאב הוא אחד ממצבי התודעה האינטנסיביים ביותר, החורג מגבולות זיהוי הנזק. אפילו לחיידקים הפשוטים ביותר יש חיישנים על קרומיהם החיצוניים. כשאלה מזהים שמץ של חומרים מסוכנים, החיידקים מגיבים באמצעות רפלקס בריחה קבוע מראש. אבל לחיידקים אין מערכת עצבים מרכזית שהופכת את האותות הללו לחוויה תלת ממדית של הסביבה הכימית.

לדגים יש חיישנים רבים ומגוונים מאלה של החיידקים. החיישנים שלהם נכנסים לפעולה כשטמפרטורת המים עולה, כשהם נתקלים בכימיקלים מזיקים, כשקרס חודר את קשקשיהם וחודר לבשרם. במעבדה, כשמזריקים חומצה לשפתיהם של דגי טרוטה, הם לא מסתפקים בתגובה מקומית. הם מטלטלים את כל גופם קדימה ואחורה, מתקשים לנשום ומחככים את פיותיהם כנגד דפנות האקווריום או אבני החצץ שבקרקעיתו. ההתנהגויות הללו פוסקות כשנותנים לדגים מורפיום.

מפתה לחשוב כי הכאב שלנו הוא העמוק מכל סבל. אבל כדאי לנו לזכור כי נקודת המבט הזו עשויה להקל על סבלנו, ולו משום שיש לו מועד תפוגה

מעשים כאלה מציבים בסימן שאלה את עצמם מוסריותו של המחקר. אבל מה שחווים דגים במעבדה הוא כעין וכאפס לעומת מה שסובלים טריליוני חיות ים שבני אדם שולים ללא התחשבות מתוך אוקיאנוסים ונהרות ואגמים מדי שנה. חלק מן הדגים ממשיכים לחיות עוד שעות לאחר מכן, כשהם נתחבים לצינורות המוארים באכזריות ומקוררים, המזינים את אספקת המזון העולמית.

כאבם של הדגים שונה מכאבנו שלנו. בהיכל המראות האדיר שהוא התודעה האנושית, לכאב יש ממדים קיומיים. משום שאנחנו יודעים כי המוות אורב לנו, ואבלים על אובדן עתידנו המדומיין בפרטי פרטים, מפתה לחשוב כי הכאב שלנו הוא העמוק מכל סבל. אבל כדאי לנו לזכור כי נקודת המבט הזו עשויה להקל על סבלנו, ולו משום שיש לו מועד תפוגה. דג, המחונן קוגניטיבית פחות מאיתנו, הנשלף על ידינו במהירות גדולה מדי מן המעמקים שבהם הוא חי בלחץ מסוים, שינוי הלחץ האלים ממלא את זרם הדם שלו בחומצה הצורבת את רקמותיו. ההתפתלויות שלו בסירה עשויות להיות זעקותיו האילמות, שנולדו מכך שהוא סבור כי עתה הוא עתיד לסבול לנצח.

מאמיני הג'ייניזם מספרים את סיפורו של נמינאתה (Neminath), אדם שחי אלפי שנים לפני הספירה, והיה רגיש לקריאות מצוקה של בעלי חיים. הוא פיתח את חיבתו יוצאת הדופן לחיות בעת שטיפל בבקר שרעה על גדות הנהר יאמונה, בכפר הולדתו שאוריפור, שאליו הגעתי שעות אחרי שעזבתי את דלהי. נמינאתה הוא אחד מ-24 הדמויות הנבואיות שחצו את הנהר המטפורי, ושחררו את עצמן ממעגל החיים והמוות, לפני שהראו לאחרים את הדרך להארה. סיפוריהם של אלה נוטים להדגיש את טבעם הבלתי אלים. אחד מהם, כך מספרים, צף מבלי להניע איבר ברחם, ואפילו לא הרעיד את מי השפיר, כדי להימנע מלגרום נזק לאמו.

נמינאת, ג'יינים, ג'איניזם

פסל ג'ייני ובו דמותו של נמינאתה ועוד שלוש דמויות ששחררו עצמן ממעגל החיים והמוות, סביבות שנת 600 לספירה. מוזיאון LACMA, לוס אנג'לס. תצלום: אשלי ואן הפטן.

