מה לעשות עם כל השנאה והכעס?

קשה לנו להבדיל בין שנאה וכעס, אבל בפער ביניהם טמונה גם האפשרות להתגבר עליהם וגם לאהוב
X זמן קריאה משוער: 18 דקות

רבים שואלים "מהי אהבה?", מעטים יותר שואלים "מהי שנאה?"
בחיפוש בגוגל אחר המונח love  והמונח hate, המונח הראשון יימצא  במספר אתרים גדול פי עשרה. אחת הסיבות לכך היא ששנאה נראית פשוטה יותר מאהבה, כי אין בה את מורכבות הדיאלוג הרומנטי בין שני בני הזוג. סיבה נוספת לכך היא אולי ההנחה שחיזוק האהבה תלוי בנו, ואילו מיגור השנאה קשה הרבה יותר. חלקה הראשון של הנחה זו נכון במידה רבה, ואילו חלקה השני בעייתי יותר. אמנם נכון שלא צריך "לעבוד על" השנאה כדי לקדמה, כפי שצריך "לעבוד על" האהבה, אך אין משמעות הדבר שאין דרכים למתן את השנאה.

לשנוא מישהו פירושו להיות מוטרד מעצם קיומומה ההבדל בין שנאה לכעס?

"כל אחד עשוי לכעוס – זה קל, אבל לכעוס על האדם הנכון, בזמן הנכון, מהסיבה הנכונה ובדרך הנכונה – לא כל אחד מסוגל, וזה לא קל". (אריסטו)

"כל מי שנכנס אי-פעם יחף לחדר ילדים בלילה, בחושך, שונא לגו". (טוני קורנהייזר)

אפשר לאפיין את השנאה כיחס שלילי כולל כלפי מישהו הנחשב לבעל תכונות בסיסיות רעות. כעס דומה לשנאה בכך שהוא כרוך בהערכה שלילית, אבל זוהי הערכה של פעולה מסוימת, ולא של מכלול האדם.

כעס מתעורר כאשר אנחנו תופסים את פעולת הזולת כמכוונת וכלא-מוצדקת: אנו מאשימים את הזולת בפגיעה מכוונת או בפגיעה שנגרמה לנו עקב רשלנותו או כתוצאה מחוסר התחשבות ולכן גם מבטאת זלזול במעמדנו. מורה הכועסת על תלמידיה השולחים הודעות טקסט בשעה שהיא מדברת, מאמינה שהתנהגותם אינה הוגנת ומבטאת זלזול בה. שיקולים דומים מסבירים מדוע אנשים אינם אוהבים שאורחיהם משחקים בשלט-רחוק של הטלוויזיה; השתלטות על השלט נתפשת על-ידי  רבים כהתנהגות פוגעת, לא רק בגלל הנזק הכרוך בה (איננו יכולים לצפות בתכנית המועדפת עלינו), אלא גם משום שהפוגע תופש אותנו כנחותים – מעמדנו, צרכינו וערכינו חסרי-ערך בעיניו. באותה מידה, אנחנו כועסים על מי שאנחנו חולקים איתם אינטימיות, אבל אינם מקיימים איתנו קשרים המתאימים לציפיותינו.

כעס מתעורר כאשר אנחנו מרגישים שהזולת פוגע בנו בכוונה, נוהג בנו בזלזול ומשפיל אותנובדומה לכעס, השנאה מאופיינת בהיותה מכוונת כלפי אדם – או קבוצה כלשהי, אבל אינה כרוכה בפעולה ספציפית אלא במה שאנו תופשים כתכונות בסיסיות של אלה, תכונות שאינן מוגבלות לנסיבות מסוימות. שנאה כלפי אדם מתעוררת כאשר הוא מסכן עניין מהותי לנו. כך, אם אנו רואים בעבודה חלק בלתי נפרד מזהותנו וממעמדנו, אנו עלולים לשנוא את כל מי שיפגע בעבודתנו או יאיים עליה. אופיים השלילי של מושאי השנאה נתפש כמה שהוא “בדמם”. כשאנחנו שונאים אנחנו מאמינים שמפני שהזולת הוא רע ביסודו, הוא עושה מעשים רעים (התכונות הבסיסיות השליליות של האדם גורמות למעשים הרעים שלו); כשאנו כועסים אנחנו מניחים שבגלל שהזולת עושה מעשים רעים, הוא מתנהג כאדם רע בהקשר הנתון (המעשים הרעים גורמים לתיאורו כאדם רע באותן נסיבות).

