מה יעשו הפסיכולוגים במאה ה-21?

האדם המודרני עלול לשקוע למיסטיקה או למציאות מדומה. האם הפסיכולוגיה תדע להציל אותו?
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

אם לשפוט לפי התקשורת, האדם המודרני במצוקה. בניסיונו להתמודד עם המאה העשרים ואחת על שלל מכאוביה ותחלואיה, הוא מתגונן: הוא מדחיק, הוא מכחיש והוא מוחה. ובעצם, מה עוד נותר לו לאדם, חוץ מהשילוש הקדוש הזה. מסביב לו יהום הסער. העולם כמרקחה: הגירה, גטאות, כיתתיות ופונדמנטליזם, התחממות האקלים, מידבור, הצטופפות, זיהום, חולי וחידלון. המערכת התרבותית נקרעת, מיטלטלת ונשברת נכחו. לפרט ששואף לשמר תחושה של עצמי חזק, נותר אם כך להדחיק מחשבות על המציאות אל התת מודע. להכחיש את קיומה של המציאות – כך שזו לא תתחולל באמת. או למחות כנגדה.

והנה כי כן, המאה עשרים ואחת היא מאה של מחאות. קל ללכת שבי אחר הסיקור החדשותי ולהניח שרוב הציבור מתקהל, מתריס ומוחה בראש חוצות. אבל למעשה, אנונימוס (קהילת הרשת האנרכיסטית, שזולגת מעת לעת אל המציאות) או תנועת אוקיופיי (משמרת המחאה הבינלאומית שהשביתה את מנהטן בשנת 2011 ומאז ערכה עוד כ-600 עצרות המוניות), הן היוצאות מהכלל שמעידות על הכלל. אנו נוטים לבלבל רעש עם אות, המולה עם משמעות: כיכר א-תחריר, כיכר טַקְסִים, כיכר טיימס, כיכר המדינה – הכל רעשים. קצף על פני המים.

הפער הגדל והולך בין פנטזיה לממשות, דוחף את הפרט לסגת אל העצמי הפנימי

מיסטיקה ומציאות מדומה  

המחאה האמיתית, המסוכנת מכולן, מתחוללת במקום אחר. זו המחאה האישית, הכמוסה, המתרחשת במחשכי הנפש. מחאה שמכונה בעגה המקצועית "המחאה האונטולוגית של הסובייקטיביות" (האונטולוגיה הוא התחום שעוסק בשאלות בדבר טבעו של הקיום האנושי), מונח שנדון בהרחבה בספרו של קרלו שטרנגר, שחוקר את רעיון היצירה העצמית, "אינדיבידואליות: הפרויקט הבלתי אפשרי".

המחאה האישית הזו מתרחשת לאחר שכלו כל הקיצין ומוצו כל דרכי ההתמודדות. אם המציאות איומה ונוראה, אם היא "מעוררת חיל ורעדה" כפי שטען פעם הפילוסוף סרן קירקגור, אז גם ההכחשה, הרציונליזציה והעידון – אותם מנגנוני הגנה נפשיים, החביבים על פרויד ועל ניטשה – אינם מועילים לאדם.

האלוהות והטכנולוגיה – שתי ההמצאות הגדולות של האדם – עלולות לבלוע את המרחב החברתי כולולכן, מבחינת המחאה האישית ולנוכח צוֹק העיתים, קיימים היום שני אורחות חיים חלופיים: המיסטיקה והמציאות המדומה.

לכאורה, אין שני אורחות חיים שונים יותר האחד מהשני. המיסטיקה מבוססת על סגידה לישויות טרנסצנדנטליות מומצאות. היא מעוגנת בטקסטים ארכאיים וחוגגת את העל-חושי. מול תמורות הקידמה, במפגש עם המודרניות ההפכפכה, הממסד המיסטי מציע תמיד אותו מרפא: רוחניות ופסקנות. הקבלה והסוּפיזם (صوفية בערבית) הם שניים מהזרמים המיסטיים המוכרים יותר בעידן החדש, שמבטיחים איחוד תודעתי, נמרץ ואקסטטי עם האלוהות.

