מה טבעי ביופי?

גם צ'רלס דארווין וגם ג'ין אוסטן היו מרותקים מהקישוטיות, מהעיטור המופרז: הוא בתחום הטבע, והיא בתחום התרבות. האם הדברים קשורים?
X זמן קריאה משוער: 23 דקות

בשנת 1833, שנתיים אחרי צאתו למסע על סיפון אוניית הוד מלכותה ״ביגל״, צ׳רלס דארווין בן העשרים וארבע כתב מכתב לאחותו קתרינה, וביקש ממנה אספקה. הוא לא ביקש מזון או כסף (שהלך ואזל לו, מאחר שהצטרף לספינה כחוקר טבע ללא תשלום) אלא משהו שהיה בעיניו חיוני יותר: ״כשתקראי את המכתב אני חושש שתחשבי שאני כמו אותו קצין ים זוטר על ב[רומן] ׳הטיית הלב׳ [מאת ג׳ין אוסטן] שאינו כותב מכתבים הביתה אלא כשהוא זקוק לדבר מה: בעיקר לספרים נוספים, הדברים האלה היקרים מכול״.

דארווין התגורר במשך חמש שנים בתא ששימש גם כספרייה של הספינה. כארבע מאות כרכים היו דחוסים לתוך חדרון בגודל של קצת יותר מעשרה מטרים רבועים

גם דארווין וגם קפטן האונייה, רוברט פיצרוי, הקדישו מחשבה רבה לשאלה אילו ספרים לקחת על הסיפון ואיך לקחת ספרים רבים ככל האפשר. פיצרוי כתב כי ״בהתחשב במקום המוגבל שעומד לרשותנו בספינה כה קטנה, ניסינו לשאת יותר מכשירים וספרים מכפי שיש להניח שאפשר לשמור במקום יבש ובטוח״. דארווין התגורר במשך חמש שנים בתא ששימש גם כספרייה של הספינה. כארבע מאות כרכים היו דחוסים לתוך חדרון בגודל של קצת יותר מעשרה מטרים רבועים. הוא ישן ועבד כשהוא מוקף בספריות עמוסות בכרכים שאוויר הים הלח שחק והגאות הטתה קלות.

אונייה, ביגל, אוסטרליה, דארווין

ה"ביגל" הפליגה גם לאוסטרליה, כדי לבצע סקר של היבשת. גם אז היו עליה מאות ספרים: כאן בציור מים של הקברניט שלה ב-1837, אוון סטנלי, ספריית מוזיאון גריניץ'. תצלום: ויקיפדיה

ממכתביו ברור אילו מאלה היו המועדפים עליו. ההתייחסות שלו משנת 1833 ל׳הטיית הלב׳ מאת ג׳ין אוסטן היא אחת מרבות. שנתיים קודם לכן, כשאך החל את המסע כבוגר אוניברסיטה טרי, הוא אמר לאחותו קרולין: ״לא אקח את ׳הטיית הלב׳ כי הקפטן אומר שהוא לא יקרא את הספר ואין חשש שאני אשכח אותו״. המכתבים שלו שופעים התייחסויות לאוסטן בצורות שמעידות על בקיאות של ממש ביצירותיה. ״כמנהגה של לידיה״ פירושו פלרטטני, ״כמו גברת בייטס״ הוא שם קוד להיקסמות מוגזמת, ״כמו ליידי קאת׳ דה ברג״ פירושו חמור סבר ו״קפטן וונתוורת׳״ שימש את בן דודו כשם חיבה לקפטן פיצרוי. המחברות הפרטיות שלו גם הן עמוסות בהתייחסויות לדמויות של אוסטן, ושלושה מהרומנים שכתבה מככבים ברשימת הקריאה שלו מן השנים 1838-1840.

דארווין היה מוקסם מן הקישוטיות הקפריזית – מאפיינים טבעיים כמו נוצות הטווס, שנראו כאילו אינם משרתים כל מטרה אחרת מלבד יופי

אף שהיא מעולם לא נתקלה במחקרים של דארווין – אוסטן מתה בשנת 1817 – עבודתה שלה ספוגה באותה מסורת מדעית ופילוסופית שסללה את הדרך לתורת האבולוציה שלו. היא כתבה בתקופה שהייתה להוטה להסביר את עולם הטבע; המילה ״ביולוגיה״ החלה לשמש באנגלית בסביבות 1800. תשומת הלב הגדולה, הכמעט קלינית, של אוסטן לפרטים מזכירה את סגנונם של חוקרי הטבע הבריטים הראשונים. בספר Jane Austen and Charles Darwin (משנת 2008), חוקר הספרות פיטר גראהם חוקר מקבילות בין הרגישויות של אוסטן ושל דארווין, וטוען כי שניהם היו ״צופים נלהבים בעולם שמולם, אשר הצטיינו בהבחנה בפרטי פרטים מיקרוקוסמיים וגם... בהבנת החשיבות הקוסמית של הפרטים הקטנים הללו״.

שניהם חלקו גם עניין במערכת היחסים העשירה, מבחינה פילוסופית, בין עולם הטבע ליופי האסתטי. דארווין היה מוקסם מן הקישוטיות הקפריזית – מאפיינים טבעיים כמו נוצות הטווס, שנראו כאילו אינם משרתים כל מטרה אחרת מלבד יופי, עד כדי פגיעה בסוגים אחרים של כשירות ביולוגית. הוא היה מודע לפרדוקס: חוקר הטבע משער כי כל מה שקיים ניתן להסבר במונחים טבעיים. ועם זאת, ישנו מובן שבו הקישוט, בעצם העודפות שלו, חורג ממה שהטבע מכתיב. כיצד יכול חוקר הטבע להבין את היופי ״העודף״, של ״הקיצוניות המופלאה״ של הטבע, שנראה אולי כסותר או חורג מעבר ללוגיקה המהודקת של תפישת העולם הנטורליסטית?