נגטיב של אדם בהבעה של שנאה

"לשנוא", תצלום: newtonapple

הכעס בדרך כלל אישי יותר מאחר שביסודו עומד נזק אישי שנגרם לנו. השנאה כללית יותר: לא תמיד האדם השנוא פוגע בנו, אבל בשל אופיו השלילי אדם זה נתפש כמי שמסוגל לכך. מושא הכעס הוא בדרך-כלל אדם המוכר לנו היטב (למשל, בן-הזוג או הילדים), ואילו השנאה יכולה להתעורר גם כלפי מי שאינו מוכר לנו אישית (היטלר, למשל). כמו הדעה הקדומה, השנאה ניזונה לרוב ממידע חלקי או מסולף, המתעלם מאופיו המלא והמורכב של הזולת. לעתים קרובות, השנאה מכוונת כלפי קבוצות ולא כלפי יחידים; הכעס מכוון בעיקרו כלפי יחידים. אריסטו, בספרו רטוריקה, מבחין באופן דומה בין כעס ושנאה: "בשעה שהכעס נוגע תמיד לפרטים, השנאה עשויה להיות מופנית כלפי קבוצות, כלומר, כל גנב, כל מלשין. כעס עשוי להירפא עם הזמן, ואילו שנאה לא. ... כעס מלוּוה בכאב, ואילו השנאה לא."
אגב, דיונו של אריסטו על הרגשות בספר המוקדש לרטוריקה, שהיא אמנות השכנוע באמצעות השפה, אינו מקרי. שכנוע יעיל כולל שימוש ברגשות, ולעיתים קרובות, כמו במערכות בחירות, בעיקר ברגשות שליליים.

ההערכה השלילית בשנאה היא כוללנית. לא משום שכל היבט של האדם השנוא נחשב לשלילי, אלא משום שההיבטים השליליים כה עמוקים, עד כי תכונות אחרות נעשות חסרות משמעות. ההערכה החיובית באהבה כוללנית באופן דומה: האהוב נחשב לאדם חיובי באופן בסיסי, ולאו דווקא מושלם או חף מחסרונות.

אף שמושא השנאה כללי יותר ממושא הכעס, צריך שתהיה לו בעינינו מידה של ייחוד וקִרבה כדי לקיים עוצמה רגשית גבוהה. כך, בדרך-כלל קבוצות טרור מתחילות את פעילותן באימוץ רעיונות כלליים שעומדים ביסוד שנאתם ליריב, ואולם עד מהרה נפרטת האידיאולוגיה לעניינים אישיים, כמו נקמה על מות חבר או על השפלה של הוריהם. השפלה וחוסר אונים הם אכן גורמים משמעותיים להופעת השנאה ובעקבותיה הרצון לנקמה.

זיהוי השנאה קשה יותר מזיהוי הכעס גם לאדם המתנסה ברגשות אלה וגם לאחרים. לעתים אנחנו אומרים ”שנאה” אבל מתכוונים להיעדר חיבה או לכעס. לכעס ישנם ביטויי התנהגות פומביים מובחנים יותר מאשר לשנאה. לעתים קרובות אנו מנסים להסתיר את שנאתנו, בגלל ערכה המוסרי השלילי או משום שהיא עשויה לפגוע בנו בטווח הארוך. במחקר שנערך על אהבה, שנאה, קנאה וכעס, השנאה זוהתה באופן הכי פחות מדויק. אנשים זיהו בטעות מקרים טיפוסיים של שנאה ככעס, אבל הם לא זיהו מקרים של כעס כשנאה.

יש להבדיל בין שנאה, לבין בוז או גועל. למרות שכל הרגשות הללו מבטאים הערכה שלילית לזולת, הרי שביסוד הבוז עומדת תפישת הזולת כנחות, ואילו ביסוד הגועל עומדת הדחייה שלנו מהתקרבות לזולת. לעיתים, אך לא תמיד, שנאה כוללת בוז וגועל. בניגוד לשנאה ולגועל, הבוז מאפשר דו-קיום. כשאנו חשים בוז, הצורך שלנו להתרחק פחות דוחק, מכיוון שנחיתות הזולת אינה מאיימת עלינו או דוחה אותנו. זאת ועוד, לעתים קרובות אנו נזקקים לשירותיהם של אנשים שאנו בזים להם.