זיכר, טקס סופי, ניו מקסיקו

טקס" זִכְּר" סופי במדבר בניו מקסיקו. תצלום: ציפורה

המציאות המדומה, להבדיל, מבוססת על מדע קפדני ומתמטיקה, על ניסוי וטעייה, על שכבות של קוד וחומרה. המציאות המדומה אינה ניסיון למצוא את האלוהות ולהתאחד עימה. היא ניסיון ליצור את האלוהות. והיא אחד מעמודי הטוֹטם של אותה קידמה טכנולוגית הפכפכה במאה העשרים ואחת.

אבל לאמיתו של דבר, המיסטיקה, בגרסה המוסדית שלה – פולחן האלילים במסגד, בכנסיה, בבית הכנסת, בחוגי המקובלים ובקברי צדיקים –, מציעה דרך דומה במהותה לדרך שמציעה המציאות המדומה: התמסרות לאגדה. התמסרות לעולם אחר, מדומיין, עולם של סימולציה. יקום של סמלים.

בראי המחאה הסובייקטיבית, שני אורחות החיים זהים. שניהם מתכנסים פנימה. שניהם נתיבי הימלטות מן הטינופת, הצפיפות והצחנה שכרוכים במודרנה. בעולם רועש יותר, הם מציעים השתבללות. גם המיסטיקה וגם המציאות המדומה מוליכים אל מקום פנימי. הם מעידים על נסיגה ממצבים חברתיים רווי חרדות והחלפתם בפנטזיה.

בעידן הגלובליזציה, בעידן המודרניות השנייה והמודרניות הנזילה – כפי שהגלובליזציה מכונה לעיתים, שני המצבים הקיומיים החלופיים – האלוהות והטכנולוגיה, הפכו שגורים, יומיומיים ורווחים יותר מכל אלטרנטיבה קיומית אחרת. לבטח יותר מכל עליה על בריקדות, מרי אזרחי, מרד מיסים, או חבלה ברשת.

אבל מדוע המחאה היא מחאה סובייקטיבית, פנימית? ומה הופך את הנסיגה האישית לפופולרית כל כך?

משהו בדינמיקה החברתית העכשווית, בשיווי המשקל בין שפע ומחסור, בין סיכון ויציבות, משהו שהסוציולוג האגדי אולריך בק כינה "חברת הסיכון" והפילוסוף הסלובני השנוי במחלוקת סלבוי ז'יז'ק כינה "המדבר של הממשי", גוזר על האדם חשש נצחי, כאב רגשי וחוסר תקווה.

גם במקרה הזה, נוכח הוויה קקופונית, קשה להפריד את האות מהרעש. מה הוא בדיוק מקור החשש והכאב הנפשי? מה ייחודי במצב האנושי המודרני?

ניכור, מחסור וייאוש

הבירור הזה הוא בירור אוניברסלי. הרבה אנשים נדרשו לו והתיאוריות על שורשי המלנכוליה והלוגיקה של הכאב הנפשי רבות. אפשר שזה הניכור מהעבודה ומהסביבה. המצב הנפשי של האדם הקפיטליסטי: הוויה חד-גונית, אפתית ומנותקת, שקוננו עליה מרקס ומרקוזֶה. אפשר שמקור הכאב הפסיכולוגי הוא אובדנו לבלי שוב של הטבע הבתולי למול תנופת הבנייה העירונית, ההצטופפות והדוחק, הגודש והעומס. אותה קינה עתיקת יומין לגן העדן האבוד או למצער, לאטלנטיס החדשה.

ואפשר שאלו סיבות גשמיות יותר. שוק עבודה תזזיתי שמתגמל אופורטוניזם, היעדר יציבות תעסוקתית, עליית הבינה המלאכותית והאוטומציה שיובילו למחסור במשרות,: ההבטחה הדיסטופית של קרל בנדיקט פריי ומיכאל אוסבורן, מבית הספר להנדסה באוקספורד, שבתוך שנות דור מחשבים ורובוטים ישתלטו על כמחצית המשרות הקיימות, כמו נהגים, לבלרים, קופאים, פועלים בקווי ייצור, עובדי טלמרקטינג, סוכני נדל"ן, עוזרים משפטיים ורואי חשבון.