אוסטן הקדימה את טענתו של דארווין כי הקישוטיות האסתטית היא פרקטיקה אנושית טבעית שמציבה אותנו על רצף עם עולם טבע רחב יותר. כמו דארווין, היא התקשתה להתמודד עם מה שנדמה כעודפות של הקישוטיות, ועם המתח בין הנטורליזם לבין ה'עודפות' האסתטית

אוסטן הקדימה את טענתו של דארווין כי הקישוטיות האסתטית היא פרקטיקה אנושית טבעית שמציבה אותנו על רצף עם עולם טבע רחב יותר. כמו דארווין, היא התקשתה להתמודד עם מה שנדמה כעודפות של הקישוטיות, ועם המתח בין הנטורליזם לבין ה״עודפות״ האסתטית. היא כותבת על הסתירה הזו באורח מעורר מאוד ברומן ״גאווה ודעה קדומה״: ״לעולם לא אשכח את מראה באתו בוקר. היא באמת נראתה כמעט פראית״, מרכלת גברת הרסט לאחר שאליזבת חצתה ברגל שדות בוציים כדי לבקר את אחותה החולה. גרוע מכל: ״התחתונית שלה; אני מקווה שראית את התחתונית שלה, טובלת כל כולה בבוץ, אני לגמרי בטוחה״. האסתטי ממש טובל בטבעי – הקישוט האנושי ספוג בבוץ.

ג'יין אוסטן

איור של ג'יין אוסטן מתוך "A Memoir of Jane Austen" מאת אחיינה (1870). תצלום: ויקיפדיה

מבעד לאהבתו את אוסטן, אנחנו זוכים לראות דארווין שנידון לעתים קרובות פחות: דארווין שיש בו כבוד עמוק ליופי, אסתטיקה ואמנות. בהבחנות הבלתי פוסקות של אוסטן, אנחנו זוכים לראות את עינה המדעית הקפדנית של האמנית. דארווין ואוסטן, משני צדדיו של אותה דילמה שיש לה פנים לכאן ולכאן. מהו תפקיד היופי בתפישת העולם של חוקר הטבע? מהן תפקיד הנטורליזם בתפישת העולם של האמנית?

אוסטן אחוזת אובססיה לטבעי. חיפוש על פי מילת מפתח מגלה שהיא משתמשת בהטיה כזו או אחרת של המילה 'טבעי' (natural)  יותר מחמש מאות פעמים בששת הרומנים שלה

אוסטן אחוזת אובססיה לטבעי. חיפוש על פי מילת מפתח מגלה שהיא משתמשת בהטיה כזו או אחרת של המילה ״טבעי״ (natural)  יותר מחמש מאות פעמים בששת הרומנים שלה. ב״מנזר נורת'אנגר״ (משנת 1817), קת׳רין קוצרת את ברכות ״הטיפשות הטבעית של הילדה היפה״, והיא אחוזת ״תחושות טבעיות יותר מהראויות״. ב״גאווה ודעה קדומה״ (משנת 1813), מדובר על רוחות בעלי החיים העולצות של לידיה, ועל ״החשיבות העצמית הטבעית״ שלה, וב״תבונה ורגישות״ (משנת 1811), ״הביישנות הטבעית״ של אדוארד מסירה את ״טעמו הטבעי״ (״שאינו חסר, בשום מובן״). ב״פארק מנספילד״ (משנת 1814) אנחנו רואים ״זכויות טבעיות״ ו״כוחות טבעיים״ וב״אמה״ (משנת 1816), ״חסדיה הטבעיים״ של הארייט עומדים כנגד גבולות המעמד המלאכותיים. ברומן האחרון של אוסטן, שהיה אולי האהוב ביותר על דארווין, ״הטיית הלב״ (משנת 1818), אן משכנעת את עצמה ומתעקשת, ״כמה טבעית״ היא ״אי ידיעת העבר״, כאשר היא מנסה לשכוח את פרדריק ואת ״תחושת הסקרנות הטבעית״ שלו.

העניין של אוסטן בטבעי ברור וגלוי. את יחסה לנטורליזם קשה יותר להגדיר במדויק. ישנם שני היבטים קרובים מאוד שבהם ניתן אולי לקרוא לאוסטן נטורליסטית. ראשית, היא עסוקה, מבחינה סגנונית, בנטורליזם כתנועה אמנותית, או במה שפיטר גראהם מתאר כ״מניפולציה סלקטיבית ואמנותית של הפרטים״. במניפסט הנטורליסטי שלו ״הרומן הניסיוני״ (משנת 1893), אמיל זולא אפיין זאת כסלידה מפני ״הסברים בלתי רציונאליים ועל טבעיים״. ב'מנזר נורת'אנגר', אוסטן הופכת את הנטורליזם הספרותי שלה לשקוף; היא מבקרת את ״הדמויות הלא טבעיות״ ואת ה״נסיבות הבלתי סבירות״ בכתב עת נפוץ, כדוגמה למגרעות הספרותיות שלו. ״נורת'אנגר״ מבטא באמצעות סאטירה את מה שזולא אומר במניפסט שלו: ״הטבע, בהיותו שם, מביא את עצמו לידי ביטוי או לפחות את אותו חלק בטבע אשר המדע נתן לנו את סודו, ואשר על אודותיו כבר אין לנו זכות להרהר הרהורים רומנטיים״.