ההבדל בין שנאה לבין בוז ניכר בהבדל שבין יחסם של הנאצים ליהודים לבין יחסם של הלבנים לשחורים בתקופת העבדות באמריקה. אם נסתכן בפשטנות-יתר, נוכל לאפיין את יחסם של הנאצים ליהודים כשנאה, ואת יחסם של הלבנים לשחורים כבוז. הדוקטרינה הרשמית של גרמניה הנאצית ראתה ביהודים רוע שאין לו תקנה, ולפיכך הם חסרי זכות קיום. השחורים באמריקה לא נתפשו כך. בעוד שבעיני הנאצים יהודי טוב היה יהודי מת, בתקופת העבדות באמריקה שחור טוב היה עבד חרוץ ונאמן. הרוע של היהודים נחשב לנטוע בעצם טבעם מיום היוולדם ולחסר-תקנה, ובשואה הושמדו גם תינוקות וילדים יהודים. לעומת זאת, באמריקה של ימי העבדות לא היה זה בלתי-רגיל שילדיהם של האדונים וילדי העבדים ישחקו יחד. מבחינה זו, מעניין לבחון את הולדת התנועה הגזענית הלבנה הקו-קלואקס-קלאן בארה"ב, במחצית השנייה של המאה ה-19. תנועה זו הופיעה אחרי שחל שיפור במעמד השחורים; מרבית חברי התנועה היו גברים לבנים ממעמד נחות (White Trash). שיפור מעמדם של השחורים נטל מן הלבנים העניים את מושא הבוז שלהם והציב אותם בתחתית הסולם החברתי. משום כך, הבוז שלהם כלפי השחורים הפך לשנאה; זהו שינוי אופייני, המתרחש כאשר נוצר איום על עליונות קיימת.

פרנסואה-אוגוסט ביאר, ביטול העבדות במושבות הצרפתיות, Biard

"ביטול העבדות במושבות הצרפתיות", פנרסואה-אוגוסט ביאר (1849), תצלום: ויקיפדיה

על שנאה ואהבה

"קל לשנוא וקשה לאהוב. זהו המבנה הבסיסי שעל פיו הדברים עובדים. כל הדברים הטובים קשים להשגה; הדברים הרעים קלים מאד להשגה". (קונפוציוס)

"החלטתי לדבוק באהבה. שנאה היא נטל כבד מדי". (מרטין לותר קינג)

במבט ראשון, נראה שקונפוציוס ומרטין לותר קינג חלוקים בשאלת הקושי בהתנסות הרגשית בשנאה ובאהבה. בעוד קונפוציוס טוען שקל לשנוא וקשה לאהוב, קינג חושב שהשנאה קשה והאהבה קלה. בחינה מעמיקה יותר עשויה להצביע על כך שהסתירה כלל אינה קיימת. כמו דברים עמוקים טובים אחרים, גם  אהבה עמוקה דורשת זמן ומאמצים ולא כולם מצליחים להשיגה. השגת האהבה משקפת התפתחות של בני הזוג ושל היחסים ביניהם. שנאה והרס לא דורשים התפתחות שכזו: קל להרוס וקשה לבנות. מרטין לותר קינג לא מתייחס להתפתחות האהבה, אלא לאהבה שכבר מצויה. חיים שיש בהם אהבה קלים יותר, היות שהאהבה משרה אווירה נעימה ואופטימית, שמקלה על התמודדות עם קשיים. שנאה, השזוֺרה הרס, משרה אווירה קשה שמלבה את חוסר היכולת להתמודד עם קשיים.