ייתכן שזו הקריסה המהדהדת של המבנים המסורתיים של התא המשפחתי, מערכת היחסים ומושג האהבה, בצד ניצחון התחרותיות והאינדיבידואליזם, שמלבים חרדות ומחשבות דיכאוניות.

אפשר שאלו השלכות הידלדלות המשאבים הגולמיים: המידבור והישימון המתרחב, שמושכים את השטיח מתחת לרגלי האיכרים ומכשירים את הקרקע לסחף המיליציות, מלחמות האזרחים וההגירה ההמונית.

ואפשר שזו דינמיקה של אי שוויון כלכלי. ההתארגנות המטריאליסטית של החברה, כלל הברזל של האוליגרכיה (ההשתלטות של אוליגרכיות על מוקדי הכוח והמשאבים), קפיטליזם המקורבים במזרח ובמערב, חוקי הירושות והייחוס של ההון, מעמד בעלי הרנטות ואופן צבירת העושר הפסיבי על ידי קבוצות שאינן עובדות ואינן צריכות לעבוד. שיטה שמובילה באופן בלתי נמנע לאי-שוויון הולך וגדל ("הון במאה ה־21", תומא פיקטי). וכפי שאמר פיקטי בשנת 2014 בראיון ל"כלכליסט": "בעולם החדש לא יישאר דבר למעמד הביניים".

נשים במפעל טקסטיל בבנגלדש

נשים במפעל טקסטיל בבנגלדש. תצלום: Asia Development Bank

יש רק לשער, שביחד ולחוד, הנסיבות הייחודיות של המאה העשרים ואחת מובילות לחוויה חושית של מרחב הזדמנויות מוגבל. מעין מום של הנפש ושל ההשתוקקות. היעדר אפשרות למימוש הפוטנציאל העצמי, שמוביל לייאוש מצמית.

הרשימות של מישל וולבק, הביוגרף הגרוטסקי של העידן הפוסטמודרני, ולא פחות מכך – של המעמד האיקוני שלו, מתעדות זאת היטב.

"העולם הוא סבל מתפרש. במקור שלו יש פקעת של סבל. כל קיום הוא הרחבה, וריסוק. כל הדברים סובלים, עד שהם מתהווים. האין רוטט מכאב, עד הגיעו לקיום, תוך כדי מיאוס שנמתח עד הקצה" ("להישאר בחיים וטקסטים אחרים", מישל וולבק, הוצאת בבל, תרגום מצרפתית: רמה איילון).

הייאוש, בתורו, חורץ את האדם לנסיגה אל העצמי הפנימי. פרויקט היצירה העצמית מפנה את המקום לשיגיון ואשליות, או למצער, לחיפוש אחר גן עדן מדומין.

והחיפוש מעולם לא היה פורה יותר. לראשונה בקורות החברה האנושית, מכלול הכלים הטכנולוגים שעומדים לרשותה מאפשרים לה ליצור גן עדן. העשייה השוקקת והביקוש המאמיר לטכנולוגיות "מציאות רבודה", שמעשירה את המציאות בסמלים ובדימויים, בה בעת שהיא מנוונת את התבונה הטהורה – מסמנת את העתיד האשלייתי הזה. כמה טרגי וסמלי, בהקשר זה, הדימום במוח של בת החמש עשרה שנפצעה בישראל במצוד אחר פוקימון גו.