הנטורליזם הזה לא כרוך בהכחשת רגשות (כפי שהגיבורות של אוסטן מנסות לעתים קרובות לעשות) אלא, כפי שזולא ניסח זאת, ״בצורך לנתח כעס ואהבה, לגלות בדיוק כיצד תשוקות כאלה פועלות ביצור האנושי״ באמצעות בחינה קפדנית. עבורו, ספרות נטורליסטית מספקת לנו ״נתונים אנושיים״ ואכן, בעיני גראהם, אוסטן היא אמנית הצורה, המקטלגת את המערכות האקולוגיות החברתיות של ״קהילות הניתנות להכרה״ באורח המוגבל אסטרטגית, מהייברי ועד באת׳, באופן שאינו שונה מאוד מהדרך שבה דארווין מנתח את המערכת האקולוגית של איי גלפגוס. היא מפוכחת בחיפושיה אחר הפרטים היומיומיים שהיסטוריון של מחקר הטבע היה מציין ביומנו; ״מכל הפרטים הזעירים הללו, היא אינה נמנעת מדבר, ודבר אינו מדולג״, כותבת וירג׳יניה וולף בשנת 1925 על סגנון הכתיבה של אוסטן. באופן דומה, במכתב משנת 1850 שבו היא מבקרת את אוסטן, שרלוט ברונטה מפחיתה מערכה של ״העדינות המיניאטורית״ שלה. אוסטן היא נטורליסטית בצורה ובמתודולוגיה. השימוש שלה בפרטים והבחירה הזהירה שלה את היקף הסיפור, מאפשרת לה לכתוב בריאליזם מסוים ובחריפות פסיכולוגית.

באת', מרחצאות רומיים

תצלום פוטוכרום מהמאה ה-19 של המרחצאות הרומיים בעיר באת'. תצלום: ספריית הקונגרס, ויקיפדיה

הדרך השנייה שבה אוסטן עוסקת בנטורליזם חורגת מן ההשתתפות בתנועה הספרותית אל המחויבות הפילוסופית שלה. כפי שמסכם גראהם, נטורליסט פילוסופי הוא ״אדם שמאמין כי סיבות טבעיות מציעות הסברים מספקים לעולם, מקורותיו והתפתחותו״. נקודת המבט הפילוסופית הזו מאופיינת לרוב על ידי סוג קיצוני של אמפיריות, שמעדיפה את השיטה המדעית כדרך הגבוה ביותר, ואולי אפילו היחידה, אל האמת. גראהם טוען כי אוסטן ודארווין הם ״כנראה האמפיריציסטים האנגלים הגדולים ביותר של המאה ה-19״. ״עינה הבהירה, הקרה״ של אוסטן, המופנית ״אל הייחודיות הקונקרטית של העולם״ מציבה אותה לצד פילוסופים אמפיריציסטים שדחו את קיומו של דבר שאינו ניתן לאימות באמצעות נתוני החושים, כלומר דברים בלתי חומריים כמו אלוהים, תודעה/מודעות, אידיאות אפלטוניות, חוק מוסרי טרנסצנדנטי וכדומה.

'אם קוראים את התיאורים של... חבורות של קופי בונובו... ניתן לראות חזרה על כל הנושאים העיקריים ברומן האנגלי של המאה ה-19' - איאן מקיואן

במאמר משנת 2005, הסופר איאן מקיואן כותב בשנינות כי ״אם קוראים את התיאורים של... חבורות של קופי בונובו... ניתן לראות חזרה על כל הנושאים העיקריים ברומן האנגלי של המאה ה-19״ – מאבק קדמוני על משאבים, בני זוג, פריון והמשכיות השושלת. זה אולי אינו מפתיע, כי עלייתה של הספרות הריאליסטית המאה ה-19 התרחשה בו זמנית עם התקדמות הביולוגיה כמדע טבעי. עבור גראהם, הנטורליזם של אוסטן הוא יותר ממטפורה בלבד. היא משתתפת אינה רק חלק מן התנועה הספרותית הנטורליסטית, שהעדיפה ריאליזם ופרטי פרטים, אלא גם מן האמפיריזיצם הרדוקציוניסטית שהופיעה בתקופתה והגיע לשיאו בדארוויניזם. באמצעות יישום שיטת התצפית של מדע הטבע, אוסטן מציבה בני אדם על ציר רציף שכולל את עולם הטבע הרחב יותר. ברומנים שלה, כך כותב גראהם, ״בני אדם והחברות שלהם מובנים כחלק מן הטבע״; אוסטן מביטה ״בתשומת לב קפדנית, חודרנית ובלתי מוטה יחסית בפרטים העשירים והמלוכלכים שבעולם שסביבה״. היא אינה מתעניינת במושגים כלליים מופשטים. וולף מתלוננת שעבודתה חסרה ״ירחים, הרים וטירות״. אוסטן, לעומת זאת, מתעניינת בפרטי הפרטים של חיזוריהם של בעלי החיים ובקשרי המשפחה שלהם, ב״מינים שנידונו לכליה״  (ובהם דינוזאורים חברתיים), כפי שגראהם מנסח זאת, ובאבולוציה של הסדרים חברתיים שלהם יש סיכוי גדול יותר לשרוד, כמו המוביליות החברתית של וונתוורת׳ או דינמיקת הנישואים יוצאת הדופן של הקרופטים.