רק אחדים מבין נביאי הג'ייניזם הללו הם דמויות שקיומן ההיסטורי הוכח, ונמינאתה אינו אחד מהם. הג'ייניסטים אומרים כי הוא עזב את כפרו לעד ביום חתונתו. באותו בוקר הוא עלה על פיל, בכוונה לרכוב אל המקדש שבו אמור היה להתחתן. בדרך, הוא שמע צרחות מיוסרות, ותבע לדעת מה מקורן. מוביל הפילים של נמינאתה הסביר כי הצרחות בוקעות מגרונותיהם של בעלי החיים הנשחטים לכבוד חגיגת חתונתו.

זה היה רגע ששינה את נמינאתה לחלוטין. בחלק מגרסאות הסיפור הוא שחרר את החיות שטרם נשחטו, ובכלל זה את הדגים, אותם נשא בידיו בחזרה אל הנהר. באחרות, הוא ברח. בכל הסיפורים הוא נטש את אורח חייו הקודם. במקום להינשא לכלתו, הוא יצא להר גירנאר, הר מקודש בגוג'ראט, המרוחק 60 קילומטרים מן הים הערבי.

הטיפוס שלי על הר גירנאר החל לפני עלות השחר, בדרך המקובלת אל ההארה. היה עליי לטפס 7000 מדרגות, שכולן נחצבו בהר, עד השעה תשע בבוקר, כדי לא לאחר לטקס במקדש הסמוך לפסגה. המסלול מרוחק כ-80 קילומטרים בלבד מהפארק הלאומי "גיר", שבו יום קודם לכן, ראיתי שני אריות אסיאתיים, שכמעט לא ניתן להבדיל בינם ובין דודניהם האפריקניים. האריה שהיה בעבר טורף העל באזור, כמעט הוכחד במהלך השלטון הבריטי בהודו, אז לא היה ביקור של נציב בריטי בארמון המהראג'ה שלא כלל ציד ביער. אפילו היום, האריות האסיאתיים עדיין נחשבים לטורפים הגדולים הנדירים ביותר, נדירים אף יותר משכניהם הצפוניים, נמרי השלג, שגם הם נדירים כל כך, שמי שזוכה לראותם בחטף חולפים בנקיק בהימלאיה, נחשב כאילו השלים עלייה לרגל רוחנית.

נרינאתה, גוג'ראט, ג'יינים, ג'ייניזם

מכלול מקדשי נרינאתה בגבעול גירנאר, גוג'ראט, הודו. תצלום: Haraneeya Pankaj, ויקיפדיה

השתדלתי כמיטב יכולתי לשכוח מן האריות –  שלאחרונה הרחיבו את תחום מחייתם גם אל יערות הגירנאר –  בעת שחלפתי באפלה על פני בקתות ואוהלים קטנים שניצבו בראשית המסלול. אור היום הביא את קופי הלאנגור אל הסלעים האדירים שלצד הדרך. אחד מהם התבונן במוכר מקים את הדוכן שהציע מזון ומשקה לעולי רגל ג'ייניסטים. הקוף המתין עד כשהאיש הפנה את גבו, ואז זינק כדי לחטוף בננה. בפארק הלאומי "גיר", ראיתי צבאים משתמשים בקופים הללו כמערכת אתראה מצמרת העץ. הקופים ישבו בצמרות העצים, ועקבו אחר האריות והנמרים, שהוסוו בקלות בנופי החורש הענבריים והזהובים של טרום המונסון. קופים שהבחינו בחתול גדול מתקרב, פלטו קריאה מסוימת. הצבאים לא היו היחידים שזיהו את הקריאה הזו והשתמשו בה. גם מאתר האריות שליוו אותי בפארק זיהה אותה.

במהלך הטיפוס על הגירנאר, נשים יחפות עקפו אותי ללא הרף, לבושות בסארי בגוונים בוהקים של כתום, ירוק או ורוד. צמידי הקרסוליים העדינים שלהם, העשויים מכסף, צלצלו כשצעדו. כשהגעתי לסימן שהעיד כי נותרו עוד אלף מדרגות עד למקדש, פרקתי את תרמילי, התיישבתי לי על חומת אבן קטנה, והנחתי לרגליי להתנודד. במרחק שתי פניות מתחתיי, נזיר ג'ייניסטי קשיש בגלימה לבנה, התקשה לעלות. הוא נראה בודד, וקשה היה לו לנשום. כשנזירים ונזירות כאלה מוותרים על החיים הרגילים, הם מתנקים כל קשר עם משפחותיהם. הם מחבקים את ילדיהם חיבוק אחרון, ונודרים לעולם לא לפגוש אותם שוב, אלא אם הגורל יפגיש ביניהם בדרכים כפריות צדדיות, שם נוהגים הנזירים והנזירות להסתובב כל חייהם, כשהם נושאים את חפציהם על גבם.