הרכישה של אוקלוס ריפט (Oculus Rift) על ידי פייסבוק בשני מיליארד דולר בשנת 2015, בנתה את השוק. עסקת אוקולוס, חברה פרטית שפיתחה משקפי מציאות מדומה מתקדמים, הייתה יריית הזינוק: כל הכנסיות הגדולות ביקום הטכנולוגי – גוגל, מייקרוסופט, אפל וסמסונג – הקצו מאות מיליוני דולרים לפיתוח יכולות בתחום. גוגל הגדילה ללכת בדרכי הנצרות הפרוטסטנטית, והשיקה משקפי קרטון להמונים, Google Cardboard במטרה להנגיש את המציאות המדומה לכל דכפין או, לקרב את הפנטזיה אל העם. והאלוהות והטכנולוגיה נפגשו שוב: בהמצאת גן העדן אבל גם באסטרטגיה ובאמצעים.

בתוך כך, הניסיון להכליא מציאות מדומה עם פורנוגרפיה מאשש את ההבטחה למצב אנושי וירטואלי מאי-פעם. עידו אפרתי, כתב ל'הארץ" מחזית המחקר והפיתוח ביפן: "ענקיות טכנולוגיה כמו סמסונג, סוני, פייסבוק וגוגל סימנו את תחום המציאות המדומה כדבר הבא, והן משקיעות משאבים רבים בניסיון להחדיר אותו למיינסטרים... גם הפעם תהיה זו תעשיית הפורנו שתוביל את המהפכה" .

ובמקביל, הוליווד ("היא"' טרילוגיית "מטריקס"', "אווטאר") מבטאת את התודעה הקיומית הדורית הזו, חוגגת את עליית האווטאר ואגב אורחא, מאפשרת אותה.

מעניין להיזכר בהקשר זה במקורות התיאולוגיים של רעיון ה"אווטאר". האווטאר, או הייצוג של המשתמש במרחב הווירטואלי, הוא היום נדבך במציאות המדומה וסמל של מנוסה אל הפנטזיה. פעם,  במיתולוגיה ההינדואיסטית, בבהגווד גיטא  ובאפוס הסנסקריטי, אווטארה (Avatāra) הייתה ההתגלמות של האל הכל יכול. אין זה מן הנמנע ששני הדוכנים, זה של המיסטיקן וזה של הטכנולוג, מוכרים את אותה הסחורה. את אותו המוטיב. את אותה גאולה.

המחאה השקטה 

לכל ההתפתחויות האלה יש פן פסיכולוגי. המחסור, הניכור, ההוויה היומיומית החדגונית, הקריסה של המבנה המשפחתי המסורתי, כל אלה מובילים אותנו אל המרחב האינטימי, הפסיכולוגי והפתולוגי.

כי אם ההורים המודרנים יחפנים, פרודים ומעוטי אמצעים – אז הם מציפים את הסביבה ההתפתחותית של ילדיהם, מן הינקוּת ועד קץ הילדוּת, באי-ודאות, במתח ובחששות. ואם ההורים אכולי חרדות ומופרעי קשב – אז הם עתידים להפר את כלל ה״הורה הטוב דיו״ שקבע הפסיכולוג ההתפתחותי הנודע, דונלד ויניקוט.

כלל ה״הורה הטוב דיו״ של ויניקוט, הוא אותו חוק יסוד פסיכופתולוגי, שמנבא כי כישלון ההורים לספק אקלים התפתחותי מושלם לתינוק, כישלון ההורים להיענות לצרכיו של העולל כשהוא ער וכשהוא נח, מחבל ביכולתו לפתח חוסן נפשי ותחושת כל-יכולוּת חיונית. כל-יכולוּת שנדרשת היום יותר מאי פעם בעבר.

במילים אחרות, אם האדם הוא תבנית נוף ילדותו, ואם ילדותו היא מסכת של היעדר תשומת לב, ואם הוא מתפתח בסביבה סחופת חרדות – אז הנפש המתהווה תפתח נוירוזות (חוסר איזון נפשי), הרגשה כרונית של "עצמי מזויף", ותחושת כליון של העצמי.

כאשר הפרט הבוגר ייצא אל העולם הצורמני, הוא ישאף לחוות לראשונה חירות, בעלוּת על גורלו וכל-יכולות. אבל במקום בו ההזדמנויות לניעוּת חברתית מעטות מידי, במקום מדברי, טרשי וצפוף יותר, הפער בין השאיפה האנושית האימננטית לבעלות על החיים, ובין היכולת לממשה – יגדל וילך. ואיתה, יגדל וילך גם הייאוש.