בונובו, הורים, ילד, משפחה

קופי בונובו: הורים וילד, משפחה, יחסים, דרמה מתמדת. תצלום: טד

ואכן, יצירותיה של אוסטן מציגות סוג של אנלוגיה יומיומית לשיטה המדעית. ברצוני לטעון כי האופן העיקרי שבו הדמויות שלה מתקדמות בהתפתחות המוסרית שלהן הוא באמצעות צורה של ענווה אפיסטמי ותגובה לראיות. כשהן לומדות לראות מעבר להטיות האישיות שלהן, הגיבורות של אוסטן מסוגלות לעכל מידע חדש שמאפשר להן הבנה טובה יותר של העולם החברתי. ניתן למצוא זאת בכל רחבי יצירותיה של אוסטן: השינוי באופן שבו אליזבת רואה את אופיו של דארסי, לאור ראיות מעודכנות במכתבו הגורלי; האופן שבו אמה ממשיכה לבחון ולשנות את השערותיה בנוגע לשידוכים אידיאליים; האופן שבו מריאן משנה את דעתה על קולונל ברנדון – וכן הלאה. ״מנזר נורת'אנגר״ מדגים את הנטורליזם של אוסטן בצורה ברורה ביותר, באמצעות שילוב של ממדים סגנוניים ופילוסופיים. במאמר משנת 2008 בכתב העת The Journal of Aesthetic Education, אווה דדלז (Dadlez) טוענת כי ב״מנזר נורת'אנגר״ הולך ומתגבש טיעון נטורליסטי בעד אימוץ הנטורליזם... צעד אחר צעד, אוסטן מובילה אותנו מן המלודרמה אל הנטורליזם, ואגב כך מביאה להתפתחות בתגובות שלנו ובהזדהות שלנו״. במכתבה משנת 1850, ברונטה מקוננת על כך שאוסטן ״מתעלמת... ממקומה הבלתי נראה של המציאות.״ אם אוסטן היא נטורליסטית, זה אינו כישלון אלא ניצחון משום שעבור הנטורליסט אין מקום ״בלתי נראה״ כזה.

האבחנות החדות של אוסטן כוללות גם את הרגישות האסתטית העשירה שלה. ועם זאת, ליופי יש מקום מוזר בתפישת העולם הנטורליסטית. דארווין, שפיתח את תפישת העולם הזו עד קיצוניות חדשה, היה מוטרד מאוד מן ה'קישוט' בממלכת החי, כאיום פוטנציאלי על השערת הברירה הטבעית שלו

האבחנות החדות של אוסטן כוללות גם את הרגישות האסתטית העשירה שלה. ועם זאת, ליופי יש מקום מוזר בתפישת העולם הנטורליסטית. דארווין, שפיתח את תפישת העולם הזו עד קיצוניות חדשה, היה מוטרד מאוד מן ה״קישוט״ בממלכת החי, כאיום פוטנציאלי על השערת הברירה הטבעית שלו. בספר Aesthetics After Darwin (משנת 2019), הפילוסוף וינפריד מנינגהאוס מתאר את מחקרו של דארווין בנושא הקישוטיות –  שנמשך עשר שנים – כאובססיה המונעת על ידי השאלה המרכזית: איך להסביר מקרים של מה שנראה כי יופי מיותר בתוך תפישת העולם המדעית האמפירית שלו? בספרו The Descent of Man (משנת 1871), דארווין מתפעל מכל ש״התפתחות של מבנים מסוימים״, כמו קרניים, נוצות וכן האלה, ״הובאה לקיצוניות נהדרת. ובמקרים מסוימים לקיצוניות שבה, ככל שהדבר נוגע לתנאי החיים הכלליים, הם חייבים להסב גם פגיעות קלות״. נוצות הטווס הן מיותרות ומכבידות על כשירותו הביולוגית. גודלן המוגזם עשוי להפריע להישרדות של הציפור המסוימת. ולכן קיומם נדמה כסותר את ההסבר הנטורליסטי.

טווס, זנב

"תראו כמה אני בריא, יפה וראוי לזיווג ולצאצאים", אומר הטווס. תצלום: סידהרט קומאר.

בכתביו המוקדמים, דארווין ״תפש את היופי קודם כל כעודפות שערורייתית, כמותרות שעלולות להוביל להרס עצמי״, כותב מנינגהאוס. זו הייתה בעיה חמורה עבור תפישת העולם הנטורליסטית, שבה מה שקיים הוא מה שניתן להסבר חד וחלק על ידי האבולוציה. עודפות היא סטיה בלתי טבעית, וקיומה הוא לכאורה סתירה לתאוריה. ב״תבונה ורגישות״, אנחנו רואים מקרה ברור של הנטייה ההרסנית של הקישוטיות: סיכה בשמלתה של ליידי מידלטון דוקרת את צאצאהּ, ״שורטת קלות את צווארו של הילד״, כשהיא ״סוחטת מסמל העדינות הזה צווחות אלימות״. סדר החיים וההמשכיות שלו באמצעות האימהוּת נפגם על ידי קישוט זעיר.