לנגור אפור, קוף, הודו

לנגור אפור במקדש בהודו. תצלום: Thomas Schoch, ויקיפדיה

הנזיר ואני היינו באותו רגע לבדנו במסלול. היה שקט מוחלט, למעט זמזום שהשמיעה צרעה שחורה שריחפה מעל צבר פרחי בוגנוויליה. האב הקדמון המשותף האחרון שצרעה זו ואני חלקנו חיי כנראה לפני יותר מ-700 מיליון שנה. הופעתה של הצרעה חיזקה את תחושת הריחוק של האבולוציה. צורתה המוארכת ועיניה העשויות מישורים מזוגגים נראו זרות מכדי שאוכל לייחס לה תודעה. אבל מראה עלול להטעות: ישנן צרעות שסבורים כי הן פיתחו עיניים גדולות כדי להשגיח באותות חברתיים, וצרעות ממינים מסוימים יכולות ללמוד לזהות את תווי הפנים של חברי מושבה מוגדרת.

דבורים מסוגלות גם ללמוד זו מזו. כשאחת לומדת שיטה חדשה ליניקת צוף, דבורים סמוכות מחקות את התנהגותה ומפיצות אותה ברחבי המושבה, ואפילו מדור לדור

צרעות, כמו דבורים ונמלים, שייכות למשפחת הדבוראים, שחבריה מפגינים התנהגויות מתוחכמות להדהים. נמלים בונות גשרים באמצעות הצמדת גוף לגוף, כדי לאפשר למושבות שלמות לחצות בורות בתוואי הקרקע שלהן. דבורי דבש במעבדה מסוגלות ללמוד לזהות מושגים מופשטים, ובכלל זה "דומה ל", "שונה מ" ו"אפס". דבורים מסוגלות גם ללמוד זו מזו. כשאחת לומדת שיטה חדשה ליניקת צוף, דבורים סמוכות מחקות את התנהגותה ומפיצות אותה ברחבי המושבה, ואפילו מדור לדור.

בניסוי אחד, דבורים נמשכו לסירה בלבו של אגם, שהחוקרים מילאו אותה במי סוכר. כשהדבורים חזרו לכוורת, הן דיווחו על מקום הסירה באמצעות ריקוד. על פי רוב, דבורים אחרים היו יוצאות מיד אל מאגר הצוף שהתגלה. אולם במקרה זה, הן לא יצאו לדרך, כאילו בדקו במפה שבראשיהן ופסלו את האפשרות למצוא פרחים בלב האגם. חוקרים אחרים לא הצליחו לשחזר את הניסוי, אבל ניסויים שונים מעלים את האפשרות כי דבורים אכן מסוגלות להסתמך כך על מפה שבדמיונן.

אנדרו בארון (Barron), חוקר מוח מאוניברסיטת מקרי שבאוסטרליה, בילה את העשור האחרון בזיהוי מבנים עצביים עדינים במוחותיהן של דבורים. הוא סבור כי מבנים במוח הדבורה פועלים לליכוד מידע מרחבי באופן דומה לתהליך העיבוד המתרחש אצל בני אדם במוח האמצעי. זה נשמע מפתיע, בהתחשב בכל שבמוח הדבורה ישנם מיליון נוירונים, ואילו במוח האדם יותר מ-85 מיליארד, אבל מחקר בתחום הבינה המלאכותית מספר לנו כי משימות מורכבות ניתנות לעתים לביצוע באמצעות מעגלי נוירונים פשוטים יחסית. לזבובי פירות יש רק 250 אלף נוירונים, וגם הם מציגים התנהגויות מורכבות. בניסויי מעבדה, נוכח סיכויים קלושים להזדווגות, חלקם נמשכים לאלכוהול, החומר המשנה תודעה שזמין להם בטבע בפירות תוססים.