כך, בינקות, בילדות ובבגרות, במרחב הדיסקרטי אבל גם במרחב החברתי, הבטחת הקידמה, האפוס המערבי, החלום האמריקאי, נגוזו. זהו מצב פסיכולוגי וסוציולוגי חדש לגמרי: לא במהותו אלא בהיקפו.

האדם מפתח תחושת נידונות. אזור מגוריו, אילן היוחסין שלו, ינקותו, ילדותו, כבר הכתיבו הכל. עתידו ידוע מראש. תחושת האדונות לגורל ותפישת חופש הבחירה נבזזות. התגובה הנפשית של האינדיבידואל הופכת להיות הפסיכולוגיה החברתית של הקבוצה. כאסטרטגיית התמודדות, הנפש האישית והקולקטיבית, פוצחת במחאה.

אבל כאן העלילה מתעקלת. שכן בחברת המעקב, ארכיטקטורת הרשת, הגדרות הפרטיות, האיסוף הבלתי נדלה של מידע אישי ומוצנע, ריגול שנועד לבנות פרופיל אישיותי ולשלוט בגחמות הפרט (אם להאמין למשפטן הטכנולוגי אֶבֶּן מוֹגְלֶן), המחאה אינה מסוגלת להתלקח באמת. הנפש המרדנית אינה זוכה לפורקן.

ובלאו הכי, חוסר התוחלת החומרית של מעשה ההפגנה מתברר לאקטיביסטים במוקדם או במאוחר. כך או אחרת, הפוטנציאל המרקסיסטי של המעשה החתרני אינו מתממש. תנועת אוקיופיי בדאון-טאון מנהטן, או מחאת האוהלים בשדרות רוטשילד, הן פסגתה הרומנטית של המחאה. אנשיהן ינטשו את הספקטקל והפרנויה לטובת החברוּת באליטה ולטובת הדוּמיה הממלכתית. הדוגמאות רבות מספור.

בתנאים האלה, הנפש פונה לאסטרטגיה אחרת, אסטרטגיית המחאה האונטולוגית האישית, כפי שכתב קרלו שטרנגר ב"אינדיבידואליות: הפרויקט הבלתי אפשרי". במילים אחרות, הנפש שוקעת בפנטזיה שמטרתה לשמר גרעין של "תשוקה לחיים שהיו יכולים להיות". כלומר, על מנת להגן על עצמו, על מנת לשמר תחושה של "עצמי חזק", האדם מחליף מציאות כוזבת "בחוץ" באשליה של סיכוי לחיים אחרים, טובים יותר, "בפנים". זוהי התמודדות בטוחה יותר, התמודדות מתונה ומופנמת יותר מכל מעשה חתרני.

כפיצוי לקונפורמיזם שהוא מפגין, חברת המעקב מציעה לאדם את אהדת הזולת בקנה מידה היסטורי. הפרט המוגבל, שנשללה ממנו גם הינקות השלווה וגם זכות המחאה, מתנחם ומתערסל ברשתות החברתיות. שם הוא זוכה לסוללה של גירויים ותמריצים ליבידינליים, מותאמים אישית ופבלוביים. גירויים בתפוצה ובמיקוד שרק גוגל, פייסבוק ואמזון יכולות היו להתיר. שם הוא יכול להיות מחוזר, להיות אהוב, להיות נערץ.

בעולם הבלתי אפשרי הזה, שנקרע בין אשליה וממשות, הזיכרונות הקולקטיביים הישנים שלנו – של ״חברת הספר״ של פרדריק ג'קסון טרנר – של מרחב ההזדמנויות הפראי והיזמי, של הגיבור הרציונאלי של איין ראנד – הנפיל הגאון, האדון לגורלו, הרואה הגשמתו האישית את המטרה המוסרית הנעלה ביותר (ויכול להשיגה בכוח עבודה קשה בלבד, כמודגם בספריה "מרד הנפילים" ו-"כמעיין המתגבר") – כל אלו הופכים להיות אבן ריחיים מיתולוגית שרובצת על הדורות הבאים, שנידונו לחיות חיים מוכי גורל. הפער בין העצמי האמיתי והעצמי הכוזב, נפער והולך.