הפתרון של דארווין הוא פרדוקס בליבו של הקיום: העודפות עצמה חיונית, וככזאת היא בעצם לעולם אינה עודפת. הוא מעניק לקישוטיות תפקיד ביולוגי בבחירה המינית

בכתביו המאוחרים יותר, דארווין מציע דרך ליישב את המתח בין קיומו הברור של יופי עודף לבין הכחשת העודפות על ידי הנטורליזם. הפתרון שלו הוא פרדוקס בליבו של הקיום: העודפות עצמה חיונית, וככזאת היא בעצם לעולם אינה עודפת. הוא מעניק לקישוטיות תפקיד ביולוגי בבחירה המינית. מנינגהאוס כותב כי ״אף שלרוב מדובר במגבלות המפריעות לתנאי החיים הכלליים, קישוטים אסתטיים מספקים יתרון תחרותי בהקשר מאוד מיוחד של חיזור מיני״. כפי שכותב דארווין בספרו The Descent of Man, ״הכוח להקסים את הנקבה היה לעתים חשוב יותר מן הכוח להכריע זכרים אחרים בקרב״.

צ'רלס דארווין

אופנה ועודפות: צ'רלס דארווין הצעיר (סוף שנות ה-30 של המאה ה-19), ג'ורג' ריצ'מונד. תצלום: ויקיפדיה

בחלקה, עצם העודפות של המאפיינים האסתטיים הללו היא שהופכת אותם לנחשקים. אפשר להיזכר בבד העדין מאוד בשמלתה של גברת אלן בנשף הראשון בבאת׳ – בספר ״מנזר נורת'אנגר״ – שלא היה נוח לריקודים, אבל היה עדין כל כך, ולא דמה לשום דבר אחר בכל רחבי החדר. עדינות הבד הפריעה לתפקודה של השמלה, ועם זאת, עצם העדינות היא שייחדה את השמלה והפכה אותה למושכת. באמצעות ההסבר הפונקציונלי להופעת העודפות, דארווין יכול להבין את הקישוטיות בתוך מסגרת המחשבה הנטורליסטית בלבד. הקישוטיות הרַבה רחוקה מלהיות בלתי טבעית אלא היא תופעה רלוונטית ודרושה בעולם הטבעי. מה שאנו עשויים לתפוש כיופי מיותר הוא אשליה. דבר בטבע אינו באמת מיותר. מקרים אלה של ״יופי קיצוני״ משמשים לתכלית חיונית כשהם מספקים יתרון תחרותי בבחירה המינית.

האופנה, שאינה כלל וכלל חיצונית לטבע, היא מנגנון שתהליכיו מייצרים וריאציות אסתטיות מתמשכות לטובת הברירה המינית

מנינגהאוס מיישם את ההיגיון של דארווין בעיקר לאופנה. בעיניו, אופנה היא פרקטיקה אנושית שמשתתפת בתהליך האבולוציה. ואכן, על פי תפישת העולם הנטורליסטית, מה עוד עשויה להיות האופנה? ״אופנה היא התהליך התרבותי חסר השליטה של מה שנראה כמו הופעה ׳גחמנית׳ וכפיה (מחדש) של העדפות אסתטיות״, כותב מנינגהאוס. האופנה, שאינה כלל וכלל חיצונית לטבע, היא מנגנון שתהליכיו מייצרים וריאציות אסתטיות מתמשכות לטובת הברירה המינית.

דארווין ותומכיו מרוממים את האופנה לכדי אסטרטגיה טבעית לגמרי של בחירה מינית. אולם, לא כולם חולקים את האופטימיות בנוגע להסבר הנטורליסטי של הקישוט. ולטר בנימין, בשנות השלושים, התנגד לאופן שבו פירש דארווין את האופנה. בהשפעת תערובת מורכבת של מיסטיקה יהודית, אידיאליזם ורומנטיות, בנג׳מין התנגד להטמעת היופי בתחומו של הטבע. ההוגה אלכסיה ברטאס (Aléxia Bretas) טוענת כי בעיני בנג׳מין, להבדיל מדארווין, אופנה היא ״הכחשה הכרחית של מהלכם הטבעי של הדברים״, תהליך אלכימי שבאמצעותו חומרי הגלם של הטבע (ובכלל זה גופנו שלנו) מתעלים על גורלם האבולוציוני. עבור בנג׳מין, אופנה ״עושה עבור החומר הטבעי את מה שהמשוררים הרומנטיים עשו עבור השפה הכתובה. הם הפכו את התחום המוכתב מראש ליקום אינסופי עמוס באפשרויות הכי על טבעיות ופנטסטיות״, כך כותבת ברטאס. בקריאה כזו, מופעי היופי האנושיים שלנו, אפילו כשהם בלתי מעשיים, חסרי ערך או מסוכנים, מייצגים התעלות מעל טבענו האבולוציוני. העודפות של הקישוט, האופן שבו נוצותיו המכבידות של הטווס או תחתונית המשי של האישה מפריעים לכשרים הביולוגיים, הופך למחאה נגד מגבלות הנטורליזם, ומעיד אל התעלות מסתורית שמחלחלת אל הקיום. כפי שכותב בנג׳מין בספרו, שאותו לא השלים, ״פרויקט הפסאז׳ים״ (1927-1940): ״הנצחי הוא בכל מקרה הרבה יותר הקמט בשמלה מאשר איזה רעיון״.

אם אוסטן היא נטורליסטית קפדנית, אנו עשויים לצפות שהיא תסכים עם דארווין בוויכוח הזה. אבל התמונה שעולה מהרומנים שלה היא מורכבת יותר. לעתים ההתבוננות של אוסטן באופנה היא מזלזלת. בעיקר הנבלים הם שעסוקים בבגדיהם, ואילו הגיבורה שקועה יותר בעיסוק אסתטי בדמיונותיה. ועם זאת, גראהם משתמש בהבחנות של אוסטן בנוגע לבגדים כדוגמה עיקרית לתשומת הלב הנטורליסטית שלה לפרטים. דבריה הנוגעים לאופנת נשים במכתב משנת 1814 ״מקבילים, כך ניתן לומר, להיקסמות של דארווין מן המגוון הרחב והמהודר של מיני יונת הבית״. בעודה לועגת להעדפות המחויטות, גראהם טוען כי תשומת הלב הממוקדת שלה מסגירה ״עניין של ממש״.