למרות השוני הרב בין אהבה לשנאה, הרי מקרים של יחסי אהבה-שנאה, כלומר, יחס רגשי אמביוולנטי אינם נדירים. כזהו למשל המקרה של גברים הרוצחים את נשותיהם וטוענים כי הרצח נבע  מתוך אהבה. ברוב המקרים שבהם ישנה אמביוולנטיות ניתן לראות לא רק עירוב של עמדות חיוביות ושליליות, אלא גם של עירוב של תגובות שליליות כמו שנאה, כעס, ובוז. הרכיב השלילי השכיח יותר הוא הכעס. יחס חיובי כלפי מכלול אישיותו של הזולת, העומד ביסוד האהבה, עשוי להכיל נקודות-מבט שליליות חלקיות, אבל נדיר יותר למצוא אהבה עמוקה לזולת ביחד עם שנאה כוללת. כשזוג אוהבים נפרד בכעס, יתכן שתתעורר שנאה הדדית, שתצביע על כך שכל אחד מבני הזוג חושב שכישלון הזוגיות קשור לחסרונות בסיסיים באופיו של האחר.

במצב כזה, קורה לעתים קרובות שהאהבה מצמיחה שנאה. כשאהבה רבת עוצמה ואינטימיות עמוקה מבאישות, עלולה להיווצר שנאה. וכעומק האהבה, כך עלולה להיות עוצמת השנאה. מעניין לציין שבעוד שאהבה יכולה להפוך בקלות לשנאה, ההפך קורה לעתים פחות תכופות. בעקבות היכרות קרובה עם בן זוגנו, יחס האהבה שלנו עשוי להשתנות ליחס שלילי ואפילו  לשנאה. כשאנו שונאים, פחות סביר שיתרחש היפוך היחס, שכן אנו נוטים להימנע מכל קשר עם הזולת השנוא ויש לנו פחות הזדמנויות לצבור מידע חדש, שיבטל את רגש השנאה. אולם קורה גם שגישה שלילית ראשונית, אפילו זו של שנאה, עשויה להפוך לאהבה. היפוך שכזה יכול להתרחש במצבי קיצון של מצוקה, כאשר קרבה רבה בין בני אדם מספקת מידע משמעותי זה על זה, מידע שמקעקע את הסטריאוטיפים העומדים ביסוד שנאתם. אנו מכירים, למשל, את תסמונת שטוקהולם, הבאה לידי ביטוי כשבני ערובה מפתחים נאמנות ואפילו אהבה כלפי חוטפיהם.

איך מתנהגים כששונאים? יורים מילים

ליידי אסטור לווינסטון צ'רצ'יל: "אדוני, אילו היית בעלי, הייתי מרעילה את המשקה שלך".

צ'רצ'יל: "גברתי, אילו היית אשתי, הייתי שותה אותו ברצון".

רכיב ההנעה (המוטיבציה) ברגש, המבטא מוכנות להתנהגות או התנהגות בפועל, שונה בכעס ובשנאה. מאחר שכשאנו כועסים אנחנו מאמינים בכוח פעולותינו להשפיע, ההנעה לפעולה היא חזקה ומתבטאת בפעולה תוקפנית או בדחף לפעולה שכזו. בשעת כעס אנחנו רוצים להעניש את האחר באופן אישי. גם שנאה כרוכה בדחף עז, אבל מכיוון שבדרך-כלל אנו מאמינים שאין בכוחנו לשנות את חסרונותיו הבסיסיים של הזולת, דחף זה מעורר בנו  לעתים קרובות חוסר-אונים, ואיננו מתבטא תמיד בהתנהגות תוקפנית חריגה. שנאה היא לעתים פסיבית יותר מכעס, משום שאנחנו מאמינים שיהיה לנו קשה לשנות באופן מידי את הנסיבות שאינן רצויות לנו.  זו אולי סיבה אחת לכך שעל אף שאנו מייחסים למושא השנאה טבע שלילי יותר, אנחנו לעתים קרובות תוקפניים יותר כלפי מושא הכעס. מכל מקום, במקרים קיצוניים של שנאה, סילוק פיזי עשוי להיתפש כאמצעי היעיל היחיד במאבק באדם השנוא. שנאה טיפוסית כרוכה בחוסר-סובלנות קיצוני ובהתנגדות לשונה. ההתייחסות השלילית למושא הרגש המצויה בכעס (ובפחד) היא אמצעי לתיקון הזולת, התייחסות שכזו בשנאה היא בעלת ערך כשלעצמה, לאור הערך השלילי המהותי של האדם השנוא.