דבורה

אינטליגנציה טבעית: זיכרון, יכולת חישוב, תקשורת, תפישה רב-ממדית - דבורה. תצלום: ג'נה לי

שושלות רבות של חסרי חוליות לא פיתחו אלא מערכות עצבים בסיסיות, רשת של נוירונים הפרושה באופן שווה בגוף דמוי תולעת. אבל לפני למעלה מחצי מיליארד שנה, הברירה הטבעית החלה להפוך גושים מתפתלים אחרים לפרוקי רגליים, המצוידים באברי חישה מיוחדים, אשר שימשו אותם כדי להשתחרר מחיים שכל-כולם גירוי ותגובה.

בעלי החיים הראשונים שהניעו את עצמם במרחב תלת ממדי בוודאי נתקלו בשורה של בעיות חדשות, שפתרונן היה התפתחות התודעה. הצרעה השחורה, למשל. בעודה מרחפת מעל עלי הכותרת הדקיקים של הבוגנוויליה, הרבה מאוד מידע –  אור השמש, רטט קולות, ריחות פרחים –  נקלט בשלד החיצוני הסיבי שלה. אבל זרמי המידע הללו הגיעו למוחה בזמנים שונים. כדי ליצור תיאור מדויק ורציף של העולם החיצוני, הצרעה נדרשה לסנכרן את האותות הללו. והיא נדרשה לתקן טעויות שנגרמו בגלל תנועותיה שלה –  תרגיל לא פשוט בהתחשב בכך שחלק מחיישניה נמצאים על גבי חלקי גוף שבעצם ניידים, ובראשם ראשה המסתחרר.

חוקר המוח ביורן מרקר (Merker) העלה את האפשרות כי מוחות קדומים של בעלי חיים פתרו את הבעיות הללו באמצעות יצירת מודל פנימי של העולם, שבמרכזו אוואטר של הגוף. מרקר אומר כי המודעות היא רק נקודת מבט רב חושית מתוך המודל. תהליכי הסנכרון והרעשים שעולים מגופנו הנייד, נעדרים כולם מנקודת המבט המודעת –  חלקם בלתי נראים, כאילו איזה במאי קולנוע גאוני מוציא אותם במכונת עריכה שפעולתה נעלמת מאיתנו. אנחנו גם לא חווים את המנגנונים ההופכים את הרצונות שלנו לתנועה. כשרציתי להתחיל לטפס שוב במעלה ההר, פשוט יצאתי לדרך מבלי לחשוב על כל התכווצות של כל שריר שכל צעד דורש. כשהצרעה מעופפת, היא בוודאי אינה מודעת לכל נפנוף כנף שלה. היא פשוט מתכוונת לנוע בחלל.

לאלה מאתנו שראו כוכבים נוצצים בקצה הרחוק של היקום, הקיום הזה היה בוודאי קלסטרופובי כל כך, שקשה לדמיין אותו. אבל אין פירושו שהוא לא היה מודע

אם מישהו מקדמוניה הימיים של הצרעה חווה את המודעות העוברית הראשונה על פני כדור הארץ, הדבר בוודאי לא דמה למודעות שלנו. יתכן כי החוויה הייתה חסרת צבע וריקה מאובייקטים מוגדרים היטב. יתכן כי מדובר היה באירוע אקראי, שנדלק וכבה במצבים שונים. יכול להיות שמדובר היה בשוליה של תחושה מעורפלת של חישה בינארית, בועה של חוויות טובות ורעות הנחוות על ידי משהו מרכזי ואחיד. לאלה מאתנו שראו כוכבים נוצצים בקצה הרחוק של היקום, הקיום הזה היה בוודאי קלסטרופובי כל כך, שקשה לדמיין אותו. אבל אין פירושו שהוא לא היה מודע.

צפרדעים, ביצים, השרצה

חוויה משותפת? זיכרון קדום שלנו? השרצה של דגים: ביצים מוקפות ג'לי. תצלום: Tarquin, ויקיפדיה

כשהנזיר הגיע לחומה שעליה נחתי, הצרעה עפה משם, והתרוממה לעבר השמש עד שאבדה לי בתוך האור. על פני הנזיר הייתה מסיכה לבנה, מאלה שהג'ייניסטים עוטים כדי שלא לשאוף חרקים ויצורים זעירים אחרים. הנהנתי אליו כשחלף על פניי, ונשענתי על אבני ההר החמימות.