העונג הבלתי מזיק ביותר של גברת אלן, כפי שכתבה אוסטן, מהיותה מעודנת, הוא ברובו טריוויאלי ומיותר, מלבד בתחום הייחודי של החיזור. תשומת לבה לשמלתה של קתרין מעניקה לה תפקיד במשחק הברירה המינית

בפסקה קצרה בפרק השני של ״מנזר נורת'אנגר״, היא מתייחסת לאופן שבו דארווין העלה את האופנה אל תחום הפריון. גברת אלן היא למעשה מטופשת, יהיה, חסרת תוחלת וחסרת ערך. אולם, ״במובן אחד היא התאימה באופן מעורר התפעלות להציג צעירה בציבור... הלבוש היה תשוקתה״. העונג הבלתי מזיק ביותר של גברת אלן, כפי שכתבה אוסטן, מהיותה מעודנת, הוא ברובו טריוויאלי ומיותר, מלבד בתחום הייחודי של החיזור. תשומת לבה לשמלתה של קתרין מעניקה לה תפקיד במשחק הברירה המינית. היא יכולה ליצור בזהירת את הקישוטיות המושלמת שתהפוך את כניסתה הראשונה של קתרין לעולם המין להצלחה. כמובן, הפונקציה הזו אינה מגיעה ללא חסרונות פרגמטיים אחרים, שכן גברת אלן התעכבה כל כך הלבוש שהן לא נכנסו לאולם הנשפים אלא בשעה מאוחרת. ברגע זה, נדמה כי אוסטן מציעה, כמו דארווין, כי אפילו קישוט עודף יכול להיות מובן כתופעה טבעית לגמרי.

ועם זאת, בסך הכול, אוסטן מייצגת שוב ושוב את הקישוט העודף כבלתי טבעי ומגונה. ברונטה כותבת כי אוסטן מפנה ״לעג מנומס״ אל כל מה שהוא ״אקסטרווגנטי״ ואכן גישה זו ניכרת בקורפוס שלה כולו. טעמה הביגודי של אוסטן ניתן להבנה הטובה ביותר באמצעות המילים שהיא מניחה בפי הנבלים בספריה. התמונה העולה מעידה על מתינות, פשטות, תכליתיות. למשל, ב״אמה״ היא לועגת ללא הרף להעדפת העודפות של גברת אלטון. ממש אחרי שהיא מכריזה על ״תיעוב גדול ביותר של עצם רעיון טיפוח היתר – אימה של ממש מפני המחלצות המפוארות״, גברת אלטון מסבירה כי עם זאת, היא ״חייבת להתקשט במספר קישוטים ומיד״. לא חולף רגע, והיא כבר כמהה להניח מספר קישוטים על בד שמלתה הלבן והכסוף ותוהה אם התוצאה תהיה נאה לעין. ב״הטיית לב״, אוסטן מסכימה ברמז עם לבושה הצנוע של ליידי ראסל, באמצעות הביקורת של אליוט: ״מגוחך״, יותר מדי ״רשמי ומחויט״, ״אילו רק הייתה משתמשת בסומק״. בעיני אוסטן, טעם טוב בלבוש דומה כנראה לטעמו של אדוארד בנופים: ״הוא משלב יופי עם שימושיות״.

ג'יין אוסטן, קסנדרה אוסטן

העיקר, להתבונן. דיוקן של ג'יין אוסטן (רישום מאת קסנדרה אוסטן, סביבות 1810). תצלום: ויקיפדיה

אף שיש מקומות בכתביה שבהם אוסטן כנראה מוכנה להציע לדארווין פתרון נאה, היא שומרת על קו של ביקורתיות המבוסס על התחושה כי ישנן דרכים יותר או פחות טבעיות לעסוק באופנה. לא כל מקרה של עודפות לכאורה ניתן להסביר בהיגיון של חיזור מיני, והסלידה שלה מן האקסטרווגנטיות חורגת בהרבה מן ההיקסמות המבולבלת של דארווין. היכן שדארווין מתפעם מן הקיצוניות המופלאה של הטבע, כדבריו, אוסטן כנראה חשה דחייה מעולמה של גברת אלטון, באופן שיש בו בו-זמנית גם התבוננות אונטולוגית, אסתטית ומוסרית חיובית. העודפות היא בעצם בלתי טבעית עבורה. היא מחייבת בוז, ותפקידה בחיזור אינו יכול לפטור אותה לגמרי מכך. אי לכך, התבוננות בעיסוק שלה באופנה, מסבכת את התמונה עבור אוסטן כנטורליסטית, ויוצרת מרחב לפרשנות מורכבת יותר. אם קישוטיות יכולה להיות ״בלתי טבעית״, ישנה אפשרות לדברים המתקיימים מעבר לטבע. אולי בכל זאת ישנם מרכיבים ביצירה שלה שחורגים או מתנגדים לתמונה הנטורליסטית. אולי בכל זאת קיימים ביצירותיה ״ירחים, הרים וטירות״ כפי שרצתה וולף, והם פשוט נראים כמו בד שמלה ספוג בבוץ.