רק מול ההבטחות האדירות של הקידמה יכולה המציאות להיראות במערומיה הנלעגים, הלתרגיים והאכזריים ביותר. אנו רואים בעיני רוחנו מעין מחנה עקורים עצום מימדים. פָאבֶלָה (Favela) חסרת סוף. גם במקרה הזה, תעשיית הסרטים משחקת תפקיד אינסטרומנטלי: "עיר האלוהים" של פרננדו מֶיירֶלֶס או "חיות הדרום הפראי"  של בן צייטלין, מבטאים את השאיפה הבלתי אפשרית, חסרת התוחלת והטרגית, למימוש עצמי ולבעלות על הגורל. "רקוויאם לחלום" של דארן ארונופסקי משרטט קווים לדמותו של הוויתור: הכניעה לפער בין העצמי האמיתי והעצמי הכוזב, הייאוש, והנסיגה הפנימית.

פאבלה, אמנות בברזיל

אמנות ומחאה בפאבלה בברזיל. תצלום: אדוארד ברמודז

להציל את האדם מהנסיגה אל העצמי 

באוקיינוס החומצי הזה, אסדת ההצלה האחרונה הם הפסיכואנליזה והטיפול הפסיכואנליטי. האדם מוכה השיגיון והנוסטלגיה לעולם שאינו קיים עוד, וספק אם היה קיים מעולם, צריך מטפל נפשי שיחצה איתו מאזור השיגיון אל הממשי. כמו וירגיל לדנטה, כך המטפל למטופל.

אבל הטריטוריה התרפיוטית יעילה כל עוד היא יכולה להציע גשר של ממש בין מציאות ודמיון, ממשות ואשליה. האם יש גשר ארוך דיו לקשור פנטזיה של שפע חומרי ורוחני, פנטזיה של תחושת בעלות על הגורל האישילממשות של מתח, דוחק ומחסור?

ואם הגשר תלוי ונמתח, האם יוכל כל אדם ליהנות משירותיו יקרי הערך של פסיכולוג חסר מורא, שיחלץ אותו מהתופת האישית שלו?

לפסיכולוגיה יש, אם כך, תפקיד עצום במאה העשרים ואחת. ולכן, אם הפסיכולוגיה לא תוכל להמציא מזור, החיפוש אחר האל-טבעי או הנהייה אחר המציאות המדומה – האלוהים והטכנולוגיה, שתי ההמצאות הגדולות של האדם – יבלעו את המרחב החברתי כולו.

על פניו, אין בכך כל רע. אדרבא ואדרבא, אם הפעילות המיסטית אינה מסכנת את הזולת, אין הצדקה להתערבות. זו הדוקטרינה הליברלית חסרת הפניות: חופש הדעה, הדת והעיסוק.

ויחד עם זאת, מנקודת מבט זולתנית אמיתית, מנקודת מבט אבולוציונית, המחשבה על האנרגיה היצירתית האנושית המתכלה והולכת לה היא מחשבה מדכדכת ונוגה.

כי אם המציאות אכן איומה ונוראה, אם היא מנוכרת ודיסטופית, אז הקיימות של המין האנושי – רווחתו, אושרו, איכות חייו – תלויה בבארוק מדעי מתמשך. ואם המחאה הסובייקטיבית והפנימית של האדם עומדת בדרך הקידמה המדעית; אם הפנטזיה המיסטית או הדקדנטיות הטכנולוגית פוגעות במימוש הפוטנציאל התבוני; אם החיפוש אחר סיבתיות וחוקי היקום מפנה את הדרך לכפרה על חטאים או לכיסופים לגן העדן הווירטואלי, המסומלץ, הפורנוגרפי – אז עלינו להציל את האדם מהנסיגה אל העצמי.