כשירדתי מהחומה והמשכתי לטפס, הנזיר כבר היה נקודה לבנה במרחק של כשישה פיתולים ממני. הגעתי לכניסה למתחם המקדש רבע שעה לפני המועד. חצר השיש בהקה בלבן עז, כאילו השמש המכה על ההר הלבינה אותה. השתופפתי מתחת לשורה של עיטורי זהב עגולים אלגנטיים, ונכנסתי לחדר הפנימי של המקדש, שבו האירו עשרות נרות שהונחו בגומחות קיר נאות חצובות ועל גבי משטח שנתלה מהתקרה בשלשלות. תקרת האבן נחצבה לדוגמת פרח לוטוס, שעלי הכותרת העדינים הנפתחים שלו מסמלים את צמיחת הנפש הטהורה מתוך חומרי הארץ הבוציים. ארבעים ג'ייניסטים ישבו בשורות מסודרות על הרצפה, ורגליים משולבות בתנוחת הלוטוס. כל אחת מהנשים לבשה סארי נקי, שנשאה במעלה ההר במיוחד לצורך כך. הגברים היו לבושים בלבן. נדחקתי למקום בשורה האחורית.

על פי הסיפור, שם על ההר נמינאנתה הגיע למצב של מודעות מלאה ושלמה, ויכול היה לתפוש את היקום כולו, ובכלל זה כל סוג של תודעת בעל חיים

ישבנו כשפנינו אל חלל כהה, דמוי מנהרה, שמשני צדיו טורי עמודים. בקצה המרוחק, אור הנרות האיר פסל שיש שחור של גבר יושב. חזהו התפוח היה מעוטר אבני חן, וכך גם עיניו, שנראו כאילו הן מרחפות בשלווה בחלל האפל. השפעתן הייתה מהפנטת, וזו הופרה רק כשהגבר שישב לידי משך בחולצתי. "נמינאתה", הוא אמר והחווה לעבר הפסל.

על פי הסיפור, שם על ההר נמינאנתה הגיע למצב של מודעות מלאה ושלמה, ויכול היה לתפוש את היקום כולו, ובכלל זה כל סוג של תודעת בעל חיים. הג'ייניסטים מאמינים כי בני האדם הם מיוחדים, כי במצבנו הטבעי, אנחנו הקרובים ביותר לחוויית ההארה. מקרב יצורי הארץ, איש מלבדנו אינו מסוגל להבין בקלות כזו את תודעתו של יצור אחר.

עולי הרגל החלו לשיר, תחילה בזמזום קלוש ואט אט בקול רם יותר. אחד מהם הוביל אל הכניסה למנהרה תוף ענק, והיכה בו בפטיש כהה. שני אחרים חבטו בכוח במצלתיים. גברים ונשים נכנסו מדלתות נגדיות, והסתדרו בשתי שורות משני צדי המנהרה. אישה לבושה בסארי כתום וכתר זהב חצתה את המרחב מול נמינאנתה, הרימה כלי אל מעל לראש השיש השחור ושפכה תערובת של חלב ומים מבורכים. כשגמרה, גבר בגלימה לבנה מן הטור השני עשה כמותה.

השירה גברה, עד שכמעט הפכה לאקסטזה. עולי הרגל הניפו את זרועותיהם ומחאו כפיים מעל ראשיהם במהירות גוברת. נדמה היה כי השיא עומד להגיע, אבל אז הכול התפוגג. התופים והפעמונים והמצלתיים השתתקו והותירו מרחב קולי שנמלא בנשיפה סופית בקונכייה.

הצליל הנמוך של הקונכייה היה ממושך ונקי. הוא נישא ברחבי המקדש ועל גבי הפסגות העתיקות. כשהלך ונעלם, תהיתי האם במאות השנים הבאות, המקום הזה יהפוך ליותר מבית תפילה ג'ייניסטי. אולי הוא יהפוך למקום שיסמל את הרגע בהיסטוריה האנושית, שבו התעוררנו מהחלום לפיו אנחנו התודעות היחידות שהטבע יצר. אולי אנשים יבואו לכאן מכל קצוות הארץ כדי לחלוק כבוד לנמינאנתה, שאחרי הכול, רק ממלא את מקומו של מי ששמע לראשונה את צרחות בעלי החיים והבין את משמעותן.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

רוס אנדרסן (Andersen) הוא עורך בכיר בכתב העת "אטלנטיק", ואחראי בו על מדורי המדע, הטכנולוגיה והבריאות.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.Copyright 2018 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.The original text was published here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: תוכי מסוג Sun Conure מביט בסקרנות בצלם. תצלום: דיוויד קלוד, unsplash.com

Photo by David Clode on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי רוס אנדרסן, Atlantic.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

16 תגובות על מה חושבות עלינו הציפורים?