בקריאה שהיא נטורליסטית בלבד, הטענה כי קיימות צורות לבוש יותר או פחות טבעיות היא פרדוקסלית. אם אינה טבעית, מה יכולה האופנה להיות? מה עוד קיים? בספר If Not Fashion, Then What? (משנת 2017), ניקולאס פאפאס (Pappas) מציע תרגיל שנועד למסגר את השאלה מחדש:

״כשאתם פוגשים תלמיד הפונה אל מה שטבעי, זה אינו תרגיל גרוע להתרחק מן ״הטבע״ שבאותה פנייה נוגעת ללב ולחפש את היעדרו. מה הוא מציב כנגד ״הטבעי״? משקפיים אינם אובייקטים שמופיעים בטבע, משום שהם יצירה אנושית, ודוגמאות כאלה מציבים את הטבעי בניגוד למלאכותי. אבל יתכן גם שאין זה טבעי עבורכם להתעורר מדי חצי שעה. כאן מה שאינו טבעי הוא מה שאיננו מורגלים בו. דוגמה שלישית – צב הנולד ולו שני ראשים – עשוי לגרום לתלמיד שלכם לראות בניגודו של הטבעי את מה שאינו נורמלי או את המפלצתי. תרגיל כזה מכשיל את מה שנדמה כמו פנייה מוצקה ביותר להתנהגות טבעית. במקום שבו ״הטבע״ מוכחש בצורות שונות כל כך, ההאשמה כי משהו ״אינו טבעי״ נשמעת מפוקפקת יותר מכפי שנשמעה קודם לכן״.

ה- fashioning, העיצוב, נתפש כבלתי אותנטי, ואילו הסירוב לעצב – בין אם מדובר בהיעדר הסומק של ליידי ראסל, או בחצאיות המוכתמות בבוץ של אליזבת – הוא אותנטי, ולכן הוא טבעי במובן שהוא נאמן לטבענו

למה בדיוק מנגידה אוסטן את ה״טבעי״? אפשר לחשוב על המשמעות המקורית של fashion: פועל שמשמעו להפוך דבר לדבר אחר, לתכנן, לייצר, ליצור. אוסטן רואה באור חיובי את אליזבת, אשר ״אישיותה, התנהגותה ולבושה״ אינם אופנתיים. היא רואה באור שלילי את האלגנטיות המדודה של גברת אלטון. הגבול המפריד בין העיסוק הטבעי לעיסוק שאינו טבעי בלבוש קשור במידת מה לאותנטיות. ה- fashioning, העיצוב, נתפש כבלתי אותנטי, ואילו הסירוב לעצב – בין אם מדובר בהיעדר הסומק של ליידי ראסל, או בחצאיות המוכתמות בבוץ של אליזבת – הוא אותנטי, ולכן הוא טבעי במובן שהוא נאמן לטבענו.

הנסיכה דה ברולי,

"הנסיכה דה ברולי" (1851-1853), ז'אן-אוגוסט-דומיניק אנגר, מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק. תצלום: ויקיפדיה

אם נקרא את השימוש של אוסטן בטבעי כ״אותנטי״, נגלה רצף של אופנים לעיסוק בסגנון. ישנם מובנים רבים שבהם אפשר להתלבש בצורה ״בלתי טבעית״, כלומר באופן שאינו אותנטי. למשל, אפשר להתקשט בקישוטיות עודפת שמגבילה את האפשרות אפילו לזוז ולפעול בדרך הרגילה, כמו שמלתה של גברת אלן: ״אני סבורה שכדאי שאשב, כי בקהל כזה כל כך קל למעוד!״ התזת הבוץ על החצאית העדינה של אליזבת ב״גאווה ודעה קדומה״ (שהוצגה בהרחבה כזו באינספור עיבודים לקולנוע) הופכת לדרך ויזואלית להנגיד בה את טבעה החופשי האמיתי לכפייה במלאכותית המגבילה.

עבור נטורליסטים כמו דארווין, סוג כזה של חוסר אותנטיות חקיינית מייצגת את הטבע במלוא הטוטליות שלו, את ההיעתרות שלנו לדפוסים אבולוציוניים של התנהגות המשרתים את הברירה המינית

ניתן גם לוותר על ביטוי עצמי אותנטי לטובת חיקוי. אוסטן מתלונן כי האחיות מסגרוב ״היו כעת כמו אלפי גבירות צעירות אחרות, הן חיו כדי להיות אופנתיות״. גם זה אינו טבעי במובן מסוים, כי הדבר מנתק את הנערות מטבען האותנטי. בדרך אחרת, נטורליסטית מסורתית יותר במידת מה, ההתנהגות הזו היא הטבעית ביותר. ״מנטליות העדר״ שלה היא פונקציית ההיטמעות של בעל החיים. עבור נטורליסטים כמו דארווין, סוג כזה של חוסר אותנטיות חקיינית מייצגת את הטבע במלוא הטוטליות שלו, את ההיעתרות שלנו לדפוסים אבולוציוניים של התנהגות המשרתים את הברירה המינית. במסגרת מחשבתית כזו, עצם הסירוב לאופנה מצדן של הגיבורות של אוסטן מנוגד להיגיון הנטורליסטי. אותנטיות, התנגדות לחקיינות העדרית, הופכת במובן מסוים ל״על טבעית״, כלומר מעבר למה שטבעי.