השונא מאמין ששינוי המצב אפשרי רק כאשר ינותק לחלוטין המגע עם הזולת או אפילו רק כאשר הזולת יושמד. שפינוזה טען ש"השונא איזה דבר שואף להרחיק את הדבר השנוא ולהפסידו" 1. הוגה הדעות הספרדי חוסה אורטגה אי גאסט מחזיק בעמדה דומה: "לשנוא מישהו פירושו להיות מוטרד מעצם קיומו; רק היעלמותו המוחלטת תספק את השונא". כשאנו כועסים הזולת נתפש כמי שראוי להיענש, לא להישמד. אנו מאשימים בני-אדם בשל מעשיהם המעוררים את כעסנו, מאחר שיש להם אחריות כלשהי למעשים אלו. אך אנו לא בהכרח רואים באלה שאנו שונאים אחראים לתכונותיהם השליליות; לעתים קרובות הם נולדו עם תכונות אלו. לפיכך השנאה מכוונת לעתים קרובות לקבוצות אנשים, בלי להתייחס להבדלים האישיים בין חבריהן.

KKK ודגל הקונפדרציה

"שני סמלי שנאה: ה-KKK ודגל הקונפדרציה", תצלום: קוואטמוק הידלגו וייה ספאטה

שנאה אינה כרוכה בהכרח בשאיפה לסילוק פיזי של ממש, לפעמים די לה ב"סילוק" פסיכולוגי. בחיי-נישואים השנאה מתבטאת בדרך-כלל בהתחמקות מבן הזוג ובהתנהגות קרירה. בהתנהגות קרירה אנחנו יוצרים מרחק פסיכולוגי; אנחנו פועלים, כאילו בן הזוג אינו קיים. אכן, מחקר מצא שרק 27% ממי שדיווחו על שנאה כלפי בני זוגם ביקשו לנקום בבני זוגם השנואים, ורק 2% אכן פגעו בהם פיזית.

במקרים קיצוניים של שנאה, כאשר הסילוק הפיזי אינו אפשרי, נוצר מתח רגשי, ואנו מחפשים תחליפים לסילוק זה. התחליף הנפוץ ביותר הוא תוקפנות מילולית. דוגמה נפוצה לתוקפנות שכזו מצויה במכתבי שנאה פוליטיים. במחקר שנערך כבר לפני שלושים שנה, בני טמקין וניצה ינאי טענו ששנאה פוליטית מבטאת בבירור משאלה לחסל את הזולת. החיסול יכול אמנם להיות פיזי – ואכן מכתבי השנאה עלולים להכיל איומים ישירים – אך השיטה הרווחת יותר להענשה במכתבים כאלה היא שיוך הנמען למחנה האויב ("בוגד"). הוצאה כזו מן הכלל מאפשרת לשונא להשיג את מטרתו וליצור נתק בינו לבין מושא השנאה. אדם הנוהג לכתוב מכתבים כאלה הסביר את מניעיו: "מדוע אני תוקפן במלים? מפני שאיני יכול לירות בהם כדור. זה לא הגיוני שאשב בכלא בגלל רצח פוליטי. לכן אני יורה בהם במלים".

כאמור, הבעיה האופיינית לשנאה היא שבמקרים רבים הניתוק מהזולת, העומד בבסיס השנאה, אינו אפשרי. לעתים קרובות אנחנו נאלצים להתמודד עם מושא השנאה ואפילו לנהל עמו תקשורת יומיומית. הכורח בתקשורת עם מושא השנאה עומד בסתירה לרצון להתרחק ממנו, ולפיכך התקשורת היא דו-משמעית ולעתים קרובות שלילית. ואכן, טמקין וינאי מציינים שמכתבי השנאה הפוליטיים עשויים לבטא תביעות הן להרחקה מן הכלל והן להכללה בו. במכתבים אלה היריב הפוליטי הוא גם "אחד משלנו" וגם "נגדנו". אי לכך, מכתבים שכאלה מכוונים רק לעתים רחוקות למפלגות קיצוניות, המצויות מחוץ להסכמה הלאומית. בישראל, רוב מכתבי השטנה הפוליטיים נשלחו למפלגת מר"צ היהודית-ציונית, ולא לחד"ש, הנחשבת לקיצונית יותר בדעותיה, מגדירה את עצמה כאנטי-ציונית, ורוב מצביעיה הם מהמגזר הערבי. על אף שנאתם העמוקה, כותביהם של מכתבי השטנה חשים צורך לתקשר עם הנמענים ולשמור על אחדות הכלל, באמצעות החזרת הכבשים התועות “בחזרה לדיר”. כך עולה ממחקרם של טמקין וינאי, כי תומכי הימין בישראל שלחו הרבה יותר מכתבי שנאה לח"כ יוסי שריד ממר"צ מאשר לח"כ תמר גוז'נסקי מחד"ש, על אף שעמדותיו מתונות בהרבה מעמדותיה. קל היה יותר לתפוש את תמר גוז'נסקי כמי שנמצאת מחוץ מחנה הציוני, מאשר את יוסי שריד.