01
יאיר

נראה שנכון למה שידוע לנו כיום קשה לדעת מה ואם חיות חושבות בעיקר כי הן לא יכולות לדבר. הן משמיעות קולות אבל זה לא ברמה של שפה שאנחנו יכולים לתרגם ולהבין. בכל מקרה לגבי מחשבות ומודעות של חיות אני אאמין כשאראה חתול מדבר בטלפון או כבשה נוהגת באוטו...

03
ד"ר פנינית צפורי-בקנשטיין

כאב הוא לא מודעות אלא פעולה עצבית פשוטה. מודעות היא הכרה במציאות במלוא האובייקטיביות גם אם היא לא נעימה ושייכת לסולם ערכים זר לחווה או לא -חווה אותה. המאמר נשען על הגדרות בלתי מדויקות לגמרי ועושה מהן השאלה לעולם בעלי החיים. ממש לא מדעי וגם לא לוגי לגבי בני האדם ומן הסתם גם לחיות באשר הן.

    04
    יוסי בהגן

    מסכים אתך שכותב המאמר אינו מבין מה היא תודעה (תודעה ולא מודעות), אך נדמה לי שגם את לא לגמרי מבינה.
    מודעות אינה "הכרה במציאות במלוא האובייקטיביות". מחשב עושה זאת יותר טוב מכל יצור בעל תודעה. הוספת המילים "לא נעימה" גם היא מוטעית, כי הרגשה נעימה היא חלק מהטעון הגדרה או הסבר במסגרת המושג "תודעה".
    אנסה להסביר בקצרה ובפשטות מהי תודעה.
    כשאני רעב וצמא אני נעשה חלש יותר (טוב, לא אני. אני סופרמן. אבל אדם נורמלי...). גם המצבר בפנס שלי נעשה "עייף" יותר אם לא הטענתי אותו זמן רב.
    אז איפה כאן התודעה?
    איש, אני מקווה, לא יחשוד בסוללה שהיא חשה עייפות. הסוללה אינה אלא התקן פיזיקלי-כימי, שכאשר לא מטעינים אותה בזמן היא, בהשאלה או האנשה, "מתעייפת", והתוצאה הפיזקלית של עייפות זו היא אור חלש יותר.
    אני אותו דבר. כשאני לא אוכל ולא שותה הרבה זמן, הפן הפיזי, הקיים ב"רשות הרבים", הוא האטה של תנועותי, חוסר יכולת לבצע מאמצים גדולים וכד'.
    עד כאן אני מאד דומה לסוללה.
    אבל לי יש עוד משהו: אני ***חש*** עייפות, או צמא, או רעב.
    כלומר בנוסף לעולם הפיזיקלי, רשות הרבים, יש לי עוד עולם, שאינו נגיש לאיש בעולם חוץ ממני, והוא התחושה שלי, שיכולה להיות צמא, רעב, שמחה, עצב, געגועים, כאב, דאגה, ***בושה*** וכד'.
    לא סתם הדגשתי בושה, אם תהיה הזדמנות אסביר אולי פעם למה.
    [רמז: מה חשו אדם וחווה לאחר שאכלו מפרי עץ הדעת טוב ורע?
    כלומר מי שכתב את בראשית ידע את משמעות התודעה, ואת הדרך הפלאית בה היא הופיעה].
    המאמר, לדעתי, הוא של אדם בינוני, ש"מדקלם" הגדרות מנופחות לתודעה של דגים וציפורים, אך אינו מבין שאיש בעולם אינו יכול להוכיח לזולתו שלו עצמו יש תודעה.
    אם הגעתם עד כאן....
    אז...
    רק תודה רבה,
    ופורים שמח.