העיסוק הלא טבעי, או ליתר דיוק העל טבעי הזה בלבוש יכול להיות אתר של חתרנות, ממש כמו ההתעלות של בנג׳מין. ברגעים מבהיקים נדירים, בחירות בנוגע ללבוש הופכות לכלי לביטוי עצמי שיכול להתנגד למגמות במערכת האקולוגית החברתית ולהתעלות מעבר למגבלות מה שנחשב לטבעי. האומץ של אליזבת ללבוש בגדים מוכתמים בבוץ הוא פעולה של אוטונומיה אסתטית, הצהרה אופנתית אמיתית כמו כל הצהרה אחרת. היא אינה טבעית במובן שהיא מתנגדת לאבולוציה העדרית של מוסכמות אופנתיות, היא טבעית במובן של אוטונומיה אמיתית, המוגשמת באמצעות האותנטיות של טבעה האמיתי. החלטתה של ליידי ראסל לא להשתמש בסומק נראית לסיר אליוט בלתי טבעית; הלבוש שלה הוא מלאכותי כי הוא ״רשמי ומאורגן״. העובדה שמר טינלי מכיר את בד המוסלין ההודי, עניין כה נדיר עבור גבר, נראית לקתרין מנוגדת לטבע. היא מתאפקת מלומר זאת בקול:

״איך יתכן שאתה״, אמרה קתרין בצחוק, ״כל כך...״ היא כמעט אמרה ״מוזר״.

אצל אוסטן, הבלתי טבעי אינו תמיד רע, והטבעי אינו תמיד טוב. כדאי לשים לב שהיא כתבה בתקופה שבה הגינון היה בעלייה ובערים נפתחו חנויות פרחים. ״ממש כפי שהפרח של מוכר הפרחים שילב בתוכו מציאות ודמיון, את מתנתו של הטבע ואת יצירת האדם שיש בה הידור ופטישיזם״, כותבת חוקרת הספרות דידרה שונה לינץ׳ (Lynch), נראה כי אוסטן מציעה כי האופנה היא גם המשכיות של הטבע וגם עשויה לעמוד בניגוד לו. היא מתעקשת על הסתירה שסופרת יכולה להכיל, ויתכן כי חוקר טבע כמו דארווין אינו יכול. היא אינה נכנעת לדחף למצוא פתרון, ומשמרת עבור קוראיה חבל מתוח שעליו הם יכולים לצעוד.

דארווין וגם אוסטן ניחנו בעין חדה, הגיבו לראיות והתנגדו להסברים על טבעיים. ועם זאת, הם חלקו גם עניין אובססיבי ביופי, בנוכחות השופעת ואולי אפילו עודפת שלו בעולמנו, ובאופן שבו הוא עלול לאיים על ראיית העולם הנטורליסטית

דארווין וגם אוסטן ניחנו בעין חדה, הגיבו לראיות והתנגדו להסברים על טבעיים. ועם זאת, הם חלקו גם עניין אובססיבי ביופי, בנוכחות השופעת ואולי אפילו עודפת שלו בעולמנו, ובאופן שבו הוא עלול לאיים על ראיית העולם הנטורליסטית. הקריאה בהם זה לצד זה מעשירה את ההבנה שלנו את שניהם. אהבתו של דארווין את כתבי אוסטן מאירה את ההיקסמות העמוקה שלו מן האסתטי, ואת הטענה שלו שחשוב להסביר את היופי כחלק מהתיאור שלנו את עולם הטבע. הקריאה באוסטן לצד דארווין מזמינה שאלות בנוגע לגבולות ואולי למגבלות הנטורליזם שלה. בהתעקשות שלה על כך שניתן לעסוק באופנה בדרכים יותר או פחות טבעיות, היא מתנגד לפתרון הדרוויניסטי בלי להתחייב לגמרי להתעלות של בנג׳מין. המתח הזה בין נטורליזם מכליל לאסתטיקה נעלית של קישוטיות פועמת בכל יצירותיה ומשמרת את השאלות שהיא ודארווין גם יחד התמודדו איתן, כשאלות חיות וקיימות.

אביגיל טולנקו (Tulenko) היא תלמידת דוקטורט בפילוסופיה של המדע באוניברסיטת הארוורד. היא גם צלמת אופנה מקצועית, המצלמת תצוגות וכתבות מצולמות עבור כתבי עת שונים כמו PhotoVogue, L’Officiel, Harper’s Bazaar ואחרים. כשאינה קוראת את ג׳ין אוסטן היא עוסקת בהדפסי ציאנוטיפ וכתיבה.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מתוך: "הפרחים של הליוגבלוס" (1888), לורנס אלמה-טדמה. תצלום: מוזיאון ז'קמאר-אנדרה, פריס, ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אביגיל טולנקו, AEON.

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על מה טבעי ביופי?

01
יגאל גרנות

מאמר ארוך וחשוב אך הוא פספס קצת: ל"יופי העודף" (של הטווס למשל) יש היום הסבר ביולוגי-אקולוגי-אבולוציוני בתאוריית ההכבדה של פרופ' אמוץ זהבי ז"ל. לפי התאוריה הזאת (שהוכחה היום כבר גם ברמת המודל המתמטי) ה"יופי העודף" הזה משמש את הזכר הטווסי למשל כדי למשוך את הנקבה אליו שכן אם הוא הצליח לשרוד בסבך בטבע עם הזנה הענק הזה הרי שהוא מוצלח יור וכדאי להתחתן איתו. פרופ' זהבי גם טען שהתאוריה עובדת גם לגבי בני אדם וראה למשל באיפור השחור מתחת לעין אצל הנשים כאמצעי למשיכת הגבר ובמריחת סומק על הלחיים כאמצעי משיכה לגבר כלומר: צבע אדום בלחיים הוא סימן לזרימת דם טובה ולבריאות. יש עוד סממנים כאלה (שבכולם יש גם הפרזות שנועדו לחזק את המשיכה בעיני המין השני.