ערך מוסרי: שונא? אני?

"לעולם לא ארשה לעצמי לשפל כזה ולשנוא מישהו" (בוּקר וושינגטון)

כמו השנאה, גם הכעס נתפש לעתים כרע מוסרי. ביקורת חריפה על הכעס ניתן למצוא, למשל, בסטואה, בתרבויות המזרח הרחוק ובמסורות היהודית והנוצרית. כך טוען הרמב"ם: "הכעס מידה רעה היא עד למאוד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא לכעוס, ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו... אמרו חכמים הראשונים: כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים, ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו . . .  בעלי כעס אין חייהם חיים, ולפיכך ציוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים וזו היא הדרך הטובה." הרמב"ם טוען שאין לכעוס אפילו כאשר נגרם לנו עוול.

מנגד, אריסטו טוען שיש לכעס תפקיד חשוב בהתנהגות המוסרית שלנו. אם לא נכעס כאשר נגרם לנו או לאדם הקרוב לנו עוול, הדבר יכול לבטא את האדישות שלנו לעוול מוסרי או את היעדר הכבוד העצמי. לכן, אומר אריסטו, העבד, שאין לו כבוד עצמי, אינו כועס; באופן דומה, בחברה שלנו, מי שלא מגיב בכעס על עוול שנעשה לו נתפש כ"פראייר". היעדר הכעס נתפש כאדישות לערכים החשובים לנו ויש בכך משום פגיעה בערכים אלו.

הרמב"ם, שהכיר כמובן את עמדתו של אריסטו, מודה בערך התפקודי של הכעס, ואומר שישנן נסיבות שבהן התנהגות כעוסה אכן ראויה, אך גם בנסיבות אלו אסור לפי דעתו לכעוס באמת: "ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור ... כדי שיחזרו למוטב, יראה עצמו בפניהם שהוא כועס, כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו, והוא (באמת) אינו כועס".

הרמב"ם שולל כאן את ערך החוויה הרגשית של הכעס, שמונעת מאתנו שיקול דעת. הוא מעדיף על פניה אפילו התנהגות לא כנה שיש בה העמדת פנים. "כעס" הפנים עדיף כאן על כעס הלב. החוק הפלילי מתמקד דווקא בהתנהגות הנובעת מהרגש ולא ברגש עצמו: כך אין מענישים על היעדר אהבה, אלא על פגיעה במישהו בגלל היעדר אהבה אליו.

העדפת העמדת הפנים על פני רגש הכעס עשויה לעתים להיות יעילה, אך כדרך חיים היא עלולה לכרות את הענף שעליו היא יושבת. אם נדע שכל התנהגות כעוסה היא העמדת פנים, הרי לא נתייחס אליה ברצינות והיא לא תוכל למלא את תפקידה. יותר מזה, התנהגות כזו תגרום נזק מצטבר, שיתבטא בפגיעה בערך הכנות. הרגשות מבטאים את אופני ההערכה העמוקים ביותר שלנו: כאשר העוול משמעותי, שלילתו לא יכולה להישאר במישור השכלי בלבד; היא חייבת להתבטא גם במישור הרגשי העמוק יותר. כעס קיצוני יכול אמנם להביא אותנו להתנהגות בלתי מוסרית ובלתי הגיונית, אך המסקנה מכך אינה "אל תכעס לעולם" אלא: "השתדל לרסן את כעסך". הכוונת רגשות אין פירושה דיכוי הרגשות. העצה העממית, לספור עד עשר לפני הבעת הכעס – ולספור עד מאה כאשר כועסים מאוד – משקפת מודעות לסכנות שבתגובה רגשית מידית שאין בה כל מקום לשיקול שכלי. ואכן העצה הזו אינה שוללת מכל וכול את ערכו התפקודי של הכעס: היא אינה ממליצה לספור עד אלף. במקרים רבים ערך התגובה הרגשית גדל, כאשר היא מקושרת למערכת השכלית – שילוב זה מכונה, "אינטליגנציה רגשית."