07
ד"ר פנינית צפורי-בקנשטיין

תודה לכל המגיבים החביבים. יש להפריד בין תודעה למודעות. מודעות היא מושג מעולם הפסיכולוגיה והמנטליות ומשמעו להבין ולדעת (גם אם זה לא נעים וחושף צדדים לא יפים באישיותנו) מה עובר עלינו, מה המניעים הרגשיים שלנו לעשות כך או אחרת. תודעה היא מושג פשוט בהרבה ונוגעת לפעולות החיים הפשוטות כמו רעב וצמא כפי שציינתם פה למעלה.
אכן תחושת כאב מושפעת גם מגורמים סוביקטיבים של החווה את הכאב עצמו, ואולם בבסיסה היא פעולה עצבית שיכולה להיות מועצמת או מוחלשת על פי מצב מנטלי, רגשי ואפילו מה שמכונה אצלנו "כוח הרצון".

08
יוסי בהגן

תודה גם למגיבה החביבה שמשתדלת להבין, אך בינתיים, אולי באשמתי, כי לא הסברתי מספיק טוב, עדיין לא הצליחה.
לומר שתודעה "בבסיסה היא פעולה עצבית" ולתאר אותה כ"פשוטה" זה ממש אי הבנה.
ייתכן שבסוף יתגלה שהתודעה היא פעולה עצבית פשוטה, דא עקא, אין היום אדם עלי אדמות שמבין את הדבר הפשוט הזה, הקשר בין הפן הפיזי לפן הנפשי.
"מחשבה עמוקה", נדמה לי שכך קוראים לתוכנה שמנצחת את קספרוב בשחמט, היא, בעיקרו של דבר, רשת עצבית משוכללת, מורכבת משכבות של חומרה ותוכנה שרק מהנדס גאון היה מסוגל לשזור ולתכנת, ובאמת היא מצליחה לנצח רב אמן, פעולה שבעבר הלא רחוק חשבו שהיא בלתי אפשרית.
אבל תגיד או תגידי למהנדס הגאון שבנה ותכנת אותה: "אם הגעת עד כאן, עשה לי בבקשה עוד טובה קטנה אחת: כשקספרוב תוקף, תגרום לכך שהיא (החומרה/תוכנה הזו) ***תחוש*** מצוקה, וכשהיא על סף נצחון, תגרום לכך שהיא ***תחוש*** שמחה וגאווה".
המהנדס הגאון עדיף שלא יהיה לו עציץ בסביבה, כי אחרת הוא ינפץ אותו על ראשו או ראשה של המבקש או המבקשת.
זה אמנם דבר מאד פשוט, כנראה באמת איזושהי הולכה עצבית, אך החיבור הזה בין החומר לרוח טמיר ונעלם מהשכל האנושי, ובניגוד לבעיות פתוחות אחרות - לבעיה הזו גם אין קצה של חוט, כך שאני בהחלט מאמין שכמו שנאמר במאמר, מישהו שעוסק בבעיה חושב שאולי זו תכונה אינהרנטית של היקום (הציטוט למטה).
אז מי שחושב שתודעה זה דבר פשוט - כנראה לא ירד לעומקה של הבעיה.
אני מאד מקווה שהפעם זה מובן יותר.
לצערי, אם לא - נשאיר את ההודעות האלה לקוראים החביבים והנבונים, ומי שיבין יבין, ומי שלא יבין לא יבין.
ממילא זו אינה שאלה קיומית (היא סתם רק החידה העתיקה ביותר בפילוסופיה, שם זכתה לשם "הבעיה הפסיכופיזית").
שבת שלום.
ציטוט (העתק הדבק) מהמאמר (ההדגשות שלי, י.ב.):
"
...אפילו בעידן חילוני, ***התודעה*** אינה מאבדת מאיכותה המיסטית. היא מתוארת לעתים כגבול האחרון של המדע, כאילו מדובר בסוג של קסם לא חומרי הנמצא מעבר ליכולת ההבנה של המדע. דייוויד צ'למרס (Chalmers), מן הפילוסופים המוערכים העוסקים בתחום, אמר לי פעם שתודעה יכולה להיות ***תכונה מהותית של היקום***, ממש כמו חלל-זמן או אנרגיה. הוא אמר שהיא עשויה להיות קשורה למנגנונים העדינים והלא לגמרי ברורים של העולם הקוונטי, או למשהו שאינו פיזיקלי...
"

    09
    אמיר

    להצמיד את התודעה לתורת הקונטים הוא רעיון של פנרוז, ןהוא רעיון מופרך. לקחו שתי תופעות לא מובנות וקשרו אותן באון לא מוסבר בוודאי לא מדעי.