אנו חוזרים, בסוף, אל המרחב הנפשי, המרחב התרפיוטי. שם עלינו להציע לפרט משעול אחר לפסוע בו. לרתום את עוצמת הבירור האונטולוגי הפנימי – באמצעות עידוּן, באמצעות אמנציפציה של התושייה ושל כוח היצירה – לתיקון המציאות החברתית החיצונית. לתיקון עולם. וזה תפקיד הפסיכולוגיה במאה העשרים ואחת.

 אסף צחור הוא דוקטורנט למדע, טכנולוגיה, הנדסה ומדיניות (אוניברסיטת לונדון), בוגר במדעים (אוניברסיטת אוקספורד).

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אסף צחור.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על מה יעשו הפסיכולוגים במאה ה-21?

02
עומר

מאמר מרתק. תודה!

כמי שמגיע מהקצה הטכנולוגי יותר מאשר הפסיכולוגי, אני משער שכחלק מההתכה ההדרגתית שלנו מהריאלי לווירטואלי אנחנו נראה גם פריחה של טיפולים פסיכולוגים בתמיכת המציאות הווירטואלית, עם או בלי נוכחות של פסיכולוג בשר ודם בתמונה.
כגובה הפחדים, גובה ההזדמנויות.

* אפשר לקבל טעימה (אומנם ראשונית ולא מלוטשת) מהדמו שמרק צוקרברג הציג לפני מספר ימים בכנס השנתי של Oculus:
https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=10103154542263811&id=4

04
דליה יאירי דולב

ומי ערב לכך שהפסיכולוגיה המודרנית , שתהא מבוססת על מחקרים אקטואלים שהמושגים עליהם יושתתו יהיו שונים בתכלית השינוי מטרמינולוגית הפסיכולוגיה הקלאסית-תוכל בכלל , או תרצה בכלל, לעסוק ב''תפקיד חברתי''? מיסטיקה , כמו דתות, כורכת סבל והנאות, לא סתם בא הביטוי ''יראת אלוהים'' . יראה כפחד אימים המבטא אמונה טוטאלית. דתות תורניות עולות לאוויר העולם בתור. סוגי בודיהזם מזויף, סוגי מדיטציה , וכולם נמכרות תחת הכותרת ''אנחנו נעשה אותך מאושר''. ''צעיר'' ''נצחי'', או אפילו כמעט בן אלמוות.

05
אסנת אלון

גם הטיפול הפסיכולוגי מזמן השתבללות פנימה וכאמירותיה המרחיבות של אווה אילוז :אדם אשר משקיע זמן ומשאבים בהבנת עצמו ובהאשמת הוריו ועצמו במצבו, איננו כשיר לפעולה פוליטית . דהיינו לחלוקה אחרת של כוח ומשאבים. צריך עוד הבהרות ודיון כדי להבין כיצד הפסיכואנליזה יכולה לחבוש את פצעי המאה ה21.

07
זאב לוריא

עינינו רואות כי ההמונים במדינות רבות נאחזים בדתות המסורתיות, וחלקם אף מקצינים אותם. אז ניראה שהמאמר תקף בעיקר ביחס לחוגים אליטיסטים שעיתם בידיהם ולהם טווח בחירה רחב . חלקם יפנו לחיפושים פנימיים ואחרים לאתגרי הטכנולוגיה.
כדאי להכניס קונטקסט לדברים האלה. העולם מרובה אתגרים והם נימנו בצורה יפה ע״י מחבר המאמר. אך לא אחדש דבר אם אומר שהעולם והחיים תמיד איתגרו את בן האדם. זה טריביאלי. המופעים משתנים אך האתגרים תמיד היו. לכן הצורך בטיפול קיים.
הטיפול חייב להתאים עצמו לתקופה שלנו. הפסיכואנליזה היא שריד תרבותי אך אין לה הרבה מה להציע לבנאדם הזקוק לטיפול. הטיפול הדינמי צריך להשתכלל מאוד כדי להיות רלבנטי לתקופתנו.