בהקשר זה כדאי לציין שמחקר על שביעות רצון בנישואים לא מצא תימוכין להנחה שכעס הוא רגש מסוכן לנישואים. לעומת זאת, נמצא קשר ישיר בין קיום רגש הבוז לבין אי-יציבות הנישואים. באופן כללי, אי-היכולת לשים מעצורים להתנהגות רגשית שלילית כלפי בן הזוג נמצאה כמנבאת טובה של הידרדרות הנישואים.

מנקודת-מבט מוסרית הכעס נתפס כרע פחות מהשנאה בשל מספר סיבות:

  1. כשאנו כועסים, שלילת הזולת מוגבלת למעשים מוגדרים ובלתי-מוצדקים; בניגוד לשנאה, אין כאן שלילה גורפת של מכלול אישיותו של האדם. לפיכך, מחילה מתקשרת יותר לכעס מאשר לשנאה.
  1. לכעס יש צידוק: הוא נתפש לעתים קרובות כתגובה לאי-צדק. ככזה, הכעס תכופות נחשב לתגובה הולמת, שלא רצוי לדכאה.
  1. לכעס יש ערך תפקודי גבוה יותר מאשר לשנאה. שנאה היא תגובה פחות יעילה מכעס, ולעתים קרובות היא מגיעה עד כדי הרס עצמי ("תמות נפשי עם פלישתים" לגרסאותיה ולדורותיה).
  1. בהשוואה לשנאה, הכעס ספונטני יותר; מכאן שהכעס כרוך פחות בשיקולים רציונאליים וקשה יותר לשלוט בו. לכן, כעס, אבל לא שנאה, נחשב לעתים לנסיבה מקילה בהתנהגות פלילית.

עקב ערכה המוסרי השלילי יותר של השנאה, אנשים נוטים להודות ביתר קלות שהם כועסים על מישהו מאשר שהם שונאים אותו. ברוח האמירה “שנא את החטא, אך לא את החוטא”, או הפירוש לפסוק "ובערת הרע מקרבך" – יש לבער את הרע, אך לא את הרעים. אנשים מכחישים לעתים קרובות שיחסם השלילי כלפי מישהו נובע משנאה אישית. גם אלוהים מתואר כמי שכועס על בני האדם, ולא כמי ששונא אותם. השלילה הכוללת של אדם כלשהו מנוגדת לאמונה שהוא יציר כפיו של אלוהים ככל אדם אחר.

 

מהי הבעיה המרכזית ביסוד שנאה?

האם היסוד הבלתי מוסרי בשנאה נובע בעיקר מכך שהיא מכילה הערכה שלילית או מכך שהיא מכילה הערכה כוללת של הזולת? הערכה רגשית שלילית אינה בהכרח רעה מבחינה מוסרית, כפי שמעידים מקרים של כעס מוצדק. גם הערכה כוללת איננה בהכרח רעה מבחינה מוסרית. סוג דומה של הערכה כוללת, אבל חיובית, נמצא באהבה, שלה ערך מוסרי רב. מה שגורם לשנאה להיות רעה במיוחד הוא השילוב של הערכה כוללת ושלילית. טבען ההרסני יותר של ההערכות השליליות הכוללות נובע מכך שקשה יותר לשנות ולהתאים אותן למציאות. הערכות כוללות נוטות להיות מסולפות, שכן אינן מביאות בחשבון את טבעו המיוחד של כל אדם ואדם; לסילוף זה אופי הרסני ביותר במקרה של הערכות שליליות כוללות, והוא מתבטא ברצון להימנע ממושא השנאה או אפילו להשמידו. גם הערכות חיוביות כוללות עלולות להזיק. לדוגמה, כאשר הן נובעות מהערצה עיוורת למנהיג בלתי מוסרי.