      10
      יוסי בהגן

      אמיר, איך אתה יודע שמופרך?
      יש לך כיוון איך נוצרה התודעה או איך היא נוצרת?
      בספרו The Emperor`s New Mind, מציג פנרוז הרבה מאד אפשרויות מתמטיות ופיזיקליות, והקוונטים היא רק אחת מהן.
      לא הבחנתי שפנרוז נוטה לאחת מהן באופן מובהק.
      הוא אמנם מתאר את ארבע האפשרויות של "דו קיום" בין העולם הפיזיקלי לרוחני, ושם באמת, אם זכרוני אינו מטעני, (והוא לא...), הוא מעדיף אחת מהן, אבל אין לכך קשר לתורת הקוונטים בהכרח.
      אני בהחלט מעדיף להתדיין, עם מי שירצה או תרצה, על התודעה עצמה, ולא להסביר מהי תודעה למי שעדיין בשלב שהוא או היא "רק" בדרך להבנה.
      אולי זה לא יהיה ספוילר אם אומר שלדעתי אין היום עדיין שום כיוון להסביר איך התודעה הופיעה בעולם הגשמי.
      אגב, סופרים רבים, במיוחד הגאון ביניהם, ארתור סי קלארק, הצפינו בספריהם, מבלי לומר כך במפורש, את מחשבותיהם על התודעה.
      קלארק, שרק שלושה מספריו קראתי ("אודיסיאה 2001", "קץ הילדות" ו"מפגש עם ראמה"), מטפל ב***שלושת הספרים האלה***, במיוחד ב"מפגש עם ראמה", בחידת התודעה (אולי זה מקרה, וספריו האחרים אינם מטפלים בתודעה).
      הוא כמובן מספיק נבון לא להתיימר לפתור אותה.
      ב"מפגש עם ראמה" הוא מטפל בשאלה איך היה נראה עולם ללא תודעה (בהחלט אפשרי!).
      ב"קץ הילדות" הוא מטפל בשאלה מה השלב הבא של התודעה הפרטית.
      ב"אודיסיאה" הוא מציע דרך (אניגמטית כמובן, לא מוכחת!) כיצד הופיעה התודעה.
      אציין שאיני נוהג לקרוא פרשנויות של אחרים, כך שהפרשנות הנ"ל לקלארק היא שלי ועל אחריותי בלבד!
      וליורם, (אם הוא קורא את ההודעה), המאמר רצוף בשגיאות הקלדה (לא רוצה לומר שגיאות כתיב או שגיאות סתם), שאינן יאות לשבועון איכותי שאולי, מבלי שהוא אף מודע לכך, "מתמודד" עם "מחשבות" ההיסטורי.
      מציע שמגיה יעבור על המאמר ויתקן, יש עשרות שגיאות.
      לא עברתי על מאמרים אחרים בגליון זה.
      תודה.

        11
        יורם

        תודה יוסי. בוודאי שאני עובר על התגובות. תיקנתי כמה שגיאות הקלדה קטנות ועוד כמה דברים שהיה אפשר לטייב פה ושם. תודה על תשומת הלב. ההתמודדות היא יומיומית, ואנחנו משתדלים במיטב כוחותינו האנושיים. שוב, תודה רבה.

12
ליאור

אם המאמר נכתב בנסיון לשתף את הקורא בתחושת פליאה לגבי הטבע באמצעות דוגמאות מדהימות - רובן ידועות, חלקן חדשות, להתנהגויות של בעלי חיים, את מטרתו הוא השיג.
אם מה שהוא ניסה זה לארגן את הדוגמאות סביב תיאוריה כזו או אחרת, הוא הסתבך.

16
עופרה

מאמר טורד מנוחה. המונופול שלקחנו הוא רק כי אנחנו חוקרים וחושבים שאנחנו שולטים. מינים אחרים בעלי תודעה גבוהה שורדים אותנו ולא חייבים לנו ממש כלום. רגע של כבוד לציפורים וגם לאלכסון.