 

הערת סיכום: שנאה, דעה קדומה, וחינוך

"שנאה תמיד מוכרת היטב, אבל אושר הוא סחורה הרבה יותר מבוססת" (רוברט היינלין)

"החיים נראים בעיני קצרים מכדי לטפח טינה או לנהל רישום של מעשים רעים" (שרלוט ברונטה)

במובנים רבים, השנאה דומה לדעה-קדומה שלילית. שתיהן כרוכות בהערכה שלילית כוללת של הזולת, המבוססת בעיקרה על מידע חלקי ומעוות. שנאה, כמו דעה-קדומה, עלולה להיות מדבקת. אדם השונא קבוצה ישנא גם ידידים של אנשי הקבוצה וכן את הידידים של הידידים וכך הלאה. המאבק בשנאה דומה למאבק בדעות קדומות: חינוך נגד הערכות שליליות כוללות, שאינן מבחינות בתכונותיו הייחודיות של כל אדם. אמצעי עיקרי למאבק בשתיהן הוא היכרות טובה יותר את הזולת. ידיעה כזו תאלץ אותנו להחליף את ההערכה השלילית הכוללת בהערכה מוגדרת יותר, שיש בה יסודות חיוביים ושליליים כאחד.

תינוק צוחק

תינוק צוחק. תצלום: קרן מילר בן-זאב

פרסומת לשמפו לשיער קובעת ש”יש לך רק הזדמנות אחת לעשות רושם-ראשוני טוב". ביחס לשנאה ולדעה-קדומה אפשר לומר את ההפך: “תמיד תהיה לך הזדמנות נוספת להעריך באופן שלילי את הזולת”. לפיכך, יש לנסות להימנע מהערכות שליליות כוללות של אנשים אחרים ולהסתפק בהערכות מוגדרות יותר, המתייחסות לתכונות ולמעשים מסוימים שלהם. לדעתי, משימתו המרכזית של החינוך היא עיצוב תגובות רגשיות ראשוניות חיוביות על הזולת. על כולנו ללמוד וללמד לקבל את הזולת במאור פנים ובאופן חיובי. עמדה חיובית שכזו לא רק עוזרת לזולת, אלא גם מחזקת קשרים חברתיים. כך אנו אוהבים יותר להיות במחיצת אנשים שמחים מאנשים עצובים – ואנו מוקסמים יותר מתינוק חייכן מאשר מתינוק זועף.

מקורותאורטגה אי גאסט, ח' (1941). מסות על אהבה. ירושלים: כתר (1989).בן-זאב, א' (2001). בסוד הרגשות: על אהבה, שנאה ומה שביניהן. תל-אביב: זמורה-ביתן.בן-זאב, א' וגוסינסקי ר' (2008). בשם האהבה: האידיאולוגיה הרומנטית וקורבנותיה." תל-אביב: זמורה-ביתן.שפינוזה, ב' (1677). תורת המידות. רמת-גן: מסדה (1967).Fitness, J. & Fletcher, G. J. O. (1993). Love, hate, anger and jealousy in close relationships: A prototype and cognitive appraisal analysis. Journal of Personality and Social Psychology, 65, 942-958.Gottman, J. M. (1994). Why marriages succeed or fail. New York: Simon & Schuster.Temkin, B. and Yanay, N. (1988). "‘I shoot them with words’: An analysis of political hate-letters." British Journal of Political Science18, 467-483.המאמר מבוסס על ספרו של אהרון בן זאב, בסוד הרגשות (2001)

תמונה ראשית: מתוך "הקצב בשוק מונמרטר", אונורה דומייה (Daumier), 1857-1858. תצלום: אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

2 תגובות על מה לעשות עם כל השנאה והכעס?

01
נדב פורת חומסקי

"; כשאנו כועסים אנחנו מניחים שבגלל שהזולת עושה מעשים רעים, הוא מתנהג כאדם רע בהקשר הנתון (המעשים הרעים גורמים לתיאורו כאדם רע באותן נסיבות)." איזה ניסוח מכעיס...

02
עומר בן גלים

מסכים עם דעתך לחלוטין. שכחנו שבמרכז החינוך נמצאים ערכים ולא ציונים . לשניהם חישבות גדולה ולכן אין לקפח את למידת הערכים והתמודדיות עם מצבים ורגשות.